חתונות וגרוזיה

• מודיע רשמית שסיימתי את מכסת החתונות שלי לקיץ הנוכחי.
  מתנצל מראש בפני אלה שעוד יתחתנו. זה לא אישי, אני באמת אהיה שמח בשבילכם, ואני בטוח שהאוכל יהיה מצויין (במיוחד הקרפצ'יו בקבלת הפנים), והדיג'יי יהיה אחלה (במיוחד כשהוא ישים שיר של בקסטריט בויז ב-1 בלילה כשכולם שיכורים), והאולם/גן יהיה מרשים (במיוחד העצים מפלסטיק), ויבואו המון אורחים (גם כאלה שבאו רק כי הם חייבים וילכו הביתה ב-23:00), והכלה תהיה יפה (במיוחד האיפור הכבד, שבאמת יהיה יפה ולא מוגזם כי אם הוא היה מוגזם מישהו הרי היה אומר לה למרות שזה היה הורס לה את הערב שהיא חיכתה לו כל החיים), והחופה מרגשת (במיוחד הקראת הכתובה), והסרט שהחברים יכינו יהיה מצחיק (בתאוריה, כי רק הם יבינו את הבדיחות), והחולצות שהחברים ילבשו יהיו מצחיקות (בתאוריה, כי רק הם יבינו את הבדיחה), והקינוחים יהיו טעימים (למרות שהם פרווה), והכל יהיה באמת באמת מושלם.
  כאילו, חוץ מהעובדה שאני לא אהיה שם.
  
• ובאותו הקשר, שיחת טלפון ממספר לא מזוהה:
  - "מיקו?"
  - "זה אני."
  - "מה קורה אחי? זה איציק שם בדוי."
  - "איציק שם בדוי? וואלה. מה.. מה קורה?"
  - "סבבה אחי. מה איתך?"
  - "איתי בסדר בגדול. לא יודע מה לספר, לא דיברנו איזה שנתיים."
  - "כן אחי. חייבים לשמור על קשר."
  - "כן בטח, בכיף."
  - "שומע? אני רוצה להזמין אותך לחתונה שלי."
  - "אתה מתחתן?? וואלה, מזל טוב. איזה יופי."
  - "תן לי כתובת, אני אשלח הזמנה."
  -"עזוב כתובת, תגיד מתי פשוט. חבל על ההזמנה, אני לא צריך את זה."
  - "זה ב-14 לחודש."
  - "לחודש הזה?? שיט. אני בחו"ל. איזה באסה, חבל."
  - "וואלה?? לאן אתה נוסע?"
  - "לגרוזיה. עד ה-20, אז אני לא אגיע כנראה. דווקא ממש רציתי." (<-- שקר)
  - "כן, באסה אחי. טוב, לא נורא."
  - "לא נורא. בירה פיצוי עלי."
  - "יאללה בכיף. למה לא."
  
  לא שמעתי ממנו מאז.

• "מתי תכיר אותי להורים שלך?", שאלה.
  "סטטיסטית, אף פעם", עניתי.
  
• על המטוס בדרך לגרוזיה, העברתי את הטלפון ל"מצב מטוס". אם לא עכשיו אז מתי.
  בדרך עצרנו בשדה תעופה באיסטנבול לכמה שעות. ולא הרגיש איסטנבול שם. שדה תעופה תמיד מרגיש כמו שדה תעופה, לא משנה היכן הוא. לדעתי זה אחד ההישגים הגדולים של האנושות - לגרום לשדות תעופה להיראות אותו דבר בכל מקום.
  
