אוטובוסים, טלפונים ואני (עדכון - אנחנו)

• התעוררתי מוקדם מדי, ובגלל זה עליתי על האוטובוס העמוס מדי מוקדם מהרגיל, בשעות שעולים עליו כולם. לא היה מקום, אז עמדתי. לעמוד באוטובוס זה כמעט תמיד סיוט גדול. אין לי שיווי משקל טוב. והרגליים שלי כואבות אחרי קצת זמן. וחם לי. ועוד. אבל מדי פעם אני אוהב לעמוד, בעיקר כדי להסתכל על איך כל מיני יושבים מקשקשים בטלפון שלהם. קצת מציצני, וגם לא יפה, אני יודע. אבל אני נוסע באוטובוס בעמידה. מותר לי.
  בבוקר ההוא ישבה מימיני מישהי עם מסך טלפון דלוק, מבלי שיהיה בו כלום. ביזבוז סוללה, חשבתי. ואז שמתי לב לאצבע שלה, מרחפת מעל המסך, דרוכה ומוכנה לכל ארוע שלא יבוא.
  ו-וואלה, לא בא. אז היא נכנסה לוואטסאפ, ליתר ביטחון. כלום. חזרה לדף הבית. מסך דלוק, אצבע דרוכה.
  עשר שניות עברו. עדיין כלום. נכנס לפייסבוק. ריפרשה נוטיפיקציות. נאדה. חזרה לדף הבית. אצבע דרוכה. ממתינה שיקרה משהו. קצת ריחמתי עליה. היא שם יושבת, ובמקום להירגע ולהנות מהכיסא שהביא לה הגורל, היא בכוננות. שבי, כפרה. נוחי. למה בלחץ הכל?
  אני עומד לידה ומסתכל בזמן שהיא נכנסת לג'ימייל ומחליקה את האצבע למטה. רציתי לבקש מספר כדי לשלוח לה משהו. שתרגע קצת, תהנה מהנסיעה. היא יושבת, אחרי הכל. אולי הייתי שולח "מפני שיבה תקום". לא יודע אם זה היה עובד.
  כשאני כן יושב באוטובוס אני שם אוזניות. האוזניות מכניסות אותי לעולם אחר. עולם משלי. לא משנה איפה אני ומי סביבי, כשהן עלי, אני מרוכז במה שהן נותנות לי. העיניים רק בוהות. וזה כיף, כי זה מבחירה שלי. אני נוסע באוטובוס כל יום במקום על הקורקי נטע, בעיקר כי אני יכול לשמוע דברים באוזניות ולמרות שהדרך יותר ארוכה. שומע, שירים, דיבורים, סיפורים. כל דבר שמכניס אותי לעולם אחר לחצי שעה. עולם שכולו טוב.
  
• ישבנו בבית קפה בשישי בבוקר. מוקדם יחסית, כי התבגרנו. מולנו זוג בנות. מדברות אבל לא מסתכלות אחת על השניה. מסתכלות על הטלפון. מדי פעם אחת מראה לשניה תמונה מהטלפון ולהפך.
  אחת מראה תמונה, השניה שואלת "הוא ישן אצלך??", השניה הנהנה וסיפרה "הוא נראה טוב חוץ מהשיניים. אין לו שיניים טובות." ככה תקופה די ארוכה, אולי חצי שעה אפילו, הסתכלו על הטלפון ודיברו. ריכלו. ביקרתי אותן בסתר אבל אז שמתי לב שאנחנו יושבים אחד ליד השניה וקוראים עיתון, מבלי אפילו לדבר. לא יודע מה יותר טוב.
  
• ביום אחר ישבתי באוטובוס. ברובם אני יושב, למזלי.
  כשהאוטובוס מתקרב לבית אני מוריד את האוזניות. לא יודע למה. אולי כדי לצאת מהעולם האחר בזמן כדי שחס וחלילה לא אפספס תחנה.
  אבל קצת לפני הבית האוטובוס עצר. מישהו עלה, עצבני.
  "למה ההוא לפניך לא עצר???"הנהג לא ידע כל כך מה הוא רצה.
  "שתדע, לקחתי את הפרטים שלו. אני אראה לו מה זה."הנהג התחיל להגיד משהו, אבל לעצבני לא היה באמת איכפת והוא נכנס פנימה לשבת.
  כשעבר לידי סינן, "אתיופי מסריח. חוצפן."הסתכלתי על הנהג שלנו. הוא לא היה אתיופי, אז בטח העצבני קילל את ההוא שלא עצר. אבל ההוא שלא עצר לא עצר לו בכלל, אז לא הבנתי איך הוא יודע שהוא מסריח.
  
• ראיתי פרק של מראה שחורה שהיתה בו אפשרות לעשות לאיש מסוים mute, כזה כמו שעושים לטלוויזיה. ואז אותו איש הופך לדמות אפורה וכמעט שקופה, ולא שומעים שום דבר שהאדם הזה אומר.
  וכל כך רציתי כזה. אבל לא סלקטיבי, מספיק לי כפתור אחד שמשתיק את כולם בעולם ומשאיר אותי לבד. לפעמים, לא באופן קבוע. אה, וגם שישתיק כל מיני מכונות שעושות רעש. בעיקר מכוניות שצופרות. זה יעשה את החיים שלי יותר מאושרים (לא להתלהב, לא אמרתי מאושרים. רק יותר מאושרים).
  
  
  

• לפני חודש עברתי בשדה התעופה בקייב, אוקראינה. השלט הזה בלט ליד אחת החנויות.
  לא יכולתי להתעלם ממנו, ומהמסר שהוא מנסה להעביר - אני קונה בדיוטי פרי, לכן אני מוצלח. לכן אני קיים.
  ובצורה די מוזרה העליונות שהוא מנסה ליצור אצלי גרמה ליצר נחיתות, כי אני יודע שנפלתי בפח של פרסומות טיפה יותר מתוחכמות רק כי הן התביישו להיות כל כך בוטות, אבל המסר בהן היה זהה - תקנה ותהיה מוצלח. תהיה מאושר. תהיה.
  ונפלתי, אין ספור פעמים. קניתי כי זה גרם לי להרגיש טוב יותר, לא כי הייתי צריך.
  ואני יודע שאני אמשיך ליפול, כי זה קשה לא. אבל במקרה הזה חסכתי בקבוק ויסקי.

• איתי לקח אותי לראות הופעה בישיבה. לא זוכר אפילו של מי. באוטובוסים זה טוב לשבת, אבל אף פעם לא חיבבתי את הקונספט של הופעות בישיבה. כשיש מוזיקה אני צריך לזוז. אבל שיהיה.
  שורה לפני ישבה מישהי. דקה אחרי שההופעה התחילה היא צילמה תמונה, נכנסה לפייסבוק והעלתה. ומאותו רגע, בערך כל שתי דקות היא פתחה את הטלפון, נכנסה לפייסבוק וריפרשה את הנוטיפיקציות, כדי לראות אם מישהו עשה לה לייק. ואני לא יכולתי להתעלם מכל הסיפור כי המסך בלט כל כך בחדר החשוך ולא יכולתי לשנות מיקום כי זאת היתה הופעה בישיבה.
  שני לייקים, ספרתי. לא ברור למה, התמונה היתה גרועה.
  גם ההופעה.
  
