חם לי

• הלכתי להסתפר.
  כאילו כרגיל. רק שהפעם החלפתי ספר.
  לא אמור להיות סיפור גדול, בהתחשב באין שיער שיש לי. אבל כן סיפור גדול, בהתחשב בכך שאף פעם לא החלפתי ספר.
  כבר 9 (!!!) שנים שאני מתאם את ההגעות שלי לטבריה עם הצורך להסתפר. בחורף מדי פעם, בקיץ יותר. חם לי.
  אז נכנסתי לספר השני בחיים שלי, מתחת לבית. שישי בבוקר, איך שהוא פתח.
  כבר  היה מישהו בפנים. דיברו על דירות ועל בעלי דירות. שיחה קבועה בתל אביב.
  ראה שנכנסתי. זיהה שאני בשר טרי.
  "פעם ראשונה פה? קח, יש פה עיתון. 7-8 דקות אני איתך."
  הסתכלתי מסביב. מוזר. הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שאין טלוויזיה עם ערוץ 24.
  הייתי בטוח שיש כזה בכל המספרות. אבל אצלו לא.
  טלפון צילצל. "הלו? כן, פתוח. אני עד שלוש פה. לא, עדיף שלא תביא כלב." איפשהו בתל אביב מסתתר גם ספר כלבים בטח.
  אחרי 7-8 דקות הוא היה איתי.
  "מה לעשות?", שאל. עשיתי עם הכתפיים. מה, הוא צוחק עלי?
  "טוב, מתי פעם אחרונה הסתפרת?" שאל לפני שהספקתי לצחוק בעצמי.
  "חודש". תדירות גבוהה. אנחנו באוגוסט וחם (מוטיב חוזר בחיים שלי, החום).
  הוא הנהן. כאילו חישב בראש כמה השיער צומח בחודש, ולפי זה הבין מה לעשות.
  בזמן שקיצץ, התעניין בי. "אתה עירקי?"
  "כורדי", עניתי, בגאווה מזויפת.
  "כורדי?? אז איך הגעת לפה? אין כורדים בתל אביב." הא?
  "אין??"
  "אין. אתה מכיר פה כורדים?" שאלה טובה.
  "לא יודע. אף פעם לא התעניינתי."
  "אני אומר לך אין. גם אין פרסים. אני פרסי, ואני אומר לך גם פרסים אין."
  "לא יודע. אבל זה הגיוני, שמו אותנו רחוק מתל אביב. רק החזקים שרדו את הדרך." שיחקתי אותה אמנון לוי.
  נכנסה מישהי עם מישהו. לקוחות קבועים. אמרה לו "רוצה לעשות לי פן?"
  הוא צחק. "פחחח, נראה לך שאני אעמוד חצי שעה כמו טמבל בשביל 50-60 שקל?? בואי אני אתן לך 50 שקל ותעזבי אותי בשקט."
  ברגע הזה ידעתי שעשיתי בחירה נכונה.
  
  
• וכן, החום הזה. נמאס לי ממנו.
  חם לי הרבה יותר מרוב האנשים, את זה אני יודע ממזמן.
  קראתי שהמוח הוא יוצר החום המרכזי בגוף. ככה אני גם מנחם את עצמי. חם לי יותר מכולם כי המוח שלי גדול יותר משל כולם.
  אבל באמת נמאס לי. שיגיע כבר הכפור, החושך, והרצון לחיות גם כשהמזגן לא דלוק.
  
  
• משפטים שנזכרתי שאמרה לי פעם:
  - "יש לך לב של דביל עם מוח של אינטיליגנט."
  - "לא יעזור לך, אתה בנאדם טוב למרות שאתה חרא."
  - "יש לך תובנות טובות למרות שאתה אידיוט."
  
  
• תוך כדי עוד דייט כושל, הכושלת ניסתה לחנך אותי. "מה, אתה לא משחק בקנדי קראש???"
  עד אותו רגע לא ידעתי מה זה. עכשיו אני יודע, והחיים שלי פחות טובים.
  הבת זונה, לקחה לי כבר איזה כמה שעות מהחיים, ואני רק בשלב 30.
  
