אינרציה

אני אוהב להיות רגוע.
אני לא אוהב לחץ.
אני אוהב שיש לי זמן לחשוב.
אני אוהב שיש לי זמן לבצע את הדברים שאני חושב עליהם.
אני לא אוהב שאומרים לי מה לעשות. בעצם לא - אני לא אוהב שאומרים לי איך לעשות.
ואני לא אוהב שגורמים לי לעשות משהו מבלי שאני אשים לב.

עשיתי 1+1 מכל הדברים האלה והתשובה היתה חד משמעית.

התפטרתי.


בקיצור - כי נמאס לי מהמירוץ הבילתי נגמר אחרי כלום. נמאס לי לשאוף להגיע לדברים שאין לי עניין בהם. נמאס לי לצרוך את כל מה שזורקים לי מול הפנים רק כי אני יכול. נמאס לי להיות עבד. לפחות לבינתיים.

היו כמה קשים ששברו את גב הגמל, שהחזיק מעמד כמעט שנתיים:

אחד התחביבים היחסית חדשים שלי (שגם אותו, כמו כל התחביבים שלי, אני הופך אט אט לאובססיה) הוא להאזין לפודקאסטים. לא אגיד לאיזה כי אהפוך למושא ללעג גדול יותר ממה שאני כרגע.
באחד מהם, המנחה דיבר על כסף, ועל העובדה שהוא עשיר ושהוא לא שם לב לזה בכלל. ועל העובדה שהוא כן הרגיש הבדל בחיים שלו בגלל כסף ברגע שהוא הפסיק לדאוג לדברים בסיסיים - גג מעל הראש, ואוכל.
כל השאר - מותרות שמתרגלים לקיום או לאי הקיום שלהם או לדרך הקיום שלהם.
לדוגמא - אתה יכול לנהוג בסובארו, ואתה יכול לנהוג במרצדס. בגדול, לאורך זמן החוויה תהיה זהה בשניהם (אורך הזמן כאורך האגו שלך או כאי אורך איבר המין שלך). נכון, בהתחלה זה ירגיש שונה, אבל כשתתרגל לשניהם זה בסופו של דבר יהיה כלי תחבורה שמבצע את המשימה בצורה זהה בשני המקרים.
או לדוגמא בית - אתה יכול לגור בדירת פאר או בבית חלומותיך או בבית שתבנה בעצמך וכו'. או שאתה יכול לגור בדירה שמספקת את הצרכים שלך. בשני המקרים, התוצאה, שוב - לאורך זמן, תהיה זהה. אתה תתרגל וזה יהיה הבית שלך.
אז למה להשקיע כסף בדברים האלה, מעבר למה שצריך?
ויותר חשוב - למה להשקיע את כל הזמן הפנוי שלך בצבירת הכסף הזה?
ואולי הכי חשוב - האם תפסיק לנסות לרדוף אחרי כסף גם אחרי שתשיג אותם? או שיהיה משהו נוסף שבגללו תהיה חייב עוד כסף?

אני לא יודע לענות על השאלות האלה לגבי עצמי. אבל אני יודע שאני יכול להסתדר מעולה גם עם חצי מהמשכורת הנוכחית שלי. ונכון, יכול להיות שבעתיד, כשיהיו לי יותר מחוייביות, זה יהיה שונה. יכול להיות.

אירוע אחר ששינה אצלי משהו הוא מרתון תל אביב.

בערך מ-2007, אני משתתף במירוצים האלה. קונה ערכה, מקבל חולצה עם פרסומות, ורץ. לאן? לא יודע. הביתה בסוף. אבל רץ.
גם השנה, הלכתי לאסוף את הערכה למרתון. אמרו להגיע לכיכר רבין. לא אמרו שכיכר רבין תהפוך לקניון.
נכנסתי לקניון המאולתר ועקבתי אחרי השלטים שמובילים לקבלת הערכה. אחרי כמה דקות שיטוט הבנתי שאני הולך במבוך של חנויות מאולתרות, בלי שום ערכה באופק. הולך והולך, ליד דוכן של Nature Valley, סאמסונג או אדידס. הולך והולך, עד שמגיע ומקבל ערכה. אבל מה, בתוך הערכה אין את החולצה המובטחת. בשביל החולצה הייתי צריך לעקוב אחרי עוד שלטים, שהובילו אותי בתוך עוד מבוך של עוד חניות. עוד ועוד ועוד ועוד.
זה עיצבן אותי. והגעיל אותי. וגרם לי למכור את הערכה יום למחרת, למרבה במחיר.
(אף מילה על הברך הדפוקה שמונעת ממני לרוץ, כמובן)