• חזרתי לקרוא ספרים.
  בתור ילד היתה קורא המון. כל דבר. אינציקלופדיות שלמות, מההתחלה לסוף. אטלסים. את כל סדרת "ג'ינג'י" כמה פעמים. בגלל זה כנראה לא ראיתי טוב ברוב חיי (עד שסכום כסף לא מבוטל תיקן את זה).
  הפסקתי לקרוא כשהמחשב נכנס הביתה. הוא פשוט השתלט על כל חלקה טובה בזמן הפנוי שלי.
  הקריאה חזרה מתישהו בצבא, כשהסמג"ד ריתק אותי לחודש בבסיס כי הפקרתי את הנשק שלי במדבר. היה משעמם בשבתות ומצאתי שם באיזה חדר ספר על מלחמה בין שתי חברות נפט באלסקה. וכשאתה מרותק בשבת לבסיס בצריפין אין דבר מרתק יותר כמו סיפור על מקום רחוק כמו אלסקה. וזה החזיר אותי לקרוא קצת, אבל החשק דעך שוב אחרי קצת חודשים.
  כמה שנים אחר כך חזר בי הצמא, אבל הפעם לז'אנר מאוד ספציפי שכבר הודתי בציבור (בחוסר אחריות מסוים) שאני חסיד שלו - אוטוביוגרפיות של מתאבקים מקצוענים. קראתי המון כאלה, קצת באובססיה, מנסה ללמוד כמה שיותר על תחום הבידור הכי מוזר שיש היום בעולם. ידע שאני כנראה לעולם לא אחלוק עם אף אחד. אבל זה היה לי כיף.
  וכל התחושה הזאת, שמפרפרת בי כבר תקופה, שאני מחובר מדי לכל מיני מסכים, בעבודה, בדרך לעבודה, בסלון, במיטה, בשירותים ובעצם איפה לא, גרמה לי לחזור שוב. הייתי צריך רק ספר שיסקרן אותי מספיק כדי לעשות את הצעד הראשון.
  מצאתי אותו כשקראתי את התקציר ל-"The Martian" - אסטרונאוט שנשכח על מאדים כי שותפיו למשימה היו בטוחים שהוא מת וחזרו לכדור הארץ בלעדיו. והוא לא מת. הוא שם, לבד, מנסה לשרוד. ואני כל לילה לפני השינה מנסה לשרוד איתו. בינתיים הוא מסתדר יופי.

• השבוע הקשר הזוגי שלנו הפך לנחלת הכלל.
  עד השבוע הוא היה שלנו. של שנינו, וזהו. רק אנחנו התעמקנו בו. כל השאר נהנו מהפירות (או סבלו, אני לא באמת יודע).
  השבוע הוא הפך לשל כולם. רק כי עשיתי את מה שכתוב בחוברת ההפעלה שצריך לעשות, וקניתי טבעת.
  לא ציפיתי לזה. אבל פתאום כולם מרשים לעצמם. אנשים שלא פגשתי שנים. "תעשו ככה. ותעשו ככה. ואל תעשו ככה." נדחפים לי לחיים (בעצם נדחפים לנו, אבל איכשהו לה פחות איכפת).
  ואני מתעלם לרוב, כי אני נתקל בבני אדם כבר יותר מ-30 שנה וקשה לי להיות מופתע. אבל הקלות שבה כולם מרשים לעצמם מרשימה אותי.
  
  אבל אני מבסוט, בגדול. שתדעו.
  
  

שיחות שנמאס לי לקיים 3, או: נמאס לי מבני אדם

זר: "מה זה, קורקינט חשמלי?"
אני: "כן. "
זר: "כמה הוא סוגר? "
אני: "סוגר..? "
זר: "לכמה הוא מגיע? "
אני: "20 קמ"ש. "
זר: "כמה הוא מחזיק? "
אני: "מחזיק..?"
זר: "כמה זמן אפשר לנסוע עליו?"
אני: "20 ק"מ."
זר: "ומה, הוא נטען בחשמל בבית?"
אני: "כן... "
זר: "פששש. כמה עולה דבר כזה?"
אני: "יותר מדי."
זר: "כן, הא? אז כמה?"
אני: "7-8."
זר: "מגניב אחי."
אני: "כן אחי."
זר: "אפשר סיבוב?"
אני: "לא."
זר: "למה אחי?"
אני: "כי זה יקר ואני לא מכיר אותך." 


זר: "סליחה, הרכבת הזאת עוצרת בבנימינה, נכון?"
אני: "לא."
זר: "איזה איפה היא עוצרת?"
אני: "בתל אביב."
זר: "רק בתל אביב???"
אני: "כן."
זר: "כוסססרבראבאקק."

אני:  :-) 

היא: "בוקר טוב."
אני: "בוקר טוב."


הוא: "זה מוזיקה, מה שאתה שומע?"
אני: "כן."
הוא: "גם אני יכול לעשות את הקולות האלה."
אני: "אז לך תעשה."
הוא, בדרך החוצה: "קולולולולו קולולו קולולו."

אני: "תקשיבי, נראה לי שזה לא ילך."
היא: "מסכימה איתך."  <--- שקר


אני: "אני יוצא לריצה."
הוא: "אתה רץ?"
אני: "כן, כל הזמן."
הוא: "אז איך אתה שמן?"
אני: "...זאת כרס בירה."
הוא: "כן, הא?"
אני: "טוב, יש בה גם קצת אוכל."


נודניק: "כמה אתה משלם על הדירה?"
אני: "4000."
נודניק: "זה לא יקר?"
אני: "יקר." 
נודניק: "למה אתה לא עובר לגבעתיים?"
אני: "למה אתה לא עובר לגבעתיים?" (רציתי להגיד - "למה אתה לא עובר למקום רחוק מאוד ממני?")


היא: "אז מה אתה עושה בחיים?"
אני: "אני בלה בלה בלה בלה בלה בלה."
היא: "יפה. מעניין."
אני: "ואת?"
היא: "אני בלה בלה בלה בלה בלה בלה."
אני: "יפה. מעניין."    <--- שקר


קופאית: "יש לך כרטיס you?"
אני: "לא." 
קופאית: "רוצה לעשות?"
אני: "לא."  
קופאית: "למה?"
אני: "לא."


אני: "אפשר הפוך קטן?"
מוכרת: "רוצה עם זה גם מאפה ב-19?"
אני: "לא."


אני: "אפשר אייס קפה קטן?"
מוכרת: "רוצה להגדיל לבינוני בתוספת 2 שקל?"
אני: "לא."


אני: "אפשר משאושה לקחת?" 
מוכרת: "רוצה עם זה ביצה?"
אני: "לא."


'שיחות שנמאס לי לקיים' משנות ה-90:
אני: "אפשר מק רויאל?"
מוכרת: "רוצה להגדיל בשקל תשעים?"
אני: "לא."

גן עדן לגאנגסטרים

• בדרך להורים קניתי Jacobs. הם עדיין עם נמס עלית, ואני כבר לא יכול לשתות אותו בהנאה. בסתמיות כן, לא בהנאה.
  זה היה בפסח, אז אמא חיפשה כתובית "כשר". לא היתה, אז נאלצתי להמשיך עם הנמס עלית עד אחרי פסח. לא כי לא כשר. כי אני מתחשב.
  אחרי שבועיים היא אמרה "אתה יודע כמה הקפה שלך עולה?", בטון שרמז שהוא עולה הרבה.
  אמרתי "לא", כי אני קונה מה שבא לי מבלי לבדוק מחיר כחלק מההתנהלות הכלכלית השערורייתית שלי. "35 שקל פה. בטח אצלך יותר", אמרה. ואז נזכרתי שקניתי אותו ב"סופר באבא", ובאמת באותו רגע היה לי מוזר שהוא עולה 44 שקל (אבל לא מנע ממני לקנות).
  "אבל שתדע שכולם שותים ממנו עכשיו." כאילו זה פלא.
  "ברור אמא. הוא יותר טעים", סיכמתי.
  
