אהלן

אני לא כותב פה כמעט. לא יודע למה. לא יוצא. לא רוצה. לא מוצא השראה, או עניין. זמן יש בשפע, לפחות בינתיים. וניסיתי כמה פעמים, נשבע. התחלתי, כתבתי כמה שורות, אבל הפסקתי די מהר. מנסה שוב עכשיו, כי אין לי כח לראות עוד סרט והיא הלכה לישון ואני לא עייף.

זה עבר מהר. הכי מהר אי פעם כנראה.
חצי שנה עברה מאז שסיפרתי לכם שאני רוצה שינוי. והשינוי בא.
ארבעה חודשים עברו מאז שהפסקתי לעבוד. זמנית, מן הסתם, כי אי אפשר באמת לא לעבוד בעולם שלנו.
או שאפשר?

בפעם הקודמת שלא עבדתי תקופה, למדתי לחיות בצימצום יחסי. חייתי שנה בתל אביב בלי הכנסה, והיה לי הכל חוץ מכמה דברים שכאילו הייתי צריך אבל תכל'ס הסתדרתי מעולה בלעדיהם. ובסוף התקופה, כשחישבתי כמה כסף ביזבזתי, הבנתי שעם הכסף הזה יכולתי לחיות במשך שנים כמעט בכל מדינה שביקרתי בה. ככה, בלי לעבוד. יכולתי בכיף לחיות בוויטנאם. או בלאוס. או בפנמה. בכל מיני מקומות שכאילו נחשבים עולם שלישי אבל בפועל יש בהן את כל מה שאני צריך. והדבר היחיד שמונע ממני לעשות את זה הוא פחד, פחד שכנראה מחוויב המציאות אבל עדיין, הוא מסתיר מאחוריו את הסיכוי היחיד שלי כנראה לחיי חופש אמיתיים. אבל כבר אז השלמתי עם העובדה שאין לי אומץ, וחופש תמיד יהיה משהו זמני.

חופש. הדבר הזה, שהיה לי קצת עכשיו, והולך להיגמר ממש עוד יום/יומיים.
אלו היו ארבעת החודשים הכי מהירים אי פעם. ויחסית לחודשי חופש, עשיתי בהם המון, וגם המון קרה.
עברתי דירה, בפעם הרביעית. בפעם הראשונה ביחד איתה. וזה מרגיש כאילו הדירה היא רק סממן, ושהמעבר הוא הרבה יותר גדול. כאילו עברתי שלב בחיים (בשבוע האחרון אני נהנה לעבור שלבים גם ב"מקס פיין 3", אבל זה לא קשור). נגמר משהו, שנמשך מלא שנים. מתחיל משהו. לא רוצה להגיד כמה זמן אני מרגיש שיימשך.
מוזר להרגיש ככה. ומשום מה מוזר לי גם לכתוב על זה, כי זה מרגיש אישי מדי למרות שכתבתי פה כבר על הדברים הכי אישיים שיש לי, אז אני אפסיק.

בעוד שבוע החיים שלי ייראו אחרת. היום יום שלי יהיה אחר. בדברים קטנים, זה לא כזה ביג דיל, אבל גם הידיעה הזאת מרגישה לי מוזר.
כבר ארבעה חודשים שלא שמעתי שעון מוערר. איזה חופש זה. ואיזו המצאה נוראית זאת, השעון המעורר. צריך לקרוא לו בשמו האמיתי, "השעון המדכא". זה הדבר היחיד שהוא מעורר בי. רק לחשוב שאני הולך, מיוזמתי, להתחיל איתו את כל הימים שלי. איזו דרך נוראית להתחיל את היום. כוסאומו.

ועכשיו אני מרגיש אידיוט על התלונות שלי. באיזו זכות אני מתלונן??
חייתי חודשים על חשבון המדינה הנפלאה (?) שלנו. אני חיי חיים שבסופו של דבר, חומרית לפחות, מיעוט קטן במדינה שלנו חיי. ומיעוט קטן יותר מבני האדם בכלל. זאת עובדה פסיכית, אבל עובדה.
אין לי זכות להתלונן.

