דייט כושל, מספר 173

מישהו הביא לי מספר טלפון של מישהי. אמר "דבר איתה, היא בסדר היא."
ידעתי שהוא כנראה טועה, אבל אני אופטימי מטבעי (שקר), אז זרמתי.
גיששתי קודם, כי אני שונא להפריע.

כשהחזירה צלצול כבר היה לילה והייתי קצת שיכור (במקרה), והזהרתי מראש שאני עלול לדבר שטויות. ודיברתי. היא בעיקר הקשיבה, וצחקה. אם הייתה מדברת יותר אולי הייתי שם לב שהיא לא בדיוק כוס התה שלי (בכוונה בחרתי בביטוי הזה כי אפשר לנקד את אחת המילים בו בצורה קצת שונה ואז זה יוצא מצחיק ועדיין נכון באותה מידה).
למחרת בבוקר, כשניסיתי להיזכר על מה דיברתי איתה וקראתי מחדש את ההתכתבות בנינו אחרי השיחה, עלה החשד הראשון - היא שלחה לי שתי הודעות, ובשתיהן היה סמיילי קורץ.

סלידתי משולחי הסמיילי הקורץ ידועה בציבור, וגם עכשיו, כשאני קורא את ההודעות שוב, אני לא מבין למה היא התכוונה. היא כתבה לילה טוב, ואז קרצה. האם היא לא באמת התכוונה שיהיה לי לילה טוב? או שהיא רמזה שהיא תדאג בעצמה שיהיה לי לילה טוב? שתי האופציות לא הגיוניות, אבל לא הצלחתי לחשוב על עוד אחת. לא יודע. אולי אני צריך לבקש ממישהו להסביר לי איך ולמה משתמשים בסמיילי הזה.

אז קבענו להיפגש. היא איחרה. כשהגיעה כבר הייתי בסוף הבירה הראשונה. בהתחלה בעיקר הקשבתי בזמן שהיא בילבלה לי בביצים מטפורית, ושתיתי עוד שתי בירות. אחר כך כבר הייתי טיפה שיכור (הפעם לא במקרה) והיא לא עניינה אותי אבל הבירה היתה טעימה, אז במקום ללכת הביתה עברתי לדבר שטויות בתפזורת למטרת בידור עצמי. אני לא זוכר בדיוק מה אמרתי (אני זוכר בערך שתארתי לה איך העולם יהיה עוד 100 שנה ולמה הנכדים שלנו יהיו קומוניסטים, ושצריך לשלול זכויות אדם בסיסיות מכל מי שחושב ש"חברים" טובה יותר מ"סיינפלד"). אני כן זוכר את הבעת הפנים שלה משתנה לאט לאט מחיוך למבט שאומר "מה אני עושה כאן ומי זה המוזר שיושב מולי??" (מבט שבטח היה מוצדק, כי אני רואה אותו לפעמים אצל אנשים שמדברים איתי).
דווקא כשהיה ברור שהערב צריך להיגמר, היא הוציאה מהתיק אורביט והציעה לי גם. פיספסתי משהו? היא איכשהו בכל זאת נהנתה מהשעה המיותרת הזאת וכבר חושבת על הצעד הבא? אני לא מבין נשים אז זה בילבל אותי, אבל למרות שאני אופטימי מטבעי (שקר) הבנתי שאין שום סיכוי שהערב הזה ישתנה לטובה.
ואז היא עשתה לי את הטריק הידוע שפעם היה איכפת לי כשעשו לי אותו - היא הלכה לשירותים בדיוק שהזמנו חשבון. אז שילמתי. גבר צריך לעשות מה שגבר צריך לעשות (או משהו כזה).
נפרדנו לשלום בקרירות (אורביט או לא אורביט) וחזרתי הביתה בהרגשה שביזבזתי את ערב יום חמישי שלי (הערב האהוב עלי בשבוע. וידוע שאני אוהב ערבים).

למחרת קיבלתי את זה:

קראתי וצחקתי. בעיקר כי לא היה בהודעה שום סמיילי קורץ.

נאיבי

אני נאיבי. (התחלתי מהסוף, כמו שעושים לפעמים בסרטים. אני אחזור למשפט הזה לקראת סוף הפוסט, אחרי שתשכחו ממנו, ואז תיזכרו בו ותגידו "אה, המשפט הזה היה בהתחלה וזה עכשיו כאילו מתחבר". כמו הזקנה מטיטניק.)
[ניזכרתי בטיטניק כי ראיתי סרט על איך ג'יימס קמרון צולל לטיטניק כי אין לו מה לעשות עם מיליארד דולר.]

לכל בעיה רצינית בעולם, יש לי פיתרון.

