שבוע עם אריק והראל, ואיתה

ראיתי ליגת האלופות כשמודי הודיע שאריק מת. הודיע, ושתק. ואז אמר "זה כאילו שבן משפחה שלי מת."
פתחתי פייסבוק וראיתי את כולם כותבים את אותו הדבר, ומצרפים שיר, מהיוטיוב. איכשהו היוטיוב נהיה הטייפ דאבל-קאסט של העולם. אבל כמו תמיד כשכולם עושים משהו, אצלי התפתח אנטי. 5 דקות אחרי המוות, כל העניין הפך מבחינתי לקיטש, וכיוצא בזה למוקצה. ככה אני, דפוק כזה.
בין לבין, צצה הסנונית הראשונה שגרמה לי לאיכפתיות מהסיפור - נדב יעקבי (שדרן הכדורגל עם הכי הרבה תשוקה לכדורגל) סיפר למודי שאריק היה מתקשר לפעמים. "אם זה טלפון ממספר שאני לא מכיר בשעה מוזרה, זה אריק." סיפר שהיה סתם רוצה לדבר על המשחק שהיה, או שואל "מי היה ההולנדי ההוא, ששיחק בצ'לסי?". אבל לא רציתי לשמוע על זה עוד אז כיביתי את הטלוויזיה.
לפני שנרדמתי אמרתי לה "שתדעי שאני נוחר לפעמים, כשאני עייף."
"אני יודעת," ענתה, "קראתי בבלוג". צחקתי, אבל רק כדי להסתיר את המבוכה.
בבוקר, על הרכבת, קראתי את העיתון. מולי ישבה מישהי, די נאה (פרט חסר חשיבות), שקראה גם. בדרך כלל אני מרפרף רק כדי להגיע לספורט. ביום הזה לא. לא הצליח לרפרף. קראתי הכל. העיתון היה מלא בטורים שאנשים כתבו לאריק. מכולם הלכה ונוצרה תמונה על האיש, שלא הקדשתי לו אף פעם מחשבה מעבר לשירים, שגם אותם אף פעם לא שמעתי מיוזמתי (חוץ מ"סן פרנסיסקו על המים", שאותו אני אוהב כמו רוב השירים שמצליחים לצייר לי בראש תמונה). וההיא, הנאה, יושבת מולי וקוראת את אותם העמודים.
עם כל טור שקראתי, נהיה לי איכפת יותר. עד שהייתי צריך לשים את משקפי השמש על העיניים, כדי שההיא לא תראה עד כמה איכפת לי.
בערב לא התאפקתי, וראיתי קצת מהפסטיבל שהיה בחדשות. הדבר שהכי בלט לי היה הפלאפונים.

אנשים מגיעים, ומצלמים. אני רואה את זה ומקווה שהם מצלמים כדי לזכור את הרגע. אבל כנראה שהם צילמו כדי שהחברים שלהם יעשו לייק. ואני שוב תוהה כמה מהתמונות שמצולמות היום בעולם מצולמות כדי להוציא לייקים. לדעתי הרוב.
לא יודע אם הייתי מצלם אם הייתי מגיע לשם.
הספיק לי. השעה כבר 21:00. זיפזפתי לליגת האלופות. מודי, ביום שאחרי, עמד מול המצלמה. הוא אמר שהוא לא הצליח להירדם בלילה, ובין כל המחשבות הוא הבין שמה שמנחה אותו בכל פעם שהוא מכין את התוכנית הוא ליצור תוכנית שאריק ירצה לראות. לא יודע אם זה היה על אמת או שהוא אמר את זה רק כי אריק מת. היה משחק טוב, דורטמונד נגד נאפולי. 3-1 לגרמנים.
למחרת ירדתי לזרוק זבל. כבר כמעט נכנסתי בחזרה לביניין כששמעתי מישהו קורא לי. הסתובבתי, וראיתי את הראל, בן דוד, יושב על ספסל. הוא גר בלונדון, לא ראיתי אותו שנתיים, ולא ידעתי שהוא בארץ בכלל. אבל עכשיו הוא יושב על ספסל מול הבית שלי, והוא בכלל לא יודע איפה אני גר. לקח לי שניה להבין שזה באמת הוא. ולקח לי עוד 10 שניות לצאת מהקיפאון וללכת אליו. הוא עושה סיבוב בתל אביב ובמקרה התיישב על הספסל הזה. ובמקרה באותו רגע יצאתי לזרוק זבל. ישבנו.
הציע שנלך לשתות משהו בערב. בגלל שקבעתי איתה עוד מלפני, הצעתי לה לבוא גם. היא באה גם.
ישבנו שלושתינו. סיפרתי על מה קורה איתי בתקופה האחרונה, שזה הסתכם מבחינתי בכך שקניתי קורקינט. הוא שאל לאיזה מהירות הוא מגיע, וכמה אפשר לנסוע איתו. חיוך עלה על הפנים שלה כשהיא שמעה את השאלה. ידעתי למה. היא קראה בבלוג שנמאס לי מהשיחה הזאת. חייכתי בחזרה.
בבוקר ברכבת לא התחשק לי לקרוא עיתון. הספיקה לי פעם אחת. קראתי בטלפון במקום.
שלום בוגוסלבסקי כתב:

