"תל אביב?"
הנהנתי.
מהנקודה הזאת, אני תמיד מקווה שהמונית תצא כמה שיותר מהר. לא כי לחוץ לי להגיע הביתה. אני לא לחוץ. אבל מאותו רגע ועד שהמונית יוצאת אני שומע את הנהג שואל "תל אביב?" כל פעם שמישהו עובר לידו. ועוברים. לפעמים אני מתעורר מזיע בלילה מסיוט שכל מה שהיה בו זה נהג מונית ששואל אותי "תל אביב? תל אביב? תל אביב? תל אביב?" מבלי להפסיק.
בינתיים נשענתי על עמוד של תמרור, מתחת לצל של עץ. עד שנצא. אני תמיד מרגיש חנוק בתוך רכב שלא זז.
"עפולה." בחור שהגיע אמר.
"אז חכה, אם יהיו עוד לעפולה אני אקח אותך. אם זה רק אתה אני נוסע דרך יקנעם."
בבקשה שלא יהיו עוד.
הסתכלתי על הבחור. בן 50 בערך, רזה, ורוטט. לא רוטט פרקינסון, רוטט נרקומן. ואוטומטית, כמו יהודי טוב, נוצר אצלי פחד ממנו. לא יודע למה, כנראה כי ככה אנחנו מחונכים. כי הוא בטח ידביק אותי באיידס או שירצה לגנוב ממני את הארנק (לא שיש מה לגנוב. כרטיס שופרסל אולי).
אחרי כמה דקות שאני נשען בהן על התמרור והוא רוטט לו להנאתו, הוא הלך לפח זבל קטן שהיה על המדרכה והתחיל לפשפש. שלף כמה בקבוקים ושם בשקית, גם היא מהפח. הייתי עם משקפי שמש, אז הרגשתי חופשי לבהות (אגב, בזמן האחרון שמתי לב למשהו הפוך - אני מרגיש יותר חופשי לבהות במחשוף של מישהי עם משקפי שמש (כשהיא עם משקפי שמש, לא אני). לא יודע למה. אולי כי אין את הרגע שגורם לי להפסיק לבהות - הרגע שהיא שמה לב לאן אני מסתכל. אני לא רואה את העיניים שלה והרגע הזה לא מגיע. מעניין. אני אמשיך לבדוק את זה, כנראה עד שאני אחטוף סטירה או עד שאני אמות, מה שיבוא קודם).
הוא לקח את שקית הבקבוקים שלו, טפח עליה כאילו מעניין אותו שהיא מלוכלכת.
ואז הוא התחיל לרטוט לכיוון שלי.
בהתחלה חשבתי שזה סתם צרוף מקרים, והוא צריך לרטוט לאיזשהו כיוון כדי לשחרר אנרגיה. אבל כשהוא התקרב אלי ממש אני בטוח שהיה אפשר לראות את הפחד בעניים שלי, גם דרך משקפי השמש.
"הרבה אנשים אוספים בקבוקים."
לא עניתי. אולי הוא מדבר לחבר הדמיוני שלו.
"מה, לא חבל?"
הוא שאל שאלה, ואחרי כמה שניות הבנתי שהחבר הדמיוני לא עונה. אז אולי הוא שאל אותי.
"חבל, בטח." עניתי. אני לא אלך נגדו, זה בטוח.
"חבל, בטח." עניתי. אני לא אלך נגדו, זה בטוח.
"מה, זה כסף, לא ככה?"
"בטח, כסף." המשכתי באותו קו.
נהג מונית אחר הפריע לנו. "אתה לעפולה? אני לוקח אותך עד הבית. 100 שקל."
הוא כנראה ראה את הרטט של הבחור וזיהה אותו כסימן לחולשה, וחשב שהוא יכול להוציא ממנו כסף. בנקודה הזאת הפחד שלי קצת ירד, והניסיון לניצול קצת עצבן אותי, אז אמרתי לבחור שזה יותר מדי ועדיף לו לחכות למונית שירות איתי. הנהג עשה פרצוף.
"אני יודע, אני רק במונית שירות. נסיעות זה יקר."