  
• בזמן שחיכיתי לרכבת המאחרת ניסיתי לחשב כמה זמן אני מבזבז בשנה בגלל שהיא מאחרת. לא כולל זמן נסיעה. רק איחורים.
  היא תמיד מאחרת בדקה שתיים, לפעמים ביותר. אז חישבתי 5 דקות בממוצע ליום (הלוך חזור). כפול 200 ימי עבודה, יצא לי 1000 דקות. לחלק ל-60, יצא לי 16.5 שעות. הוספתי לזה עוד איזה 7 שעות שינה, וזהו, סגרתי יום. יום שלם בשנה הולך לי רק על איחורים של הרכבת.
  החיים קצרים.
  
  
• דברים שהיא עשתה בפעם הראשונה שנפגשנו, בערך בסדר כרונולוגי:
• כשראתה אותי אמרה "זה מה שאתה לובש תמיד? זה לא הבגדים שאתה יישן איתם?"
• שתתה לי את הבירה.
• השקיעה 5 דקות בלבחור סושי, התחרטה וחוזר חלילה 4 פעמים.
• הציעה לי לטעום סושי לא לפני שמעכה את הסושי באצבעותיה (צ'ופ סטיקס זה לחלשים).
• שמעה קצת עלי ושאלה (אולי בצדק) "רגע, אז אתה בעצם לוזר?"
• ניגבה את הפה עם מפית. ואז עם המפית שלי. אני לא ניגבתי כי לא נשארה לי מפית.
• רכנה קדימה מעל השולחן, משכה לי את החולצה והציצה פנימה (לא יודע למה, לא שאלתי).
• לקחה לי את הוואטסאפ והתכתבה עם עוזי ("אחייי, אני בדייט עם כוסית עללללל!!!")
• שאלה אותי "עד איזה גיל הניקו אותך?". לא ידעתי את התשובה ואני מקווה שגם לא אדע.
• עשתה לי ראיון עבודה. לא עברתי.
• אמרה "בוא אליך הביתה אבל שתדע שלא יהיה סקס."
  
  כל זאת ועוד. אולי המשך יבוא.
  (נ.ב. באמת לא היה בסוף)
  
  
• בהפסקת הצהריים, אחת שאני לא מכיר כל כך אמרה שיש לה שעון בסמארטפון שמראה שני זמנים שונים - את השעה פה ואת השעה ביפן. כי אמא ביפן.
  אמרתי לה שאני רוצה גם שעון כזה. אבל בשעון השני אני לא רוצה שיראה לי את השעה האמיתית. אני רוצה שיראה את השעה שאני רוצה שתהיה.
   
• "וואי, אחי, שומע? נעלמו שלושה אנשים בים. בטח טבעו."
  "אוי לא. אסון. מסכנים, מחפשים אותם עדיין או שכבר מצאו?"
  "אה רגע."
  "מה קרה? לא טבעו?"
  "טבעו טבעו. אבל בדואים אחי."
  "אה, איזה מזל. אלה תמיד טובעים."
  "כן אחי, ערבים לא יודעים לשחות."
  
  כעבור שבוע:
  
  "וואי, אחי, שומע? מתו שישה אנשים בתאונת דרכים."
  "אסון. מרגיש כמו פיגוע. מסכנים."
  "אה רגע."
  "מה קרה? לא מתו?"
  "מתו מתו. אבל ערבים כולם אחי. מדיר אל אסד."
  "אה, איזה מזל. אלה תמיד עושים תאונות."
  "כן, אחי. ערבים לא יודעים לנהוג."
  "רגע, אז למה יש שירים עצובים ברדיו?"
  "יום השואה אחי."
   
• לפני קצת זמן היתה הופעה של קוליו, פה בשכונה.
  תזכורת למי זה קוליו:

 

•  לא הלכתי, כי אף אחד שאני מכיר לא אוהב את המוזיקה שאני אוהב.
  במקום זה ראיתי סטנד אפ, של כריס רוק. הוא אמר שהמוזיקה שהיית שומע בזמן שהתחלת להתעניין במין השני, היא המוזיקה שתאהב כל החיים. לא בדקתי את התאוריה בצורה מדעית, אבל במקרה שלי היא די נכונה.
  הבית שגדלתי בו לא היה מוזיקלי. שמעו בו רשת ב'. ככה שהשפעות וזכרונות המוזיקה שלי מתנקזים לשלושת אלה:
• קלטת של האלבום Dangerous של (הגדול מכולם) מייקל ג'קסון שקיבלתי מדודה שלי. עשיתי כמה עותקים שלו כי שמעתי אותו כל הזמן והיה לי טייפ דאבל קאסט של חברה לא מוכרת והקלטות נהרסו תמיד.
• קלטת אוסף שמצאתי בגן חיות בקיבוץ בגולן ולקחתי לעצמי. הייתי שומע את האוסף הזה המון, ורק הרבה אחר כך, כשהגיע האינטרנט ואיתו התבונה, הבנתי מה היה בו (אני הולך לזרוק שמות שלרוב לא יגידו הרבה אבל לי היום אומרים המון) - הלהיטים הכי גדולים של פאבליק אנמי, ביסטי בויז, ראן די.אמ.סי, אייס קיוב, וגם, איפשהו שם בין כולם, שיר הסיפור שהכי אהוב עלי עד היום - "שכחתי את הארנק שלי באל סגונדו", של A Tribe Called Quest.
• המורה שלי לאנגלית בכיתה י', הקדישה שיעור שלם ללימוד מילים משיר. השיר היה אותו שיר של קוליו מלמעלה שאז היה להיט ענק אבל אף אחד לא באמת הקשיב למילים שלו. אני זוכר את השיעור הזה, איך עקבתי אחרי המילים על הדף בזמן שאני שומע אותם בפעם האלף אבל בעצם בפעם הראשונה. יש סיכוי יותר מסביר שהשיעור הזה שינה לי את החיים, כי אחריו כבר לא שמעתי מוזיקה באותה הצורה ואין לי ספק שהמוזיקה שאני שומע מאז והתרבות שנחשפתי אליה בגלל המוזיקה היא גורם משמעותי מאוד באופי שלי היום.
• השבוע עשיתי קצת סדר במגירה ומצאתי דף שאותה המורה לאנגלית חילקה כשהיא עזבה את בית הספר. היא כתבה לכל תלמיד שלה חמשיר קטן. זה מה שהיא כתבה לי (שימו לב גם לציור המדוייק):
  
   
  

עוד שיחות שנמאס לי לקיים

היא, בטלפון: "דני מסר לך ד"ש."
אני: "אוקיי."
היא: "למסור לו בחזרה?"
אני: "לא."

הוא: "אתה בא לפוקר?"
אני: "לא."
הוא: "למה?"
אני: "כי אני לא טוב בזה."

היא: "חשבתי שאתה לא בקטע שלי."
אני: "באמת? אבל אני תמיד עושה לך 'לייק'."

אני: "אתה בא להופעה של 51%?"
הוא: "מה זה?"

היא: "שלום, מדברת דנה מחברת משהוTech. חיפוש העבודה עדיין רלוונטי לגביך?"
אני: "תלוי. מעניין אצלכם?"
היא: "בטח."
אני: "טוב, את לא אובייקטיבית."

הם: "נו מיקו, איך בתל אביב?"
אני: "רגיל. לא יודע. כמו פה רק מעניין."
הם: "זהו, הא? הפכת לנו לתל אביבי."
אני: "אני לא הפכתי לשום דבר."

הוא: "תגיד, ממה אתה חי?"
אני: "ממה שהיה לי."
הוא: "כן, אבל כמה זמן אתה יכול לחיות על זה?"
אני: "לא יודע. עד שיתקשרו מהבנק."