לדוגמא, תאונות הדרכים. לא תאונות מהסוג של צמיג שהתפוצץ שבגללו רכב נכנס בעמוד, או רכב שהחליק בסיבוב על כביש רטוב וקפץ לתהום. אני מדבר על תאונות שנגרמות בגלל עצבנות ייתר ואי אדיבות של אנשים, שגורמת להם לנהוג בצורה פרועה ומעלה את הסיכוי לתאונה, או סתם לעצבן. אי אדיבות וחוסר איכפתיות (שבדרך כלל מהולים בעודף ביטחון עצמי) הם, לדעתי, הסיבה לכך שכל כך נורא לנהוג בארץ.
איך פותרים אי אדיבות? כאן מגיע הפיתרון שלי - ע"י אדיבות ייתר!
תחשבו על זה ככה: ברגע שמישהו אדיב אליכם בכביש, ונותן לכם, לדוגמא, זכות קדימה גם כשלא מגיעה לכם, או מאט כשאתם רוצים לעבור לפניו בנתיב שלו, או כל דבר אחר שגורם לכם להודות לו עם תנועת היד המוסכמת בין הנהגים, הסיכוי שאתם תהיו אדיבים למישהו שיבוא דקה אחר כך הוא הרבה יותר גבוה. מכאן - האדיבות מדבקת. לכן, אם 5% מהנהגים יפנימו את זה ויהיו אדיבים בצורה קיצונית, זה ידביק את שאר הנהגים במהירות ויפחית את תאונות הדרכים.

וזהו, הצלתי ממוות כמה מאות אנשים בשנה.

יש בעיה אחרת שתמיד מצחיקה אותי. "אירופה מתאסלמת".
והפיתרון שלי אליה הוא ממש פשוט - לא לעשות כלום! הרי האירופיים הצברים לא יתאסלמו, והמהגרים המוסלמים אומנם מגיעים לאירופה מוסלמים, אבל ככל שעובר הזמן חלק מהם זונחים את דתם כשהם רואים סגנון חיים שונה ומודרני, והם ישפיעו לאט לאט גם על מדינות המוצא שלהם, ככה שיכול להיות שהגירת מוסלמים לאירופה זה הדבר הכי טוב שקורה לעולם.

וזה בגדול נכון לכל אוכלוסייה סגורה או דתית מדי, גם אצלנו פה בארץ. הבעיה היא שקצב ההתרבות בה גדול מקצב החוזרים בשאלה, ולכן צריך לנקוט בפעולה קצת קיצונית אבל שתבטיח את חשיפתם לעולם החופשי, ותגדיל את קצב החוזרים בשאלה. בקיצור - צריך לגרום להם להיחשף לפורנו.
כן, ככה. בצורה קיצונית, שלא תהיה להם אפשרות לברוח מזה. אולי להצניח מלמעלה מגזינים. או דיסקים. או חשפניות. זה יראה להם שיש עולם שכולו טוב מהצד השני, ולאט לאט זה יקרה.

וכך פתרתי את הבעיה הכי גדולה, כנראה.

או שלא.

כי אולי אם אני אהיה אדיב לכולם בכביש, השינוי היחיד יהיה שייקח לי הרבה יותר זמן להגיע ליעד שלי, כי כולם ינצלו את האדיבות שלי. מה מבטיח לי שהם יהיו אדיבים חזרה? כלום, כנראה רק התמימות שלי.
ואולי קבוצה דתית בתוך בתוך אוכלוסייה לא דתית רק מתקבצת בתוך עצמה ונהיית קנאית יותר לדת שלה, ובנקודות החיכוך, במקום חשיפה שתוביל למשהו טוב יהיו פיצוצים שיובילו לבית קברות.
וגם אולי פורנו הוא לא התשובה לקיצונות דתית. אולי זה רק ירתיע אותם, והדרך הכי טובה לגרום להם להיות כמוך היא דווקא עם פיתוי שקרוב אליהם ושאין להם רתיעה אוטומטית ממנו. בערך כמו שרוצים למשוך חתול פחדן אלינו עם תנועות קטנות, אבל כל תנועה מהירה ומפתיעה רק תרחיק אותו. (אף אחד לא שם לב שגנבתי את האנלוגיה הזאת מסיינפלד, נכון?)

אז אני כבר לא כל כך בטוח בפתרונות שלי.
וככל שאני חושב על זה יותר אני מבין שאין באמת סיכוי שמשהו ישתנה לטובה בקרוב. לפי כל הסימנים יהיה הרבה יותר גרוע לפני שיהיה טוב, אבל אני בינתיים נהנה לעבוד על עצמי ולחשוב שיש לי את הפתרון הפשוט להכל. כנראה שככה אני מנחם את עצמי.
או שאני סתם נאיבי.

אז ראיתי את משימה בלתי אפשרית 4

סרט נחמד. באמת נהנתי. רק לא יכולתי להתעלם מהתחושה שכבר ראיתי אותו לפני כן. וזה לא יכול להיות, כי הוא סרט חדש. אבל הבנתי שכל סצנה בו הייתה כבר מתישהו בסרט אחר. ולצערי זה קורה הרבה.
אז מצאתי 10 סיטואציות קלישאתיות, שכל אחת מהן קרתה בלפחות 100 סרטים הוליוודים. וככל שיותר סיטואציות מופיעות בסרט אחד, כך הסרט הופך ליותר גרוע (ב"משימה בלתי אפשרית 4" יש 6 מהן):

• "אל תדאג, תפסתי אותך!" - שניים הולכים על קצה משהו (יכול להיות בניין, צוק, גשר או כל דבר אחר שאם נופלים ממנו מתים). אחד מהם מחליק/מועד/נופל מהקצה. אם האחד הזה הוא כוכב הסרט, אז השני שאיתו יתפוס את היד שלו בשניה האחרונה ויציל אותו ממוות בטוח. אם האחד הזה הוא רק הסיידקיק, אז לצערנו הוא ימצא את מותו באותו הרגע, ונראה אותו נופל ומתרחק מהמצלמה תוך כדי צעקה קורעת לב. במקרים מסויימים נראה אותו אחר כך בצורה של פלאשבק או חלום של הכוכב הראשי. [טריוויה חסרת חשיבות - הסרט האחרון שאבא שלי ראה בקולנוע הוא "סחרור מסוכן". גם בו הוא נרדם.]

