עוד שיחות שנמאס לי לקיים

היא, בטלפון: "דני מסר לך ד"ש."
אני: "אוקיי."
היא: "למסור לו בחזרה?"
אני: "לא."

הוא: "אתה בא לפוקר?"
אני: "לא."
הוא: "למה?"
אני: "כי אני לא טוב בזה."

היא: "חשבתי שאתה לא בקטע שלי."
אני: "באמת? אבל אני תמיד עושה לך 'לייק'."

אני: "אתה בא להופעה של 51%?"
הוא: "מה זה?"

היא: "שלום, מדברת דנה מחברת משהוTech. חיפוש העבודה עדיין רלוונטי לגביך?"
אני: "תלוי. מעניין אצלכם?"
היא: "בטח."
אני: "טוב, את לא אובייקטיבית."

הם: "נו מיקו, איך בתל אביב?"
אני: "רגיל. לא יודע. כמו פה רק מעניין."
הם: "זהו, הא? הפכת לנו לתל אביבי."
אני: "אני לא הפכתי לשום דבר."

הוא: "תגיד, ממה אתה חי?"
אני: "ממה שהיה לי."
הוא: "כן, אבל כמה זמן אתה יכול לחיות על זה?"
אני: "לא יודע. עד שיתקשרו מהבנק."

אני: "באה לים?"
היא: "לא יכולה. מחר?"
אני: "לא יודע. זה מה שאמרת גם אתמול."

הוא: "אתה עוד רואה את כל ההיאבקות הזה?"
אני: "כן."
הוא: "זה לא מרגיש לך טיפשי קצת?"
אני: "רק כששואלים אותי על זה."

אבא: "מה זה המוזיקה הזאת??"
אני: "זה מה שאני שומע."
אבא: "באמת? אתה שומע את זה?"
אני: "באמת."

היא: "למה אתה רוצה לעבוד אצלנו?"
אני: "הממ, אני לא בטוח שאני רוצה לעבוד אצלכם."

הוא: "מיקו, קניתי אקסבוקס."
אני: "מגניב. מזל טוב."
הוא: "איך אני מוריד משחקים?"
אני: "תרשום בגוגל 'איך אני מוריד משחקים לאקסבוקס', בטח ייצא משהו."

הוא: "מיקו, ראיתי את הסרט שהמלצת עליו."
אני: "וואלה? איך היה?"
הוא: "סרט דפוק."

אמא: "אתה שותה נס? אבל אכלנו בשר מקודם."
אני: "אה, כן. אופס."

הוא: "אתה כבר עובד?"
אני: "לא."
הוא: "מה אתה עושה כל היום?"
אני: "מה שבא לי."
הוא: "זה לא נמאס לך?"
אני: עושה פרצוף שאומר 'תגיד לי, אתה דפוק????'

מנוע אי-סבירות

אני קורא עכשיו את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה".

כן, רק עכשיו. אני, שראיתי כל סרט מדע בדיוני שקיים (כולל הגרועים. *שיעול*Episode 1*שיעול*), שראיתי את כל פרקי "מסע בין כוכבים" כולל כל סדרות הבת שלה (חוץ מ"וויאג'ר", שנמצאת במקום הבא בתור הסדרות שלי, מיד כשאני מסיים את "עמוק באדמה") ויודע מילים בסיסיות בקלינגונית, שקראתי (כמעט) את כל הספרים של אסימוב, לא מצאתי לנכון, עד עכשיו, לקרוא את "מדריך הטרמפיסט".

הוא הגיע אלי די במקרה, באי קו סאמוי שבתאילנד.

קטע קריטי שחזר על עצמו כמה פעמים במהלך הטיול שלי במזרח הגיע כל פעם שעמדתי לסיים ספר - בחירת הספר הבא. קריטי, כי להידפק במקום שאין בו כלום עם ספר דפוק זה דפק.