"גופתו של אריק אינשטיין ז"ל טרם התקררה, ויללות "לקחו לנו ת'מדינה" השבטיות המסורתיות כבר כאן. הקטע המצחיק הוא שבשנות השבעים, אינשטיין וחבורתו היו בעצמם עילה ליללות כאלה. "ארץ ישראל היפה", הקיבוצניקית, ה"חלוצית", ה"צנועה", ה"עובדת" הלכה פייפן בגלל פושטקים בוהמייניים שיושבים בבתי קפה בת"א, מגדלים שיער ומתעסקים בסקס עם קטינות, סמים ורוק'נ'רול. 40 שנה אח"כ, ואותם פושטקים הם בעצמם ארץ ישראל היפה וה"נחבאת אל הכלים" ששוב, כרגיל, הולכת פייפן."

הסכמתי. אף אחד בן 60+ שראה את "מציצים" בשנות ה-70 לא היה מרוצה מהדור שבא אחריו.
בערב סתם דיברנו בזמן שהיא הכינה שקשוקה (זה בדרך כלל ה-move שלי, ת'אמת). אני אוהב לספר סיפורים, אז סיפרתי לה משהו מפעם. אבל היא הפסיקה אותי באמצע ואמרה שסיפרתי לה את זה כבר. אחרי רגע אמרה "בעצם לא סיפרת. קראתי בבלוג. או שסיפרת? אני כבר לא יודעת. אבל את הסיפור מכירה."
אז אכלנו את השקשוקה מבלי לדבר, כשברקע גיא פינס מדבר על אייל גולן.

רבע דרך

• אני בן 30.
  לא יודע מה לעשות עם זה.
  אני אמור להמשיך כרגיל? מותר לי להמשיך לעשות את כל מה שעשיתי עד עכשיו?
  אני אמור לסכם? להתחרט? לשנות משהו?
  איך ממשיכים מפה? אני לא מרגיש שונה. אני אמור להרגיש שונה?
  30 זה מלא. אני זוכר רק איזה 10. כל השאר מעומעם עד כדי לא קיים. שנים שלמות שעברו ומסתכמות בזיכרון של כמה תמונות אצלי בראש.
  הייתי צריך לצלם יותר.
  
  
• ישבנו בקפה ברנש. במרפסת בבית ממול, בצידו השני של הכביש, קומה שניה, היה זקן. יושב שם הזקן במרפסת ולא זז, עם הצד לכיוון שלנו. בוהה במה שמלפניו. אפילו לא בוהה החוצה, כמו שאני לפעמים עושה.
  ככה 10 דקות. אני הזמנתי אגז בנדיקט. היא סלט. חצי שעה עברה. לא היה משהו, האגז בנדיקט. הסלט היה סלט. הוא עדיין יושב. לא זז, לא מדבר. שתיתי את הקפה. היא מים מהברז. והוא יושב לו, הזקן. לבדו. לפחות שיעשה משהו. יקרא ספר. עיתון. משהו. אז אמרתי שאני לא רוצה להיות כמוהו, לשבת ככה לבד כשאני זקן. מעדיף שזה ייגמר בשלב שלפני כן. למרות שבעצם ישבתי ככה במשך שנה מהחיים שלי, דווקא לא מזמן. בעיקר בים אומנם, אבל גם אני ישבתי. אבל זה נראה כאילו הוא עשה את זה מחוסר ברירה. או מחוסר הכרה. יכול להיות שהוא בכלל מת שם, בישיבה, ולאף אחד לא איכפת. עד שלשכנים יהיה לא נעים מהריח.
  הזמנו חשבון. לא זוכר כמה. "תודה", אמרנו בדרך החוצה למלצרית, כמו שעושים. הלכנו על המדרכה ממולו, כשלאט לאט הזווית שבה אנחנו רואים אותו השתנתה. ככה היה אפשר לראות קצת מהבית, דרך המרפסת. נראה דווקא יפה. רטרו, וינטג', ניו אייג', של פעם. המשכנו ללכת.
  כשהזווית ביננו היתה כבר ממש חדה, אפשר היה לראות שמולו היתה פשוט טלוויזיה.
  הרגשתי טמבל.
  