עדיין, לא ידעתי איך בדיוק לדבר איתו ועל מה, אז המשכתי רק לאשר. "נכון, מונית שירות זה יותר זול מאוטובוס."
ואז הוא התחיל.
"אני, גר בעפולה. פעם הייתי צריך כמה חודשים לנסוע יום יום לטבריה. (הוא לא אמר למה, אז אוטומטית חשבתי שהוא מתבייש ממשהו. בטח מי שמכר לו את הסם שהוא אוהב היה בטבריה, או משהו שלילי בסגנון.) זה עלה לי יותר מדי כסף, אז קניתי אוהל ושמתי אותו פה בחוף. שמה ישנתי, ואכלתי בבית תמחוי שיש פה ליד. אתה בא לשם, נותן שקל או שתיים (הטעות במקור, למרות שלדעתי זו כבר לא טעות), ואוכל מה שאתה רוצה. מה רע?"
שוב, לא ידעתי איך להתייחס למה שהוא אמר לי. כשהוא התחיל לדבר חשבתי שהוא מנסה לתרץ את החיטוט שלו בפח הזבל. אבל פתאום הוא התחיל לספר את סיפור חייו.
"הייתי ככה, ישן על הים באוהל. תאמין לי, נהנתי. התעוררתי בבוקר, עשיתי לי קפה, אספתי קצת בקבוקים והייתי הולך לאכול בבית תמחוי. ככה חודשיים. שקט, אף אחד לא מציק. גם הכרתי איזה דייג שהיה עובר לידי בבוקר, לפעמים היה מביא לי דג. הייתי עושה מדורה ואוכל אותו. ככה, בלי לבזבז כסף. מה, זה לא הגיוני?"
הוא כל הזמן חיפש אישור למה שהוא עשה. אני לא בטוח אם הוא ניסה לשכנע אותי או את עצמו.
"תדע לך, לפני כמה שנים, כשהילדים שלי היו קטנים, היום הם גדולים אז הם כבר לא איתי, אבל כשהם היו קטנים לקחתי אותם ל-21 יום בכנרת. גם ישנו באוהל, גם היה כיף, הם נהנו. לא רצו לחזור הביתה. מה בנאדם צריך יותר מזה? כלום. וגם זול."
בנקודה הזאת כבר לא נשאר זכר מהפחד הראשוני והאוטומטי ממנו. זה קטע כזה, החברה מחנכת אותך לפחד מרחוק, אבל כשאתה מתקרב אתה רואה שאין סיבה לפחד. מעניין מה היה קורה אם לא היו מחנכים לפחד. נכון, אולי לכמה אנשים היו שודדים את הארנק, אבל נראה שלהרבה יותר אנשים היה אפשר לעזור. הוא המשיך:
"פעם הייתי גר פה בטבריה, בשיכון ד' (קשה להעביר פה את הטון שלו, אבל הוא אמר את זה כאילו שכונת שיכון ד' היא מינימום ארסוף. והיא לא, עם כל הכבוד למשה פרץ). היה לי מה שרציתי. היום אני לבד. נוסע פה, נוסע שם. אישתי הלכה. הילדים הלכו. וואלה, אולי אני אחזור פה לאוהל."
קטעה אותו צעקה, ביחד עם ענן של פיח שנכנס לי לפנים מאגזוז של מונית שעצרה פתאום לידנו. "עפולה, בוא בוא, אני יוצא." הוא רץ לתוכה.
התחלתי לחשוב יותר על חינוך לפחד. הוא תמיד מגיע מכוונה טובה, כדי לשמור על המחונך מאיזושהי סכנה. אבל ביותר מדי מקרים הפחד הופך לשנאה, והרצון להתרחק שנובע מהפחד הופך לאלימות שנובעת משנאה. במקרה של מכורים לסמים, השיחה הקצרה עם הבחור ביחד עם התובנה שקיימת אצלי כבר הרבה זמן, שמכורים לסמים הם בסך הכל חולים וצריך להתייחס אליהם ככה ולא כמו אל פושעים, ושבמקום רחמים אנחנו מרגישים אליהם סוג של גועל, הבנתי שגם אצלי (בנאדם קרוב למושלם) יש עוד הרבה מה לתקן. למרות שאני מאוד משתדל לא לשייך אף אדם לקבוצה מבלי שאני מכיר אותו, נפלתי במלכודת של האדם הרוטט, ולכמה שניות, כשהוא צעד לכיוון שלי, היתה אצלי הגישה שאם מישהו חולה, אז כוסאומו, שימות עם עצמו רק שלא ידביק גם אותי. בלי קשר לעובדה שזה בכלל לא מדבק.
