שיחות שנמאס לי לקיים 4, או: 100 ימים של שקיפות עורפית

מישהי: איך זה להיות נשוי?
אני: אותו דבר.
מישהי: כן הא, עד שבא הילד. אז הכל משתנה.
אני: מתאר לעצמי. בקרוב אדע.
מישהי: אההה, איזה יופי, מזל טוב!
אני: תודה.
מישהי: אה, בעצם אומרים "בשעה טובה". בשעה טובה!
אני: זה בסדר, אני מסתדר גם עם "מזל טוב".
מישהו: יוווווו, בשעה טובה!
אני: תודה.


מישהו: מה יש לכם?
אני: בת.
מישהו: הכי טוב בת ראשונה!
אני: לא יודע.
מישהו: זה ידוע!
אני: אולי. קשה לי לדמיין בת. לא יודע מה עושים עם זה. אף פעם לא ידעתי. לא יודע איך הן חושבות. בנים אני מכיר. אני זוכר. אני זוכר אותי. פחות מפחיד. נותנים לו כדורגל והוא מסתדר כבר. פחות מסובך. אני לא יודע איך מתפעלים בת. מה אמורים ללמד אותה. אני לא ממש יודע גם מה ללמד בן, אבל מניח שאהיה פשוט עצמי והוא יעתיק. אבל אני לא יודע אם אני רוצה שהיא תעתיק.
מישהו: תפסיק לדבר שטויות, הכי טוב בת!
אני: טוב.


מישהו: וואי וואי אני לא ישן כבר חודש.
אני: גם אני. המשאית זבל מעירה אותי כל יום ב5.
מישהו: מה אתה משווה??? הוא לא נרדם לנו בכלל, כל היום בוכה, רעב, יש לו גזים, יש לו עצירות, יש לו שלבקת חוגרת.
אני: בסדר, זה בטח יעבור עוד מעט.
מישהו: כן בטח! עוד 15 שנה!!!
אני: דרמה קווין.
מישהו: חכה חכה, עוד מעט לא תישן בכלל.
אני: אני עייף עכשיו. מכיר את ההרגשה. נסתדר.
מישהו: תהנה עכשיו כמה שיותר! טוס לחו"ל כל שבוע! עוד מעט כל זה ייגמר!!!
אני: טוב.


מישהי: היא תיקח אפידורל?
אני: לא יודע.
מישהי: היא רוצה לידה טבעית?
אני: לא יודע.
מישהי: איפה תלדו?
אני: לא יודע. ליד הבית בטח.
מישהי: באיזה שבוע היא?
אני: לא יודע.
מישהי: איך אתה לא יודע?
אני: זה משתנה כל הזמן.


מישהו: אתה תהיה בלידה עצמה?
אני: נראה לי. למה לא.
מישהו: זה יכול לעשות לך טראומה.
אני: אני אשרוד לדעתי.
מישהו: תזכור שהזהרתי אותך.
אני: אזכור.
מישהו: תחתוך את חבל הטבור?
אני: אני לא רואה שום סיבה לעשות את זה.
מישהו: למה לא? חוויה.
אני: חיתוך בני אדם זה לא תחום שאני מוכן לקחת בו אחריות.


מישהי: עשיתם חלבון עוברי??
אני: מה?
מישהי: עשיתם מיי שפיר???
אני: מה?
מישהי: עשיתם סקירה שלישית מורחבת אצל רופא מומחה מינימום מנהל מחלקה אבל בפרטי כדי שיעלה מלא כסף?????
אני: מה?
מישהי: יש לכם שידת החתלה???
אני: מה?
מישהי: יש לכם כיסא הנקה???
אני: מה?
מישהי: נרשמתם מראש לגן חובה פרטי עם גננת על כל חצי ילד כולל לימודי אנגלית ואוכל טבעוני אורגני מפוסטר????
אני: כן. ביי.


היא: אני עייפה.
אני: זה בסדר, מותק, את בהריון.