  

• אני בן 30.
  קניתי לי צעצוע. קורקינט. בגיל 40, לפי הקלישאות, קונים אוטו אדום גג נפתח כדי להתגבר על המשבר. לא מצאתי בגוגל מה קונים בגיל 30, אז קניתי לעצמי את כלי הרכב הכי יקר שאני יכול להרשות לעצמי. ובאמת, כשאני עליו אני מרגיש יותר צעיר. והוא נוסע די מהר, אז אני רק מקווה שבגללו אני גם לא אמות צעיר.

• הבנתי לא מזמן שאני מנקה את השולחן בעבודה רק כנשפך לי בטעות קפה.
  לא הבנתי למה אני עדיין קונה דיסקים, כי כבר אין לי שום דרך לנגן אותם.
  הבנתי שאני בטח מופיע בהמון תמונות ברחבי העולם שאנשים צילמו כשאני רק במקרה עברתי ברקע. וזה נכון לכל אחד.
  לא הבנתי למה לעזאזל אני לא מריח לפעמים את החלב כשהוא בטוח לא מקולקל, כדי שיהיה לי למה להשוות כשאני חושב שהוא מקולקל.
  הבנתי שאני כל היום רודף אחרי מטענים. לטלפון, לטאבלט, לאייפוד, לקורקינט. עובר ממטען למטען, וככה עובר לי היום.
  
  
• אני בן 30.
  עדיין מנסה להבין מה לעשות עם זה.
  די מרוצה מאיפה שאני נמצא. עשיתי כמעט כל מה שרציתי לעשות, חוץ מיחסי מין עם נשים מסויימות. כמעט בלי מאמץ, ת'אמת. גורם לי לחשוב איפה הייתי אם כן הייתי מתאמץ. רק קצת. אבל ככה אני, לא מתאמץ.
  "אתה בכלל לא שאפתן", היא קבעה. לא הבינה שאין לי שום שאיפה להיות שאפתן. טוב לי ככה.
  
  
• קראו לי לשחק כדורגל. לא שיחקתי שנתיים וחצי במציאות. בדימיון אני משחק כדורגל די הרבה. וגם באקס-בוקס. אבל במציאות כבר לא יוצא.
  שיחקנו במגרש בבית ספר. מרכז תל אביב, אמור להיות אופטימי. על הקיר בבית ספר היה ציור אחד, של ילדה, נחמדה כנראה, עם מסיכת אב"כ. וזהו, זה הציור היחיד. אי אפשר לפספס אותו. וזה נראה לי כל כך דפוק, כאילו, למה לחנך את הילדים מגיל כל כך צעיר לפחד. הם ילדים, תנו להם כיף. הרי כשגדלים מפסיק הכיף, אז למה לגרום להם לפחד?? ועוד ממשהו שלא צריך לפחד ממנו.
  ססעממק. זה עיצבן אותי.
  בא לי ללכת לשם עם טיפקס.