אינרציה

אני אוהב להיות רגוע.
אני לא אוהב לחץ.
אני אוהב שיש לי זמן לחשוב.
אני אוהב שיש לי זמן לבצע את הדברים שאני חושב עליהם.
אני לא אוהב שאומרים לי מה לעשות. בעצם לא - אני לא אוהב שאומרים לי איך לעשות.
ואני לא אוהב שגורמים לי לעשות משהו מבלי שאני אשים לב.

עשיתי 1+1 מכל הדברים האלה והתשובה היתה חד משמעית.

התפטרתי.


בקיצור - כי נמאס לי מהמירוץ הבילתי נגמר אחרי כלום. נמאס לי לשאוף להגיע לדברים שאין לי עניין בהם. נמאס לי לצרוך את כל מה שזורקים לי מול הפנים רק כי אני יכול. נמאס לי להיות עבד. לפחות לבינתיים.

היו כמה קשים ששברו את גב הגמל, שהחזיק מעמד כמעט שנתיים:

אחד התחביבים היחסית חדשים שלי (שגם אותו, כמו כל התחביבים שלי, אני הופך אט אט לאובססיה) הוא להאזין לפודקאסטים. לא אגיד לאיזה כי אהפוך למושא ללעג גדול יותר ממה שאני כרגע.
באחד מהם, המנחה דיבר על כסף, ועל העובדה שהוא עשיר ושהוא לא שם לב לזה בכלל. ועל העובדה שהוא כן הרגיש הבדל בחיים שלו בגלל כסף ברגע שהוא הפסיק לדאוג לדברים בסיסיים - גג מעל הראש, ואוכל.
כל השאר - מותרות שמתרגלים לקיום או לאי הקיום שלהם או לדרך הקיום שלהם.
לדוגמא - אתה יכול לנהוג בסובארו, ואתה יכול לנהוג במרצדס. בגדול, לאורך זמן החוויה תהיה זהה בשניהם (אורך הזמן כאורך האגו שלך או כאי אורך איבר המין שלך). נכון, בהתחלה זה ירגיש שונה, אבל כשתתרגל לשניהם זה בסופו של דבר יהיה כלי תחבורה שמבצע את המשימה בצורה זהה בשני המקרים.
או לדוגמא בית - אתה יכול לגור בדירת פאר או בבית חלומותיך או בבית שתבנה בעצמך וכו'. או שאתה יכול לגור בדירה שמספקת את הצרכים שלך. בשני המקרים, התוצאה, שוב - לאורך זמן, תהיה זהה. אתה תתרגל וזה יהיה הבית שלך.
אז למה להשקיע כסף בדברים האלה, מעבר למה שצריך?
ויותר חשוב - למה להשקיע את כל הזמן הפנוי שלך בצבירת הכסף הזה?
ואולי הכי חשוב - האם תפסיק לנסות לרדוף אחרי כסף גם אחרי שתשיג אותם? או שיהיה משהו נוסף שבגללו תהיה חייב עוד כסף?

אני לא יודע לענות על השאלות האלה לגבי עצמי. אבל אני יודע שאני יכול להסתדר מעולה גם עם חצי מהמשכורת הנוכחית שלי. ונכון, יכול להיות שבעתיד, כשיהיו לי יותר מחוייביות, זה יהיה שונה. יכול להיות.

אירוע אחר ששינה אצלי משהו הוא מרתון תל אביב.