אני: "באה לים?"
היא: "לא יכולה. מחר?"
אני: "לא יודע. זה מה שאמרת גם אתמול."

הוא: "אתה עוד רואה את כל ההיאבקות הזה?"
אני: "כן."
הוא: "זה לא מרגיש לך טיפשי קצת?"
אני: "רק כששואלים אותי על זה."

אבא: "מה זה המוזיקה הזאת??"
אני: "זה מה שאני שומע."
אבא: "באמת? אתה שומע את זה?"
אני: "באמת."

היא: "למה אתה רוצה לעבוד אצלנו?"
אני: "הממ, אני לא בטוח שאני רוצה לעבוד אצלכם."

הוא: "מיקו, קניתי אקסבוקס."
אני: "מגניב. מזל טוב."
הוא: "איך אני מוריד משחקים?"
אני: "תרשום בגוגל 'איך אני מוריד משחקים לאקסבוקס', בטח ייצא משהו."

הוא: "מיקו, ראיתי את הסרט שהמלצת עליו."
אני: "וואלה? איך היה?"
הוא: "סרט דפוק."

אמא: "אתה שותה נס? אבל אכלנו בשר מקודם."
אני: "אה, כן. אופס."

הוא: "אתה כבר עובד?"
אני: "לא."
הוא: "מה אתה עושה כל היום?"
אני: "מה שבא לי."
הוא: "זה לא נמאס לך?"
אני: עושה פרצוף שאומר 'תגיד לי, אתה דפוק????'

7 וחצי

לכבוד הקור והגשם - משהו שכתבתי לפני חצי שנה, בים:

איזה ביצים היו לה.
לשכב ככה על החוף, אוזניות באוזניים (where else…) ופשוט לשיר.
לא זהיתי באיזו שפה היא שרה. מדי פעם צצו מילים בעברית, אבל בשאר הזמן זה נשמע לי יותר ספרדית. או אולי איטלקית.
הוצאתי את הראש מהספר. היא היתה אולי חמישה מטרים ממני. שכבה על לונג, כמוני, רק על הגב, עם רגליים כפופות. וארוכות.
חזרתי לספר. "פרחים לאלג'רנון" (שמשום מה נקרא בעברית "צ'רלי". אבל אף פעם לא היינו חזקים בשמות). ובדיוק כשלצ'רלי גורדון השתנה חזרה ה-IQ לרמה השווה בערך לפיגור שכלי (אחרי שניתוח ניסיוני הפך אותו לגאון), שמעתי ברקע, ביחד עם שיר ספרדי או איטלקי, את קולו של יוסי החרמן. חייכתי.

יוסי החרמן (שם בדוי. אני לא באמת יודע איך קוראים לו) משחק עם הזקנים כדורגל על החוף, כל יום ב-6 בערב. אבל הוא לא זקן. בטח 30. הוא מגיע לפני הזקנים ומשקיע חצי שעה בלעבור על כולן בחוף. מנסה. השיא שלו בינתיים זה בערך 3 דקות שיחה. לפעמים אני שוקל להגיד לו שאם הוא ייגש לבוש במשהו אחר מעבר לתחתונים, או לפחות תחתונים בצבע שונה מלבן, או שימשיך עם הלבן אבל ידאג שהם לא יהיו רטובים, ואם כבר רטובים אז בצורה אחידה מהים ולא בעיגולי זיעה, יהיה לו סיכוי טוב יותר (לא אמרתי "טוב". אמרתי "טוב יותר").

"מה את שרה?"
היא הבינה מיד. "שיר".
"אה. שיר יפה."
היא שתקה.
"תגידי, יש מצב להיפגש הערב?"
"לדעתי כבר ערב. הנה, נפגשנו."

זהו. התאהבתי.
יוסי, מנומס כמו תמיד, איחל לה יום טוב.
ניסיתי לחשוב כמה זמן אני צריך לחכות כדי שהיא תספיק לשכוח מיוסי ולא תתנגד אוטומטית כשאני אגש. התלבטתי בין 5 ל-10 עמודים (לא היה לי שעון). החלטתי על 7 וחצי.

ואז שמתי לב שהיא כבר לא שרה.
הרמתי את הראש מהספר. היא כבר לא היתה שם.

מתגעגע ללונג

סתירות

לא מעניין אותי מי יהיו השופטים בגרסה הישראלית של The Voice.

מעניין אותי מי הדביל שהעביר את השידור החוזר של לונדון וקירשנבאום מ-1:30 בלילה ל-00:30.

לא מעניין אותי עם מי ציון ברוך יוצא.

מעניין אותי הבגד ים שבר רפאלי לבשה בחופשה שלה באיטליה.

לא מעניין אותי איפה את לומדת.

מעניין אותי איזה עוד שאלות אני צריך לשאול כדי לגרום לך לחשוב שאת מעניינת אותי.

לא מעניין אותי כמה קלוריות יש ביוגורט עם המלא פירות, חלבה ושוקולד מריר שאני קונה בדרך לים.

מעניין אותי (אנטרפולוגית) איך זה שהבחורה הכי שמנה בחוף היא היחידה שקונה ארטיק מההוא שצועק "אני הולך".

לא מעניין אותי אייפון 5.

מעניין אותי כמה יירד המחיר של אייפון 4 אחרי שייצא אייפון 5.

לא מעניין אותי מתי נכנסת שבת.

מעניין אותי מתי יוצאת שבת, כדי לדעת מתי אני יכול לעלות על האוטובוס בחזרה לתל אביב.

לא מעניין אותי הכותל המערבי.

מעניין אותי כמה אנשים מתו בגללו.

לא מעניינת אותי העלייה במחירי המים.

מעניין אותי לדעת עוד כמה זמן הבעלים של הדירה שלי ימשיך לא לשים לב שאני לא משלם מים כבר שנתיים ואולי הוא כן.

לא מעניינת אותי טמפרטורת המים.

מעניין אותי מתי כבר לא יהיו מדוזות.

לא מעניין אותי מהי טמפרטורת החדר.

מעניין אותי לקבל את הבירה שלי הכי קר שאפשר.

לא מעניינת אותי התחזית האסטרולוגית היומית שלי.

מעניין אותי לדעת אם היום אני אפגוש אנשים חדשים.

לא מעניין אותי לקצוץ את הציפורניים בבהונות שלי.

מעניין אותי למה גרביים זה כל כך יקר.

לא מעניין אותי שאף אחד שאני מכיר לא אוהב את המוזיקה שאני שומע.

מעניין אותי להבין איך זה שאף אחד לא רוצה לבוא איתי להופעת בלוז של סגול 59.

לא מעניין אותי מתי אייל גולן פותח קופה בקיסריה.

מעניין אותי מתי לוקאץ' יופיע לקהל שהגיל הממוצע שלו גבוה מ-17.

לא מעניין אותי מה גלעד שליט יאכל בארוחה הראשונה שלו (בטח לא חומוס).

מעניין אותי איזה תמונת פרופיל הוא יבחר כשהוא יפתח פייסבוק, ואם הוא יאמין שהוא לא חולם/מת כשהוא יראה את מסי משחק כדורגל.

ומעניין אותי להבין איך אני לא עובר אף ראיון עבודה עם אנשי כח אדם.

גידול

השבוע תרמתי את גופי למדע, וביליתי שעה+ בתוך מכונת MRI שסרקה לי את המוח.

נכון, זה קצת שונה מהדרכים הרגילות שאיתן אני מעביר את הזמן שלי. אבל תמיד סיקרנה אותי ההרגשה שאמורה להיות בזמן שכלואים בתוך התא הזה. אז התנדבתי, מה איכפת לי. אולי במקרה גם יגלו לי גידול.