  
• רציתי לכתוב עוד, אבל אני עייף.
  החום מעייף.
  ביי.

גן עדן לגאנגסטרים

• בדרך להורים קניתי Jacobs. הם עדיין עם נמס עלית, ואני כבר לא יכול לשתות אותו בהנאה. בסתמיות כן, לא בהנאה.
  זה היה בפסח, אז אמא חיפשה כתובית "כשר". לא היתה, אז נאלצתי להמשיך עם הנמס עלית עד אחרי פסח. לא כי לא כשר. כי אני מתחשב.
  אחרי שבועיים היא אמרה "אתה יודע כמה הקפה שלך עולה?", בטון שרמז שהוא עולה הרבה.
  אמרתי "לא", כי אני קונה מה שבא לי מבלי לבדוק מחיר כחלק מההתנהלות הכלכלית השערורייתית שלי. "35 שקל פה. בטח אצלך יותר", אמרה. ואז נזכרתי שקניתי אותו ב"סופר באבא", ובאמת באותו רגע היה לי מוזר שהוא עולה 44 שקל (אבל לא מנע ממני לקנות).
  "אבל שתדע שכולם שותים ממנו עכשיו." כאילו זה פלא.
  "ברור אמא. הוא יותר טעים", סיכמתי.
  
  
• בזמן שחיכיתי לרכבת המאחרת ניסיתי לחשב כמה זמן אני מבזבז בשנה בגלל שהיא מאחרת. לא כולל זמן נסיעה. רק איחורים.
  היא תמיד מאחרת בדקה שתיים, לפעמים ביותר. אז חישבתי 5 דקות בממוצע ליום (הלוך חזור). כפול 200 ימי עבודה, יצא לי 1000 דקות. לחלק ל-60, יצא לי 16.5 שעות. הוספתי לזה עוד איזה 7 שעות שינה, וזהו, סגרתי יום. יום שלם בשנה הולך לי רק על איחורים של הרכבת.
  החיים קצרים.
  
  
• דברים שהיא עשתה בפעם הראשונה שנפגשנו, בערך בסדר כרונולוגי:
• כשראתה אותי אמרה "זה מה שאתה לובש תמיד? זה לא הבגדים שאתה יישן איתם?"
• שתתה לי את הבירה.
• השקיעה 5 דקות בלבחור סושי, התחרטה וחוזר חלילה 4 פעמים.
• הציעה לי לטעום סושי לא לפני שמעכה את הסושי באצבעותיה (צ'ופ סטיקס זה לחלשים).
• שמעה קצת עלי ושאלה (אולי בצדק) "רגע, אז אתה בעצם לוזר?"
• ניגבה את הפה עם מפית. ואז עם המפית שלי. אני לא ניגבתי כי לא נשארה לי מפית.
• רכנה קדימה מעל השולחן, משכה לי את החולצה והציצה פנימה (לא יודע למה, לא שאלתי).
• לקחה לי את הוואטסאפ והתכתבה עם עוזי ("אחייי, אני בדייט עם כוסית עללללל!!!")
• שאלה אותי "עד איזה גיל הניקו אותך?". לא ידעתי את התשובה ואני מקווה שגם לא אדע.
• עשתה לי ראיון עבודה. לא עברתי.
• אמרה "בוא אליך הביתה אבל שתדע שלא יהיה סקס."
  
  כל זאת ועוד. אולי המשך יבוא.
  (נ.ב. באמת לא היה בסוף)
  
  
• בהפסקת הצהריים, אחת שאני לא מכיר כל כך אמרה שיש לה שעון בסמארטפון שמראה שני זמנים שונים - את השעה פה ואת השעה ביפן. כי אמא ביפן.
  אמרתי לה שאני רוצה גם שעון כזה. אבל בשעון השני אני לא רוצה שיראה לי את השעה האמיתית. אני רוצה שיראה את השעה שאני רוצה שתהיה.
   