בערך מ-2007, אני משתתף במירוצים האלה. קונה ערכה, מקבל חולצה עם פרסומות, ורץ. לאן? לא יודע. הביתה בסוף. אבל רץ.
גם השנה, הלכתי לאסוף את הערכה למרתון. אמרו להגיע לכיכר רבין. לא אמרו שכיכר רבין תהפוך לקניון.
נכנסתי לקניון המאולתר ועקבתי אחרי השלטים שמובילים לקבלת הערכה. אחרי כמה דקות שיטוט הבנתי שאני הולך במבוך של חנויות מאולתרות, בלי שום ערכה באופק. הולך והולך, ליד דוכן של Nature Valley, סאמסונג או אדידס. הולך והולך, עד שמגיע ומקבל ערכה. אבל מה, בתוך הערכה אין את החולצה המובטחת. בשביל החולצה הייתי צריך לעקוב אחרי עוד שלטים, שהובילו אותי בתוך עוד מבוך של עוד חניות. עוד ועוד ועוד ועוד.
זה עיצבן אותי. והגעיל אותי. וגרם לי למכור את הערכה יום למחרת, למרבה במחיר.
(אף מילה על הברך הדפוקה שמונעת ממני לרוץ, כמובן)

קניון מאולתר בכיכר רבין.

וזה גם גרם לי לחשוב על איזה עוד דברים אני צורך רק בגלל הסביבה שלי, מבלי שבאמת אצטרך אותם.

אבל כל אלה (ועוד) הם רק הפילוסופיה בשקל שלי, ואין סיכוי שהייתי באמת משנה בגללה משהו. כי ברור לי שיכול להיות שכל הדברים שכתבתי עכשיו (ועוד) הם סתם אידילייה פנטזיונרית ולא מציאותית.

הסיבה האמיתית לשינוי היא היא.

כי מאז שהיא קיימת בעולם שלי, יש מישהו ששואל "מה שלומך?" לא מתוך נימוס אלא באמת מתוך רצון לדעת מה שלומי. וכשאני אומר בקול כמעט בכל יום ששלומי לא משהו, זה מתחיל לחלחל חזרה אלי. ושלומי לא משהו כבר תקופה לא קצרה, כי אין לי זמן לעצמי ולתחביבים שאני אוהב לחבב בצורה אובססיבית, אבל המשכתי לנוע מכוח האינרציה כי אף אחד לא עצר אותי.
היא עצרה אותי. בלי כוונה אפילו.

אני לא יודע מה אני הולך לעשות. בחודש הראשון יעסיק אותי פלייאוף ה-NBA (שיוווווו, איזה כיף יהיה לקום לפנות בוקר ואז לחזור לישון). בחודש שאחר כך יעסיק אותי המונדיאל. אולי גם אמצא עוד תחביב לחבב.
וכשיהיה כבר קיץ, אגבש דעה עם ראש ושמיים צלולים.

השלמת פערים

1. אין לי זמן

לא כתבתי פה חודשיים.
לא כתבתי בשום מקום חודשיים.
וזה לא שהתנוונתי, או שלא היה לי על מה. פשוט אין לי זמן. ככה זה כשעובדים. כנראה.
לפני שנתיים פלוס מינוס, שאלתי את רוני אם הוא הספיק לשחק ב-Mass Effect 2, והוא ענה לי שהוא מקנא בי שיש לי זמן לזה בכלל. לא כל כך הבנתי איך אין לו זמן למשהו שהוא נהנה ממנו. הוא אמר לי, "חכה, אתה עוד תתגעגע לזה."
אני מתגעגע.
וזה מוזר, כי עבדתי גם לפני כן, ומספר השעות שלי בבית זהה למה שהיה לפני כן. אבל פתאום אני מרגיש שאין לי זמן. ההסבר היחיד שלי לתופעה הוא שבמשך התקופה שלי במעגל המובטלים/בטלנים/עקרי בית, סגנון החיים שלי השתנה והתבסס על המון זמן פנוי עם עצמי, או איך שאני קראתי לו - "זמן מיקו". שעות על גבי שעות, כמעט בכל יום עד שעות הערב, הייתי עם עצמי. ואהבתי את זה. נהניתי לשבת לבד בים, לטייל לבד עם ספר הטיולים של ניצן, ללכת לבד לקולנוע, לאכול חומוס לבד. נהניתי. ופתאום אין לי את זה.
לפני שעה התקשר חבר להזמין אותי לארוחת שישי. וויתרתי. כי אני רוצה קצת זמן מיקו.
ויש סיכוי סביר שסגנון החיים הנוכחי שלי יהיה כמו שהוא עד הפנסיה בערך.
וזה מחרפן אותי.