אבא שלי לא ראה את הסוף.

• "לא לזוז, אנחנו ניפול!!!" - הגירסה המכנית של "אל תדאג, תפסתי אותך!" - כשכלי רכב כלשהו עובר תאונה בקרבה לצוק, גשר או כל דבר אחר שאם נופלים ממנו מתים, הוא תמיד יחליק עד לקצה, ואז באורח פלא הוא יעמוד בשיווי משקל מושלם באלכסון, כשכל תזוזה יכול להפר את האיזון ולהפיל אותו למטה. כמובן שאם שוכני הרכב הם הרעים, הם ימצאו את מותם (בגלל תנועה טיפשית או שאחד מהטובים פשוט יבוא וידחוף אותם). אם הטובים ימצאו את עצמם במצב הזה, הם לא ימותו (הטובים לא מתים). [טריוויה חסרת משמעות - בצילומי הסרט G.I. Joe (בעברית "כח המחץ") נהרסו 112 מכוניות.]

כולם לזוז אחורה!!!

• "משוך בספר ותראה מה קורה." - אני ממש אוהב דלתות סתרים. הן תמיד מוסוות ממש טוב, וכשמסתכלים ככה סתם על החדר אי אפשר בכלל לדמיין שיש שם, מאוחרי מדף הספרים, דלת. תמיד סיקרן אותי איך זה עובד, מכנית. אף פעם לא מראים את הצד האחורי של הספר שצריך למשוך כדי שתיפתח הדלת. אני משער שמחובר אליו חוט ובעזרת תנועת המשיכה זזה שם ידית כלשהי. בדרך כלל כשנפתחת הדלת מופיע מאחוריה מסדרון מסתורי, או אפילו מדרגות שיורדות למטה ובטח מובילות לתעלת ביוב. וככל שהסרט יותר אלים יש סיכוי גבוה יותר שהדלת המסתורית מסתירה מאחוריה מחסן נשק סודי, שהגיבור יצטרך לבחור ממנו את הרובה המועדף עליו (בדרך כלל הכי גדול).  [טריוויה חסרת משמעות - הסיבה היחידה שאני קונה ספרים היא שאולי יום אחד אני אמשוך באחד מהם ואז הקיר מאחוריו ייפתח והדירה שלי תהיה יותר גדולה. ]

משלמים ארנונה על החלק הסודי?

• "הוא על הגג! קח ימינה חזק, זה יפיל אותו." - הרעים מנסים לברוח בנסיעה מהירה. משום מה, הטוב תמיד מגיע למסקנה שהדרך הכי טובה לעצור אותם היא להיתלות על גג הרכב, ולאלתר משם. תוכנית כל כך מטומטמת שאיכשהו היא תמיד עובדת. כמובן שהרעים מנסים לזגזג ולהעיף אותו, ותוך כדי הם מנסים לירות עליו מלמטה דרך הגג ומפספסים. [טריוויה חסרת משמעות - כדי לצלם את סצנת המירדף ב-Matrix Reloaded בנו במיוחד כביש מהיר באורך 1.4 מייל. ]

הפסקה לעיל לא רלוונטית לצ'ק נוריס. הוא כן יכול להיתלות על גג של אוטו.

• "הוא הולך היום לנשף. שם נתפוס אותו." - כשצריכים לעקוב, לחטוף או אפילו להרוג אחד מהרעים (בדרך כלל את הרע הראשי), אפשר להיות בטוחים שנמצא אותו בנשף. גדול כזה, עם בגדים יפים. השיטה הכי קלה היא להכניס אשת פיתוי לנשף, עדיף עם מחשוף, שתגרום לו להגיע איתה לחדר צדדי (משימה פשוטה), ושם יהיה אפשר לשים עליו מכשיר עקיבה, לחטוף אותו לרכב שמחכה בחוץ או לגאול אותו מייסוריו. כמובן שיעזור לה מישהו שיתחזה למשתתף בנשף, וילחש לה הוראות למכשיר שאף אחד לא רואה ונמצא באוזן שלה. [טריוויה חסרת משמעות - התקציב של "דוקטור נו" היה מיליון דולר. התקציב של "קוונטום של נחמה" היה 200 מיליון דולר. ]

מחשוף כזה יספיק. אבל עדיף יותר.