היתה לי שיטה מאוד מסודרת לבחירת ספר בכל פעם שנכנסתי לחנות ספרים. זה הלך בערך ככה:

1. לבחור 10 ספרים מהחנות, לפי הכרות קודמת או עיצוב הכריכה. אם כתוב למעלה גם משהו בסגנון של International Best Seller, אז גם.
2. לצייר מפה של החנות ממבט עילי.
3. לרשום בצד את 10 הספרים הנבחרים, ולסמן במפה היכן הם נמצאים.
4. ללכת לקפה אינטרנט הקרוב, ולקרוא ביקורות על כל הספרים.
5. למחוק את כל הספרים עם הביקורות הבינוניות/גרועות.
6. לבחור ספר אחד מתוך אלה עם הביקורות הטובות, בעיקר לפי מצב רוח או עיצוב הכריכה.
7. לחזור לחנות, ובעזרת המפה למצוא את הספר הנבחר ולקנות/להחליף אותו.

דוגמא למימוש בחירת ספר. במקרה הזה לקחתי 2.

במקרה של "המדריך", לא הייתי זקוק לכל התהליך הזה. לקחתי אותו מיד כשראיתי אותו (220 באט). באותה חנות הספרים ראיתי  גם את "החוף", ובגלל שהייתי גאוגרפית די קרוב לחוף מהספר החלטתי לקרוא אותו ולדחות את "המדריך" לפעם אחרת. הפעם האחרת הזו הגיעה החודש.
אני בטח לא מחדש לכל מי שקרא אותו (אולי אפילו צוחקים עלי קצת. "טוב שהוא נזכר. בטח בשבוע הבא הוא יראה את 'הסנדק' וישמע את OK Computer"). מה לעשות, תחביב הקריאה שלי התחדש רק השנה, אחרי שזנחתי אותו מכיתה ג' בערך, כשמאז קראתי רק אוטוביוגרפיות של מתאבקים (כן. אוטוביוגרפיות של מתאבקים).

אוטוביוגרפיות של מתאבקים.

אז כצפוי, אהבתי בו את ההומור, ואת הדימיון הבאמת מדהים, בכל קנה מידה (הוא פחות או יותר חזה את כל הקינדלים וה-E-Reader-ים למינהם, ואת וויקיפדיה, ובטח עוד מלא דברים שפיספסתי). אבל הכי אהבתי את המשפטים שהייתי צריך לקרוא שוב כדי להבין. ואז לקרוא שוב כדי לבדוק מה דפוק אצלי ומה אני מפספס במשפט הזה. ואז לקרוא שוב כדי לצחוק. על עצמי.


דוגמה למשפט כזה:

On top of the cliffs stood a reception committee.
It consisted in large part of the engineers and researchers who had built the Heart of Gold - mostly humanoid, but here and there were a few reptiloid atomineers, two or three green slyph-like maximegalacticans, an octopoid physucturalist or two and a Hooloovoo (a Hooloovoo is a super-intelligent shade of the color blue).

כשקראתי את השורה האחרונה אמרתי בקול "מה..?"

עוד דוגמה:

After a fairly shaky start to the day, Arthur's mind was beginning to reassemble itself from the shellshocked fragments the previous day had left him with. He had found a Nutri-Matic machine which had provided him with a plastic cup filled with a liquid that was almost, but not quite, entirely unlike tea.

השורה הזאת ממש בילבלה אותי, וגרמה לי משום מה לרצות מיץ גזר.

הכי טוב

אמרו לי השבוע שאני לא תחרותי מספיק, וגרוע מזה - שאני לא שואף להיות הכי טוב שאני יכול להיות.
לא הצלחתי להחליט אם הקביעה הזאת טובה לי או לא, או אם אני בכלל מסכים איתה (למרות שאני כבר שנים אומר שאני סובל מתסמונת "לא איכפת לי", כי לא איכפת לי מכמעט שום דבר, וזה כנראה קשור). אבל כדי לנטרל אותה בכל מקרה החלטתי שאני צריך להיות הכי טוב במשהו. לא משנה במה, אבל להיות בו הכי טוב.