קניון מאולתר בכיכר רבין.

וזה גם גרם לי לחשוב על איזה עוד דברים אני צורך רק בגלל הסביבה שלי, מבלי שבאמת אצטרך אותם.

אבל כל אלה (ועוד) הם רק הפילוסופיה בשקל שלי, ואין סיכוי שהייתי באמת משנה בגללה משהו. כי ברור לי שיכול להיות שכל הדברים שכתבתי עכשיו (ועוד) הם סתם אידילייה פנטזיונרית ולא מציאותית.

הסיבה האמיתית לשינוי היא היא.

כי מאז שהיא קיימת בעולם שלי, יש מישהו ששואל "מה שלומך?" לא מתוך נימוס אלא באמת מתוך רצון לדעת מה שלומי. וכשאני אומר בקול כמעט בכל יום ששלומי לא משהו, זה מתחיל לחלחל חזרה אלי. ושלומי לא משהו כבר תקופה לא קצרה, כי אין לי זמן לעצמי ולתחביבים שאני אוהב לחבב בצורה אובססיבית, אבל המשכתי לנוע מכוח האינרציה כי אף אחד לא עצר אותי.
היא עצרה אותי. בלי כוונה אפילו.

אני לא יודע מה אני הולך לעשות. בחודש הראשון יעסיק אותי פלייאוף ה-NBA (שיוווווו, איזה כיף יהיה לקום לפנות בוקר ואז לחזור לישון). בחודש שאחר כך יעסיק אותי המונדיאל. אולי גם אמצא עוד תחביב לחבב.
וכשיהיה כבר קיץ, אגבש דעה עם ראש ושמיים צלולים.

זה מתחיל

• פסח. עשינו על האש כמו כל יהודי טוב. במרפסת של ההורים אני זה שאחראי על המנגל. בערך המקום היחיד שזה ככה, כי בכל שאר המקומות דאגתי לטפח תדמית של מישהו שלא אחראי מספיק כדי להיות אחראי על דבר (לא) חשוב כמו מנגל.
  שמתי את המנגל על מעקה השיש במרפסת, וניפנפתי.
  במרפסת ממול, צץ השכן עם מנגל משלו. הסתכלנו אחד על השני, וזהו, לא היה צריך יותר מזה. התחיל המאבק. המאבק על מי ידליק את המנגל ראשון. המאבק על מי יותר גבר.
  אני התחלתי עם הקוביות הלבנות האלה שלא עובדות אף פעם אבל נזכרים בזה רק אחרי שמנסים. הוא התחיל ישר במדליק הנוזלי. ספציפית במרפסת של ההורים אני די נזהר מלהשתמש בנוזלי, כי כמה שנים לפני כן השפרצתי ממנו לכיוון הלא נכון, והזרם עבר מעל המנגל, נדלק באוויר ונחת בוער על השולחן של השכנים למטה. כיביתי את השריפה עם מים אבל הם בטח לא הבינו למה פתאום יש להם כתם שחור באמצע השולחן הלבן.
  תוך כדי ששנינו זורקים גפרורים, המבטים שלנו נפגשו שוב ושוב. שני גברים, מרפסת מול מרפסת, במאבק חסר תוכן אבל מלא משמעות. ידענו מה עומד על הפרק. כלום. אבל אף אחד מאיתנו לא היה מוכן לוותר.
  עד שהוא פתאום נעלם. חשבתי שהוא הלך לקרוא לעזרה (או לעזרא), אבל הוא חזר דקה אחר כך, לבדו, עם הפתעה ביד - פן. כזה של שיער. כזה שיוצר רוח וחום. כזה שהולך לנצח בשבילו את הקרב. הייתי חייב לצמצם את הפער שהוא פתח בכל שניה שעברה, אבל אין לי מושג איפה יש בבית פן והרגיש לי מוזר לשאול את אמא שלי. אז הבאתי את הדבר הכי קרוב שמצאתי - מאוורר רצפה. כזה שלוחצים על 1, 2 או 3 והוא מסתובב. חיברתי אותו לשקע במרפסת ולחצתי על 3.
  עמדנו ככה, אחד מול השני, כמו שני אקדחונים במערבון של סרג'יו לאון. כל אחד מחזיק ביד את הכלי שלו. הוא עם הפן, אני עם המאוורר. מחכים לגיצים.
  ואני ניצחתי.
  למה? לא יודע. כנראה פוקס. אבל זה לא היה משנה. שמתי שיפוד על הגחל שנראה לי הכי בוער, ואחרי דקה הוצאתי אותו ונתתי ביס, ככה מול העניים שלו. השיפוד היה נא לחלוטין, אבל לא נתתי למציאות להפריע לי לחגוג.
  ניצחתי. כמו שרק גבר יודע.
  