• "לחתוך את החוט הצהוב או הכחול?" - שיט, הרעים הכינו פצצה. והיא הולכת להתפוצץ עוד דקה. מזל שלטובים יש במקרה מישהו במתמחה בנטרול פצצות בדקה האחרונה לפני שהן עושות בום. הבעיה היחידה היא שזה לוקח לו בדיוק 59.5 שניות, כך שהצופה התמים נאלץ להישאר בלחץ, להזיע ולעשות במכנסיים בגלל מתח עודף, במיוחד כשהשעון על גבי הפצצה (תמיד יש כזה, לא ברור למה. היה עדיף לרעים אם הם לא היו משקיעים במסך קטן שאומר לכולם מתי הפצצה תעשה בום) מראה 3....2...1... עד לאותו הרגע שהמומחה חותך את החוט הצהוב. או הכחול. [טריוויה חסרת משמעות - על כדור הארץ בוצעו כ-2000 פיצוצים אוטומים (כן, אטומים) כחלק מניסויים של מדינות עם יכולות גרעיניות (ישראל לא אחת מהן). ]

פצצה שאני בניתי, לפני כ-5 שנים. ספויילר - בסוף היא הפכה לעוגה.

• "שיט, אני בבית והוא עומד להתפוצץ! אני חייב לברוח בריצה ואז לקפוץ." - בזכות הסיטואציה הזאת הפסקתי לפחד מפיצוצים למיניהם. אני יודע בוודאות שבכל פעם שיהיה פיצוץ במקום סגור שאני נמצא בו, אני אצטרף פשוט לרוץ החוצה ולקפוץ הכי רחוק שאפשר (ברגע הקפיצה הפיצוץ תמיד הופך לגדול יותר. אולי בגלל שהקפיצה מזרימה לכיוון אחורה עוד חמצן שמזין את הפיצוץ.). כמובן שזה תקף רק לטובים (אני טוב). רעים תמיד יתפוצצו או שסתם יתברר שהם בכלל לא היו בבית. [טריוויה חסרת משמעות - ספר השיאים של גינס קבע שארנולד שוורצנגר הוא the most perfectly developed man in the history of the world. ]

אל דאגה. ג'ון סינה לא התפוצץ.

• "יש לנו מספיק זמן לברוח. נשאר רק להניע את האוטו ולנסוע מפה מהר." - חוק מרפי נכנס לפעולה תמיד כשהטובים רוצים לברוח מהרעים ברכב. הוא גורם לרכב לא להניע. לפחות בהתחלה, עד לשניה האחרונה ממש לפני שהרעים מגיעים אליהם. הרעים, מתוך תסכול, בדרך כלל יורים כמה כדורים לעבר רכבם של הטובים שברחו, ואולי שוברים להם את השמשה האחורית. [טריוויה חסרת משמעות - בסיומו של הפרק המפורסם בסיינפלד שצולם כולו במגרש חנייה, הרביעייה מוצאת את הרכב שחיפשו אחריו בכל הפרק, אבל הוא לא הניע. הקטע הזה היה לא מתוכנן, והרכב באמת לא הניע. ]

אף פעם לא הייתה סדרה שהתעסקה כל כך הרבה בחניית רכבים כמו סיינפלד.

• "מה הבעיה? לפרוץ למחשב בפנטגון? שטויות, תביא, תביא ת'מחשב." - אין דבר קל מלפרוץ למחשב מאובטח מאוד. צריך רק גאון מחשבים, עדיף עם חצ'קונים ומשקפיים, ומחשב כלשהו. לא משנה איזה. הגאון מיד יתחיל להקליד במהירות מטורפת, וכשיסתכלו על המסך יראו את הסמן של העכבר זז. עד שיגיע מסך עם סיסמא, ומייד כשהגאון יפצח אותה בקלות נסבלת הם יתחילו בהעתקה של הקבצים הסודיים, כשתמיד ל-10% האחרונים של ההעתקה יקח פי 5 יותר זמן מ-90% הראשונים. [טריוויה חסרת משמעות - בשנת 1982, האקדמיה לקולנוע פסלה את השתתפות הסרט "טרון" בקטגוריה לאוסקר על אפקטים מיוחדים מהנימוק ששימוש באינמציה ממוחשבת הוא בגדר רמאות. ]

• נשיקה בסוף.

משולש פראי. הסרט הכי טוב אי פעם.

סוג של סיכום לשבוע האחרון שלי בדרום מזרח אסיה

היתה לי תוכנית מושלמת - לבלות את השבוע האחרון בטיול בדבר שאני הכי אוהב לעשות - כלום.

התוכנית היתה כזו - להתעורר מתישהו. לאכול ארוחת בוקר או צהריים, תלוי מתי המתישהו היה. ללכת לחוף עם הספר, אם עדין לא חם מדי. לחזור, לדפוק מקלחת ולראות איזה סרט עד אחר הצהריים, וכשכבר פחות חם ללכת לחוף שוב. ואז בערב כבר לזרום.

זהו. בלי ללכת לאטרקציות, בלי לנסות להכיר אנשים, בלי לראות מפלים, בלי לצלם סלעים בצורת בולבול וטוטה. בלי כלום.

בחרתי בקו-סאמוי כמקום שבו אני אבלה את השבוע הזה. סתם כי זה היה החוף הכי קרוב לאיפה שהייתי.