ניסיתי להיזכר מה עבר לי בראש בשעה הזאת. זה היה בערך ככה:

חיכיתי שהרעש יתחיל.
התחיל לגרד לי באף, והרעש עדין לא התחיל אז הנחתי שהמכונה עוד לא עובדת וגירדתי.
התחיל לגרד לי בלחי ימין, וכבר עברה איזה דקה והמכונה אמורה היתה להתחיל ופחדתי לגרד כדי לא להרוס משהו בבדיקה. אז התאפקתי.
היה לי קר.

הרעש התחיל.
התחילה אצלי פראנויה שיש לי כתר ממתכת על אחת מהשיניים ושהראש שלי הולך להתפוצץ בגלל כל מיני דברים מגנטיים שאני לא מבין.
חיכיתי דקה וראיתי שאני לא מתפוצץ אז הבנתי שאין לי באמת כתר ממתכת על אחת מהשיניים.
התחלתי לחשוב מה יקרה אם יגלו לי גידול במוח, כמו - איזה מזל שלקחתי חצי שנה+ חופש ולא עבדתי כי זאת היתה חצי השנה הנורמלית האחרונה שלי בחיים, ואיך אני אצטרך להסתובב עם כובע מצחיה כל הזמן, ושזה מסביר למה אני לא זוכר שום דבר (ואולי גם למה אני לא מריח שום דבר), ושאולי אני אהיה מאלה שמביאים בתחילת משחקים של מכבי ומצטלמים עם שחקנים שלא יודעים עברית, ושאני אמות לפני סבא שלי, ושצריך לזכור להגיד שאני רוצה שישרפו אותי ולא יקברו אותי, ושאני בטוח שאני אשכח גם את זה, ושאיזה דביל אני שלא ניסיתי את השייק פיטריות בקמבודיה, ושאני רוצה שיקפיאו עכשיו את הגוף שלי עם חנקן נוזלי כדי שאולי בעוד 100 שנים תהיה הטכנולוגיה שתפשיר אותי (אני בטוח שמישהו יזיז אותי בטעות אחרי שאני אהיה כבר קפוא ואז אני אשבר לרסיסים) ותרפא אותי. ואז נרגעתי.
חיכיתי שהדופק שלי יירד חזרה.
היה לי חם.

ניסיתי להבין אם עוצמת הרעש שיש שם יכולה לפגוע לי בשמיעה לצמיתות.
נזכרתי ששכחתי לעשות כביסה באותו יום.
שאלתי את עצמי על איזה חיות ניסו את המכונה הזאת לפני שניסו אותה על בני אדם.
ניסיתי לחשב כמה ימי אבטלה נשארו לי.
נזכרתי (בגלל אווירת בית החולים) בקליפ של ר. קלי "Down Low", ואמרתי לעצמי שהוא יותר טוב מרוב הסרטים שאני רואה ושלא עושים מוזיקה וקליפים כאלה יותר.

נזכרתי איך בוויטנאם שיחקתי סנוקר נגד גרמני ואז הוא גילה שאני ישראלי ואמר לי שאמא שלו פלסטיני והלך.
התאפקתי לא להזיז את הראש כשצחקתי על זה שאם הייתי אוכל משהו עם יותר ברזל התוצאה של הבדיקה היתה שונה. מזל שאני לא אוכל דברים מזינים.
ניסיתי לבחור מה לאכול אחר כך, סלט כדי להחזיר טובה לגוף שלי או פיצה (אני נותן בדיוק ניחוש אחד למה בחרתי).
חשבתי כמה מעצבן יהיה אם בטעות זבוב יכנס איתי למכונה.
חשבתי כמה מצחיק יהיה אז אם בטעות המכונה הזאת תתברר כמכונת טרנספורמציה ואני אהפוך לג'ף גולדבלום.

ג'ף גולדבלום

שרתי (בראש) את כל "יום יפה" של סגול 59.
שמתי לב שאני כבר לא שם לב לרעש מהמכונה, ותהיתי אם זה אומר שהשמיעה שלי התקלקלה סופית.
ראיתי אור.
הבנתי שאני לא מת, וזאת רק הבדיקה שנגמרה.
גירדתי את לחי ימין.

דרך אגב, אם יש מישהו שמבין בצילומי MRI ויכול להציץ שניה בתמונה הזאת כדי לבדוק אם יש לי גידול, אני אודה לו.

דלוריאן

יש כל מני דברים שאני לא מבין איך עובדים. יכול להיות שאני מבין פיזיקלית איך הם עובדים, אבל המוח שלי עדין לא מקבל את זה. וגם יש כל מיני דברים שאני פשוט לא מאמין שקיימים. מבין איך הם עובדים, והמוח שלי אפילו מקבל את זה, אבל עדין, לא מעכל שזה באמת קיים. דברים קטנים שגורמים ליום יום שלי להרגיש כמו "בחזרה לעתיד 1.5" (כי ב"בחזרה לעתיד 2" הם נסעו לשנת 2015, ורוב הדברים שהיו שם עדין לא קיימים, כמו הנעליים עם Power Laces).

Nike Air McFly

כמה דוגמאות שעולות לי לראש:

• אני לא מבין איך נושאת מטוסים צפה. אני מבין את עקרון הציפה, שגוף צף אם הוא קל מכמות המים שהוא דוחק וכל החרא הזה (למרות שבזמן שצללתי בעצמי לא כל כך הצלחתי ליישם את ההבנה הזאת). ועדין, לא מסכים לקבל איך משהו ששוקל 100,000 טון צף על המים. ואני טובע.
• ועל אותו משקל, אני לא מבין איך מטוסים באמת טסים. אני מבין את עקרון העילוי וכל החרא הזה, אבל המוח שלי לא באמת מקבל את העובדה ש-400 טון אשכרה (מת על המילה הזאת. במיוחד מאז שגיליתי שאפשר להחליף אותה במילה האנגלית actually והמשמעות תהיה זהה. מעניין אם זה צרוף מקרים.) עולים לאוויר, ויותר מזה, נשארים שם.
• ובכלל, כל הקטע של תחבורה אווירית והיכולת של כל אחד לקנות כרטיס ברגע זה לכל מקום בעולם, ללכת לשדה תעופה ולהיות שם עוד כמה שעות מדהימה אותי. לדוגמא, אני יכול להחליט שאני רוצה עכשיו ללכת לטבריה. במקביל, מישהו שגר לידי מחליט שהוא רוצה עכשיו ללכת לאתיופיה (במטוס, לא ללכת באמת). שנינו נגיע באותו זמן.
• Wi-Fi. או בשמו העממי - weefee. כן, בסדר, אני יודע שבגדול זה סתם גלי רדיו כמו כאלה שעבדו לפני 100 שנה, אבל עדין אני לא מאמין שאני יושב עכשיו על המחשב כשמקביל אני מוריד את הסרט Rope (היצ'קוק, 1948. אמור להיות טוב) ואת Not Married With Children XXX (לא יודע מי הבמאי ומה השנה, אבל בטוח יהיה טוב) בלי ששום כבל מחובר למחשב (ושחלק מהפוסט הזה כתבתי בזמן שהייתי בכלל בשירותים).
• וזה מזכיר לי שפעם היינו מסתפקים ב-50 "גיפים" שהיו מסתובבים על דיסקטים (שהיה כתוב עליהם "מקולקל" כדי להטעות את האויב ואת אמא) בכל השכבה, כשעכשיו אני יכול לעשות סטרימינג לכל סרט פורנו שיצא אי פעם מיידית ליד שלי. ות'כלס (אני אף פעם לא זוכר איפה שמים את הצופצ'יק במילה הזאת) כל דבר אחר שאפשר להשיג היום בקלות לעומת לפני 10 שנים בגלל המהירות של האינטרנט. אני נזכר איך הייתי מרוצה כשהראו לי את נאפסטר בפעם הראשונה (הייתי בן 16 לדעתי). הייתי בהלם שאני יכול למצוא שיר שאני רוצה לשמוע, להתחיל להוריד אותו, ללכת לישון ואז הוא יהיה אצלי במחשב בחינם למחרת בבוקר. היום ברגע שאני שומע שיר אחד שמעניין אותי מזמר שאני לא מכיר אני אוטומטית מוריד את הדיסקוגרפיה שלו ומתעצבן שהיא לא אצלי אחרי 10 דקות.
• Google Earth. אני רואה איזה מידע זמין לי, ולא חושב בכלל לדמיין מה האח הגדול רואה. אני מודה שלפחות פעם בשבוע אני מנסה לשחזר את הסצנה המופלאה מ"מצור ימי 2 - תחת מצור" (שבכלל קורה על רכבת), כשסוכני CIA מנצלים את הלוויין החדש של הממשלה כדי לעשות zoom לחוף במיאמי ולמצוא שם עלמות חן מעורטלות. אני עדין מחפש את החוף הספציפי שהם ראו שם. (הסצנה הזאת זה הדבר הראשון שניסיתי למצוא ב-youtube ולא הצלחתי).
• בכלל, אני די בטוח שתוך כמה שנים Google ישנו את השם שלהם ל-Skynet.