• "וואי, אחי, שומע? נעלמו שלושה אנשים בים. בטח טבעו."
  "אוי לא. אסון. מסכנים, מחפשים אותם עדיין או שכבר מצאו?"
  "אה רגע."
  "מה קרה? לא טבעו?"
  "טבעו טבעו. אבל בדואים אחי."
  "אה, איזה מזל. אלה תמיד טובעים."
  "כן אחי, ערבים לא יודעים לשחות."
  
  כעבור שבוע:
  
  "וואי, אחי, שומע? מתו שישה אנשים בתאונת דרכים."
  "אסון. מרגיש כמו פיגוע. מסכנים."
  "אה רגע."
  "מה קרה? לא מתו?"
  "מתו מתו. אבל ערבים כולם אחי. מדיר אל אסד."
  "אה, איזה מזל. אלה תמיד עושים תאונות."
  "כן, אחי. ערבים לא יודעים לנהוג."
  "רגע, אז למה יש שירים עצובים ברדיו?"
  "יום השואה אחי."
   
• לפני קצת זמן היתה הופעה של קוליו, פה בשכונה.
  תזכורת למי זה קוליו:

 

•  לא הלכתי, כי אף אחד שאני מכיר לא אוהב את המוזיקה שאני אוהב.
  במקום זה ראיתי סטנד אפ, של כריס רוק. הוא אמר שהמוזיקה שהיית שומע בזמן שהתחלת להתעניין במין השני, היא המוזיקה שתאהב כל החיים. לא בדקתי את התאוריה בצורה מדעית, אבל במקרה שלי היא די נכונה.
  הבית שגדלתי בו לא היה מוזיקלי. שמעו בו רשת ב'. ככה שהשפעות וזכרונות המוזיקה שלי מתנקזים לשלושת אלה:
• קלטת של האלבום Dangerous של (הגדול מכולם) מייקל ג'קסון שקיבלתי מדודה שלי. עשיתי כמה עותקים שלו כי שמעתי אותו כל הזמן והיה לי טייפ דאבל קאסט של חברה לא מוכרת והקלטות נהרסו תמיד.
• קלטת אוסף שמצאתי בגן חיות בקיבוץ בגולן ולקחתי לעצמי. הייתי שומע את האוסף הזה המון, ורק הרבה אחר כך, כשהגיע האינטרנט ואיתו התבונה, הבנתי מה היה בו (אני הולך לזרוק שמות שלרוב לא יגידו הרבה אבל לי היום אומרים המון) - הלהיטים הכי גדולים של פאבליק אנמי, ביסטי בויז, ראן די.אמ.סי, אייס קיוב, וגם, איפשהו שם בין כולם, שיר הסיפור שהכי אהוב עלי עד היום - "שכחתי את הארנק שלי באל סגונדו", של A Tribe Called Quest.
• המורה שלי לאנגלית בכיתה י', הקדישה שיעור שלם ללימוד מילים משיר. השיר היה אותו שיר של קוליו מלמעלה שאז היה להיט ענק אבל אף אחד לא באמת הקשיב למילים שלו. אני זוכר את השיעור הזה, איך עקבתי אחרי המילים על הדף בזמן שאני שומע אותם בפעם האלף אבל בעצם בפעם הראשונה. יש סיכוי יותר מסביר שהשיעור הזה שינה לי את החיים, כי אחריו כבר לא שמעתי מוזיקה באותה הצורה ואין לי ספק שהמוזיקה שאני שומע מאז והתרבות שנחשפתי אליה בגלל המוזיקה היא גורם משמעותי מאוד באופי שלי היום.
• השבוע עשיתי קצת סדר במגירה ומצאתי דף שאותה המורה לאנגלית חילקה כשהיא עזבה את בית הספר. היא כתבה לכל תלמיד שלה חמשיר קטן. זה מה שהיא כתבה לי (שימו לב גם לציור המדוייק):
  
   
  

דייט כושל, מספר 173

מישהו הביא לי מספר טלפון של מישהי. אמר "דבר איתה, היא בסדר היא."
ידעתי שהוא כנראה טועה, אבל אני אופטימי מטבעי (שקר), אז זרמתי.
גיששתי קודם, כי אני שונא להפריע.