• לא הלך לנו טוב עם נהגי המוניות בגרוזיה. עוד משדה התעופה, אחת עם פרצוף עצבני הסכימה לקחת אותנו ב-20, ותוך כדי הנסיעה דרשה 30. כשירדנו ורציתי לשלם מצאתי בארנק מטבע של 20 ועוד מטבע של 10 (בדיוק החלפנו כסף, אז עוד לא הייתי בקיא במט"ח גרוזיני). נתתי לה, אבל במקום לקחת נהיה לה פרצוף עצבני אפילו יותר. לקח לי זמן להבין שהבאתי לה 30 אגורות בזמן שהיא ציפתה ל-30 שקל (או איך שלא קראו למטבע שלהם).
  היה אחד אחר שעלינו איתו לנסיעה קצרה והוא הציע לקחת אותנו לנסיעה ארוכה למקום אחר, וכשסרבנו הוא ניסה לשכנע אותנו שבכל זאת ניסע איתו ע"י ניגון "בילי ג'ין" בפול ווליום כל הנסיעה. כמעט השתכנעתי.
  והיה אפילו עוד אחד ששאל מאיפה אנחנו, ואחרי שעניתי שאלתי בצחוק מאיפה הוא (כי ברור שהוא מגרוזיה), ואז הוא ענה שהוא פליט מאזור שרוסיה כבשה מתישהו והוא לא באמת גרוזיני ושהוא מחכה שהרוסים יתחפפו מהאדמה של העם שלו כדי לחזור. פחחח. מניסיון פה אצלנו, הוא יכול להמשיך לחלום.
  



כותב בגרוזיה את הפוסט הקודם.





















•  כשהייתי שם, שלחה וואטסאפ - "מתגעגע אלי?"
  עניתי כמו שאני מבין - "אל תשאלי שאלות, לא תשמעי שקרים."
  
• בסך הכל, היה ממש כיף שם, בגרוזיה. הרבה יותר כיף משחשבתי שיהיה. חשבתי שסתם יהיה יפה (כמה יפה אפשר לראות חלקית פה), אבל לא ציפיתי שיהיו כל כך הרבה אנשים מעניינים. כמו מאיה, שאירחה אותנו בביתה, ואמרה לי בזמן חיפוש באינטרנט את המשפט שאני הכי זוכר מהטיול הזה - "Such a good thing, this Google"; מאט, האמריקאי שידע טיפה יותר מדי וכנראה היה מרגל; דוויד, שבזכות ישראלים מפונקים שרצו מים חמים ובאו אליו הביתה התחיל לארח אנשים בשנת 2006 ומאז הפך לבוס של הכפר שלו עם ב.אמ.וו. אפורה ורינגטון של הסנדק; פיוטר, פולני גדול גוף שלא מצליח להוציא יותר ממילה מבלי לגמגם; הצ'כית שאחרי יומיים של הכרות פתאום באה עם מחשוף ולא נתנה לנו להתרכז בשום דבר חוץ מהציצי שלה; האחים הצרפתיים שנסעו על אופניים את מה שאנחנו נסענו ברכב 4x4; מקסים ומרים, העיתונאים שחלק גדול מהישראלים היו מכנים אותם "שונאי ישראל" אבל לא הצלחתי להתווכח איתם כי הסכמתי עם כל מה שאמרו; הצרפתי ששכחתי את שמו ואהב לטייל לבד, וסיפר לנו על כל מיני מקומות שעבד בהם כמו בחריין (שאליה באים מלא סעודים בסופ"ש כדי להשתכר ולהכיר זונות); נאזי, שמארחת אנשים כבר 6 שנים בביתה ומכינה מרקים וקציצות שלא רוצים להפסיק לאכול; ובטח עוד מלא ששכחתי וכנראה לעולם לא אזכור יותר.
  

איך גרמתי לתקרית דיפלומטית ואולי כמעט למלחמה

הגענו לנוף. שעה טיפוס אבל יפה. זה היה רכס כזה. אולי גם קו פרשת מים. מצד אחד גרוזיה, ממנה הגענו. בצד השני אזרבייג'ן. מה יש באזרבייג'ן אני לא יודע, אבל מישהי שיודעת אמרה ששם למטה בנוף יש בסיס צבאי.

זה היה נוף יפה אבל ידעתי מה אני צריך לעשות כדי להפוך את זה למושלם. שלפתי אותו מהמכנסיים.

ניסיתי כמה תמונות. אני תמיד מנסה לגרום לו להיראות בגודל אמיתי, וזה קשה כי צריך שלא יהיו דברים בגודל אמיתי מסביב. אבל יצא טוב לדעתי.