שוב, לא ידעתי איך להתייחס למה שהוא אמר לי. כשהוא התחיל לדבר חשבתי שהוא מנסה לתרץ את החיטוט שלו בפח הזבל. אבל פתאום הוא התחיל לספר את סיפור חייו.
"הייתי ככה, ישן על הים באוהל. תאמין לי, נהנתי. התעוררתי בבוקר, עשיתי לי קפה, אספתי קצת בקבוקים והייתי הולך לאכול בבית תמחוי. ככה חודשיים. שקט, אף אחד לא מציק. גם הכרתי איזה דייג שהיה עובר לידי בבוקר, לפעמים היה מביא לי דג. הייתי עושה מדורה ואוכל אותו. ככה, בלי לבזבז כסף. מה, זה לא הגיוני?"
הוא כל הזמן חיפש אישור למה שהוא עשה. אני לא בטוח אם הוא ניסה לשכנע אותי או את עצמו.
"תדע לך, לפני כמה שנים, כשהילדים שלי היו קטנים, היום הם גדולים אז הם כבר לא איתי, אבל כשהם היו קטנים לקחתי אותם ל-21 יום בכנרת. גם ישנו באוהל, גם היה כיף, הם נהנו. לא רצו לחזור הביתה. מה בנאדם צריך יותר מזה? כלום. וגם זול."
בנקודה הזאת כבר לא נשאר זכר מהפחד הראשוני והאוטומטי ממנו. זה קטע כזה, החברה מחנכת אותך לפחד מרחוק, אבל כשאתה מתקרב אתה רואה שאין סיבה לפחד. מעניין מה היה קורה אם לא היו מחנכים לפחד. נכון, אולי לכמה אנשים היו שודדים את הארנק, אבל נראה שלהרבה יותר אנשים היה אפשר לעזור. הוא המשיך:
"פעם הייתי גר פה בטבריה, בשיכון ד' (קשה להעביר פה את הטון שלו, אבל הוא אמר את זה כאילו שכונת שיכון ד' היא מינימום ארסוף. והיא לא, עם כל הכבוד למשה פרץ). היה לי מה שרציתי. היום אני לבד. נוסע פה, נוסע שם. אישתי הלכה. הילדים הלכו. וואלה, אולי אני אחזור פה לאוהל."
קטעה אותו צעקה, ביחד עם ענן של פיח שנכנס לי לפנים מאגזוז של מונית שעצרה פתאום לידנו. "עפולה, בוא בוא, אני יוצא." הוא רץ לתוכה.
התחלתי לחשוב יותר על חינוך לפחד. הוא תמיד מגיע מכוונה טובה, כדי לשמור על המחונך מאיזושהי סכנה. אבל ביותר מדי מקרים הפחד הופך לשנאה, והרצון להתרחק שנובע מהפחד הופך לאלימות שנובעת משנאה. במקרה של מכורים לסמים, השיחה הקצרה עם הבחור ביחד עם התובנה שקיימת אצלי כבר הרבה זמן, שמכורים לסמים הם בסך הכל חולים וצריך להתייחס אליהם ככה ולא כמו אל פושעים, ושבמקום רחמים אנחנו מרגישים אליהם סוג של גועל, הבנתי שגם אצלי (בנאדם קרוב למושלם) יש עוד הרבה מה לתקן. למרות שאני מאוד משתדל לא לשייך אף אדם לקבוצה מבלי שאני מכיר אותו, נפלתי במלכודת של האדם הרוטט, ולכמה שניות, כשהוא צעד לכיוון שלי, היתה אצלי הגישה שאם מישהו חולה, אז כוסאומו, שימות עם עצמו רק שלא ידביק גם אותי. בלי קשר לעובדה שזה בכלל לא מדבק.
