שונא

אני מתיישב על המחשב עכשיו, ב-1:46 בלילה, מבולבל. קצת שתוי, אבל בעיקר מבולבל.

אני לא מבין כל מיני דברים, בעיקר דברים שקשורים באנשים אחרים. אני אנסה להעביר את מה שמבלבל אותי כאן בכתב (אם אי פעם היה לי freestyle, זה זה).

אני לא מבין איך זה שאני במיעוט שלא אוהב לשנוא סתם את מי ששונה ממנו. לא מבין. איך יכול להיות שהרוב שונא אוטומטית כל מי שאחר? שזה נורמלי לשנוא את כל מי ששחור יותר, או לבן יותר, או מדבר במבטא יותר, או חושב טיפה שונה, או הרבה שונה, או שר הבי-מטאל, או שר מזרחית, או פליט ממדינה שאונסים בה כל בחורה שניה (כשאת הראשונה רצחו כשהיא נולדה כי היא נקבה ונקבה זה לא טוב), או ילד של פליט ממדינה שאונסים בה כל בחורה שניה (כי הם יגדלו ויקחו לנו את כל מקומות העבודה. נמאס מכל הסודאנים האלה שתופסים לי את כל משרות ההיי-טק) , או מוסלמי יותר, או יהודי יותר, או יהודי פחות, או סתם מישהו חסר דת.

לא משנה מי אתה, כמה השפעה יש לך על מי שאתה (לדוגמא אם אתה בן 3), ומה אתה חושב, יהיה מישהו במדינה שלנו שישנא אותך. כן, אותך. ישנא באמת, לא סתם. כי אתה חרדי מניאק אוכל חינם, או שאתה עוכר ישראל וגייס חמישי, או שאתה חרא נצלן שמתחמק ממילואים, או שאתה בן זונה שמעלים מיסים ובגללך כולם משלמים יותר מיסים. לא משנה מי אתה, אתה בטוח נופל לתוך איזושהי תבנית שמישהו אחר שונא, והוא יהיה בטוח שאתה מקור כל הרשע בעולם ובלעדיך המקום הזה יהיה מקום טוב יותר. ואני לא מבין איך כולם ממהרים כל כך לשנוא.

אני הרבה פעמים מנסה למצוא איפה אני טועה. כי בסופו של דבר, הרוב צודק, לפחות ברוב הפעמים, ואם הרוב שונה ממני אז אולי אני טועה. אולי ככה צריך להיות, וזה טבעי לשנוא מישהו שהוא לא כמוך. אולי זאת הנורמה כי זה הטבע האנושי, ואני הדפוק. היפה נפש. זה שלא שונא אפילו את השכנה שלו למרות שהחתולה שלה מחרבנת לי מחוץ לדלת כבר חודש.

השבוע מלאתי טופס פרטים על עצמי באיזושהי חברה ממשלתית שמשום מה שוקלת להעסיק אותי. אחד הסעיפים בטופס היה "דת" (זה הזכיר לי טופס ויזה שמלאתי כשניסיתי להיכנס ללאוס, ואחד הסעיפים בו היה Race, ולא ידעתי מה אני אמור לשים שם אז רשמתי אפרו-אמריקאי). ידעתי מה אני אמור לכתוב שם. כנראה "יהודי". לא כי אני מרגיש יהודי, אלא יותר בגלל שאולי יש מישהו ששונא בצד השני של הטופס שלא יאהב את זה שלא כתבתי "יהודי". מצד שני, אני משתדל מאוד לא לשקר על עצמי לכל מי שמנסה להעסיק אותי (אולי בגלל זה אף אחד בינתיים לא רוצה להעסיק אותי), ולכתוב את זה שם נראה לי כמו בגידה בעקרונות שלי. אבל בסוף נשברתי, וכתבתי "יהודי?". כן, עם סימן שאלה. נקווה שאף אחד לא שם לב.