• אני בן 30.
  30 שנים, זאת אומרת. בערך חצי מהתקופה אני מחפש את המישהי (במשך חלק גדול מהתקופה אף מישהי לא רצתה שאני אמצא אותה, אבל זה סיפור אחר).
  המישהי הזאת פלונית אלמונית, רוב הזמן. לפעמים יש אשליה ואני מצליח להדביק לה שם ופרצוף, והיא לרגע כבר לא פלונית אלמונית. אבל זה די מהר מתפוגג. וחוזר חלילה.
  השבוע גם היא התפוגגה. על הפעם הקודמת שהיא הלכה סיפרתי. על הפעם היא ביקשה שאני לא אכתוב. אז אסתפק בתמונה, ההוכחה היחידה לקיום שלה. אף אחד שאני מכיר לא ראה אותה, כמו ברוס וויליס ב"חוש השישי". אז אם אתם רואים רק יד אחת בתמונה הזאת, יש סיכוי שהיא לא קיימת ודימיינתי את הכל.
  
  

אני פה מימין, למי שתהה.

7 וחצי

לכבוד הקור והגשם - משהו שכתבתי לפני חצי שנה, בים:

איזה ביצים היו לה.
לשכב ככה על החוף, אוזניות באוזניים (where else…) ופשוט לשיר.
לא זהיתי באיזו שפה היא שרה. מדי פעם צצו מילים בעברית, אבל בשאר הזמן זה נשמע לי יותר ספרדית. או אולי איטלקית.
הוצאתי את הראש מהספר. היא היתה אולי חמישה מטרים ממני. שכבה על לונג, כמוני, רק על הגב, עם רגליים כפופות. וארוכות.
חזרתי לספר. "פרחים לאלג'רנון" (שמשום מה נקרא בעברית "צ'רלי". אבל אף פעם לא היינו חזקים בשמות). ובדיוק כשלצ'רלי גורדון השתנה חזרה ה-IQ לרמה השווה בערך לפיגור שכלי (אחרי שניתוח ניסיוני הפך אותו לגאון), שמעתי ברקע, ביחד עם שיר ספרדי או איטלקי, את קולו של יוסי החרמן. חייכתי.

יוסי החרמן (שם בדוי. אני לא באמת יודע איך קוראים לו) משחק עם הזקנים כדורגל על החוף, כל יום ב-6 בערב. אבל הוא לא זקן. בטח 30. הוא מגיע לפני הזקנים ומשקיע חצי שעה בלעבור על כולן בחוף. מנסה. השיא שלו בינתיים זה בערך 3 דקות שיחה. לפעמים אני שוקל להגיד לו שאם הוא ייגש לבוש במשהו אחר מעבר לתחתונים, או לפחות תחתונים בצבע שונה מלבן, או שימשיך עם הלבן אבל ידאג שהם לא יהיו רטובים, ואם כבר רטובים אז בצורה אחידה מהים ולא בעיגולי זיעה, יהיה לו סיכוי טוב יותר (לא אמרתי "טוב". אמרתי "טוב יותר").

"מה את שרה?"
היא הבינה מיד. "שיר".
"אה. שיר יפה."
היא שתקה.
"תגידי, יש מצב להיפגש הערב?"
"לדעתי כבר ערב. הנה, נפגשנו."

זהו. התאהבתי.
יוסי, מנומס כמו תמיד, איחל לה יום טוב.
ניסיתי לחשוב כמה זמן אני צריך לחכות כדי שהיא תספיק לשכוח מיוסי ולא תתנגד אוטומטית כשאני אגש. התלבטתי בין 5 ל-10 עמודים (לא היה לי שעון). החלטתי על 7 וחצי.

ואז שמתי לב שהיא כבר לא שרה.
הרמתי את הראש מהספר. היא כבר לא היתה שם.

מתגעגע ללונג

2005-2010

השבוע מישהו אמר לי "מיקו, קראתי את המייל שלך. זה מייל של חולי נפש."

חייכתי, כי אני תמיד שמח אם אני מקבל תגובה כזו, או משהו אחר בסגנון ("אתה דביל", "אתה פשוט דפוק", "אתה צריך עזרה. באמת. מישהו מקצועי."). אבל הפעם לא ידעתי על מה הוא מדבר. זה התבהר כשהוא המשיך – "זה המייל שחרור הכי דפוק שראיתי. בבקשה תגיד שלא באמת ישבת וספרת כמה מיילים שלחת לאנשים." עכשיו כבר חייכתי ממש, כי במקרה הזה בכלל לא כיוונתי לתגובה הזאת. זה היה אחד המיילים היותר רציניים ששלחתי אי פעם. וזה גם היה לפני חצי שנה כבר, מה כבר כתבתי שם שגרם לו עכשיו להגיב אליו בצורה כזאת??