עכשיו קו-סאמוי הוא אי די גדול. יש בו כמה חופים:

צ'אוואנג, שהוא החוף הכי גדול והכי יפה, ובגלל זה הוא מפוצץ תיירים וכל מה שנובע מתיירים (זונות, בתי חב"ד).

לאמאי, שהוא פחות גדול ופחות יפה, ובגלל זה פחות יקר, ולכן גם בו יש די הרבה תיירים (וזונות, אבל לא בית חב"ד).

אני רציתי שקט, אז בחרתי מראש בחוף אחר, מאנאם, שבו אין כמעט כלום (לא הגעתי אליו בסוף, אז לא יודע אם יש שם זונות). על הספינה בדרך לאי דיברתי עם בריטית שהיתה כבר באזור, שהמליצה לי דווקא על לאמאי, ואמרה שלמרות התיירים עדין יש בו פינות שקטות.

אז זרמתי.

עכשיו אני לא מישהו שמאמין במזל. גיליתי את זה לא מזמן דווקא, כשאמא שלי סיפרה לי על רחוקת משפחה שלנו, שהיא בערך בגילי, אבל לא מצליחה לעשות שום דבר. היא מנסה ללמוד, ומנסה כל מיני מקומות עבודה, אבל "מה לעשות, אין לה מזל". אמרתי לאמא שלי שלא נעים להגיד, אבל למזל אין שום קשר לזה, ואולי היא צריכה להנמיך ציפיות ונסות דברים יותר פשוטים. "מזל" יכול להיות משהו חד פעמי. אם גנבו לך את האופניים כבר פעמיים מאותו מקום, אולי אתה צריך להכניס אותם פשוט הביתה. למזל אין קשר לזה.

לי לא היה מזל.

כשהגעתי ומצאתי חדר זול, חיפשתי משהו טעים לאכול. הייתי אחרי יומיים וחצי של נסיעות לחידוש ויזה, ככה שתמיד מיהרתי ולא השקעתי באוכל שלי. מצאתי מסעדה הודית. הרחתי את השום מבחוץ וישר ידעתי שאני נכנס. הזמנתי קארי אדום, גרליק נאן ומנגו לאסי (יוגורט). האוכל היה באמת טעים, אבל ללאסי היה טעם חמוץ. זה היה לי מוזר, כי בדרך כלל היוגורט בלאסי מתוק (או שמה ששמים עם היוגורט הופך אותו למתוק), אבל שתיתי אותו בכל זאת. שההודים לא יחשבו שאני חושב שזה לא טעים.

היה לי יום ארוך (בעצם שלושה ימים), אז הלכתי לישון, כשאני יודע שיש לי עוד שישה ימים של כלום. מושלם.

בבוקר הרגשתי קצת מוזר. ב-48 השעות שבאו אחר כך, לא העזתי להתרחק יותר מ-2 דקות מהשירותים בחדר. למזלי היה סניף של 7-11 במרחק של דקה, אז קניתי כד מים של 5 ליטר, כמה עוגיות ו-3 סניקרס, כדי לסתום (זה בטח סתם לי יותר את העורקים). הבעלים התאילנדי של החדר היה נחמד ונתן לי גם כמה בננות.

את הזמן בחדר העברתי עם הטלוויזיה, שהיא אטרקציה בפני עצמה. בכל חדר שלקחתי בטיול, היה סט שונה של ערוצים. הדבר הראשון שאני עושה כשאני נכנס לחדר הוא לראות באיזה ערוצים זכיתי הפעם. תמיד קיוויתי שיהיה "סטאר מוביז", ואיזה ערוץ ספורט או שניים.

בחדר הזה היה לי מזל (שיט, אבל אמרתי שאני לא מאמין במזל). היו שני ערוצים סופר מועילים - ערוץ יוניברסל, ששידר כמעט 24 שעות פרקים של "חוק וסדר", "חוק וסדר - היחידה לפשעים מיוחדים", "חוק וסדר - כוונה פלילית" ו"חוק וסדר - לוס אנג'לס". הערוץ השני היה ערוץ סייפיי, ערוץ מדע בידיוני. עברו כמה שנים טובות (אולי אפילו 10) מאז שראיתי פרק של "מסע בין כוכבים - הדור הבא", ועכשיו יכולתי להשלים פערים ולקבל רעיונות לתחפושות חנוניות במיוחד לפורים הבא. שני הערוצים האלה הצליחו להעביר לי את הזמן, אבל לא הצליחו להשכיח ממני את העובדה שאני בשבוע האחרון של החופש שלי, ואני יושב בחדר ורואה טלוויזיה.

ביום הרביעי הסערה חלפה (אל דאגה, היא עוד תחזור). החלטתי לשכור קטנוע, ולהסתובב קצת באי ולראות למה כל כך הרבה אנשים באים לפה.

כבר כתבתי שנמאס לי מאטרקציות. אטרקציות (בקיצור) הן הדברים שכתוב ב"לונלי פלאנט" שיש לעשות במקום הזה. כולם עושים אותם.