ולפני לא יודע כמה זמן, מישהו (מה קורה, אביתר?) שאל אותי על איך אני חושב שהעולם יראה בעתיד. אמרתי שנראה לי שבעוד 100 שנה, ההבדל הראשון שיהיה בולט הוא שאף אחד לא יעבוד, כי כבר יהיו מכונות שיעשו הכל בשבילנו עד לרמה שתהיה אבטלה כל כך גבוהה שיחליטו לבטל את כל הרעיון הזה של כסף, ויהיה קומוניזם שיכול להחזיק את עצמו בקלות. כולם יקבלו את כל מה שהם צריכים וכמעט אף אחד לא יצטרך לעבוד בשביל זה. אבל ההבדל היותר משמעותי יהיה תרבותי, כי כולם יהיו בערך אותו דבר. לא תהיה יותר תרבות מערבית, מזרחית, אירופאית, ברברית, או פרמטיבית משום צורה. כמו שכבר עכשיו כולם שואפים לחיות את ה-American Dream (גם מי שטוען שסולד מזה), נראה לי שבעתיד כולם יתכנסו לאותו מודל של צורת חיים, יראו ויעשו אותו דבר, והחיים יהיו בעצם פרק ארוך במיוחד של Star Trek. אבל בתקופה האחרונה אני כבר לא בטוח כל כך שזה יקרה. נראה לי שכל היתוך התרבויות הזה שקורה בכל מקום בעולם בערך, רק מוציא את הטבע האנושי החוצה, והטבע האנושי הוא כנראה לשנוא. גם במדינות אירופה לדוגמא, שהן כרגע הסמן הכי סובלני שיש, הרוב שונא את המיעוט שמגיע אליהם למדינה ואוכל שווארמה. ולפעמים נדמה לי שהדבר היחיד שמונע מרוב המדינות מלעשות למיעוט את מה שהרוב בהן רוצה הוא רק התוצאות של החוקים שהנהיגו בגרמניה לפני 70+ שנים.

וגם מפריעה לי הצביעות של הרבה אנשים שאומרים שהם חושבים כמוני, אבל בפועל חוטאים בשנאה בעצמם. לדוגמא הסלידה והשנאה האוטומטיים שאני רואה כל הזמן לדבר הזה שקוראים לו "ערסים". אני מבין את כל מי שלא מתאימה לו התלהמות, בוטות ואלימות מילולית (ופיזית, אם אתה לא נזהר), אבל מגעילה אותי ההכללה והדבקת התוויות שאני רואה על כל מי שיש לו טיפה חזות מזרחית. או גרוע מזה, מי שמעז לשמוע שיר של אייל גולן, או משה פרץ. הוא אוטומטית הופך ל"ערס". ואוטומטית הופך לפרמטיבי. ואוטומטית לא יכניסו אותו ל"יאיא". וכל זה אבל נתפס כנורמלי והגיוני אצלנו, כי אנחנו כן נכנסים ל"יאיא" ויש שם אחלה אוכלוסיה. בעעעעעעעע

ובלי ששמתי לב, כל החרא הזה הפך אותי גם לשונא. שונא את כל מי ששונא סתם. בעצם – שונא אותך. שונא אותכם. שונא את כולם. רק כי כולם שונאים. ממש שונא, ובטוח שכולם הם המקור כל הרשע ובלעדיכם המקום הזה יהיה הרבה יותר טוב.

והנה, הפכתי להיות כמו כל אלה שאני לא מבין.

איך לא הבנתי את זה לפני כן. כנראה שזה באמת הטבע האנושי. סססעמק.

Star Trek. העתיד לא יהיה כזה.

[הערת העורך: עכשיו התעוררתי ומצאתי את זה על המחשב. זוכר שכתבתי משהו, אבל לא את כל זה. זה נראה לי קצת עצבני, וכנראה זה קרה כי כתבתי את זה אחרי שחזרתי מהופעה קצת מיליטנטית של קוואמי והחלבות. השארתי את זה כמו שכתבתי. שיהיה.]

מנוע אי-סבירות

אני קורא עכשיו את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה".

כן, רק עכשיו. אני, שראיתי כל סרט מדע בדיוני שקיים (כולל הגרועים. *שיעול*Episode 1*שיעול*), שראיתי את כל פרקי "מסע בין כוכבים" כולל כל סדרות הבת שלה (חוץ מ"וויאג'ר", שנמצאת במקום הבא בתור הסדרות שלי, מיד כשאני מסיים את "עמוק באדמה") ויודע מילים בסיסיות בקלינגונית, שקראתי (כמעט) את כל הספרים של אסימוב, לא מצאתי לנכון, עד עכשיו, לקרוא את "מדריך הטרמפיסט".