היא: אני שמנה.
אני: את לא, מותק. את בהריון.

היא: אני עצובה/עצבנית/מפחדת/מתרגשת.
אני: זה ההורמונים, מותק. את בהריון.

היא: אני רעבה.
אני: יופי, מותק. את בהריון.

היא: כואב לי הגב.
אני: זה הגיוני, מותק. את בהריון.

היא: כואב לי הראש.
אני: תשתי מים.

למטיבי לכת:
שיחות שנמאס לי לקיים
עוד שיחות שנמאס לי לקיים
שיחות שנמאס לי לקיים 3, או: איך נמאס לי מבני אדם

חתונות וגרוזיה

• מודיע רשמית שסיימתי את מכסת החתונות שלי לקיץ הנוכחי.
  מתנצל מראש בפני אלה שעוד יתחתנו. זה לא אישי, אני באמת אהיה שמח בשבילכם, ואני בטוח שהאוכל יהיה מצויין (במיוחד הקרפצ'יו בקבלת הפנים), והדיג'יי יהיה אחלה (במיוחד כשהוא ישים שיר של בקסטריט בויז ב-1 בלילה כשכולם שיכורים), והאולם/גן יהיה מרשים (במיוחד העצים מפלסטיק), ויבואו המון אורחים (גם כאלה שבאו רק כי הם חייבים וילכו הביתה ב-23:00), והכלה תהיה יפה (במיוחד האיפור הכבד, שבאמת יהיה יפה ולא מוגזם כי אם הוא היה מוגזם מישהו הרי היה אומר לה למרות שזה היה הורס לה את הערב שהיא חיכתה לו כל החיים), והחופה מרגשת (במיוחד הקראת הכתובה), והסרט שהחברים יכינו יהיה מצחיק (בתאוריה, כי רק הם יבינו את הבדיחות), והחולצות שהחברים ילבשו יהיו מצחיקות (בתאוריה, כי רק הם יבינו את הבדיחה), והקינוחים יהיו טעימים (למרות שהם פרווה), והכל יהיה באמת באמת מושלם.
  כאילו, חוץ מהעובדה שאני לא אהיה שם.
  
• ובאותו הקשר, שיחת טלפון ממספר לא מזוהה:
  - "מיקו?"
  - "זה אני."
  - "מה קורה אחי? זה איציק שם בדוי."
  - "איציק שם בדוי? וואלה. מה.. מה קורה?"
  - "סבבה אחי. מה איתך?"
  - "איתי בסדר בגדול. לא יודע מה לספר, לא דיברנו איזה שנתיים."
  - "כן אחי. חייבים לשמור על קשר."
  - "כן בטח, בכיף."
  - "שומע? אני רוצה להזמין אותך לחתונה שלי."
  - "אתה מתחתן?? וואלה, מזל טוב. איזה יופי."
  - "תן לי כתובת, אני אשלח הזמנה."
  -"עזוב כתובת, תגיד מתי פשוט. חבל על ההזמנה, אני לא צריך את זה."
  - "זה ב-14 לחודש."
  - "לחודש הזה?? שיט. אני בחו"ל. איזה באסה, חבל."
  - "וואלה?? לאן אתה נוסע?"
  - "לגרוזיה. עד ה-20, אז אני לא אגיע כנראה. דווקא ממש רציתי." (<-- שקר)
  - "כן, באסה אחי. טוב, לא נורא."
  - "לא נורא. בירה פיצוי עלי."
  - "יאללה בכיף. למה לא."
  
  לא שמעתי ממנו מאז.

• "מתי תכיר אותי להורים שלך?", שאלה.
  "סטטיסטית, אף פעם", עניתי.
  
• על המטוס בדרך לגרוזיה, העברתי את הטלפון ל"מצב מטוס". אם לא עכשיו אז מתי.
  בדרך עצרנו בשדה תעופה באיסטנבול לכמה שעות. ולא הרגיש איסטנבול שם. שדה תעופה תמיד מרגיש כמו שדה תעופה, לא משנה היכן הוא. לדעתי זה אחד ההישגים הגדולים של האנושות - לגרום לשדות תעופה להיראות אותו דבר בכל מקום.
  