• מצלמות דיגיטליות. אני יכול לצלם עכשיו משהו, ואחרי 20 שניות לשלוח את זה למישהו שיושב על קרחון באיסלנד. וכשאני מנסה לחשוב כמה תמונות מצולמות ברגע זה בעולם, במיוחד בהשוואה לכמות שצולמה לפני 20 שנה עם פילים, זה משגע אותי. למרות שלפעמים אני בטוח שחצי מהתמונות האלה מצולמות רק כדי לגרום לאנשים להגיב עליהן בפייסבוק.
• העובדה שטייס שטס על מטוס במהירות שגבוהה ממהירות הקול ועדין שומע את המנוע של המטוס תמיד מבלבלת אותי.
• כל פרוייקט הגנים האנושי. אני לא באמת מבין מה הולך שם, אבל כשאני חושב/קורא על מה יכולות להיות התוצאות שלו הראש שלי מתפוצץ.
• שקיות הקטשופ החדשות של היינץ:

• מכונות משקאות שמקבלות כרטיסי אשראי. מה שמדהים אותי זה הדביליות של כל מי שהיה אחראי על המכונות האלה ולא חשב על זה לפני 30 שנה.
• יש לי על האייפוד 1280 אלבומים. חתיכת פלסטיק שלא מרגישים בכיס. 1280. אלבומים. ורק לפני 10 שנים התלהבתי שיש מינידיסקים שיכולים להכיל 320 דקות מוזיקה. ועוד יותר משגע אותי שעכשיו אני יכול לקחת את כל המוזיקה הזאת ולשים אותה בענן שלא מוריד גשם.
• אני תמיד מתייחס בסקפטיות כשאני רואה דברים שנשלטים בכוח המחשבה (חוץ מדברים שקשורים לאורן זריף או אורי גלר). זה מפחיד שזה כנראה כן עובד, כי בדוגמא למטה חיברו לבנאדם רק יד. עוד מעט יחברו לו M-16. או דילדו.

יש תחום ספציפי שאני מאוד רוצה שתהיה בו התקדמות טכנולוגית - בתי השימוש.

לא יודע בדיוק איך (מן הסתם), אבל אני לא מבין איך שום דבר בהם לא השתנה כבר X (אין לי כוח לחפש ב-wiki) שנים. אני כבר רוצה להשתמש בשלושת הקונכיות:

הכי טוב

אמרו לי השבוע שאני לא תחרותי מספיק, וגרוע מזה - שאני לא שואף להיות הכי טוב שאני יכול להיות.
לא הצלחתי להחליט אם הקביעה הזאת טובה לי או לא, או אם אני בכלל מסכים איתה (למרות שאני כבר שנים אומר שאני סובל מתסמונת "לא איכפת לי", כי לא איכפת לי מכמעט שום דבר, וזה כנראה קשור). אבל כדי לנטרל אותה בכל מקרה החלטתי שאני צריך להיות הכי טוב במשהו. לא משנה במה, אבל להיות בו הכי טוב.

היו כמה דרכים לתקוף את הבעיה.

דרך אחת היא לראות מה הדברים שאני עושה הכי טוב, ולראות אם אני הכי טוב בזה יחסית לכלל. אז ניסיתי לחשוב מה הדברים שאני טוב בהם. התוצאה היתה די עגומה:

הולק הוגן. מזוייף.

אני אלוף בכל מה שקשור להיאבקות מקצוענית ומזוייפת. לפעמים עד כדי כך שנראה לי שאם ישימו אותי בזירה עם מתאבק מזוייף אחר, אני אדע בדיוק איך לזייף איתו קרב מבלי להיפגע ומבלי לפגוע בו. אני גם יודע תמיד מה קורה בעולם המוזר הזה מאחורי הקלעים, ויודע להסביר מה הסיבה לכל ניצחון מזוייף של מתאבק מזוייף. ואני זוכר את כל הקרבות המרכזיים של כל 27 אירועי ה-WrestleMania שהיו עד היום. אני גם לפעמים נכנס לדמות של מתאבק רע בחיים האמיתיים (תנסו להיזכר אם מתישהו היתה לכם תחושה שאני סתם מתווכח. אז זה זה.), אבל תשכחו שאמרתי את זה.
כשאני קורא את הפסקה האחרונה שוב אני מבין שהרזומה המרשים הזה שווה, בעולם האמיתי, לבערך כלום. אולי גרוע מזה, הוא רק יגרום לי להיראות רע ("מה אתה עדין רואה את זה?? מה אתה ילד????", ואחרי דקה - "תגיד, הקברן עוד שם? זוכר את הקרב שלו עם יוקוזונה, שבאו כל הרעים לעזור לו? איזה אדיר זה היה!!!").

אז אני צריך למצוא משהו אחר.

אז במה עוד אני ממש טוב? אני ללא ספק מוקד הידע הכי גדול בחצי המזרחי של כדור הארץ למוזיקה שמקורה מעבדים שהובאו מאפריקה לצפון אמריקה על גבי ספינות. אני יודע לזהות בדיוק [חיקוי זוהיר בהלול] ספקטלורי [/חיקוי זוהיר בהלול] מי הפיק כל שיר שאני שומע (לא שזאת חוכמה גדולה להבדיל בין ביט של DJ Premier לביט של טימבאלנד), לדקלם את הדיסקורגפיה של חבורת ה-Wu-Tang Clan (כולל כל 45 אלבומי הסולו שלהם), ולהסביר בהתנשאות לכל חובבן למה טופאק רחוק מלהיות הכי טוב, ואם החובבן אומר שלמילים שלו יש משמעות אני צוחק עליו ואומר שהוא בטח אוהב את הכתיבה הדמגוגית של יאיר לפיד, ושולח אותו לשמוע קצת Immortal Technique.
רק מה, לצערי המוזיקה שאני אוהב היא כנראה הכי פחות מוערכת אצל קהל שהוא לא ילדים, ושגם פה, הצהרה בחיבתי אליה יכולה להסב לי נזק ("מה, הם רק שרים על פשע, סמים ובחורות. זאת לא מוזיקה בכלל".). ואחרי שראיתי את הסטנד-אפ של כריס רוק על בדיוק אותו נושא, החלטתי שגם לי נמאס לנסות להגן על המוזיקה שאני אוהב.

