זה מתחיל

• פסח. עשינו על האש כמו כל יהודי טוב. במרפסת של ההורים אני זה שאחראי על המנגל. בערך המקום היחיד שזה ככה, כי בכל שאר המקומות דאגתי לטפח תדמית של מישהו שלא אחראי מספיק כדי להיות אחראי על דבר (לא) חשוב כמו מנגל.
  שמתי את המנגל על מעקה השיש במרפסת, וניפנפתי.
  במרפסת ממול, צץ השכן עם מנגל משלו. הסתכלנו אחד על השני, וזהו, לא היה צריך יותר מזה. התחיל המאבק. המאבק על מי ידליק את המנגל ראשון. המאבק על מי יותר גבר.
  אני התחלתי עם הקוביות הלבנות האלה שלא עובדות אף פעם אבל נזכרים בזה רק אחרי שמנסים. הוא התחיל ישר במדליק הנוזלי. ספציפית במרפסת של ההורים אני די נזהר מלהשתמש בנוזלי, כי כמה שנים לפני כן השפרצתי ממנו לכיוון הלא נכון, והזרם עבר מעל המנגל, נדלק באוויר ונחת בוער על השולחן של השכנים למטה. כיביתי את השריפה עם מים אבל הם בטח לא הבינו למה פתאום יש להם כתם שחור באמצע השולחן הלבן.
  תוך כדי ששנינו זורקים גפרורים, המבטים שלנו נפגשו שוב ושוב. שני גברים, מרפסת מול מרפסת, במאבק חסר תוכן אבל מלא משמעות. ידענו מה עומד על הפרק. כלום. אבל אף אחד מאיתנו לא היה מוכן לוותר.
  עד שהוא פתאום נעלם. חשבתי שהוא הלך לקרוא לעזרה (או לעזרא), אבל הוא חזר דקה אחר כך, לבדו, עם הפתעה ביד - פן. כזה של שיער. כזה שיוצר רוח וחום. כזה שהולך לנצח בשבילו את הקרב. הייתי חייב לצמצם את הפער שהוא פתח בכל שניה שעברה, אבל אין לי מושג איפה יש בבית פן והרגיש לי מוזר לשאול את אמא שלי. אז הבאתי את הדבר הכי קרוב שמצאתי - מאוורר רצפה. כזה שלוחצים על 1, 2 או 3 והוא מסתובב. חיברתי אותו לשקע במרפסת ולחצתי על 3.
  עמדנו ככה, אחד מול השני, כמו שני אקדחונים במערבון של סרג'יו לאון. כל אחד מחזיק ביד את הכלי שלו. הוא עם הפן, אני עם המאוורר. מחכים לגיצים.
  ואני ניצחתי.
  למה? לא יודע. כנראה פוקס. אבל זה לא היה משנה. שמתי שיפוד על הגחל שנראה לי הכי בוער, ואחרי דקה הוצאתי אותו ונתתי ביס, ככה מול העניים שלו. השיפוד היה נא לחלוטין, אבל לא נתתי למציאות להפריע לי לחגוג.
  ניצחתי. כמו שרק גבר יודע.
  
  
• ב-2 בלילה ככה:
  - טוב, תקשיבי, אני לפעמים נוחר כשאני עייף. אבל רק כשאני על הגב.
  - רק כשאתה על הגב??
  - כן. אז אם אני נוחר תגלגלי אותי על הבטן.
  - טוב.
  - אבל תיזהרי שלא תגלגלי אותי לרצפה.
  - אוקיי.
  
  אחרי 10 שניות:
  - מיקו?
  - מה?
  - אתה נוחר.
  - מה נוחר? עוד לא נירדמתי.
  - נרדמת. אתה נוחר.
  - מה את מקשקשת? בקושי עצמתי עניים.
  - נו, נחרת.
  - אז את לא יכולה לחכות שניה? תני לעצמך הזדמנות להתרגל לזה. כמה זמן כבר נחרתי?
  - 5 דקות.
  - באמת?
  - באמת.
  - חיכית 5 דקות??
  - חיכיתי שזה אולי יפסיק.
  - אופס. טוב. אני מתהפך.
  
  
• קצת נמאס לי מכל הימים האלה. הימים האלה שאומרים לי איך להרגיש בהם.
  היה יום השואה והייתי אמור להיות עצוב. לא הייתי (מותר להגיד את זה בכלל?). אולי כי לא כל המשפחה שלי מתה שם. אבל אני רוצה לשמור את הזכות להיות עצוב מתי שבא לי, לא כשאומרים לי. זה מרגיש לי מזוייף, כל הרגש הקולקטיבי המלאכותי הזה.
  אותו דבר עם יום העצמאות. אני אמור להיות בו שמח ופטריוט. אבל אני לא (כאילו, אני כן, אבל בעיקר כי יש חופש). אני לא פטריוט באף יום (אולי חוץ מהיום ההוא שניצחנו את אוסטריה 5-0), ואני משתדל לא להיות שמח ככה סתם. אבל בטוח לא רוצה שיגידו לי מתי להיות שמח (גם לא בפורים).
  אם כבר צריך יום לרגש מסויים, זה יום הכעס. אני צריך יום כזה כי אני לא כועס מספיק. יום שכולם יוציאו בו קיטור ועצבים. בא לי יום כזה, שכולם צועקים אחד על השני, יתווכחו בלי סיבה. יום כיף. אפשר לקבוע אותו גם באוגוסט ככה, כדי שגם נזיע תוך כדי.
  