הוא הגיע אלי די במקרה, באי קו סאמוי שבתאילנד.

קטע קריטי שחזר על עצמו כמה פעמים במהלך הטיול שלי במזרח הגיע כל פעם שעמדתי לסיים ספר - בחירת הספר הבא. קריטי, כי להידפק במקום שאין בו כלום עם ספר דפוק זה דפק.

היתה לי שיטה מאוד מסודרת לבחירת ספר בכל פעם שנכנסתי לחנות ספרים. זה הלך בערך ככה:

1. לבחור 10 ספרים מהחנות, לפי הכרות קודמת או עיצוב הכריכה. אם כתוב למעלה גם משהו בסגנון של International Best Seller, אז גם.
2. לצייר מפה של החנות ממבט עילי.
3. לרשום בצד את 10 הספרים הנבחרים, ולסמן במפה היכן הם נמצאים.
4. ללכת לקפה אינטרנט הקרוב, ולקרוא ביקורות על כל הספרים.
5. למחוק את כל הספרים עם הביקורות הבינוניות/גרועות.
6. לבחור ספר אחד מתוך אלה עם הביקורות הטובות, בעיקר לפי מצב רוח או עיצוב הכריכה.
7. לחזור לחנות, ובעזרת המפה למצוא את הספר הנבחר ולקנות/להחליף אותו.

דוגמא למימוש בחירת ספר. במקרה הזה לקחתי 2.

במקרה של "המדריך", לא הייתי זקוק לכל התהליך הזה. לקחתי אותו מיד כשראיתי אותו (220 באט). באותה חנות הספרים ראיתי  גם את "החוף", ובגלל שהייתי גאוגרפית די קרוב לחוף מהספר החלטתי לקרוא אותו ולדחות את "המדריך" לפעם אחרת. הפעם האחרת הזו הגיעה החודש.
אני בטח לא מחדש לכל מי שקרא אותו (אולי אפילו צוחקים עלי קצת. "טוב שהוא נזכר. בטח בשבוע הבא הוא יראה את 'הסנדק' וישמע את OK Computer"). מה לעשות, תחביב הקריאה שלי התחדש רק השנה, אחרי שזנחתי אותו מכיתה ג' בערך, כשמאז קראתי רק אוטוביוגרפיות של מתאבקים (כן. אוטוביוגרפיות של מתאבקים).

אוטוביוגרפיות של מתאבקים.

אז כצפוי, אהבתי בו את ההומור, ואת הדימיון הבאמת מדהים, בכל קנה מידה (הוא פחות או יותר חזה את כל הקינדלים וה-E-Reader-ים למינהם, ואת וויקיפדיה, ובטח עוד מלא דברים שפיספסתי). אבל הכי אהבתי את המשפטים שהייתי צריך לקרוא שוב כדי להבין. ואז לקרוא שוב כדי לבדוק מה דפוק אצלי ומה אני מפספס במשפט הזה. ואז לקרוא שוב כדי לצחוק. על עצמי.


דוגמה למשפט כזה:

On top of the cliffs stood a reception committee.
It consisted in large part of the engineers and researchers who had built the Heart of Gold - mostly humanoid, but here and there were a few reptiloid atomineers, two or three green slyph-like maximegalacticans, an octopoid physucturalist or two and a Hooloovoo (a Hooloovoo is a super-intelligent shade of the color blue).

כשקראתי את השורה האחרונה אמרתי בקול "מה..?"

עוד דוגמה:

After a fairly shaky start to the day, Arthur's mind was beginning to reassemble itself from the shellshocked fragments the previous day had left him with. He had found a Nutri-Matic machine which had provided him with a plastic cup filled with a liquid that was almost, but not quite, entirely unlike tea.

השורה הזאת ממש בילבלה אותי, וגרמה לי משום מה לרצות מיץ גזר.

סוג של סיכום לשבוע האחרון שלי בדרום מזרח אסיה

היתה לי תוכנית מושלמת - לבלות את השבוע האחרון בטיול בדבר שאני הכי אוהב לעשות - כלום.