מצאתי את המייל המודפס במגירה. זה הדבר (הפיזי) היחיד שלקחתי משנות השרות שלי (חוץ מהמדים. הם פה איפשהו). הוא הלך ככה:

"

זה ארוך. מתנצל מראש.

וגם שגיאה אם יהיו סליחות כתיב. אני קצת דיסלקט. 

סטטיסטיקה יבשה:

בכמעט 6 שנים במא"ב/מל"א הספקתי לעבור דרך:

• 5 מפקדי יחידות: זאב, רוני, יריב, אבירם ואורי.
  למדתי מהם קצת. בעצם למדתי בעיקר מהטעויות שלהם. למדתי מה אסור להגיד מול קהל גדול כדי לא להשמע מגוחך (לדוגמא לא לטעות בשם של המצטיין התקופתי). ועל זה שאסור לשקר למישהו שאחר כך אתה תלוי בתפקוד שלו (ככה סתם כן מותר לשקר). ואולי גם לא לצעוק על מישהו שנסע במהירות 100 קמ"ש בזמן שאתה באופק קבוע נוהג על מינימום 140 קמ"ש תוך כדי חניה ברוורס.
• 6 מפקדי גפים: דגנית, שהם, רועי, לי, אייל ואפשר לספור גם את רענן.
  מהם כבר למדתי הרבה. בעיקר מרועי ורענן, שני המפקדים היחידים שראיתי שהתייחסו לאנשים כמו לאנשים, ולא כמו לחיילים. ובגלל זה לא תמצאו כמעט אף אחד שיגיד עליהם מילה רעה.
• 7 ראשי  צוותים: דודיק, ג'רסי, גבי רוזיק, גאריק, בונדרין, ניר ו-ורדית. והיתה אפילו שנה באמצע בלי ראש צוות. ברשימה הזו כבר אפשר למצוא אפילו חברים. אני רק מקווה שלא עשיתי להם את החיים קשים מול הבוסים, בתקופות הפחות טובות שלי.
• 14 חברים לצוות: פיימן, פוזי, אורית שחם, מוהנא ("אני צריך להעביר דחוף חגורה לקריה") אבו-טריף, אלונה, איתן "תגיד לי" שורץ, בונדרין, אפללו, ולדיק, פרג', אילן, ורדית, נתי ואביתר.
  תוך כדי שכתבתי את השמות נזכרתי במקרה שאני ומוהנא שיחקנו באחד הערבים ביחידה כדורגל, בתוך הגף. ואז פגעתי עם הכדור במחשב של אורית שחם וכיביתי אותו. כמובן שהיה שם המון מידע לא שמור, ולמחרת בבוקר הלכתי לזרוק את הזבל במשך שעתיים כדי לא להיות בגף בזמן שהיא עצבנית.

בסופו של דבר ביליתי 5 שנים ו-11 חודשים במא"ב/מל"א.

מתוכם הייתי חודשיים בגימלים, חודשיים בחל"ת במרכז אמריקה (מומלץ), חודשיים באבט"שים/התנתקות, חודשיים של עבודה על סרטים שונים ומשונים, חודשיים של עבודה על 'ערב 25 שנה למא"ב', חודשיים באיסלנד/רומניה, חודשיים שהגוף שלי לא עבד בהם בגלל שהמיזוג בבנין ברק לא פעל, חודשיים בלענות על מיילים על חולצת הריצה של אופק.