אז אני נאלץ לוותר גם על הרעיון הזה כמשהו שאני מצהיר שאני טוב בו.

החלטתי שהדברים שאני באמת טוב בהם לא יעזרו לי, כי גם אם אני הכי טוב בהם, לעולם האמיתי אין שום הערכה אליהם. אז אני צריך דרך אחרת.

הדרך השניה שחשבתי עליה היא לשקר. למצוא משהו שאני לא הכי טוב בו, אבל להגיד שכן. ובזה יש לי ניסיון - אני עושה את זה עם כדורגל כבר שנים (וגם עם עוד משהו, אבל זה יהיה ממש דבילי מצידי להודות בזה פה).
הדרך הזאת הרבה יותר קשה. אני אצטרך למצוא משהו שאיכשהו יאמינו לי שאני הכי טוב בו, ושגם אני אאמין שאני הכי טוב בו (כי אם אני לא אאמין לזה אף אחד לא). ובכלל, זה יהיה טיפשי מדי לשקר לעצמי כדי כאילו להיות תחרותי מספיק וכאילו להיות הכי טוב שאני יכול להיות.

אז צריך לחשוב על משהו אחר.

על הדרך שבחרתי בסוף חשבתי אחרי ששמעתי שנשבר שיא גינס במספר אטבי הכביסה שמישהו תלה על הפנים שלו (150!).

דביל.

 ספר השיאים של גינס כבר מזמן לא מספר על שיאים. הוא עבר להיות ספר עם דברים מוזרים שאנשים עושים ושאף אחד לא עשה לפני כן, ולכן הם נחשבים כשיא. ואז הבנתי שזה מה שאני צריך לעשות - למצוא משהו שאף אחד לא הכריז שהוא הכי טוב בו, ואז פשוט להכריז בעצמי. וזה צריך להיות משהו קצת טיפשי (רק קצת), כדי שאף אחד אחר לא ירצה את התואר עצמו.

אז החלטתי שמהיום, אני הצלם האוטומטי הטוב בעולם.
כן כן.

שחור לבן של לונג ט'אן

אף אחד לא מצלם תמונות במצב אוטומטי במצלמה, יותר טוב ממני. הצהרה שקל לשחרר, כי כל מי שמצהיר על עצמו כצלם חובב+ סולד מהמצב האוטומטי (שלא לדבר על קיצוניים יותר, כמו לונג ט'אן, צלם שפגשתי בוייטנאם, שטען בפני שצילום אמיתי נעשה רק בפילים, ורק בשחור לבן). כך שצלמים רציניים לא יסכנו את התואר החדש שלי. וכדי למנוע מחובבנים כמוני להצהיר משהו דומה, ניצלתי את הזמן הפנוי שלי כדי לפתוח משהו שיגרום להצהרה שלי להיראות יותר רצינית:

http://mikomoshe.daportfolio.com  (כן, יש לי הרבה זמן פנוי)

אז שאף אחד לא יגיד לי שאני לא תחרותי מספיק.

תל אביב פנורמית

קנאה

בחודש האחרון השקעתי הרבה זמן במוזיקה. הרמקול החדש עובד מסביב לשעון. אני שם אותו בפול ווליום כשאני מתקלח, ושמתי לב שאני גם "מבשל" (סדרת הפעולות הקבועה שאני עושה שבסוף שלה יוצא משהו שאני קורא לו פסטה) יותר מאז שהרמקול הגיע, ואני אפילו מחפש תירוצים לנקות את הדירה רק כדי לשמוע מוזיקה תוך כדי (קורטיס מייפילד הוא ללא ספק הזמר הכי טוב לניקיון).
ובגלל שאני כל הזמן עם מוזיקה, אני גם נמצא כל הזמן במצוד מתמיד אחרי מוזיקה חדשה. שעות של חפירה על rateyourmusic.com ביחד עם youtube, שומע עוד ועוד דברים עד שמשהו טוב צץ.

כל המאמץ הזה גרם לי להבין שאני מקנא בכל מי שיכול לפתוח רדיו ולאהוב את מה שהוא שומע. אני מקנא גם בכל מי שיכול בכל זמן נתון לפתוח ערוץ 24 ולקבל מוזיקה שהוא אוהב. איזה כיף זה יכול להיות! בלי לחפש, בלי לחכות שנים לאלבום שייצא (השבוע יוצא החדש של הביסטי בויז!), בלי להתאכזב. אני פשוט מקנא בכל האנשים האלה (שנראה לי שהם הרוב), שפשוט אוהבים את מה שפופולרי באותו רגע וזה מספיק להם.

ביסטי בויז כשרים לפסח

ואני כותב את זה בלי טיפה של ציניות. הרי הייתי נהנה מהמוזיקה בדיוק כמו שאני נהנה עכשיו, עכשיו רק אני צריך לעבוד הרבה יותר קשה עד שאני מוצא משהו שאני אוהב. הלוואי שיכולתי להדליק טלוויזיה ולהנות משיר של שרית חדד. זה כל כך קל. הלוואי ויכולתי להדליק גלגל"צ ולשמוע בכיף מירי מסיקה. הלוואי. אני פשוט מקנא במי שיכול לעשות את זה.

נינה סימון

ואל תספרו לי את השטות של "זה חרא מוזיקה, זה לא איכותי" וכאלה. אין דבר כזה מוזיקה איכותית. לאנשים יש נטייה להקביל איכות של מוזיקה לאייקיו המומצע של מי ששומע אותה (נטייה נפוצה בעיקר אצל אנשים עם אייקיו גבוה, כשעל הדרך הם מעלים לעצמם את הביטחון העצמי, במודע או לא במודע), וזה פשוט לא נכון. אם אדם X נהנה מקובי פרץ (שהקאבר שלו ל-Cosmic Girl פשוט אדיר) באותה צורה שאדם Y נהנה מקולדפליי, ושניהם נהנים מהמוזיקה באותה צורה שאדם Z נהנה מנינה סימון, אז מי אמר שמישהו יותר טוב/איכותי מהשאר?

מוזיקה שונה מתאימה לאופי שונה, זה כל הסיפור. נראה לי שפשוט מי ששונא מוזיקה מסוימת שונא בעיקר את אופי האנשים שהוא חושב ששומעים אותה (כמו שאני שונא את קרן פלס. ימח שמה. וכן, אני מקנא גם במי שאוהב אותה).

קרן "כל דבר חוץ מ" פלס

סוג של סיכום לחודש הראשון שלי בדרום מזרח אסיה

שניה אחרי הפיל גירד מאחורי האוזן עם הרגל שלי

עבר חודש. כמה דברים ששמתי לב אליהם:

א. בשדה התעופה בבנקוק לא אוהבים מזגנים.

ב. מלוכסנים אוהבים קריוקי.

ג. ממש לא כיף לרכב על פיל. אבל כולם עושים את זה, כי... זה פיל!

ד. אפשר לחסוך 70% מהעלויות על נסיעות אם פשוט הולכים לתחנת האוטובוס המקומית וקונים כרטיס כמו כל שאר המלוכסנים.

ה. האוסטרלים הם עם מעפן. במיוחד הצעירים שבהם.

ו. הצרפתים, לעומת זאת, מתגלים ברובם כאחלה אנשים. לפחות אלה מהם שיודעים אנגלית (על השאר אני לא יודע).

ח. אני לא אוהב לקלל.