התוכנית היתה כזו - להתעורר מתישהו. לאכול ארוחת בוקר או צהריים, תלוי מתי המתישהו היה. ללכת לחוף עם הספר, אם עדין לא חם מדי. לחזור, לדפוק מקלחת ולראות איזה סרט עד אחר הצהריים, וכשכבר פחות חם ללכת לחוף שוב. ואז בערב כבר לזרום.

זהו. בלי ללכת לאטרקציות, בלי לנסות להכיר אנשים, בלי לראות מפלים, בלי לצלם סלעים בצורת בולבול וטוטה. בלי כלום.

בחרתי בקו-סאמוי כמקום שבו אני אבלה את השבוע הזה. סתם כי זה היה החוף הכי קרוב לאיפה שהייתי.

עכשיו קו-סאמוי הוא אי די גדול. יש בו כמה חופים:

צ'אוואנג, שהוא החוף הכי גדול והכי יפה, ובגלל זה הוא מפוצץ תיירים וכל מה שנובע מתיירים (זונות, בתי חב"ד).

לאמאי, שהוא פחות גדול ופחות יפה, ובגלל זה פחות יקר, ולכן גם בו יש די הרבה תיירים (וזונות, אבל לא בית חב"ד).

אני רציתי שקט, אז בחרתי מראש בחוף אחר, מאנאם, שבו אין כמעט כלום (לא הגעתי אליו בסוף, אז לא יודע אם יש שם זונות). על הספינה בדרך לאי דיברתי עם בריטית שהיתה כבר באזור, שהמליצה לי דווקא על לאמאי, ואמרה שלמרות התיירים עדין יש בו פינות שקטות.

אז זרמתי.

עכשיו אני לא מישהו שמאמין במזל. גיליתי את זה לא מזמן דווקא, כשאמא שלי סיפרה לי על רחוקת משפחה שלנו, שהיא בערך בגילי, אבל לא מצליחה לעשות שום דבר. היא מנסה ללמוד, ומנסה כל מיני מקומות עבודה, אבל "מה לעשות, אין לה מזל". אמרתי לאמא שלי שלא נעים להגיד, אבל למזל אין שום קשר לזה, ואולי היא צריכה להנמיך ציפיות ונסות דברים יותר פשוטים. "מזל" יכול להיות משהו חד פעמי. אם גנבו לך את האופניים כבר פעמיים מאותו מקום, אולי אתה צריך להכניס אותם פשוט הביתה. למזל אין קשר לזה.

לי לא היה מזל.

כשהגעתי ומצאתי חדר זול, חיפשתי משהו טעים לאכול. הייתי אחרי יומיים וחצי של נסיעות לחידוש ויזה, ככה שתמיד מיהרתי ולא השקעתי באוכל שלי. מצאתי מסעדה הודית. הרחתי את השום מבחוץ וישר ידעתי שאני נכנס. הזמנתי קארי אדום, גרליק נאן ומנגו לאסי (יוגורט). האוכל היה באמת טעים, אבל ללאסי היה טעם חמוץ. זה היה לי מוזר, כי בדרך כלל היוגורט בלאסי מתוק (או שמה ששמים עם היוגורט הופך אותו למתוק), אבל שתיתי אותו בכל זאת. שההודים לא יחשבו שאני חושב שזה לא טעים.

היה לי יום ארוך (בעצם שלושה ימים), אז הלכתי לישון, כשאני יודע שיש לי עוד שישה ימים של כלום. מושלם.

בבוקר הרגשתי קצת מוזר. ב-48 השעות שבאו אחר כך, לא העזתי להתרחק יותר מ-2 דקות מהשירותים בחדר. למזלי היה סניף של 7-11 במרחק של דקה, אז קניתי כד מים של 5 ליטר, כמה עוגיות ו-3 סניקרס, כדי לסתום (זה בטח סתם לי יותר את העורקים). הבעלים התאילנדי של החדר היה נחמד ונתן לי גם כמה בננות.

את הזמן בחדר העברתי עם הטלוויזיה, שהיא אטרקציה בפני עצמה. בכל חדר שלקחתי בטיול, היה סט שונה של ערוצים. הדבר הראשון שאני עושה כשאני נכנס לחדר הוא לראות באיזה ערוצים זכיתי הפעם. תמיד קיוויתי שיהיה "סטאר מוביז", ואיזה ערוץ ספורט או שניים.