ולכל זה אפשר לחבר את כל הזמן שביליתי בשתיית קפה, בלאכול בחוץ, בלארגן שטיפות דרגה (בעיקר של מקסים), בכתיבת מיילים מטומטמים בכוונה כתגובה למיילים מטומטמים בטעות, בשיחות מסדרון עם אלעזר, בשיחות מסדרון עם כל שאר האנשים ביחידה, בלבמ"מ את גיל הופמן, בלחשוב על תגובות למיילים של מתן גולדשמידט (היחיד שהצליח מדי פעם לנצח אותי בהשפלות במייל. כל השאר הובסו באופן קבוע), בכתיבה בפולדרים (493 פוסטים. מי שלא יודע מה זה שישאל את אדם), במשחקי סטנגה שהסתיימו בספלים שבורים ולפעמים ברוני רוזן שבורה, בצילום בובות בתנוחות מענינות, בניסיונות העלאת מעבדה, במשחקי כדורגל שבועיים, בתורנויות, בתדריכים לתורניות, במשפטים על תדריכים לתורנויות שלא הלכתי אליהם, בנסיעות לתל השומר, בתור למרפאה, בהאזנה לסיפורי אהוד, בשירותים, בחיפוש עיתון לשירותים, בבחירת שיר ב-iPod, בהעמדת פנים כאילו אני עובד בזמן שסתם שמעתי מוזיקה ב-iPod, בשיחות על דת, בשיחות על סרטים, בשיחות על מוזיקה, בניסיונות החדרת דברים לפה של אושרי בזמן שהיא ישנה (זה ציטוט, אני יודע), בהאזנה לאיתן שורץ בזמן שהוא גורם לכל חברה במשק לתת לו מינימום דירה + רכב כפיצוי על זה שהוא לא זוכר על איך לוחצים על השלט של הטלויזיה, בהתכתבויות מסנג'ר עם ג'ני ו... יש עוד מיליון, אני אפסיק כאן.

אה, וזה עוד בלי הפרוייקטים: IMDF, "יורדים בגדול", "ליגת מו"מ", "ליגת רואה נסתרות", "שעשועון המונדיאל", "זהה את השיר", "לי זה לא יקרה" ובטוח יש עוד.

כשאני רואה את כל זמן אני מתחיל לתהות כמה בעצם עבדתי פה.

נו, טוב.

כמה רעיונות לשיפור היחידה:

• לקבוע חובת השתתפות באיזושהי פעילות ספורטיבית בשבוע (לא חייב כדורגל. אבל מומלץ), כדי שנפסיק לפתח, בנוסף לבלוקי תוכנה אוויוניים, גם בטטות.
• להעביר את פיתוח כלי ה-ICD לאיזושהי יחידה ב-180 (בסדר, בסדר. לשעבר). הם יודעים לעשות את זה. 10 השנים האחרונות הוכיחו שאנחנו (מא"ב) לא.
• לעשות כבר משהו עם תוכניות ההכשרה והגמו"שים. כל מי שהגיע ליחידה מחזור או שניים אחרי מקבל 1000 שקל פחות ממני במשכורת, מבלי שעשיתי שום דבר שהוא לא עשה (ואולי אפילו להפך).
• לקבוע תקופת צינון למפקדים חדשים עד שיוכלו להנביט שימוש בתוכנות חדשות, רק כי הם רוצים להשאיר חותם כשהם מגיעים ליחידה. נכוונו עם זה מספיק (רק נזכיר את "ברקת" – כלי נוראי ש"מנהל" מצגות נוראיות, ואת Drequisite Pro – כלי נוראי ש"מנהל" מסמכים נוראיים, וגם את סביבת המסמכים – כלי נוראי ש"מנהל" הערות במסמכים (!!!) ומונע מחיילים שמקבלים הערה טיפשית במיוחד במסמך שכתבו למחוק אותה ולהמשיך לעשות את מה שחשוב).
• להתחיל להגיד שלום לזאת שמנקה לנו את השירותים.
• ולהגיד לה באותה הזדמנות שלא תזרוק את העיתון.
• ואם כבר, לשפץ כבר את השירותים בקומה ג'. כדי שתהיה לה סביבת עבודה יותר נעימה.
• להקים בנין אלטרנטיבי, שישמש כבנין היחידה כשבאים רלצ"דים של מדינות אחרות לביקור. הבנין הזה יהיה תמיד נקי ולא יהיה בו אף אחד. ככה נמנע את האיסור להסתובב במסדרונות בכל פה שיהיה ביקור כזה (שחס וחלילה לא יראו שיש פה חיילים), את מסדרי הניקיון חסרי התועלת (כן, לנקות אבק מעל הדלת זה ממש חשוב לפני שמגיע רלצ"ד רומניה), ואת התור לשירותים שיש לפני ואחרי כל ביקור.
• לתת אופק שירות לנגדים וקא"בים. מצחיק/עצוב שתותחים שרוצים להישאר פה, משוחררים כי הם אף פעם לא יצאו לקורס קצינים.
• לשבור את הממטרות בבסיס, כי לא משנה כמה מיילים אני אשלח על זה שהן משקות את המדרכה והכביש ולא את הדשא, אף אחד לא יעשה שום דבר.
• לתקן את אזעקות השריפה שמצפצפות ככה סתם, מבלי שתהיה שריפה. הרי ברור שמתישהו יהיה "זאב זאב" וכולכם תישרפו. ואז יגידו שהיה מחדל, וצריך להקים גף כיבוי אווירי, ויבזבזו על זה המון תקציבים וזמן, כשאת הכל היה אפשר למנוע לפני כן. אז הנה, אני מתריע מראש (זה בטוח פוטר אותי מאשמה עתידית).
• לבקש מבעלי תפקידים אחרים בבסיס לשלוח פתגם שבועי, מלבד רב הבסיס. הייתי רוצה לשמוע פתגמים מקצינת החינוך, מהמש"קיות ת"ש, ו(במיוחד) מאסלים אסלים.
• להגדיר שלכל אחד מגיעה חל"ת בין החובה לקבע. אפשר להגביל את זה בזמן, לדוגמא חודשיים, אבל לתת לכל אחד את הזכות להתאוורר. אני מודה – אם לא הייתי יוצא לחל"ת של חודשיים יש סיכוי שלא הייתי מחזיק מעמד על הסוף.
• לכתוב פקודת מטכ"ל שתחייב את פרג' לתת לי את שלושת החומוסים שהוא חייב לי.
•  ובכלל, צריך לדעתי לבחור את 10 האנשים הכי טובים במא"ב, לתת להם פי 5 יותר כסף כדי שישארו פה ולפטר את כל השאר (כולל אותי, אבל כבר מאוחר מדי לזה).