היו כמה דרכים לתקוף את הבעיה.

דרך אחת היא לראות מה הדברים שאני עושה הכי טוב, ולראות אם אני הכי טוב בזה יחסית לכלל. אז ניסיתי לחשוב מה הדברים שאני טוב בהם. התוצאה היתה די עגומה:

הולק הוגן. מזוייף.

אני אלוף בכל מה שקשור להיאבקות מקצוענית ומזוייפת. לפעמים עד כדי כך שנראה לי שאם ישימו אותי בזירה עם מתאבק מזוייף אחר, אני אדע בדיוק איך לזייף איתו קרב מבלי להיפגע ומבלי לפגוע בו. אני גם יודע תמיד מה קורה בעולם המוזר הזה מאחורי הקלעים, ויודע להסביר מה הסיבה לכל ניצחון מזוייף של מתאבק מזוייף. ואני זוכר את כל הקרבות המרכזיים של כל 27 אירועי ה-WrestleMania שהיו עד היום. אני גם לפעמים נכנס לדמות של מתאבק רע בחיים האמיתיים (תנסו להיזכר אם מתישהו היתה לכם תחושה שאני סתם מתווכח. אז זה זה.), אבל תשכחו שאמרתי את זה.
כשאני קורא את הפסקה האחרונה שוב אני מבין שהרזומה המרשים הזה שווה, בעולם האמיתי, לבערך כלום. אולי גרוע מזה, הוא רק יגרום לי להיראות רע ("מה אתה עדין רואה את זה?? מה אתה ילד????", ואחרי דקה - "תגיד, הקברן עוד שם? זוכר את הקרב שלו עם יוקוזונה, שבאו כל הרעים לעזור לו? איזה אדיר זה היה!!!").

אז אני צריך למצוא משהו אחר.

אז במה עוד אני ממש טוב? אני ללא ספק מוקד הידע הכי גדול בחצי המזרחי של כדור הארץ למוזיקה שמקורה מעבדים שהובאו מאפריקה לצפון אמריקה על גבי ספינות. אני יודע לזהות בדיוק [חיקוי זוהיר בהלול] ספקטלורי [/חיקוי זוהיר בהלול] מי הפיק כל שיר שאני שומע (לא שזאת חוכמה גדולה להבדיל בין ביט של DJ Premier לביט של טימבאלנד), לדקלם את הדיסקורגפיה של חבורת ה-Wu-Tang Clan (כולל כל 45 אלבומי הסולו שלהם), ולהסביר בהתנשאות לכל חובבן למה טופאק רחוק מלהיות הכי טוב, ואם החובבן אומר שלמילים שלו יש משמעות אני צוחק עליו ואומר שהוא בטח אוהב את הכתיבה הדמגוגית של יאיר לפיד, ושולח אותו לשמוע קצת Immortal Technique.
רק מה, לצערי המוזיקה שאני אוהב היא כנראה הכי פחות מוערכת אצל קהל שהוא לא ילדים, ושגם פה, הצהרה בחיבתי אליה יכולה להסב לי נזק ("מה, הם רק שרים על פשע, סמים ובחורות. זאת לא מוזיקה בכלל".). ואחרי שראיתי את הסטנד-אפ של כריס רוק על בדיוק אותו נושא, החלטתי שגם לי נמאס לנסות להגן על המוזיקה שאני אוהב.

אז אני נאלץ לוותר גם על הרעיון הזה כמשהו שאני מצהיר שאני טוב בו.

החלטתי שהדברים שאני באמת טוב בהם לא יעזרו לי, כי גם אם אני הכי טוב בהם, לעולם האמיתי אין שום הערכה אליהם. אז אני צריך דרך אחרת.