2. הלכנו על הטיילת

פתאום עברו אותנו במהירות שני סודנים על אופניים (יכול להיות שהם היו אריתראים, אבל אני לא מספיק לא גזען כדי להבדיל).
"מעניין של מי האופניים האלה", אמרתי.
היא צחקה.
"למרות שבטח גם אני הייתי גונב אופניים אם הייתי תקוע במדינה אחרת בלי עבודה ובלי כסף ובלי בחורות."
היו בערך ארבע שניות של שתיקה, ואז היא שאלה, "אז אתה שמאלני?"
לא ידעתי איך לענות, כי לא ידעתי אם היא התכוונה ל"שמאלני" כמילה שמאגדת דעות פוליטיות ליברליות, או שהיא התכוונה ל"שמאלני" כמילת גנאי. ויש לי תחושה שבתקופה האחרונה רוב האנשים שמשתמשים במילה מתכוונים למשמעות השנייה.
ובעצם, כמעט כל מילה שמתארת דעות פוליטיות הופכת לאט לאט למילת גנאי בפני כמעט כל מי שלא מחזיק באותה דעה. וזה נראה לי מתכון רע לחברה.
אבל אני לא מבין בזה מספיק כדי לדעת באמת. אולי זה רק יזרז את מלחמת האזרחים שאחריה הכל יהיה יותר טוב.
נראה.

3. אני כבר לא ילד

בחודשיים האלה הפכתי להיות בן 29. ינעל רבאק.
חזרתי לא מזמן מסוף שבוע בבודפשט, ושם הרגשתי את זה (שוב). הרגשתי שאני כבר לא בקצב (אולי אפילו תרתי משמע). הרגשתי שהרעיון שלי לבילוי שונה משל בני 19. שמסיבה עם 1000 שיכורים ושיכורות על ספינה לא נראית לי כזאת אטרקציה. ואני לא בטוח אם אני מרוצה מהשינוי הזה, אבל כנראה שאין לי שליטה על זה.
נו טוב.

מסיבה על ספינה עם 1000 שיכורים ושיכורות

4. אני לא זוכר כלום

ראיתי לפני כמה ימים את "ביג לבובסקי", בפעם המי יודע כמה, ולא זכרתי כמעט כלום מהפעמים הקודמות. וזה נכון לכמעט כל סרט שראיתי בתקופה שראיתי בה הרבה סרטים, ובמיוחד לשנה וחודשיים שקדמו ליום שהתחלתי בו לעבוד.
ניסיתי לסכם כמה סרטים ראיתי בתקופה הזאת, והמספר שיצא לי קצת מפחיד.
258. בשנה וחודשיים ראיתי 258 סרטים. יש סיכוי שרוב האנשים לא רואים כל כך הרבה בכל החיים שלהם.
ומתוך כל אלה אני זוכר ממש בודדים. כנראה רק את הטובים ביותר.
אני זוכר את "ברבור שחור" (הו נטלי, מתי כבר תהיי שלי?), את "Das Boot" (שלוש שעות של סרט צוללות גרמני. לא נשמע טוב, אבל אני מבטיח לכם שזה אחד מסרטי המלחמה הכי טובים שתראו), את "השיבה" (דיכאון רוסי. אבל ממש דיכאון) את "ביוטיפול" (דיכאון מקסיקני, או ספרדי, אני לא בטוח), את "50/50" (דיכאון אמריקאי, ובגלל זה הוא לא באמת מדכא), את "Enter The Void" (פסיכי לגמרי. תדמינו סרט במצולם בטוקיו עם המון סמים וגילגולי נשמות), את "העור בו אני חי" (שהוא גם קצת פסיכי), את "Man Bites Dog" (שהוא ממש פסיכי, אבל מצחיק), את "Rosemary's Baby" (שהראה לי שכבר לא עושים סרטי מתח כמו פעם), וגם את "ממלכת אור הירח" (שעדיין מוקרן לדעתי בקולנוע).

