לא ספרתי כמה פעמים שמעתי את השאלה הזאת מאז שחזרתי. זה בטח בסביבות מספר החברים שלי בפייסבוק חלקי 10 (כמות האנשים שאני באמת בקשר איתם, שעם חצי מהם אני בקשר רק דרך הפייסבוק.).
אני מנחש שלא עניתי לאף אחד מהם תשובה מספקת, אז אני אנסה שוב פה.
קודם כל נשים בצד את כל הקלישאות: היה אדיר, מעולה, אחת החוויות אם לא ה-, מטורף, משהו שאני לא אשכח אף פעם, מאלף, מעלף, בנזונה.
 |
| היה בנזונה. |
אם אחת התשובות האלו סיפקה אותכם, אז אחלה. וגם יכול להיות שבכלל לא מעניין אתכם לשמוע יותר מזה, כי מה אני צריך לשמוע על כיף של מישהו בחופשה בזמן שאני תקוע פה. אז גם זה אחלה.
בשביל כל השאר אני ארחיב:
הדבר שהכי כיף לי בטיולים האלה זה החופש.
 |
| בירלאו. כנראה הבירה הטובה בעולם. |
חופש במשמעות של לקום בבוקר ולעשות רק את מה שעושה לי כיף. רוב הזמן זה מסתכם בכלום, והפעם היה לי את החופש לעשות כלום כמעט כל הזמן, חוץ אולי מימי נסיעות וימים שבהם הרגשתי חובה לראות אטרקציות. כלום של לקום בבוקר ולשתות קפה על האינטרנט. כלום של ללכת לחוף ולקרוא ספר. וכלום של לאכול 3 ארוחות ביום כאילו אין מחר/כרס. כלום של לשתות מללללללאאא בירה (צ'אנג בתאילנד, בירלאו בלאוס, 333 בוויטנאם ואנגקור בקמבודיה) כל ערב תוך כדי משחק סנוקר שלא נגמר. כלום.
וגם חופש במובן של לבחור עם מי אתה מטייל. אופציה שמשנה את הטיול לגמרי. לא שבטיולים הקודמים היו לי פרטנרים לא טובים. להפך, לא יכלו להיות יותר טובים. אבל יש משהו בחופש של לבחור עם מי לטייל שמשנה לגמרי את החוויה. אם זה לבלות יום בצ'אנג מיי עם אוסטרית בהתלהבות (אולי רק בגלל שהיא אוסטרית) ולהבין יום אחרי שהיא משעממת יותר ממני, או "להיזרק" ע"י בריטי שחשב שנמאס לו ממני למרות שהעברנו שבוע ביחד על קטנועים ברחבי וייטנאם (“מתי אתה מתכנן ללכת לדאלאט? עוד יומיים? טוב, נראה לי שאני אלך לשם עכשיו”), או למצוא את עצמי ב-3 שעות של שיחה עם זוג לונדוני על ההשפעה של N.W.A. על העולם אחרי שסגרו את כל הפאבים בלואנג בראבנג (יש עוצר ב-23:30), או למצוא את עצמי בחדר אפוף עשן עם שלושה ישראלים שהכרתי שעה לפני.
ואולי גם חופש בקטע של ניתוק מוחלט מהחיים האמיתיים. בלי דאגות* על כסף (תודה צה"ל), על הדירה ובעיות הצנרת שלה (תודה אדם. ותביא כבר ת'כסף! :), על אנשים שמתים סתם בארץ, על אחי שמבזבז את החיים שלו בישיבה (כזאת של הקדוש ברוך הוא (ברוך שמו)), על דודה שלי שקיבלה שבץ בגיל 40 (כנראה שכל המשפחה שלי מזדקנת מהר), על למה יעקב שחר החתים את משומר הנכה הזה לעוד 4 שנים, על האינטרנט של הוט שלא עובד, על Lupe Fiasco ששבר לי את הלב אחרי שהוציא אלבום כל כך גרוע אחרי 2 קלאסיקות (כל כך גרוע שיש סיכוי שאני אכתוב על זה בפוסט הבא).
*התחלתי לכתוב את הקטע הזה עם "דאגות על בנות" אבל מחקתי כי עם זה מתעסקים גם בטיול.
זה עונה בקיצור על "איך היה?”.
היו עוד כמה שאלות ששאלו אותי, כמו:
"איפה היה הכי כיף?”
 |
| אשת חלומותי |
בלאוס. לא ברור למה, אבל שם פגשתי את האנשים שהכי נהנתי איתם. את השבועיים הראשונים שלי שם התחלתי עם דייגו, איטלקי מג'נון, ודי מהר קיבצנו סביבנו חבורה אוניברסלית של אנשים מעולים – זוג בריטי (קרולין, מי שלבשה את המכנסיים בזוג, היא כנראה אשת חלומותי – יודעת בעל פה את הדיסקוגרפיה של ד"ר דרה ורואה "הסמויה"), צרפתי מכור לסוליטר, איטלקי (נוסף) בן 40 שפוטר מעבודתו כגנן וקיבל פיצויים והחליט לטייל איתם בעולם, צרפתייה פעורה שנעלמה לנו בוקר אחד ולא חזרה, והודי שמסרב לקרוא לעצמו הודי כי הוא גר בחבל סיקים בהודו וטוען שההודים והבריטים דפקו אותם (את הסיקים).