  
• קבוצות בוואטסאפ זה מטרד לרוב אבל כיף לפעמים:
  אני: "יוצא ריצה ברבע לשבע ככה. יכול לדחות לשבע, אבל זהו."
  הוא: "אל תאיים. אני לא יכול."
  היא: "אני יכולה, אבל ב-8."
  אני: "אני על לו"ז צפוף, אז 8 לא טוב. אם את רוצה אני אשאיר פרורי לחם על הדרך ותוכלי לרוץ אחריי גם שעה אחר כך."
  הוא: "בשבילי בחיים לא היית טורח לעשות כאלה מחוות."
  אני: "נכון."
  הוא: "מה יש לה שלי אין???"
  אני: "חיוך."
  היא: "מיקוווו אני מסמיקהה."
  אני: "תסמיקי גם אחרי שאני אגלה לך שכתבתי חיוך אבל התכוונתי לציצי?"
  
  
• החודש יש ל"נוסע וחוזר" יומולדת. הוא בן שנתיים. כן, כבר שנתיים אני פה ורובכם היו פה גם לאורך רוב הדרך, מאז שנסעתי וחזרתי למזרח, דרך שנת השבתון/בטלה שלי, ועד עכשיו.
  קצת סטטיסטיקות:
  - יש בערך 30 מנויים, קוראים קבועים שמקבלים את העדכונים למייל. רובם לא מגיב אז אני לא יודע אם הם באמת קוראים עדיין.
  - יש רק אחת, מכל המנויים, שאני לא באמת מכיר. אולי קראתם עליה פה.
  - כתבתי 46 פוסטים. ממוצע של כמעט שניים לחודש.
  - הדפדפן המועדף על קוראי הבלוג הוא Chrome. לא מפתיע, אבל 42% מקוראי הבלוג משתמשים בו. מה שמפתיע הוא שבמקום השני נמצא דווקא האקספלורר עם 25%, ולא פיירפוקס (רק 19%).
  - החודש הכי ניצפה בבלוג הוא אפריל 2013. כן, החודש הזה. לא יודע למה.
  - בערך פעם בחודש מישהו מגיע בטעות לבלוג אחרי שחיפש בגוגל "פסל של בולבול ותותה בתאילנד". (אני אף פעם לא בטוח אם כותבים תותה או טוטה. אבל במקרה יש בין הקוראים תותולוג/טוטולוג מדופלם, אולי הוא יכול להבהיר את העניין)
  
  
• זה התחיל השבוע, החודשיים האהובים עלי בשנה. החודשיים שבהם הדבר העיקרי שאני עושה בהם הוא להילחם בגוף שלי כדי לצפות בפלייאוף ה-NBA.
  אני כבר כמעט לא רואה ספורט. עוקב, קורא עיתון ספורט בחינם ברכבת, רואה חדשות הספורט, יציע העיתונות וכאלה. אבל ספורט ממש כמעט ולא. אבל פלייאוף ה-NBA שונה. משום מה יש משהו באירוע הזה, שגורם לי מאז שנת 92 (כן, הייתי בן 10 בקושי, אבל אני באמת זוכר את המאבק בין מייקל ג'ורדן לקלייד דרקסלר) להתעורר ב-3 או 4 בבוקר, או לפעמים לא ללכת לישון בכלל, ולראות לבדי, באמצע/סוף הלילה, משחק כדורסל שמשוחק כמה אלפי קילומטרים ממני. מתעורר, מכין קפה, ושוקע לשלוש שעות בידיעה שבשאר היום אני אהיה זומבי. אבל לא איכפת לי כי אני אוהב את זה ואהבה מנצחת.
  ככל שעוברות השנים, נהיה קשה יותר ויותר להתמסר לחודשיים האלה. והשנה זה הולך להיות הכי קשה, כי אני אשכרה עובד במקביל (באמת עובד, לא כמו פעם), ואשכרה צריך להפעיל את המוח במשך היום ויש מצב שלהיות זומבי לא יספיק הפעם.
  אז אני מתנצל מראש, אבל כמו כל שנה, עד תחילת/אמצע יוני בערך, יש סיכוי שלא תיראו אותי כל כך כי אני אהיה עסוק בלהשלים שעות שינה.
  וכמו כל שנה, אף אחד לא באמת ירגיש בחסרוני.
  
  

מה אני עושה פה?