הדרך השניה שחשבתי עליה היא לשקר. למצוא משהו שאני לא הכי טוב בו, אבל להגיד שכן. ובזה יש לי ניסיון - אני עושה את זה עם כדורגל כבר שנים (וגם עם עוד משהו, אבל זה יהיה ממש דבילי מצידי להודות בזה פה).
הדרך הזאת הרבה יותר קשה. אני אצטרך למצוא משהו שאיכשהו יאמינו לי שאני הכי טוב בו, ושגם אני אאמין שאני הכי טוב בו (כי אם אני לא אאמין לזה אף אחד לא). ובכלל, זה יהיה טיפשי מדי לשקר לעצמי כדי כאילו להיות תחרותי מספיק וכאילו להיות הכי טוב שאני יכול להיות.

אז צריך לחשוב על משהו אחר.

על הדרך שבחרתי בסוף חשבתי אחרי ששמעתי שנשבר שיא גינס במספר אטבי הכביסה שמישהו תלה על הפנים שלו (150!).

דביל.

 ספר השיאים של גינס כבר מזמן לא מספר על שיאים. הוא עבר להיות ספר עם דברים מוזרים שאנשים עושים ושאף אחד לא עשה לפני כן, ולכן הם נחשבים כשיא. ואז הבנתי שזה מה שאני צריך לעשות - למצוא משהו שאף אחד לא הכריז שהוא הכי טוב בו, ואז פשוט להכריז בעצמי. וזה צריך להיות משהו קצת טיפשי (רק קצת), כדי שאף אחד אחר לא ירצה את התואר עצמו.

אז החלטתי שמהיום, אני הצלם האוטומטי הטוב בעולם.
כן כן.

שחור לבן של לונג ט'אן

אף אחד לא מצלם תמונות במצב אוטומטי במצלמה, יותר טוב ממני. הצהרה שקל לשחרר, כי כל מי שמצהיר על עצמו כצלם חובב+ סולד מהמצב האוטומטי (שלא לדבר על קיצוניים יותר, כמו לונג ט'אן, צלם שפגשתי בוייטנאם, שטען בפני שצילום אמיתי נעשה רק בפילים, ורק בשחור לבן). כך שצלמים רציניים לא יסכנו את התואר החדש שלי. וכדי למנוע מחובבנים כמוני להצהיר משהו דומה, ניצלתי את הזמן הפנוי שלי כדי לפתוח משהו שיגרום להצהרה שלי להיראות יותר רצינית:

http://mikomoshe.daportfolio.com  (כן, יש לי הרבה זמן פנוי)

אז שאף אחד לא יגיד לי שאני לא תחרותי מספיק.

תל אביב פנורמית

סוג של סיכום לחודש השני שלי בדרום מזרח אסיה

החודש השני עבר. עבר מהר מדי.

את רובו ביליתי בוויטנאם. את השבוע האחרון העברתי בקמבודיה.

אני מחכה לטיסה חזרה ללאוס, אז ניצלתי את הזמן לנסות לסכם את החודש הזה.

יצא ארוך. מתנצל.

אבל שוב, כמה חוויות ומסקנות:

ג'יזז

ראש השנה הוויטנאמי, חג הטט' (או איך שאנחנו קראנו לו - ט' בשבט), הוא סיוט לכל מטייל, במיוחד אם אותו מטייל לא יודע עליו מראש. נתקעתי 3 ימים בעיר סאפה, בטמפרטורה של 5 מעלות וראות של 3 מטר, כי כל הרכבות והאוטובוסים ממנה היו מלאים. אחר כך, נתקעתי 3 ימים באי קאט בה (לא מקום רע להיות תקוע בו, אבל בכל זאת) כי כל החנויות היו סגורות. כשכן הצלחתי למצוא אוטובוס, הכרטיס עלה לי 60 דולר!!! ככה זה כשהביקוש הוא פי 100 מההיצע.

לפעמים נדמה לי שאני משתמש בהרבה שמפו רק כדי שהתיק שלי יהיה יותר קל.