מסקנה שצצה אחרי צפייה בכמות כזו של סרטים - הזמינות של פורנו באינטרנט חיסלה לחלוטין את סצנות הסקס בסרטים. וטוב שכך.

לראות את The Dude הולך ככה לסופר כדי לקנות חלב ממש הזכיר לי את עצמי.

5. תמימות

עוד משהו לגבי השנה וחודשיים - זה מה שפירסמתי כשחזרתי מדרום-מזרח אסיה, כשהם התחילו:

"מחפש שותפים/ות לפעילויות חסרות תכלית כגון ים, בירה, אקס-בוקס וכו'.

רלוונטי 24 שעות ביממה, לפחות לחודש הקרוב."

בדיעבד אחרי החודש הראשון אפילו לא התחלתי לחתום אבטלה.

6. מישהו יכול להמליץ על סדרה טובה?

בא לי להתמכר לסדרה. כזאת שתמלא לי שעה פנויה ביום בכיף, ושתגרום לי לרצות לראות עוד.
יכול להיות שכבר אין כאלה שעוד לא ראיתי. שוב, כי ישבתי שנה וחודשיים בבית.
ניסיתי לזכור איזה סדרות ראיתי בתקופה הזאת, והמספרים יצאו אפילו יותר מפחידים מכמות הסרטים שראיתי. בכל זמן נתון היתה סדרה אחת לפחות ברוטציה, ולשמחתי מרובן מאוד נהניתי. מעל כולן עומדות 5, שאת רובן אתם מכירים כבר - "תרגיע" (80 פרקים), קומדיה שהיא בעצם דרך חיים, "עמוק באדמה" (63 פרקים), דרמה שהיא בעיקר על מוות, "מד מן" (65 פרקים), שהכוכב הראשי שלה הוא כנראה הגבר היחיד ביקום שיגרום לי להרגיש לא מספיק גבר, וה"מגן" (88 פרקים), הדבר הכי אינטנסיבי ששודר בטלוויזיה אי פעם. וחוץ מזה יש את "Treme", שאף אחד לא ראה ואולי אני מעדיף שזה יישאר כך.
וזה לא הכל. ראיתי גם את כל הפרקים שיש לראות ב"משחקי הכס", "The Walking Dead", "דקסטר", "The Killing", "הומלנד", "אמפריית הפשע", "Extras", "Breaking Bad", ו"טרה נובה" (כנראה היחידה שהצטערתי שראיתי).
מאות פרקים בשנה וחודשיים.
בטח אפשר לחשב לכמה שעות כל זה מסתכם, ואז לראות כמה ימים מתוך התקופה הייתי מול המסך.
אבל אולי עדיף שלא.

7. עדכון מהשטח

החתול המחרבן נעלם!!!

מדהים כמה הייצור הדי חמוד הזה הצליח לדרדר לי את איכות החיים

7. חופש

אני צריך חופש.
מזל שיש את יום שבת.

הרשימה

בקיצור, כי עכשיו 04:38 בלילה של היום הכי מעייף שהיה לי בתקופה האחרונה - אני מתחיל לעבוד.
כן. שנה וחצי של חופש יסתיימו מתישהו בשבוע הבא. אני אסכם את התקופה המטורפת הזאת בקרוב, אבל בינתיים אני אחשוף את השיטה הלא מוצלחת שאיתה ניסיתי לתקוף את הבעיה המרכזית בתהליך מציאת העבודה שלי - מוטיבציה. יש כל מיני משמעויות למושג מוטיבציה, אבל אצלי הבעיה היתה בעיקר להיראות בראיונות עבודה כמו מישהו שרוצה לעבוד. ובגלל שאני גרוע בלזייף (לראייה - לא עברתי אף ראיון כח אדם), החלטתי לנסות וליצור אצלי מוטיבציה מלאכותית ע"י "הרשימה".