בגיחה השניה שלי ללאוס הייתי בדון דט, שזה בגדול אי שקט על נהר המקונג האגדי, ושם היה את החיבור המושלם של הרצון שלי לעשות כלום עם מקום שתומך בצורה הכי טובה שיכולה להיות (אין מה לעשות חוץ מלשבת על אבוב בנהר ולראות עלים שחורים נושרים).
יותר כיף מזה??
 |
| כלום בדון דט |
|
"לפני שנסעת אמרת שאתה מפחד לטוס לבד. עבר לך?”
כן, די מהר. כולם (לא באמת כולם. בעיקר איתי, שלומי, ניר, רועי ובועז) אמרו לי לא לדאוג, ושמכירים אנשים מהר מאוד, והם צדקו. פגשתי מאות (באמת) אנשים. אחרי שבועיים כבר עשיתי את השיחה* בצורה אוטומטית עם כל מי שהיה בסביבה. אני מעריך שלמרות הכל הייתי לבד בערך ברבע מהטיול, כשחצי מזה (שמינית. איזה חנון.) היה מבחירה. בחצי השני סתם לא פגשתי אף אחד מעניין מספיק. בגדול, זאת הדרך הכי טובה לטייל בדרום מזרח אסיה, וכנראה בכל שאר המקומות המתוירים.
*השיחה – שיחה אוטומטית שקוראת בכל פעם ששני מטיילים נפגשים בטיול כזה. מורכבת משאלות כמו "מאיפה אתה?", "איפה טיילת?", "כמה זמן?", "כמה זמן עוד נשאר לך?" וכו'.
 |
| לבד |
דוגמא לשיחה כזו:
הוא: “מאיפה אתה?”
אני: “יזראל. יו?”
הוא: “גרמניה. אמא שלי מפלסטין.”
אני: :-|
הוא: מסתובב והולך
עוד דוגמא:
היא (קמבודית): “מאיפה אתה?”
אני: “יזראל. יו?”
היא: “קמבודיה.”
אני: “אין יור מאדר. אני יודע, אבל מאיפה בקמבודיה??”
היא: צוחקת, מסתובבת והולכת.
אחרונה:
הוא: “מאיפה אתה?”
אני: “יזראל.”
הוא: “אהה, יזראל! קרב מגע!”
אני: “נכון, נכון. מאיפה אתה?”
הוא: “ג'אפאן.”
אני: “אהה, ג'אפאן! הירושימה!”
הוא: הסתובב, אבל הוא ישב לידי באוטובוס אז לא היה לו לאן ללכת.
עוד שאלות:
"עשית איזה משהו מיוחד? קפצת באנג'י? ליקקת קרפדה? אכלת תולעי משי?"
לא. אני פחדן מטבעי, אז השתדלתי לא לעשות שום דבר שנחשב מסוכן או אקזוטי. ככה אני, משעמם.
הדבר הכי קרוב למסוכן שעשיתי זה לצלול, וזה בכלל לא מסוכן. אפילו שב-3 מתוך 4 הצלילות שעשיתי המסכה שלי התמלאה בדם.
"כמה כסף הוצאת?”
לא יודע. לא בדקתי, וזה גם כנראה יישאר ככה.
"זיינת?”
"איפה הג'וקר?"
 |
| תומך בי ברגע קשה. חבר אמיתי. |
הג'וקר יצא לגימלאות. הוא כבר לא יטייל איתי. אני אצטרך למצוא אלטרנטיבה לטיול הבא, אבל אני בספק אם אני אמצא משהו מוצלח כמוהו.
 |
| בגימלאות |
"מה אתה הולך לעשות עכשיו?”
לא יודע. בתקופה הקרובה כלום. כן, עוד פעם כלום. כלום שיכלול הרבה ים, טיולי יום בתל אביב, בדיקת המסעדות והפאבים החדשים שנפתחו בתקופה שלא הייתי פה ושבטח ייסגרו עוד מעט, קניית מושב לאופניים שלי במקום זה שנגנב, הרבה מוזיקה עם הרמקול החדש שקניתי ושעוזי תלה לי על הקיר (לא סתם הוא מהנדס. תלה לי את המדף תוך 3 דקות. איש מקצוע), לילות עם פלייאוף ה-NBA שהתחיל השבוע, וללכת פעם בשבוע ללשכת התעסוקה, להניח את האצבע על איזשהו מכשיר ולקבל פתק עם ציור של בית, ואז ללכת הביתה.
 |
| חופש, חלק ב' |
"מתי הטיול הבא?”
שאלת השאלות. גם לא יודע. זה תלוי במה אני אחליט לעשות, איפה אני אעבוד, ומה יהיה מזג האוויר במונגוליה(!!).