האטרקציות בקו-סאמוי (חוץ מהחופים, זונות ובית חב"ד) הם כמה מפלים, כמה מקדשים, וכמה סלעים בצורת בולבול וטוטה. עברתי עם הקטנוע ליד כולם. בכל מקום ראיתי מלא אנשים, חשבתי קצת והמשכתי לנסוע. אחרי שעתיים גיליתי שהקפתי את כל האי. בסדר.

החזרתי את הקטנוע, והחלטתי שזאת הפעם האחרונה שאני שוכר קטנוע בטיול (היו בערך 20), והסכמתי לעצמי בפעם הראשונה להגיד שאיזה מזל (שיט. שוב.), לא התרסקתי איתו אפילו פעם אחת, למרות שהכבישים פה חרא ושאני בכלל לא יודע לרכב על קטנוע.

החלטתי שזהו, עכשיו שבוע הכלום שלי מתחיל. באיחור של שלושה ימים, אבל מתחיל. לקחתי את הספר ("החוף"), והלכתי לחוף.

החוף איכזב אותי. אני כנראה אחד הישראלים הכי פחות פטריוטים שיש, אבל הרשתי לעצמי לחשוב שהחוף שנמצא 2 דקות הליכה מהדירה שלי יותר יפה.

בערב החלטתי לקפוץ לצ'אוואנג (ענין של 8 ק"מ), החוף היותר יפה והיותר תיירותי, ולראות עד כמה הוא נורא.

דקה אחרי שהגעתי ראיתי את רפאל, בחורצ'יק מצחיק, בן 40 מאילניה (!!), שפגשתי בדון דט (לאוס. מי שידבר איתי בחודש הקרוב ישמע אותי מספר על המקום הזה). הוא אחד האנשים הבודדים, מכל האנשים שפגשתי בטיול, שדווקא היה לי מתאים לפגוש באותו רגע. דוגמא לבאיזו צורה הוא מצחיק - באחד הבקרים בדון דט, יצאתי מהבונגלו שלי, הצצתי מסביב, וראיתי אותו עם קערה הולך לכיוון הנהר. שאלתי אותו מה זה, והוא הראה לי שהקערה מלאה ירקות ואמר "רציתי להכין סלט, אז הלכתי לשוק, קניתי קערה ואז מלאתי אותה ירקות. בוא, יש פה מספיק לגדוד. נפתח פה את "מסעדת יוסיפון" (הוא בטח התכוון ל"מסעדת הויקטור")." רק אחרי שאכלנו את הסלט נזכרתי שבכלל אין בדון דט שוק (אין שם כלום, ובגלל זה כל כך כיף שם). מסתבר שהוא לקח דייג ונתן לו 5$ כדי שיקח אותו לכפר הקרוב עם שוק.

החלטתי שלמחרת אני עובר לצ'אוונאג. נכון, מלא אנשים, אבל אני בטוח אמצא לי פינה יחסית שקטה על החוף, כך שאני אוכל להמשיך בשבוע הכלום שלי (שעדין לא התחיל), וגם יהיה מישהו לשתות איתו בירה בערב.

צילמתי בערך 200 תמונות שקיעה בדון דט

למחרת (היום החמישי בשבוע הכלום שלי שעדין לא התחיל), ראיתי פרק אחרון של "מסע בין כוכבים - הדור הבא" ל-10 השנים הבאות (היה פרק מגניב. דאטה, שהוא רובוט נטול רגשות, ניסה לגשר בין שני חברים שאמורים להתחתן אבל קיבלו רגליים קרות. והוא עשה את זה בצורה הכי רובוטית ומצחיקה שיש), ועברתי לצ'אוואנג.

מצאתי חדר זול, לקחתי את הספר (כן, "החוף") והלכתי לחוף. לא היה חם באותו יום. בהתחלה חשבתי שזה טוב, אבל כשהתחיל לרדת גשם הבנתי שזה לא. חזרתי לחדר ודחיתי את תחילת שבוע הכלום שלי בעוד קצת. לא נורא. הזדמנות מצוינת לראות באיזה ערוצים זכיתי בחדר החדש.

עם כל זיפ זופ הפרצוף שלי נהיה יותר מודאג. כל ערוץ היה דובר תאילנדית. ובכל פעם שראיתי דמות מערבית במרקע עלה לי חיוך, שנעלם אחרי שניה (לקול לוקח בערך שניה להתחיל בכל פעם שמעבירים ערוץ. השניה הכי ארוכה שיכולה להיות), כששמעתי דיבוב תאילנדי. לא היו ערוצים דוברי אנגלית. המשמעות של זה ברורה - כל עוד יורד גשם אני בחדר, והדבר היחיד שיש לי לעשות בחדר זה לראות טלוויזיה, ובגלל שאני לא יודע תאילנדית (חוץ מ"קאפונקההההההה") אני לא יכול לעשות את זה. ולכן אין לי מה לעשות.

חיכיתי.