בבוקר אחרי שפרסמתי את הפוסט הקודם, קראתי אותו שוב. אני עושה את זה תמיד - מחכה יום ואז קורא את מה שכתבתי. בדרך כלל, אחרי הקריאה הזאת, אני יכול לנחש אם אנשים יאהבו את הפוסט או לא. אבל אחרי שקראתי את האחרון, הוא נראה לי כל כך מבולבל וחסר פוקוס שלא הבנתי בכלל מה רציתי מכם (ומעצמי).
תכל'ס, יכולתי לנחש את זה תוך כדי הכתיבה. בעיקר כי הסיבה היחידה שישבתי לכתוב את הפוסט ההוא היתה שעבר כבר חודש מאז הפוסט שלפני כן, ועד עכשיו השתדלתי לעדכן בערך פעם בשבועיים אז הרגשתי מחוייבות לכתוב משהו. לא ברור בכלל למה, בהתחשב בכמות הקוראים שיש לי.

וזה קרה כבר, קצת לפני כן. לא אהבתי את "תמיד יורד גשם בפורים" כשקראתי אותו יום אחרי. וכמה ימים אחר כך הרגשתי צורך לפצות את מי שכן קרא אותו, אז ישבתי וכתבתי בלי חשק (אבל די בקלות) פוסט שהמטרה היחידה שלו היתה להצחיק בצורה הכי קלה שאני מכיר - לקחת אירוע אמיתי ולהוסיף לו "אמת" חדשה כדי לשעשע. סוג של שקר לבן. סוג של התמסחרות. (אבל זה כנראה עבד...)


אבל עכשיו אני יושב ולא כל כך מבין למה אני כותב, בכלל.

ההתחלה היתה מבטיחה. סוף ינואר 2011, נתקעתי על אי וויטנאמי בזמן חגיגות ראש השנה הוויטנאמית. הכל היה סגור, ולא היתה תחבורה ציבורית. קצת כמו פה אצלנו. לא היה לי יותר מדי מה לעשות, אז ישבתי על המרפסת וכתבתי את הפוסט הראשון, שאז עוד הגיע אליכם במייל. התגובות נעו בין "חחחחחחחחח" לבין "מיקו, אין ספק שאתה גאון!!!! אני מבקש ממך לפתוח בלוג קבוע!!!! (נ.מ.)".

הרצל wannabe

את הרעיון לכתוב משהו שהוא יותר מ"אני עכשיו פה. מחר אני הולך לשם. לי כיף ולכם לא" הגיע מאיתי, שנהג לעדכן תמיד בטיולים שלו. אז העתקתי.
אבל אחרי שחזרתי, הסיבה היחידה שהמשכתי לכתוב פה היא התקווה שיתפתח מזה משהו. שעורך "ידיעות אחרונות" יגיע לפה בטעות ויתרשם כל כך עד שהוא ייתן לי את משבצת הטור שאחרי הטור של שלמה ארצי שאחרי הטור של יאיר לפיד. או שמנכ"ל כתר ספרים יציע לי חוזה לאוטוביוגרפיה של שלושה חלקים על חיי (בפועל בקושי הצלחתי למלא דף אחד של קורות חיים). או שנקבה כלשהי תקרא את כל הפוסטים ותפנה אלי במייל רק כדי להגיד לי שאני גאון (!?).
(מוטיב חוזר שכבר דיברתי עליו - אנשים מתבלבלים יותר מדי בין מצחיק לגאון. זה פוגע בכל מי שבאמת גאון, ולא סתם מצחיק, כמוני).

"הו מיקו, אתה כל כך חכם ויפה ומצחיק (לפי הסקרים), בבקשה תתחתן איתי!" - מבוסס על מקרה אמיתי

שנה ו-30 פוסטים אחר כך, המסקנה שלי על עצמי היא שאני - א. לא טוב בזה כמו שחשבתי שאני אהיה, ו-ב. לא אוהב את זה כמו שחשבתי.
לא טוב - כי לא הצלחתי לגרום כמעט לאף אחד שלא מכיר אותי לקרוא את מה שכתוב פה בעניין, ולמעט מאוד שכן מכירים אותי. אולי בגלל שאין נושא אחיד לכל הפוסטים, או אולי סתם כי אני לא מעניין.
לא אוהב - כי היה לי את כל הזמן שבעולם להשקיע בזה, ולא השקעתי. וגם - את הפוסטים הכי טובים כתבתי כשאני שיכור (בעצם אני לא יודע מה זה אומר).
ואם למקד את זה, גיליתי שאנשים אוהבים הרבה יותר את הפוסטים המצחיקים שלי, ואני אוהב הרבה יותר לכתוב את הלא מצחיקים. אני טוב במה שאני עושה בלי חשק, ואני לא טוב במה שאני רוצה להיות טוב בו.

רק חברים דימיוניים תומכים ברגעים הקשים (רגעים קשים במקרה זה = יותר מדי בירה)

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה כפוסט פרידה מ"נוסע וחוזר".
אני אסיים אותו רק עם שינוי מדיניות - אני אכתוב כשאני ממש ארצה, ואני לא יודע באמת כל כמה זמן זה יקרה, אם בכלל. וברור לי שזה הצעד הנכון כי אם לא הייתי מכריז על זה, אף אחד לא היה שם לב לשינוי...

זו בטח שקיעה, כי אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שהייתי ער כדי לראות זריחה