סטטיסטיקה למתקדמים:

סתם מתוך סקרנות אישית, חיפשתי למי שלחתי הכי הרבה מיילים בתקופה הזאת. הממצאים מעניינים:

מקום	למי שלחתי?	כמה שלחתי?
1	ג'ני פסי	2030
2	מוטי אטל	1144
3	אדם כנרי	874
4	רמי ארואסטי	822
5	מקסים לינצקי	623
6	אלכס בונדרין	615
7	ארז אסרף	572
8	מתן גולדשמידט	563
9	אסף רינסקי	544
10	יבגני מומבלט	492
11	אסף פרג'	488
12	שלומי אסולין	426
13	גבריאל סטנובסקי	414
14	נדב כהן	398
15	איתן שורץ	385
16	מאיר מירון	337
17	אושרי זיו-לי	330
18	ליבנה ברבי	326
19	ניר שבת	324
20	רועי הראל	314
21	גאורגי אלקין	283
22	מוהנא אבו-טריף	280
23	רוני רוזן	263
24	יואב שורץ	258
25	איתן אליהו	222
26	רוני לידרמן	217
27	רענן מנור	207
28	ניצן אבני	206
29	סבטלנה שלייפר	201
30	גיל הופמן	194

ואז שמתי לב ששלומי, יואב, מוהנא ומאיר שרתו איתי לא יותר משנה, ועדין הם נכנסו לטבלה. זה אומר שבשנה הראשונה שלי שלחתי הרבה יותר מיילים.

אז בדקתי אם זה נכון. הממצאים האלה אפילו יותר מענינים:

מקרא:

1 – הגעה ליחידה

2 – ג'ני בחו"ל

3 – התנתקות

4 – מעבר ל-F15

5 – 7 שבועות של גימלים וקביים

6 – חל"ת

7 – מעבר למעבדות

8 – שליחת מייל על חולצת הריצה של אופק

זהו.

תודה לכל מי שקרא את זה.

ותודה לכל מי שהצליח לסבול אותי במשך השנים.

מעכשיו אני זמין ב-0544284883 (יכול להיות שטעיתי בספרה האחרונה. אבל הרוב נכון). עד אפריל אני אהיה 

זמין רק ב-SMSים, וגם זה תלוי בקליטה שתהיה לי בקמבודיה. [הערת העורך: בסוף היתה קליטה.]

מיקו

"

חולה נפש? בפרספקטיבה של חצי שנה אחרי, זה עדין נראה/נקרא לי די שפוי.