הגשם לא הפסיק. הוא רק התחזק. כל כך חזק שאי אפשר לסתובב ככה סתם בחוץ. אז הלכתי לאכול בצהריים ובערב במסעדה שהיתה הכי קרובה אלי, רק כדי להיות רטוב, ולא מאוד רטוב (אני ידוע שבמשפט האחרון אני סותר את מה שרבינו ג'רי סיינפלד שליט"א אמר בפרק הראשון של התנ"ך - שברגע שמשהו רטוב, זהו, הוא רטוב. הוא לא יכול להפוך לרטוב יותר.

(אני יכול.

הלכתי לישון, מחוסר ברירה.

למחרת (היום השישי בשבוע הכלום שעדין לא התחיל) הגשם המשיך. מילא שאני לא יכול ללכת לחוף, הבעיה היותר קשה היא שאי אפשר להסתובב בחוץ, ואין לי מה לעשות בחדר כי אני לא יודע תאילנדית. אז העברתי את היום בלמשוך את הארוחות על פני שעתיים, לקרוא ספר בחדר ולהתפלל שיפסיק הגשם. כנראה בגלל שפיקפקתי ברבינו ג'רי סיינפלד שליט"א, מי שאחראי על הגשם לא הקשיב לתפילות שלי. את מה שאתם קוראים עכשיו אני כותב בערב של היום השישי.

ואני אפסיק לכתוב עוד רגע, כי פתאום חשבתי על משהו כל כך פשוט, שאני לא מבין איך הוא לא עלה לי בראש עד עכשיו. משהו שבעזרתו אני אוכל להסתובב קצת בחוץ ולפגוש אנשים, ואולי לשתות בירה או להיתקל שוב ברפאל או במישהו אחר שאני מכיר.

אז אני הולך לחפש מיטריה. נקווה שמחר הגשם יפסיק.

סוג של סיכום לחודש הראשון שלי בדרום מזרח אסיה

שניה אחרי הפיל גירד מאחורי האוזן עם הרגל שלי

עבר חודש. כמה דברים ששמתי לב אליהם:

א. בשדה התעופה בבנקוק לא אוהבים מזגנים.

ב. מלוכסנים אוהבים קריוקי.

ג. ממש לא כיף לרכב על פיל. אבל כולם עושים את זה, כי... זה פיל!

ד. אפשר לחסוך 70% מהעלויות על נסיעות אם פשוט הולכים לתחנת האוטובוס המקומית וקונים כרטיס כמו כל שאר המלוכסנים.

ה. האוסטרלים הם עם מעפן. במיוחד הצעירים שבהם.

ו. הצרפתים, לעומת זאת, מתגלים ברובם כאחלה אנשים. לפחות אלה מהם שיודעים אנגלית (על השאר אני לא יודע).

ח. אני לא אוהב לקלל.

ט. חדי העין והזיכרון ישימו לב שבסעיף הקודם גנבתי מדודו טופז בדיחה גרועה.

י. למלוכסנים לא כל כך איכפת מהחיים שלהם. אין הסבר אחר לצורה שבה הם נוסעים על קטנועים.

בודהה עם תיבת תרומה

י"א. אין אמריקאים בוייטנאם.

י"ב. הנזירים הבודהיסטים משועממים כל כך שהם ישמחו לדבר עם כל אחד על כל דבר.

י"ג. מלוכסנים אוהבים אול סטאר. אחד מהם אפילו ניצל את העובדה שלא נכנסים לחדר עם נעליים כדי למדוד את האול סטאר שלי, ואז לבקש אותם במתנה, כי שי לי "ביג מאני".

י"ד. ליד כל פסל של בודהה במקדש, תהיה תיבת תרומה.

ט"ו. ממש מוזר שבין כל הרמאים, הנוכלים והגנבים בתאילנד ו-וייטנאם, שוכנת לה מדינה כמו לאוס שבה כל המלוכסנים ממש נחמדים.

ט"ז. לאו לאו הוא כנראה המשקה האלכוהולי הזול בעולם. 10,000 קיפ לבקבוק. רק מה, לידו עארק מרגיש כמו <שם של הוויסקי הכי יקר שאתם מכירים>.

י"ז. ביה הוי היא כנראה הבירה הזולה בעולם. 4000 דונג לכוס. אבל בגלל שמגישים אותה רק ברחוב, הסיכוי שלך למות מקטנוע סורר ברחובות האנוי עולה ב-1,000,000 אחוז (כשעוד לפני כן הוא כנראה היה הגבוה בעולם).

י"ח. לא ברור איך בוואנג ווינג מתים בטיובינג רק 10 אנשים כל שנה. בחצי יום שהייתי שם ראיתי לפחות 50 מקרי כמעט ומת.

י"ט. לא משנה מה תזמין במסעדה בוויטנאם, אף פעם לא יגיע לשולחן מה שחשבת.

ביה הוי. 60 אגורות לכוס.

כ. הייתי בטוח שהרבה יותר מסובך לרכב על קטנוע.

כ"א. אפשר להתרגל ממש מהר לנופים מדהימים.

כ"ב. לפעמים נדמה לי שאני משלם על כל דבר פי 5 ממה שמשלם על אותו הדבר המלוכסן הממוצע..

כ"ג. משום מה הוויטנאמים והלאוסים בטוחים שהם קומוניסטים. הם לא.

כ"ד. יש מקומות שבהם הדבר הכי מעניין שאפשר לעשות הוא לצפות ב-סי.אן.אן.