השיטה התבססה על כלל אחד - אני לא קונה שום דבר עד שאני מוצא עבודה.
ויש שלושה יוצאים מן הכלל, שיספקו לי את המינימום שאני צריך כדי לחיות מבלי להתאבד - אוכל, בירה ונייר טואלט. חוץ מזה - כלום.
כל דבר שאני רוצה לקנות, נכנס לרשימה. ככה יהיה לי מול העיניים את כל הדברים שאני רוצה לעצמי ואולי זה יגרום לי לרצות לעבוד. הרשימה אמיתית לחלוטין. ניהלתי אותה בכל התקופה האחרונה, והסדר שלה פה הוא סדר ההוספה האמיתי של הדברים שרציתי, בדיוק כמו שכתבתי אותם.

בדיעבד, היא כנראה לא עבדה, כי הרצון להמשיך בחופש היה גדול מכל צורך שלי בכל אחד מהדברים שלמטה. אבל בכל מקרה, הנה היא:

סמארטפון (סוף סוף)
אקס-בוקס או PS3 (צריך להחליט), לא פרוץ!
ספה שלא נדבקת בקיץ. עדיפות גם לספה נוחה
לפטופ שלא מתחמם כשרואים ב-HD
סכין חדה (אולי שתיים)
נעליים ליום יום
טלוויזיה חדשה בת זונה
רמקולים חדשים בני זונות
קרש חיתוך
מעיל חדש (עדיף לפני שייגמר החורף)
כפכפי קרוקס
תחתונים
צפצפה לאופניים
אופניים
IPod קלאסיק 160 ג'יגה
האוטוביוגרפיה החדשה של כריס ג'ריקו (פעם ראשונה שאני רואה את השם שלו בעברית. איזה מוזר זה)
מזלג או שניים (זה בא בכלל בבודד?)
בובת ראווה ותחפשות של דארת' וויידר (לכבוד פורים)
שוקולית
מערכת התראה אוטומטית נגד חתולים מחרבנים, כולל לייזר כמו במשימה בילתי אפשרית.
גרביים.
נגן לריצה עם יותר מ-4 ג'יגה זיכרון
מטאטא
קטשופ
אוזניות לריצה
ערק (זה שפל חדש, אין ספק)
וויסקי כלשהו לאורחים, לא משנה כל כך איזה כי גם ככה אני שותה רק מהערק
מצלמת dSLR
חגורה
הדבר הזה מאלומיניום ששמים עליו את השמפו במקלחת
וילון למקלחת
וילון לחדר
מטקות
משקפי שמש

הדבר הזה מאלומניום ששמים עליו את השמפו, חלוד

34 פריטים. אני מעריך שתוך חודשיים/שלושה יהיה לי את כולם.
כשיהיה לי את כולם אני אגיד לכם מתי היה יותר כיף - בלי כלום ובלי עבודה, או עם הכל ועם עבודה.
אני יכול לנחש מה תהיה התשובה, וכנראה גם אתם.

סתירות

לא מעניין אותי מי יהיו השופטים בגרסה הישראלית של The Voice.

מעניין אותי מי הדביל שהעביר את השידור החוזר של לונדון וקירשנבאום מ-1:30 בלילה ל-00:30.

לא מעניין אותי עם מי ציון ברוך יוצא.

מעניין אותי הבגד ים שבר רפאלי לבשה בחופשה שלה באיטליה.

לא מעניין אותי איפה את לומדת.

מעניין אותי איזה עוד שאלות אני צריך לשאול כדי לגרום לך לחשוב שאת מעניינת אותי.

לא מעניין אותי כמה קלוריות יש ביוגורט עם המלא פירות, חלבה ושוקולד מריר שאני קונה בדרך לים.

מעניין אותי (אנטרפולוגית) איך זה שהבחורה הכי שמנה בחוף היא היחידה שקונה ארטיק מההוא שצועק "אני הולך".

לא מעניין אותי אייפון 5.

מעניין אותי כמה יירד המחיר של אייפון 4 אחרי שייצא אייפון 5.

לא מעניין אותי מתי נכנסת שבת.

מעניין אותי מתי יוצאת שבת, כדי לדעת מתי אני יכול לעלות על האוטובוס בחזרה לתל אביב.