בחדר הזה היה לי מזל (שיט, אבל אמרתי שאני לא מאמין במזל). היו שני ערוצים סופר מועילים - ערוץ יוניברסל, ששידר כמעט 24 שעות פרקים של "חוק וסדר", "חוק וסדר - היחידה לפשעים מיוחדים", "חוק וסדר - כוונה פלילית" ו"חוק וסדר - לוס אנג'לס". הערוץ השני היה ערוץ סייפיי, ערוץ מדע בידיוני. עברו כמה שנים טובות (אולי אפילו 10) מאז שראיתי פרק של "מסע בין כוכבים - הדור הבא", ועכשיו יכולתי להשלים פערים ולקבל רעיונות לתחפושות חנוניות במיוחד לפורים הבא. שני הערוצים האלה הצליחו להעביר לי את הזמן, אבל לא הצליחו להשכיח ממני את העובדה שאני בשבוע האחרון של החופש שלי, ואני יושב בחדר ורואה טלוויזיה.

ביום הרביעי הסערה חלפה (אל דאגה, היא עוד תחזור). החלטתי לשכור קטנוע, ולהסתובב קצת באי ולראות למה כל כך הרבה אנשים באים לפה.

כבר כתבתי שנמאס לי מאטרקציות. אטרקציות (בקיצור) הן הדברים שכתוב ב"לונלי פלאנט" שיש לעשות במקום הזה. כולם עושים אותם.

האטרקציות בקו-סאמוי (חוץ מהחופים, זונות ובית חב"ד) הם כמה מפלים, כמה מקדשים, וכמה סלעים בצורת בולבול וטוטה. עברתי עם הקטנוע ליד כולם. בכל מקום ראיתי מלא אנשים, חשבתי קצת והמשכתי לנסוע. אחרי שעתיים גיליתי שהקפתי את כל האי. בסדר.

החזרתי את הקטנוע, והחלטתי שזאת הפעם האחרונה שאני שוכר קטנוע בטיול (היו בערך 20), והסכמתי לעצמי בפעם הראשונה להגיד שאיזה מזל (שיט. שוב.), לא התרסקתי איתו אפילו פעם אחת, למרות שהכבישים פה חרא ושאני בכלל לא יודע לרכב על קטנוע.

החלטתי שזהו, עכשיו שבוע הכלום שלי מתחיל. באיחור של שלושה ימים, אבל מתחיל. לקחתי את הספר ("החוף"), והלכתי לחוף.

החוף איכזב אותי. אני כנראה אחד הישראלים הכי פחות פטריוטים שיש, אבל הרשתי לעצמי לחשוב שהחוף שנמצא 2 דקות הליכה מהדירה שלי יותר יפה.

בערב החלטתי לקפוץ לצ'אוואנג (ענין של 8 ק"מ), החוף היותר יפה והיותר תיירותי, ולראות עד כמה הוא נורא.

דקה אחרי שהגעתי ראיתי את רפאל, בחורצ'יק מצחיק, בן 40 מאילניה (!!), שפגשתי בדון דט (לאוס. מי שידבר איתי בחודש הקרוב ישמע אותי מספר על המקום הזה). הוא אחד האנשים הבודדים, מכל האנשים שפגשתי בטיול, שדווקא היה לי מתאים לפגוש באותו רגע. דוגמא לבאיזו צורה הוא מצחיק - באחד הבקרים בדון דט, יצאתי מהבונגלו שלי, הצצתי מסביב, וראיתי אותו עם קערה הולך לכיוון הנהר. שאלתי אותו מה זה, והוא הראה לי שהקערה מלאה ירקות ואמר "רציתי להכין סלט, אז הלכתי לשוק, קניתי קערה ואז מלאתי אותה ירקות. בוא, יש פה מספיק לגדוד. נפתח פה את "מסעדת יוסיפון" (הוא בטח התכוון ל"מסעדת הויקטור")." רק אחרי שאכלנו את הסלט נזכרתי שבכלל אין בדון דט שוק (אין שם כלום, ובגלל זה כל כך כיף שם). מסתבר שהוא לקח דייג ונתן לו 5$ כדי שיקח אותו לכפר הקרוב עם שוק.