ט. חדי העין והזיכרון ישימו לב שבסעיף הקודם גנבתי מדודו טופז בדיחה גרועה.

י. למלוכסנים לא כל כך איכפת מהחיים שלהם. אין הסבר אחר לצורה שבה הם נוסעים על קטנועים.

בודהה עם תיבת תרומה

י"א. אין אמריקאים בוייטנאם.

י"ב. הנזירים הבודהיסטים משועממים כל כך שהם ישמחו לדבר עם כל אחד על כל דבר.

י"ג. מלוכסנים אוהבים אול סטאר. אחד מהם אפילו ניצל את העובדה שלא נכנסים לחדר עם נעליים כדי למדוד את האול סטאר שלי, ואז לבקש אותם במתנה, כי שי לי "ביג מאני".

י"ד. ליד כל פסל של בודהה במקדש, תהיה תיבת תרומה.

ט"ו. ממש מוזר שבין כל הרמאים, הנוכלים והגנבים בתאילנד ו-וייטנאם, שוכנת לה מדינה כמו לאוס שבה כל המלוכסנים ממש נחמדים.

ט"ז. לאו לאו הוא כנראה המשקה האלכוהולי הזול בעולם. 10,000 קיפ לבקבוק. רק מה, לידו עארק מרגיש כמו <שם של הוויסקי הכי יקר שאתם מכירים>.

י"ז. ביה הוי היא כנראה הבירה הזולה בעולם. 4000 דונג לכוס. אבל בגלל שמגישים אותה רק ברחוב, הסיכוי שלך למות מקטנוע סורר ברחובות האנוי עולה ב-1,000,000 אחוז (כשעוד לפני כן הוא כנראה היה הגבוה בעולם).

י"ח. לא ברור איך בוואנג ווינג מתים בטיובינג רק 10 אנשים כל שנה. בחצי יום שהייתי שם ראיתי לפחות 50 מקרי כמעט ומת.

י"ט. לא משנה מה תזמין במסעדה בוויטנאם, אף פעם לא יגיע לשולחן מה שחשבת.

ביה הוי. 60 אגורות לכוס.

כ. הייתי בטוח שהרבה יותר מסובך לרכב על קטנוע.

כ"א. אפשר להתרגל ממש מהר לנופים מדהימים.

כ"ב. לפעמים נדמה לי שאני משלם על כל דבר פי 5 ממה שמשלם על אותו הדבר המלוכסן הממוצע..

כ"ג. משום מה הוויטנאמים והלאוסים בטוחים שהם קומוניסטים. הם לא.

כ"ד. יש מקומות שבהם הדבר הכי מעניין שאפשר לעשות הוא לצפות ב-סי.אן.אן.

כ"ה. אני מבטיח לא להתלונן יותר בחיים על אגד ודן.

כ"ו. לחכות שעתיים לתיק שלך אחרי טיסה של 45 דקות זה מעצבן.

כ"ז. כסף קונה הכל.

כ"ח. חשבתי שזה מוזר שאני יכול להוציא מהכספומט 1,000,000 קיפ. זה עבר לי שבועיים אחרי, כשהוצאתי מכספומט אחר 5,000,000 דונג.

כ"ט. בהאנוי, בדקה ממוצעת ברחוב ממוצע: תשמע 100 צפירות, יציעו לך 20 פעמים מונית "מוטובייק", תראה 5 כמעט תאונות קטנוע, מתוכן אתה תהיה מעורב ב-2 למרות שרק עמדת בכביש (אי אפשר לעמוד שם על המדרכה. על המדרכה חונים קטנועים).

ל. חשוב לבדוק מזג אוויר לפני שהולכים לעיר מסויימת.

ל"א. חשוב עוד יותר לבדוק מתי החורף במדינה שאתה נוסע אליה.

ל"ב. בפעם הראשונה בחיי פגשתי מישהו עם טעם מוזיקלי בדיוק כמו שלי. אפילו החלפנו דעות על האלבום האחרון של דל, הפאנקי הומוספיין, ושרנו ברחובות לואנג פראבאנג את הלהיט של אייס קיוב משנת 89. בערך כמו הטמבלים האלה:

http://www.youtube.com/watch?v=gd53UZweGKQ

ל"ג. קליפורניקיישן סדרה טובה.

ל"ד. איטלקים לא אוהבים את עמיר לב.

ל"ה. צרפתיות אוהבות את מרסדס בנד.

ל"ו. איכשהו התחמקתי בהצלחה יתרה מישראליאדות. בינתיים.

ל"ז. לאמריקאים בני 72 יש עוזרים מנפאל שהולכים איתם לכל מקום וסוחבים להם את התיק.

ל"ח. הג'וקר עושה את העבודה שלו. לפעמים יותר מדי טוב, כי בכל פעם שאני מוציא אותו מהתיק לקחת תמונה אני בסופו של דבר ממתין חצי שעה עד שכל מי שאיתי יסיים לנסות להיות יצירתי איתו.

ל"ט. אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות: "אתה מטייל לבד?" "לא, אני מטייל איתו:" *מוציא את הג'וקר מהתיק*

לאו לאו עם עקרב

מ. שכחו מהכלב. האייפוד הוא חברו הטוב ביותר של האדם.

מ"א. להיות תקוע יומיים על ספינה ביחד עם 50 איש יכול להיות ממש כיף. במיוחד אם הבאת מראש בקבוק לאו לאו עם עקרב בתוכו.

מ"ב. הייתי צריך לקחת איתי לפטופ קטן.

מ"ג. לא מבין איך אנשים יכולים להתמקח עם מוכר בשוק, שמרוויח אולי 10 דולר בחודש, שיוריד להם 20 סנט במחיר.

מ"ד. כולם אוהבים כדורגל.

מ"ה. כולם חושבים שבישראל רוכבים על גמלים.

מ"ו. יש בחור ממאוריציוס, שחי עכשיו בהולנד, והיה בתל אביב בשנת 94 ויצא למסיבה בקולוסיאום.

מ"ז. כולם חושבים שאני אוכל בבית פלאפל כל היום. הפעם האחרונה שאכלתי פלאפל היתה בגוואטמלה.

מ"ח. השירים שהכי כיף לשמוע בזמן רכיבה על קטנוע:

http://www.youtube.com/watch?v=SyJaPv1Ad50

http://www.youtube.com/watch?v=iGyfD913WwE

http://www.youtube.com/watch?v=A25Ww5SRsXQ

מ"ט. אני קורא ספרים ממש לאט.

נ. רמקול נייד יכול להציל יום משעמם.

נ"א. אני אף פעם לא ידוע איזה יום היום.

נ"ב. לפעמים נדמה שבכל פעם שאני נותן את הבגדים שלי לכביסה, המלוכסנים מחכים שעתיים, מקפלים אותם ונותנים לי אותם בחזרה.

נ"ג. באיטליה ובדנמרק אפשר לעשות תואר ראשון בסימביוטיקה.

נ"ד. מלוכסנים לא יודעים להכין פיצה.

נ"ה. ברוב הפעמים שקיבלתי עודף, הוא היה מעוגל כלפי מטה.

נ"ו. בכל כפר,  לא משנה עד כמה הוא קטן ונידח, יש את סוחר הסמים השכונתי שמסתובב בג'יפ שחור כשלכל השאר יש בקושי קפה שחור.

נ"ז. איטלקים לא מכירים את הסדרה מרקו. וגם לא את סיינפלד.

נ"ח. הסרטים הישנים של ג'קי צ'אן ממש טובים.

נ"ט. כולם בטוחים שממש בטוח להסתובב איתי ברחוב כי הייתי 6 וחצי שנים בצבא.

ס. פחחחחחחחחחחחח.