  
• ב-2 בלילה ככה:
  - טוב, תקשיבי, אני לפעמים נוחר כשאני עייף. אבל רק כשאני על הגב.
  - רק כשאתה על הגב??
  - כן. אז אם אני נוחר תגלגלי אותי על הבטן.
  - טוב.
  - אבל תיזהרי שלא תגלגלי אותי לרצפה.
  - אוקיי.
  
  אחרי 10 שניות:
  - מיקו?
  - מה?
  - אתה נוחר.
  - מה נוחר? עוד לא נירדמתי.
  - נרדמת. אתה נוחר.
  - מה את מקשקשת? בקושי עצמתי עניים.
  - נו, נחרת.
  - אז את לא יכולה לחכות שניה? תני לעצמך הזדמנות להתרגל לזה. כמה זמן כבר נחרתי?
  - 5 דקות.
  - באמת?
  - באמת.
  - חיכית 5 דקות??
  - חיכיתי שזה אולי יפסיק.
  - אופס. טוב. אני מתהפך.
  
  
• קצת נמאס לי מכל הימים האלה. הימים האלה שאומרים לי איך להרגיש בהם.
  היה יום השואה והייתי אמור להיות עצוב. לא הייתי (מותר להגיד את זה בכלל?). אולי כי לא כל המשפחה שלי מתה שם. אבל אני רוצה לשמור את הזכות להיות עצוב מתי שבא לי, לא כשאומרים לי. זה מרגיש לי מזוייף, כל הרגש הקולקטיבי המלאכותי הזה.
  אותו דבר עם יום העצמאות. אני אמור להיות בו שמח ופטריוט. אבל אני לא (כאילו, אני כן, אבל בעיקר כי יש חופש). אני לא פטריוט באף יום (אולי חוץ מהיום ההוא שניצחנו את אוסטריה 5-0), ואני משתדל לא להיות שמח ככה סתם. אבל בטוח לא רוצה שיגידו לי מתי להיות שמח (גם לא בפורים).
  אם כבר צריך יום לרגש מסויים, זה יום הכעס. אני צריך יום כזה כי אני לא כועס מספיק. יום שכולם יוציאו בו קיטור ועצבים. בא לי יום כזה, שכולם צועקים אחד על השני, יתווכחו בלי סיבה. יום כיף. אפשר לקבוע אותו גם באוגוסט ככה, כדי שגם נזיע תוך כדי.
  