• לא הלך לנו טוב עם נהגי המוניות בגרוזיה. עוד משדה התעופה, אחת עם פרצוף עצבני הסכימה לקחת אותנו ב-20, ותוך כדי הנסיעה דרשה 30. כשירדנו ורציתי לשלם מצאתי בארנק מטבע של 20 ועוד מטבע של 10 (בדיוק החלפנו כסף, אז עוד לא הייתי בקיא במט"ח גרוזיני). נתתי לה, אבל במקום לקחת נהיה לה פרצוף עצבני אפילו יותר. לקח לי זמן להבין שהבאתי לה 30 אגורות בזמן שהיא ציפתה ל-30 שקל (או איך שלא קראו למטבע שלהם).
  היה אחד אחר שעלינו איתו לנסיעה קצרה והוא הציע לקחת אותנו לנסיעה ארוכה למקום אחר, וכשסרבנו הוא ניסה לשכנע אותנו שבכל זאת ניסע איתו ע"י ניגון "בילי ג'ין" בפול ווליום כל הנסיעה. כמעט השתכנעתי.
  והיה אפילו עוד אחד ששאל מאיפה אנחנו, ואחרי שעניתי שאלתי בצחוק מאיפה הוא (כי ברור שהוא מגרוזיה), ואז הוא ענה שהוא פליט מאזור שרוסיה כבשה מתישהו והוא לא באמת גרוזיני ושהוא מחכה שהרוסים יתחפפו מהאדמה של העם שלו כדי לחזור. פחחח. מניסיון פה אצלנו, הוא יכול להמשיך לחלום.
  



כותב בגרוזיה את הפוסט הקודם.





















•  כשהייתי שם, שלחה וואטסאפ - "מתגעגע אלי?"
  עניתי כמו שאני מבין - "אל תשאלי שאלות, לא תשמעי שקרים."
  
• בסך הכל, היה ממש כיף שם, בגרוזיה. הרבה יותר כיף משחשבתי שיהיה. חשבתי שסתם יהיה יפה (כמה יפה אפשר לראות חלקית פה), אבל לא ציפיתי שיהיו כל כך הרבה אנשים מעניינים. כמו מאיה, שאירחה אותנו בביתה, ואמרה לי בזמן חיפוש באינטרנט את המשפט שאני הכי זוכר מהטיול הזה - "Such a good thing, this Google"; מאט, האמריקאי שידע טיפה יותר מדי וכנראה היה מרגל; דוויד, שבזכות ישראלים מפונקים שרצו מים חמים ובאו אליו הביתה התחיל לארח אנשים בשנת 2006 ומאז הפך לבוס של הכפר שלו עם ב.אמ.וו. אפורה ורינגטון של הסנדק; פיוטר, פולני גדול גוף שלא מצליח להוציא יותר ממילה מבלי לגמגם; הצ'כית שאחרי יומיים של הכרות פתאום באה עם מחשוף ולא נתנה לנו להתרכז בשום דבר חוץ מהציצי שלה; האחים הצרפתיים שנסעו על אופניים את מה שאנחנו נסענו ברכב 4x4; מקסים ומרים, העיתונאים שחלק גדול מהישראלים היו מכנים אותם "שונאי ישראל" אבל לא הצלחתי להתווכח איתם כי הסכמתי עם כל מה שאמרו; הצרפתי ששכחתי את שמו ואהב לטייל לבד, וסיפר לנו על כל מיני מקומות שעבד בהם כמו בחריין (שאליה באים מלא סעודים בסופ"ש כדי להשתכר ולהכיר זונות); נאזי, שמארחת אנשים כבר 6 שנים בביתה ומכינה מרקים וקציצות שלא רוצים להפסיק לאכול; ובטח עוד מלא ששכחתי וכנראה לעולם לא אזכור יותר.