סבא שלי.
לא יודע בן כמה הוא. אני לא בטוח שיש מישהו שיודע.
שריד מתקופה אחרת. כל כך לא מחובר, וכל כך לא מודע. וטוב לו. הוא מבסוט.
לפעמים נדמה לי שהוא סוג של מכונת מצבים. יש לו שאלות קבועות, סיפורים קבועים, מנהגים קבועים. תמיד כשאני פוגש אותו הוא יושר מברך "בחתונה שלך". תמיד כשאני מתקשר הוא שואל "גם אצלכם חם?". תמיד יש לו סיפור אחד שהוא זוכר ממה שקרה לו בתקופה האחרונה, והוא מספר את הסיפור לכל אחד שהוא פוגש, עד שהסיפור מתחלף בסיפור חדש שקרה לו ואז הוא מתחיל שוב לספר.
לא יודע לקרוא. מספרים כן, אבל אותיות לא. היום שמנו לו מדבקה על הפלאפון שלו, עם המספר שלו. כי הוא לא זוכר אז למקרה שמישהו ישאל. עשינו ניסיון, ונתנו לו להתקשר לעצמו לפי המדבקה. לא הצליח. כאילו, הצליח, אבל בניסיון הרביעי.
לפעמים אני מצליח להוציא ממנו סיפור מהעבר, מעיראק. היום הוא סיפר איך הם היו קונים מהערבים כבש, ומחלקים אותו בין כל המשפחה, ואת מה שנשאר היו מכסים במלח כדי לשמור. ואיך המאפיונר של הכפר בא לבקש פרוטקשן מאבא שלו (סבא של אמא שלי), אבל סבא של אבא שלי (שהיה גם באותו כפר) בא עם קרש כדי להגן עליו. ואיך בחורף הם לא יצאו בכלל מהבית כי השלג חסם הכל. ועוד כל מיני היסטוריות שיעלמו ביחד איתו.
הוא בנקודה מיוחדת. אף אחד לא תלוי בו. אף אחד לא מצפה ממנו לכלום. אם הוא יעלם, והוא יעלם, כל מי שמכיר אותו ימשיך לחיות כרגיל. כל שמונת ילדיו נשואים עם משפחות. בהתחלה יהיה עצוב אבל הם יתרגלו. והכל יהיה כרגיל. זה קטע. חופש כזה. עושה מה שבא לו.
[מצטער על הפסקה הבאה. אבל אני משאיר אותה פה.]
הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם הוא שאחד מההורים שלי ימות. כי אני לא יודע מה השני יעשה. הם תלויים אחד בשני. בשביל כל אחד מהם, השני הוא הכל. בדיוק הפוך מסבא. אין לי מושג מה יעשה מי מהם שישאר. יהיה לבד בבית? זה לא הגיוני לי. אבל זה יקרה. ואני מפחד. כי אני אישית אסתדר. מתרגלים. אבל מי מהם שישאר לא יתרגל. זה יהיה גם הסוף שלו. למזלי יש כנראה עוד קצת זמן עד אז.
בא לי וויסקי כרגע. אבל אין כי אני אצל ההורים.
כתבתי את השורה הזאת והלכתי לחפש בכל זאת. מצאתי בירה. מכבי. גם טוב.
קניתי לאמא שלי מתנה לחג. כל מיני סכינים משוכללים כאלה, כדי שהיא תחתוך דברים במטבח יותר בקלות, כי היא עדיין משתמשת בסכינים שקיבלה בחתונה שלה בערך. אבל ברגע האמת לא היה לי כח לטקס של לתת מתנה. היא היתה מתרגשת ואין לי סבלנות לזה. בסך הכל סכינים. אז נתתי לה ואמרתי שקיבלתי מתנה לחג מהעבודה ואין לי מה לעשות בזה, אז הנה, קחי. התלהבה, בלי הטקס. בדיוק כמו שרציתי. "תודה". זהו, מספיק לי.
משהו קרה לי. אולי זה הגיל, אבל פתאום התחלתי לחשוב על דברים שפעם לא עברו לי בכלל בראש. דברים כמו פנסיה. דברים של מבוגרים. פתאום התחלתי לנסות לחסוך כסף. לא יודע למה בדיוק, אבל מנסה. אף פעם לא ניסיתי. ת'אמת, זה פחות כיף מלא לנסות. אבל כנראה צריך.
אני טס עוד כמה ימים. שוב. לשבועיים וחצי. פעם שלישית השנה. סיפרתי להם, להורים שלי. הם לא כל כך מבינים את הקטע הזה. אמא שלי אף פעם לא היתה בחו"ל. רגע, בעצם אפילו באילת היא לא היתה. ויש לה יחסית הרבה זמן פנוי. אבל לא היתה. אבא שלי היה קצת, אבל רק כשהיה חייב. וזה משהו שמנחה אותי. הם בערך רק עובדים. לא מתרכזים בכיף שלהם, ולא שמים לב לזה אפילו. יש להם שיגרה, והם חיים אותה. עד שיגמרו החיים. ואני לא מוכן שהחיים שלי יהיו ככה. אני רוצה יותר. כל כך קל להעביר סתם יום. ואז עוד יום, ועוד יום, ועוד שנה.
קראתי עכשיו את מה שכתוב פה. שתדעו, אני בסדר. זה סתם לילה עם קצת יותר מדי זמן לחשוב. מחר הכל ייעלם. עוד כמה ימים יהיה קצת חופש. 17 יום בלי שיגרה. יאללה.