הרעיון של "סליפר באס" נשמע בהתחלה מצוין - במקום לשבת מכווץ בכיסא 12 שעות בלי מקום ברגלים משלמים עוד קצת ומקבלים אוטובוס עם מיטה! רק מה, לא אמרו לי שזאת מיטה זוגית, ויכול להיות שוויטנאמי שמן יישן לידך. ואם זה יכול להיות - זה בטוח יקרה לי. וזה קרה.

מתוך החודש שביליתי בוויטנאם, ב-8 ימים לא עשיתי כלום חוץ מלקרוא ספר בחוף. סיימתי ככה שני ספרים. אחד אדיר והשני בינוני מינוס.

חלוקת שימוש בכל הנעליים שלקחתי:

65% - כפכפים

עץ או ענן

15% - נעלי ההליכה המטורפות שקניתי בנקודות ספורט

15% - אול סטארס

5% - סנדלים

מדהים לראות את ההערצה העיוורת של הוויאטנאמים ל-הו צ'י מין, המנהיג שלהם בשנות ה-40/50/60 והבנאדם שהם מחשיבים לאבי האומה, שבזכותו לא היית וייטנאם. התמונה שלו מופיעה בכל מקום, על כל השטרות שלהם, והם אפילו שינו את השם של סייגון ל-הו צ'י מין סיטי.

עם העובדה הזאת, עלה במוחי עוד רעיון גאוני לסטארט אפ שיכול לעשות מיליונים:

לקחת את הלהיט של סולג'ה בוי ולהקליט אותו מחדש תוך כדי החלפת השם "סולג'ה בוי" ב-"הו צ'י מין". מיליוני ילדים וייטנאמים יהפכו את השיר הזה להימנון החדש של המדינה, ואנחנו נשמע שוב את הצ'י צ'ינג $$$$$$$.

חם פה. ממש חם. כמו תל אביב בקיץ. בדיעבד, עשיתי טעות בכיוון המסלול שלי, כי אני עכשיו באזור הכי חם, בתקופה הכי חמה, כשצפון וייטנאם (האזור שהייתי בו לפני חודש והיה שם קר טילים) מלא עכשיו במזג אוויר מושלם.

קרייזי האוס

הביקור במוזיאון המלחמה בסייגון הזכיר לי באיזה עולם דפוק אנחנו חיים.

אוהדי ליברפול צועקים "וואנקר!" בכל פעם שהם רואים את פרננדו טורס (לפחות בחודש האחרון).

עשיתי לחבורת אנגלים/ות "חגיגה בסנוקר" במשחק "חבר את שחקני הקולנוע". הפתעתי גם את עצמי, כי אף פעם לא שיחקתי במשחק הזה לפני כן, אבל אחרי שהצלחתי לחבר בין וין דיזל לטום הנקס בסרט אחד, הם התייאשו, קראו לי "לג'נד" וקנו לי בירה.

לסקרנים, וין דיזל שיחק ב"להציל את טוראי ראיין" בתפקיד יחסית קטן. אפילו היה לו קצת שיער אז.

אפרופו שיער, ילד בן 15 סיפר אותי. לקח לו 45 דקות. לא ברור למה, עם כמות השיער שיש לי. תוך כדי התספורת הבנתי למה אני מדוכא בכל פעם שהסתפרתי אצל יניב, הספר שלי בטבריה - הכיסוי שיניב משתמש בו (זה שכל השיער אמור ליפול עליו במקום על הבגדים) הוא בצבע שחור. בגלל זה בכל פעם שהסתפרתי, ראיתי רק את השיער האפור/לבן על הכיסוי, כי השיער השחור שעוד יש לי היה מוסווה בכיסוי. אבל מה, הילד הגאון השתמש בכיסוי לבן! ככה ראיתי רק שיער שחור נופל מהראש שלי והרגשתי מיליון דונג.