שניה אחרי שצילמתי, משב רוח הגיע. לא סיבה למסיבה בדרך כלל, אבל המשב היה מספיק חזק כדי להפיל אותו. אחורה. וזה צוק. לא יודע כמה גבוה. ראיתי את זה קורה, אבל לא היה לי מה לעשות חוץ מלצעוק "לאאאאאאאאאאאאאאא" כמו ג'ורג' קונסטנזה. הסתכלתי למטה, ולא הצלחתי לראות לאן נפל. אבל ידעתי מה אני צריך לעשות.
חיפשתי דרך למטה.
יש מעט מאוד אנשים בעולם שהייתי רץ למטה כמו שרצתי באותו רגע, אם היו נופלים. ברוב המקרים הייתי נשאר למעלה ומסתכל. אבל רצתי, דילגתי, קפצתי כאילו אין מחר. וידוע שאני משתדל לא לעשות דברים שמעלים משמעותית את הסיכוי שאמות, אבל באותו רגע לא היה איכפת.
הגעתי למטה, אבל לא מצאתי אותו. לא יכול להיות. הוא נפל, הוא חייב להיות פה איפשהו. ואז ראיתי אותו.
הוא היה על מדף, במעלה הצוק. באמצע הדרך מאיפה שנפל לאיפה שאני. לא היתה דרך לטפס, אז לקחתי אבן וניסיתי לפגוע בו (ביקשתי מראש סליחה). פיספתי בראשונה אבל בשניה לא. הוא נפל לידי. איזה אושר.

[הערת העורך - עשיתי הפסקה ושתיתי הרבה יין. מעכשיו מהלאה אני שיכור, אז סליחה אם יהיו שגיאות כתיב]

טיפסתי חזרה למעלה עם הפרס. הזוג הפולני שטייל איתנו הסתכל עלי בצורה מוזרה. למה מישהו עם שיער שיבה מצלם בובה. ולמה הוא רץ, מדלג וקופץ כדי להביא אותה. מי זה המוזר הזה.
לא היה איכפת לי.

התחלנו ללכת חזרה (היינו על קצה צוק). אחרי דקה ראיתי צללית של שני אנשים, ובצללית שלהם היה משהו שנראה כמו נשק. אבל זה לא היה הגיוני כי אנחנו לא בישראל אז התעלמתי. אבל כשהם התקרבו ראיתי שזה באמת נשק. קלצ'ניקוב כזה. והם היו על מדים.

הם התקרבו ושאלו מאיפה אנחנו. הזוג הפולני אמר "מפולין". הם הסתכלו עלינו ושאלו אם גם אנחנו (אולי בגללי, אני לא נראה כל כך פולני). אמרנו "מישראל", והם היו סבבה עם זה. הם אמרו (אני לא באמת הבנתי, אבל הפולנים תירגמו) שאסור לצאת משביל הטיול. חשבתי קצת והבנתי שאני זה שיצא מהשביל (כשירדתי מהצוק), והם כנראה מוצבים באיזור אז הם קפצו לראות מי זה האיש שהולך איפה שאסור ללכת. הפולנים הסבירו לנו שהם חיילים אזרבייג'נים שמוצבים בגבול עם גרוזיה. הם כנראה חשבו שאני מסתנן כלשהו.
ברחנו משם בנונשלנטיות. אחרי חצי דקה ראינו עוד חייל, עם מדים אחרים.

הפולנים אמרו לנו שזה חייל גורזיני. ואחריו היה עוד אחד. הם כנראה ראו תנועה של כוחות מהצבא האזרבייג'ני (שבא בגללי), ובאו לבדוק מה קורה.

זה נשמע כמו סצינה מ"גבעת חלפון אינה עונה". כשאני בתפקיד מר חסון.

הבנתי שאנחנו חייבים ללכת משם, כי תוך דקה חיילים משני צבאות יפגשו ואי אפשר לדעת איך זה ייגמר כי לכולם יש קלצ'ניקוב. הלכנו במהירות. אמרנו שלום לחייל הגרוזיני כשעברנו לידו. אחרי קצת הסתכלתי אחורה.

אני לא יודע מה קרה אחר כך, אבל לא שמענו ירויות.
אני מקווה שלא התחלתי מלחמה.