החלטתי שלמחרת אני עובר לצ'אוונאג. נכון, מלא אנשים, אבל אני בטוח אמצא לי פינה יחסית שקטה על החוף, כך שאני אוכל להמשיך בשבוע הכלום שלי (שעדין לא התחיל), וגם יהיה מישהו לשתות איתו בירה בערב.

צילמתי בערך 200 תמונות שקיעה בדון דט

למחרת (היום החמישי בשבוע הכלום שלי שעדין לא התחיל), ראיתי פרק אחרון של "מסע בין כוכבים - הדור הבא" ל-10 השנים הבאות (היה פרק מגניב. דאטה, שהוא רובוט נטול רגשות, ניסה לגשר בין שני חברים שאמורים להתחתן אבל קיבלו רגליים קרות. והוא עשה את זה בצורה הכי רובוטית ומצחיקה שיש), ועברתי לצ'אוואנג.

מצאתי חדר זול, לקחתי את הספר (כן, "החוף") והלכתי לחוף. לא היה חם באותו יום. בהתחלה חשבתי שזה טוב, אבל כשהתחיל לרדת גשם הבנתי שזה לא. חזרתי לחדר ודחיתי את תחילת שבוע הכלום שלי בעוד קצת. לא נורא. הזדמנות מצוינת לראות באיזה ערוצים זכיתי בחדר החדש.

עם כל זיפ זופ הפרצוף שלי נהיה יותר מודאג. כל ערוץ היה דובר תאילנדית. ובכל פעם שראיתי דמות מערבית במרקע עלה לי חיוך, שנעלם אחרי שניה (לקול לוקח בערך שניה להתחיל בכל פעם שמעבירים ערוץ. השניה הכי ארוכה שיכולה להיות), כששמעתי דיבוב תאילנדי. לא היו ערוצים דוברי אנגלית. המשמעות של זה ברורה - כל עוד יורד גשם אני בחדר, והדבר היחיד שיש לי לעשות בחדר זה לראות טלוויזיה, ובגלל שאני לא יודע תאילנדית (חוץ מ"קאפונקההההההה") אני לא יכול לעשות את זה. ולכן אין לי מה לעשות.

חיכיתי.

הגשם לא הפסיק. הוא רק התחזק. כל כך חזק שאי אפשר לסתובב ככה סתם בחוץ. אז הלכתי לאכול בצהריים ובערב במסעדה שהיתה הכי קרובה אלי, רק כדי להיות רטוב, ולא מאוד רטוב (אני ידוע שבמשפט האחרון אני סותר את מה שרבינו ג'רי סיינפלד שליט"א אמר בפרק הראשון של התנ"ך - שברגע שמשהו רטוב, זהו, הוא רטוב. הוא לא יכול להפוך לרטוב יותר.

(אני יכול.

הלכתי לישון, מחוסר ברירה.

למחרת (היום השישי בשבוע הכלום שעדין לא התחיל) הגשם המשיך. מילא שאני לא יכול ללכת לחוף, הבעיה היותר קשה היא שאי אפשר להסתובב בחוץ, ואין לי מה לעשות בחדר כי אני לא יודע תאילנדית. אז העברתי את היום בלמשוך את הארוחות על פני שעתיים, לקרוא ספר בחדר ולהתפלל שיפסיק הגשם. כנראה בגלל שפיקפקתי ברבינו ג'רי סיינפלד שליט"א, מי שאחראי על הגשם לא הקשיב לתפילות שלי. את מה שאתם קוראים עכשיו אני כותב בערב של היום השישי.

ואני אפסיק לכתוב עוד רגע, כי פתאום חשבתי על משהו כל כך פשוט, שאני לא מבין איך הוא לא עלה לי בראש עד עכשיו. משהו שבעזרתו אני אוכל להסתובב קצת בחוץ ולפגוש אנשים, ואולי לשתות בירה או להיתקל שוב ברפאל או במישהו אחר שאני מכיר.

אז אני הולך לחפש מיטריה. נקווה שמחר הגשם יפסיק.