לא מעניין אותי הכותל המערבי.

מעניין אותי כמה אנשים מתו בגללו.

לא מעניינת אותי העלייה במחירי המים.

מעניין אותי לדעת עוד כמה זמן הבעלים של הדירה שלי ימשיך לא לשים לב שאני לא משלם מים כבר שנתיים ואולי הוא כן.

לא מעניינת אותי טמפרטורת המים.

מעניין אותי מתי כבר לא יהיו מדוזות.

לא מעניין אותי מהי טמפרטורת החדר.

מעניין אותי לקבל את הבירה שלי הכי קר שאפשר.

לא מעניינת אותי התחזית האסטרולוגית היומית שלי.

מעניין אותי לדעת אם היום אני אפגוש אנשים חדשים.

לא מעניין אותי לקצוץ את הציפורניים בבהונות שלי.

מעניין אותי למה גרביים זה כל כך יקר.

לא מעניין אותי שאף אחד שאני מכיר לא אוהב את המוזיקה שאני שומע.

מעניין אותי להבין איך זה שאף אחד לא רוצה לבוא איתי להופעת בלוז של סגול 59.

לא מעניין אותי מתי אייל גולן פותח קופה בקיסריה.

מעניין אותי מתי לוקאץ' יופיע לקהל שהגיל הממוצע שלו גבוה מ-17.

לא מעניין אותי מה גלעד שליט יאכל בארוחה הראשונה שלו (בטח לא חומוס).

מעניין אותי איזה תמונת פרופיל הוא יבחר כשהוא יפתח פייסבוק, ואם הוא יאמין שהוא לא חולם/מת כשהוא יראה את מסי משחק כדורגל.

ומעניין אותי להבין איך אני לא עובר אף ראיון עבודה עם אנשי כח אדם.

דילן מקיי

לפני ההופעה עוד צחקנו.

ידענו שיש סיכוי שנתאכזב, אז אמרנו שלפחות נוכל למכור את הכרטיס אחר כך. "אם הוא ימות אחרי ההופעה נמכור את זה במלאאאא." שלא נדבר על מה יקרה "אם הוא ימות תוך כדי ההופעה. ככה סתם, ייפול על הבמה. ואז תהיה תמונה מפורסמת שלו, שוכב מת על במה בישראל. ולנו, ל-נ-ו יהיה כרטיס מההופעה הזאת. נהיה מיליונרים!!!".

אף אחד מאיתנו לא חשב שעד סוף ההופעה נצליח אנחנו כמעט למות. משעמום.

האיש ששווה מיליונים.

"אבל ידוע שדילן נותן הופעות גרועות."

מתן עם נעל של מיסי

נכון. גם אני ידעתי. אבל עד אליו, הופעה גרועה בשבילי היתה, לדוגמא, לשמוע את שני הבנים של מאיר אריאל מחרבים את זכר אביהם עם ביצועים גרועים וחוסר כישרון טוטלי. או לשלם 300 שקל כדי לראות את מיסי אליוט זורקת נעליים במשך חצי שעה ואז הולכת הביתה. אבל אף פעם לא חוויתי הופעה גרועה בצורה הזו – הופעה שגרמה לי להרגיש טמבל. גרמה לי להרגיש חסר אונים. וגרמה לי להצטער שאין לי סמארטפון. כן כן. אחרי חודשים (או שנים) של אי כניעה ללחץ חברתי ("יאללה, איך אתה עוד עם הענתיקה הזאת? אתה יכול לשלוח בזה SMSים בכלל??") ועמידה בפיתויים ("אתה תוכל לצפות בפורנו תוך כדי שטיפת כלים!"), הפעם הראשונה שבאמת רציתי להיות גם כמו כולם היתה כשישבתי ביציע 18 באיצטדיון רמת גן ביחד עם עוד 30,000 איש, אחרי שההופעה התחילה (!!!), כשאני בטוח שלי היה הכי משעמם מכולם. כי רק לי אין סמארטפון שיעזור להעביר את האכזבה.