הקמבודים הם כנראה העם שסבל הכי הרבה ב-50 השנים האחרונות. לא מספיק שהאמריקאים הפציצו להם את הצורה והרגו 300,000 ועוד מספר לא ידוע (בעשרות אלפים) של אנשים שדורכים בטעות של פצצות ומוקשים עד היום, הם היו צריכים לסבול את השיגעון של שילטון הקמר רוג', שטבח 2,000,000 קמבודים. והיום היא אחת המדינות הכי מושחתות בעולם (נדמה לי שהם במקום ה-166 מתוך 180), ורואים את זה ביום יום. יש מיעוט בולט של אנשים מאוד עשירים, ורוב שקט של אנשים מאוד עניים. מרגישים את זה הכי הרבה בכבישים - הרכב הכי פופולארי בקמבודיה הוא לקסוס. במקום השני - חמור.

פה נרצחו אלפי קמבודים

ברחוב ממוצע בעיר גדולה (כמו סייגון, פנום פן), ב-5 דקות הליכה, יציעו לך (בסדר הזה): ליידי, בוק (ספר), בום בום (זהה לליידי), "מריחואן", ליידי, טוק טוק, בום בום, בוק, סאקי סאקי (דומה לבום בום, אבל בטח יותר זול), סמוק, ליידי, טוק טוק, "מריחואן" וחוזר חלילה. בהתחלה עוד אמרתי "לא תודה" עם חיוך בכל פעם (אלא אם רציתי אחד מהם...) אבל אחרי מאות פעמים עכשיו אני פשוט מתעלם.

 הכספומטים בקמבודיה מוציאים רק דולרים. כל המחירים נקובים גם בדולרים, אבל כעודף תמיד מקבלים ריל, המטבע המקומי שלהם.

הגסט-האוסים בסייגון יקרים. הכי זול שמצאתי היה ב-6$, אבל הוא נראה כמו השירותים בבית ספר היסודי שלי, ואמצע ה"לובי" היה מזרון עם מישהו מאוד מבוגר, ומאוד לא פעיל, עד כדי כך שיש סיכוי שהוא היה מת. אז שילמתי קצת יותר.

בסייגון, אחד הדברים הכי כייפים לעשות כשאתה שיכור הוא לצפות בערוץ הקריוקי.

בקמבודיה יש ערוץ היאבקות!!!!!!!! את כל ארבע השעות הראשונות של היום הזה ביליתי בצפיה בו. אדיר.

בחוף הים בקמבודיה יש קבצנים. בלי ידים. ובלי רגליים. חלקם גם בלי עיניים.

די נמאס לי מהג'וקר. אני משתמש בו עכשיו רק לשבירת קרח (עם אנשים).

סייגון מלמעלה

אני לא מצליח לתרגם את חוש ההומור הדלוח שלי לאנגלית.

עוד 3 שירים שכיף לשמוע תוך כדי נסיעה בקטנוע:

http://www.youtube.com/watch?v=mpaPBCBjSVc

http://www.youtube.com/watch?v=rYCKkmM0Tu8

http://www.youtube.com/watch?v=RPeuFt749l8

אחרי חודשיים, ההצלחה שלי בהתחמקות מישראליאדות קצת מחשידה. אולי אין פה בכלל ישראליאדות.

בשניה שראיתי שיש קולנוע בסייגון ידעתי שאני נכנס פנימה ורואה סרט. ראיתי את "אומץ אמיתי", של האחים כהן. כנראה המערבון הכי טוב מאז "בילתי נסלח".

אני מת לעדכן את האייפוד עם קצת מוזיקה חדשה, אבל מפחד יותר מדי שמנגנון הסינכרון המקולל ימחק לי הכל.

רק אחרי חודשיים ויום (אתמול בבוקר) שמעתי בפעם הראשונה מקומי אומר את המילה "סבבה".

אני כבר כל כך טוב עם צ'ופ-סטיקס, שאני כבר לא צריך שניים. מספיק לי צופ'-סטיק אחד.