כ"ה. אני מבטיח לא להתלונן יותר בחיים על אגד ודן.

כ"ו. לחכות שעתיים לתיק שלך אחרי טיסה של 45 דקות זה מעצבן.

כ"ז. כסף קונה הכל.

כ"ח. חשבתי שזה מוזר שאני יכול להוציא מהכספומט 1,000,000 קיפ. זה עבר לי שבועיים אחרי, כשהוצאתי מכספומט אחר 5,000,000 דונג.

כ"ט. בהאנוי, בדקה ממוצעת ברחוב ממוצע: תשמע 100 צפירות, יציעו לך 20 פעמים מונית "מוטובייק", תראה 5 כמעט תאונות קטנוע, מתוכן אתה תהיה מעורב ב-2 למרות שרק עמדת בכביש (אי אפשר לעמוד שם על המדרכה. על המדרכה חונים קטנועים).

ל. חשוב לבדוק מזג אוויר לפני שהולכים לעיר מסויימת.

ל"א. חשוב עוד יותר לבדוק מתי החורף במדינה שאתה נוסע אליה.

ל"ב. בפעם הראשונה בחיי פגשתי מישהו עם טעם מוזיקלי בדיוק כמו שלי. אפילו החלפנו דעות על האלבום האחרון של דל, הפאנקי הומוספיין, ושרנו ברחובות לואנג פראבאנג את הלהיט של אייס קיוב משנת 89. בערך כמו הטמבלים האלה:

http://www.youtube.com/watch?v=gd53UZweGKQ

ל"ג. קליפורניקיישן סדרה טובה.

ל"ד. איטלקים לא אוהבים את עמיר לב.

ל"ה. צרפתיות אוהבות את מרסדס בנד.

ל"ו. איכשהו התחמקתי בהצלחה יתרה מישראליאדות. בינתיים.

ל"ז. לאמריקאים בני 72 יש עוזרים מנפאל שהולכים איתם לכל מקום וסוחבים להם את התיק.

ל"ח. הג'וקר עושה את העבודה שלו. לפעמים יותר מדי טוב, כי בכל פעם שאני מוציא אותו מהתיק לקחת תמונה אני בסופו של דבר ממתין חצי שעה עד שכל מי שאיתי יסיים לנסות להיות יצירתי איתו.

ל"ט. אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות: "אתה מטייל לבד?" "לא, אני מטייל איתו:" *מוציא את הג'וקר מהתיק*

לאו לאו עם עקרב

מ. שכחו מהכלב. האייפוד הוא חברו הטוב ביותר של האדם.

מ"א. להיות תקוע יומיים על ספינה ביחד עם 50 איש יכול להיות ממש כיף. במיוחד אם הבאת מראש בקבוק לאו לאו עם עקרב בתוכו.

מ"ב. הייתי צריך לקחת איתי לפטופ קטן.

מ"ג. לא מבין איך אנשים יכולים להתמקח עם מוכר בשוק, שמרוויח אולי 10 דולר בחודש, שיוריד להם 20 סנט במחיר.

מ"ד. כולם אוהבים כדורגל.

מ"ה. כולם חושבים שבישראל רוכבים על גמלים.

מ"ו. יש בחור ממאוריציוס, שחי עכשיו בהולנד, והיה בתל אביב בשנת 94 ויצא למסיבה בקולוסיאום.

מ"ז. כולם חושבים שאני אוכל בבית פלאפל כל היום. הפעם האחרונה שאכלתי פלאפל היתה בגוואטמלה.

מ"ח. השירים שהכי כיף לשמוע בזמן רכיבה על קטנוע:

http://www.youtube.com/watch?v=SyJaPv1Ad50

http://www.youtube.com/watch?v=iGyfD913WwE

http://www.youtube.com/watch?v=A25Ww5SRsXQ

מ"ט. אני קורא ספרים ממש לאט.

נ. רמקול נייד יכול להציל יום משעמם.

נ"א. אני אף פעם לא ידוע איזה יום היום.

נ"ב. לפעמים נדמה שבכל פעם שאני נותן את הבגדים שלי לכביסה, המלוכסנים מחכים שעתיים, מקפלים אותם ונותנים לי אותם בחזרה.

נ"ג. באיטליה ובדנמרק אפשר לעשות תואר ראשון בסימביוטיקה.

נ"ד. מלוכסנים לא יודעים להכין פיצה.

נ"ה. ברוב הפעמים שקיבלתי עודף, הוא היה מעוגל כלפי מטה.

נ"ו. בכל כפר,  לא משנה עד כמה הוא קטן ונידח, יש את סוחר הסמים השכונתי שמסתובב בג'יפ שחור כשלכל השאר יש בקושי קפה שחור.

נ"ז. איטלקים לא מכירים את הסדרה מרקו. וגם לא את סיינפלד.

נ"ח. הסרטים הישנים של ג'קי צ'אן ממש טובים.

נ"ט. כולם בטוחים שממש בטוח להסתובב איתי ברחוב כי הייתי 6 וחצי שנים בצבא.

ס. פחחחחחחחחחחחח.