כשהחזירה צלצול כבר היה לילה והייתי קצת שיכור (במקרה), והזהרתי מראש שאני עלול לדבר שטויות. ודיברתי. היא בעיקר הקשיבה, וצחקה. אם הייתה מדברת יותר אולי הייתי שם לב שהיא לא בדיוק כוס התה שלי (בכוונה בחרתי בביטוי הזה כי אפשר לנקד את אחת המילים בו בצורה קצת שונה ואז זה יוצא מצחיק ועדיין נכון באותה מידה).
למחרת בבוקר, כשניסיתי להיזכר על מה דיברתי איתה וקראתי מחדש את ההתכתבות בנינו אחרי השיחה, עלה החשד הראשון - היא שלחה לי שתי הודעות, ובשתיהן היה סמיילי קורץ.

סלידתי משולחי הסמיילי הקורץ ידועה בציבור, וגם עכשיו, כשאני קורא את ההודעות שוב, אני לא מבין למה היא התכוונה. היא כתבה לילה טוב, ואז קרצה. האם היא לא באמת התכוונה שיהיה לי לילה טוב? או שהיא רמזה שהיא תדאג בעצמה שיהיה לי לילה טוב? שתי האופציות לא הגיוניות, אבל לא הצלחתי לחשוב על עוד אחת. לא יודע. אולי אני צריך לבקש ממישהו להסביר לי איך ולמה משתמשים בסמיילי הזה.

אז קבענו להיפגש. היא איחרה. כשהגיעה כבר הייתי בסוף הבירה הראשונה. בהתחלה בעיקר הקשבתי בזמן שהיא בילבלה לי בביצים מטפורית, ושתיתי עוד שתי בירות. אחר כך כבר הייתי טיפה שיכור (הפעם לא במקרה) והיא לא עניינה אותי אבל הבירה היתה טעימה, אז במקום ללכת הביתה עברתי לדבר שטויות בתפזורת למטרת בידור עצמי. אני לא זוכר בדיוק מה אמרתי (אני זוכר בערך שתארתי לה איך העולם יהיה עוד 100 שנה ולמה הנכדים שלנו יהיו קומוניסטים, ושצריך לשלול זכויות אדם בסיסיות מכל מי שחושב ש"חברים" טובה יותר מ"סיינפלד"). אני כן זוכר את הבעת הפנים שלה משתנה לאט לאט מחיוך למבט שאומר "מה אני עושה כאן ומי זה המוזר שיושב מולי??" (מבט שבטח היה מוצדק, כי אני רואה אותו לפעמים אצל אנשים שמדברים איתי).
דווקא כשהיה ברור שהערב צריך להיגמר, היא הוציאה מהתיק אורביט והציעה לי גם. פיספסתי משהו? היא איכשהו בכל זאת נהנתה מהשעה המיותרת הזאת וכבר חושבת על הצעד הבא? אני לא מבין נשים אז זה בילבל אותי, אבל למרות שאני אופטימי מטבעי (שקר) הבנתי שאין שום סיכוי שהערב הזה ישתנה לטובה.
ואז היא עשתה לי את הטריק הידוע שפעם היה איכפת לי כשעשו לי אותו - היא הלכה לשירותים בדיוק שהזמנו חשבון. אז שילמתי. גבר צריך לעשות מה שגבר צריך לעשות (או משהו כזה).
נפרדנו לשלום בקרירות (אורביט או לא אורביט) וחזרתי הביתה בהרגשה שביזבזתי את ערב יום חמישי שלי (הערב האהוב עלי בשבוע. וידוע שאני אוהב ערבים).

למחרת קיבלתי את זה:

קראתי וצחקתי. בעיקר כי לא היה בהודעה שום סמיילי קורץ.