מצ'עמם

קשה לי אפילו להסביר למה לא נהנתי. אני לא יודע איזו אחת מהבעיות שהיו בהופעה שברה את גב הגמל. אני לא יודע אם זאת העובדה שישבנו 100 מטר מהבמה וכל הסאונד התערבב עד שהוא הגיע אלינו לאוזן, וגם לא עזר שלא ראינו כלום (גם לא ב"מסכי הענק" שהראו אותו בדיוק באותו גודל כמו במציאות), או שהקול של דילן שלא היה קרוב לשום דבר שאני מכיר ושבשילוב עם הסאונד לא הבנתי בכלל מה הוא אומר, או העיבודים לשירים שהיו שונים לגמרי מהמקור. זה כנראה שילוב של הכל. בשורה התחתונה, יצאנו שיר אחד לפני הסוף, מבלי שאני אזהה שברקע הוא שר את השיר שאני הכי אוהב שלו.

מה שהכי מעצבן זה שדילן עצמו כנראה מאוד מודע לכל הענין. הוא יודע מה אנשים חושבים על ההופעות שלו, אבל הוא גם יודע שהן לא ישנו ואנשים ימשיכו לאהוב אותו. פשוט לא איכפת לו, או שכן איכפת לו - איכפת לו לעשות דווקא ולגרום לאנשים לא ליהנות. אולי הוא בסך הכל רוצה להרגיש מורד גם בגיל 70.

הלו, לא רואים!

אני בטוח שיש אנשים שחושבים שהם נהנו בהופעה. אני מקנא באנשים האלה. או ליתר דיוק – אני מקנא בתת-מודע שלהם, שגורם להם לראות בצורה חיובית משהו רק בגלל שכולם רואים אותו בצורה שלילית, ואז לגרום להם להרגיש טוב עם עצמם, מבלי שישמו לב בכלל. הנה מישהו כזה שמצאתי ב-Ynet:

חבל שבאתם, חבל על הכסף שלכם, תחזרו לפופ שלכם.. חבל שלא השארתם את 100 מעריצים האמיתיים של בוב דילן שם לבדם, ככה לא היינו צריכים לשמוע את השטויות שלכם, אני שומע את בוב דילן מגיל צעיר, 60 דיסקים מקוריים בבית, מה חשבתם שתבואו ותשמעו את מר טמבורין כמו שאתם שומעים פעמיים בשנה כשאתם פותחים את גלגל"צ??
תשאלו את אביב גפן, את אסף אבידן, שלומי שבת, אהוד בנאי, שלמה ארצי...כולם גדלו וכותבים לאור שיריו של דילן. תשאלו אותם איך היתה ההופעה ותבינו איזו הופעה מפוצצת ומעולה זו היתה, בטח שלא תהנו, אתם מכירים את השירים שלו בכלל? את הביוגרפיה? מה חשבתם טיפשים שכמותכם. לכו תשמעו את ליאונרד כהן שר הללויה למחלקה השיקומית בבית לוינשטיין. תשאירו את בוב דילן לנו, אנחנו נסתדר. בוב אוהבים אותך, תודה על ההופעה הכי טובה שראיתי בחיי. בדיוק כשחשבתי שאני כבר לא יכול לאהוב את שיריך יותר ממה שאהבתי, באת והוכחת כמה אתה גדול! 

תת-מודע כזה שווה זהב, כי הוא יכול לחסוך הרבה כסף שהיה הולך בדיעבד לפסיכולוג.

לא יכול? או לא רוצה?

[הערת העורך - כשכתבתי את הפסקה האחרונה חשבתי על זה שאולי גם לי יש תת-מודע כזה, שגורם לי להרגיש טוב עם עצמי שלא בצדק. כמו נגיד שאני מרגיש יותר טוב מכולם כי אני לא רואה כוכב נולד. אז אני מקווה שבאמת יש לי כזה, כי אז אני יכול להרגיש שחסכתי כסף על טיפול פסיכולוגי בזכותו. אם לא הוא, הייתי צריך כבר מזמן לחפש עבודה.]