אחרי בערך 100 שעות טיסה על קטנועים ברחבי וויטנאם ללא כל תקלה, לקח לי רק 5 דקות על קטנוע בקמבודיה עד ששוטר עצר אותי וביקש 5 דולר שוחד כי הקסדה שלי לא היתה בסדר. אמרתי לי שהיא כן בסדר, אז הוא ביקש את הרשיון שלי ואמר לי שהוא לא של האיחוד האירופי. אמרתי לו שאני לא מאירופה, אין סיבה שיהיה לי רשיון של האיחוד האירופי, אבל הוא לא הסכים איתי. שילמתי 5 דולר.

אחרי 2 דקות עצר אותי עוד שוטר, והתנהלה אותה השיחה בדיוק. הפעם התעקשתי לא לתת 5 דולר, אז הוא הסכים לרדת לדולר אחד. הבנתי שיש לי עסק עם שוטר רכרוכי, אז סרבתי גם לזה. הוא וויתר לי.

אחרי חודש של צבירת ניסיון בחציית כבישים בוויטנאם, אני יכול לחצות את הכביש הכי סואן בקמבודיה בגלגלונים, תוך כדי ניפוח בלון ואחר כך להתשמש בתנועת הגילגול כדי לקשור אותו.

התקנתי גוגל כרום ב-100 מחשבים בערך.

ילד בן 12 ניצח אותי 4-1 בפיפ"א אונליין 2.

וזה, דרך אגב, מה שילדים פה עושים כל היום. כל האינטרנט קפה'ס של המלוכסנים מלאים בילדים שמשחקים פיפ"א אונליין 2 או סטארקראפט, וילדות שרואות קליפים של ג'סטין ביבר ביוטיוב.

וייטנאמית שפגשתי ברכבת הזמינה אותי לראות איך המשפחה שלה מתכוננת לראש השנה (ט' בשבט). זה נשמע לי כמו רעיון טוב בהתחלה. לפני ששמתי לב, היא לקחה אותי להכיר את אמא ואבא שלה, ואז את דודה שלה, ואז את דוד שלה, ואז את שכנה של סבתא שלה (הסבתא לא היתה בבית).

קיבלתי 2 הצעות נישואין מוויאטנאמיות.

הדבר הכי טוב שיצא מהכיבוש של הצרפתים באיזור לפני 50 שנה, הוא שיש פה באגטים.

שכר הלימוד באוניברסיטה בקמבודיה הוא 200$. כדי לממן שנה אחת, מלוכסן קמבודי ממוצע עובד 8 שעות ביום תוך כדי הלימודים, ובחופשות חוזר למשפחה שלו ועובד בחווה. כמעט כמו אצלנו, רק שהם עובדים בחווה אמיתית ולא בפייסבוק.

בערב ממוצע עוקצים אותי 10 יתושים. כל אחד מהם מעלה את הסיכוי שאני אקבל מלריה ואמות.

פעילות פופולארית בקמבודיה לתיירים היא ללכת למטווח. כן, כמו בצבא, רק בלי כל הדברים של הבטיחות, ועם כלי נשק קצת יותר מגניבים מאמ-16. בריטי (כן, יש הרבה מהם פה) שיכור טען בפני אפילו שהציעו לו ללכת למטווח בשדה עם חולים סופניים בתור מטרות (!!!!!!!) תמורת 3000$ (או 5000$ אם רוצים להשתמש ברוקט לאנצ'ר). אף אחד לא האמין לו, אבל הוא התעקש שזאת האמת.

השיר "ברברה סטרייסנד" הוא כרגע רישמית השיר השני הכי אהוב עלי בכל הזמנים.

לסקרנים - במקום הראשון יש תיקו בין כל שאר השירים בעולם.

זהו בערך.

התוכנית לחודש הבא - שבוע ב-4,000 האיים בלאוס, עוד טיפה תאילנד, וקצת קורס צלילה.

נתראה עוד חודש.