  
• קבוצות בוואטסאפ זה מטרד לרוב אבל כיף לפעמים:
  אני: "יוצא ריצה ברבע לשבע ככה. יכול לדחות לשבע, אבל זהו."
  הוא: "אל תאיים. אני לא יכול."
  היא: "אני יכולה, אבל ב-8."
  אני: "אני על לו"ז צפוף, אז 8 לא טוב. אם את רוצה אני אשאיר פרורי לחם על הדרך ותוכלי לרוץ אחריי גם שעה אחר כך."
  הוא: "בשבילי בחיים לא היית טורח לעשות כאלה מחוות."
  אני: "נכון."
  הוא: "מה יש לה שלי אין???"
  אני: "חיוך."
  היא: "מיקוווו אני מסמיקהה."
  אני: "תסמיקי גם אחרי שאני אגלה לך שכתבתי חיוך אבל התכוונתי לציצי?"
  
  
• החודש יש ל"נוסע וחוזר" יומולדת. הוא בן שנתיים. כן, כבר שנתיים אני פה ורובכם היו פה גם לאורך רוב הדרך, מאז שנסעתי וחזרתי למזרח, דרך שנת השבתון/בטלה שלי, ועד עכשיו.
  קצת סטטיסטיקות:
  - יש בערך 30 מנויים, קוראים קבועים שמקבלים את העדכונים למייל. רובם לא מגיב אז אני לא יודע אם הם באמת קוראים עדיין.
  - יש רק אחת, מכל המנויים, שאני לא באמת מכיר. אולי קראתם עליה פה.
  - כתבתי 46 פוסטים. ממוצע של כמעט שניים לחודש.
  - הדפדפן המועדף על קוראי הבלוג הוא Chrome. לא מפתיע, אבל 42% מקוראי הבלוג משתמשים בו. מה שמפתיע הוא שבמקום השני נמצא דווקא האקספלורר עם 25%, ולא פיירפוקס (רק 19%).
  - החודש הכי ניצפה בבלוג הוא אפריל 2013. כן, החודש הזה. לא יודע למה.
  - בערך פעם בחודש מישהו מגיע בטעות לבלוג אחרי שחיפש בגוגל "פסל של בולבול ותותה בתאילנד". (אני אף פעם לא בטוח אם כותבים תותה או טוטה. אבל במקרה יש בין הקוראים תותולוג/טוטולוג מדופלם, אולי הוא יכול להבהיר את העניין)
  
  
• זה התחיל השבוע, החודשיים האהובים עלי בשנה. החודשיים שבהם הדבר העיקרי שאני עושה בהם הוא להילחם בגוף שלי כדי לצפות בפלייאוף ה-NBA.
  אני כבר כמעט לא רואה ספורט. עוקב, קורא עיתון ספורט בחינם ברכבת, רואה חדשות הספורט, יציע העיתונות וכאלה. אבל ספורט ממש כמעט ולא. אבל פלייאוף ה-NBA שונה. משום מה יש משהו באירוע הזה, שגורם לי מאז שנת 92 (כן, הייתי בן 10 בקושי, אבל אני באמת זוכר את המאבק בין מייקל ג'ורדן לקלייד דרקסלר) להתעורר ב-3 או 4 בבוקר, או לפעמים לא ללכת לישון בכלל, ולראות לבדי, באמצע/סוף הלילה, משחק כדורסל שמשוחק כמה אלפי קילומטרים ממני. מתעורר, מכין קפה, ושוקע לשלוש שעות בידיעה שבשאר היום אני אהיה זומבי. אבל לא איכפת לי כי אני אוהב את זה ואהבה מנצחת.
  ככל שעוברות השנים, נהיה קשה יותר ויותר להתמסר לחודשיים האלה. והשנה זה הולך להיות הכי קשה, כי אני אשכרה עובד במקביל (באמת עובד, לא כמו פעם), ואשכרה צריך להפעיל את המוח במשך היום ויש מצב שלהיות זומבי לא יספיק הפעם.
  אז אני מתנצל מראש, אבל כמו כל שנה, עד תחילת/אמצע יוני בערך, יש סיכוי שלא תיראו אותי כל כך כי אני אהיה עסוק בלהשלים שעות שינה.
  וכמו כל שנה, אף אחד לא באמת ירגיש בחסרוני.