לא יודע בן כמה הוא. אני לא בטוח שיש מישהו שיודע.
שריד מתקופה אחרת. כל כך לא מחובר, וכל כך לא מודע. וטוב לו. הוא מבסוט.
לפעמים נדמה לי שהוא סוג של מכונת מצבים. יש לו שאלות קבועות, סיפורים קבועים, מנהגים קבועים. תמיד כשאני פוגש אותו הוא יושר מברך "בחתונה שלך". תמיד כשאני מתקשר הוא שואל "גם אצלכם חם?". תמיד יש לו סיפור אחד שהוא זוכר ממה שקרה לו בתקופה האחרונה, והוא מספר את הסיפור לכל אחד שהוא פוגש, עד שהסיפור מתחלף בסיפור חדש שקרה לו ואז הוא מתחיל שוב לספר.
לא יודע לקרוא. מספרים כן, אבל אותיות לא. היום שמנו לו מדבקה על הפלאפון שלו, עם המספר שלו. כי הוא לא זוכר אז למקרה שמישהו ישאל. עשינו ניסיון, ונתנו לו להתקשר לעצמו לפי המדבקה. לא הצליח. כאילו, הצליח, אבל בניסיון הרביעי.
לפעמים אני מצליח להוציא ממנו סיפור מהעבר, מעיראק. היום הוא סיפר איך הם היו קונים מהערבים כבש, ומחלקים אותו בין כל המשפחה, ואת מה שנשאר היו מכסים במלח כדי לשמור. ואיך המאפיונר של הכפר בא לבקש פרוטקשן מאבא שלו (סבא של אמא שלי), אבל סבא של אבא שלי (שהיה גם באותו כפר) בא עם קרש כדי להגן עליו. ואיך בחורף הם לא יצאו בכלל מהבית כי השלג חסם הכל. ועוד כל מיני היסטוריות שיעלמו ביחד איתו.
הוא בנקודה מיוחדת. אף אחד לא תלוי בו. אף אחד לא מצפה ממנו לכלום. אם הוא יעלם, והוא יעלם, כל מי שמכיר אותו ימשיך לחיות כרגיל. כל שמונת ילדיו נשואים עם משפחות. בהתחלה יהיה עצוב אבל הם יתרגלו. והכל יהיה כרגיל. זה קטע. חופש כזה. עושה מה שבא לו.
[מצטער על הפסקה הבאה. אבל אני משאיר אותה פה.]
הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם הוא שאחד מההורים שלי ימות. כי אני לא יודע מה השני יעשה. הם תלויים אחד בשני. בשביל כל אחד מהם, השני הוא הכל. בדיוק הפוך מסבא. אין לי מושג מה יעשה מי מהם שישאר. יהיה לבד בבית? זה לא הגיוני לי. אבל זה יקרה. ואני מפחד. כי אני אישית אסתדר. מתרגלים. אבל מי מהם שישאר לא יתרגל. זה יהיה גם הסוף שלו. למזלי יש כנראה עוד קצת זמן עד אז.
בא לי וויסקי כרגע. אבל אין כי אני אצל ההורים.
כתבתי את השורה הזאת והלכתי לחפש בכל זאת. מצאתי בירה. מכבי. גם טוב.
קניתי לאמא שלי מתנה לחג. כל מיני סכינים משוכללים כאלה, כדי שהיא תחתוך דברים במטבח יותר בקלות, כי היא עדיין משתמשת בסכינים שקיבלה בחתונה שלה בערך. אבל ברגע האמת לא היה לי כח לטקס של לתת מתנה. היא היתה מתרגשת ואין לי סבלנות לזה. בסך הכל סכינים. אז נתתי לה ואמרתי שקיבלתי מתנה לחג מהעבודה ואין לי מה לעשות בזה, אז הנה, קחי. התלהבה, בלי הטקס. בדיוק כמו שרציתי. "תודה". זהו, מספיק לי.
משהו קרה לי. אולי זה הגיל, אבל פתאום התחלתי לחשוב על דברים שפעם לא עברו לי בכלל בראש. דברים כמו פנסיה. דברים של מבוגרים. פתאום התחלתי לנסות לחסוך כסף. לא יודע למה בדיוק, אבל מנסה. אף פעם לא ניסיתי. ת'אמת, זה פחות כיף מלא לנסות. אבל כנראה צריך.
אני טס עוד כמה ימים. שוב. לשבועיים וחצי. פעם שלישית השנה. סיפרתי להם, להורים שלי. הם לא כל כך מבינים את הקטע הזה. אמא שלי אף פעם לא היתה בחו"ל. רגע, בעצם אפילו באילת היא לא היתה. ויש לה יחסית הרבה זמן פנוי. אבל לא היתה. אבא שלי היה קצת, אבל רק כשהיה חייב. וזה משהו שמנחה אותי. הם בערך רק עובדים. לא מתרכזים בכיף שלהם, ולא שמים לב לזה אפילו. יש להם שיגרה, והם חיים אותה. עד שיגמרו החיים. ואני לא מוכן שהחיים שלי יהיו ככה. אני רוצה יותר. כל כך קל להעביר סתם יום. ואז עוד יום, ועוד יום, ועוד שנה.
קראתי עכשיו את מה שכתוב פה. שתדעו, אני בסדר. זה סתם לילה עם קצת יותר מדי זמן לחשוב. מחר הכל ייעלם. עוד כמה ימים יהיה קצת חופש. 17 יום בלי שיגרה. יאללה.
