מה אני עושה פה?

בבוקר אחרי שפרסמתי את הפוסט הקודם, קראתי אותו שוב. אני עושה את זה תמיד - מחכה יום ואז קורא את מה שכתבתי. בדרך כלל, אחרי הקריאה הזאת, אני יכול לנחש אם אנשים יאהבו את הפוסט או לא. אבל אחרי שקראתי את האחרון, הוא נראה לי כל כך מבולבל וחסר פוקוס שלא הבנתי בכלל מה רציתי מכם (ומעצמי).
תכל'ס, יכולתי לנחש את זה תוך כדי הכתיבה. בעיקר כי הסיבה היחידה שישבתי לכתוב את הפוסט ההוא היתה שעבר כבר חודש מאז הפוסט שלפני כן, ועד עכשיו השתדלתי לעדכן בערך פעם בשבועיים אז הרגשתי מחוייבות לכתוב משהו. לא ברור בכלל למה, בהתחשב בכמות הקוראים שיש לי.

וזה קרה כבר, קצת לפני כן. לא אהבתי את "תמיד יורד גשם בפורים" כשקראתי אותו יום אחרי. וכמה ימים אחר כך הרגשתי צורך לפצות את מי שכן קרא אותו, אז ישבתי וכתבתי בלי חשק (אבל די בקלות) פוסט שהמטרה היחידה שלו היתה להצחיק בצורה הכי קלה שאני מכיר - לקחת אירוע אמיתי ולהוסיף לו "אמת" חדשה כדי לשעשע. סוג של שקר לבן. סוג של התמסחרות. (אבל זה כנראה עבד...)


אבל עכשיו אני יושב ולא כל כך מבין למה אני כותב, בכלל.

ההתחלה היתה מבטיחה. סוף ינואר 2011, נתקעתי על אי וויטנאמי בזמן חגיגות ראש השנה הוויטנאמית. הכל היה סגור, ולא היתה תחבורה ציבורית. קצת כמו פה אצלנו. לא היה לי יותר מדי מה לעשות, אז ישבתי על המרפסת וכתבתי את הפוסט הראשון, שאז עוד הגיע אליכם במייל. התגובות נעו בין "חחחחחחחחח" לבין "מיקו, אין ספק שאתה גאון!!!! אני מבקש ממך לפתוח בלוג קבוע!!!! (נ.מ.)".

הרצל wannabe

את הרעיון לכתוב משהו שהוא יותר מ"אני עכשיו פה. מחר אני הולך לשם. לי כיף ולכם לא" הגיע מאיתי, שנהג לעדכן תמיד בטיולים שלו. אז העתקתי.
אבל אחרי שחזרתי, הסיבה היחידה שהמשכתי לכתוב פה היא התקווה שיתפתח מזה משהו. שעורך "ידיעות אחרונות" יגיע לפה בטעות ויתרשם כל כך עד שהוא ייתן לי את משבצת הטור שאחרי הטור של שלמה ארצי שאחרי הטור של יאיר לפיד. או שמנכ"ל כתר ספרים יציע לי חוזה לאוטוביוגרפיה של שלושה חלקים על חיי (בפועל בקושי הצלחתי למלא דף אחד של קורות חיים). או שנקבה כלשהי תקרא את כל הפוסטים ותפנה אלי במייל רק כדי להגיד לי שאני גאון (!?).
(מוטיב חוזר שכבר דיברתי עליו - אנשים מתבלבלים יותר מדי בין מצחיק לגאון. זה פוגע בכל מי שבאמת גאון, ולא סתם מצחיק, כמוני).

"הו מיקו, אתה כל כך חכם ויפה ומצחיק (לפי הסקרים), בבקשה תתחתן איתי!" - מבוסס על מקרה אמיתי

שנה ו-30 פוסטים אחר כך, המסקנה שלי על עצמי היא שאני - א. לא טוב בזה כמו שחשבתי שאני אהיה, ו-ב. לא אוהב את זה כמו שחשבתי.
לא טוב - כי לא הצלחתי לגרום כמעט לאף אחד שלא מכיר אותי לקרוא את מה שכתוב פה בעניין, ולמעט מאוד שכן מכירים אותי. אולי בגלל שאין נושא אחיד לכל הפוסטים, או אולי סתם כי אני לא מעניין.
לא אוהב - כי היה לי את כל הזמן שבעולם להשקיע בזה, ולא השקעתי. וגם - את הפוסטים הכי טובים כתבתי כשאני שיכור (בעצם אני לא יודע מה זה אומר).
ואם למקד את זה, גיליתי שאנשים אוהבים הרבה יותר את הפוסטים המצחיקים שלי, ואני אוהב הרבה יותר לכתוב את הלא מצחיקים. אני טוב במה שאני עושה בלי חשק, ואני לא טוב במה שאני רוצה להיות טוב בו.

רק חברים דימיוניים תומכים ברגעים הקשים (רגעים קשים במקרה זה = יותר מדי בירה)

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה כפוסט פרידה מ"נוסע וחוזר".
אני אסיים אותו רק עם שינוי מדיניות - אני אכתוב כשאני ממש ארצה, ואני לא יודע באמת כל כמה זמן זה יקרה, אם בכלל. וברור לי שזה הצעד הנכון כי אם לא הייתי מכריז על זה, אף אחד לא היה שם לב לשינוי...

זו בטח שקיעה, כי אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שהייתי ער כדי לראות זריחה

איך היה?

לא ספרתי כמה פעמים שמעתי את השאלה הזאת מאז שחזרתי. זה בטח בסביבות מספר החברים שלי בפייסבוק חלקי 10 (כמות האנשים שאני באמת בקשר איתם, שעם חצי מהם אני בקשר רק דרך הפייסבוק.).

אני מנחש שלא עניתי לאף אחד מהם תשובה מספקת, אז אני אנסה שוב פה.

קודם כל נשים בצד את כל הקלישאות: היה אדיר, מעולה, אחת החוויות אם לא ה-, מטורף, משהו שאני לא אשכח אף פעם, מאלף, מעלף, בנזונה.

היה בנזונה.

אם אחת התשובות האלו סיפקה אותכם, אז אחלה. וגם יכול להיות שבכלל לא מעניין אתכם לשמוע יותר מזה, כי מה אני צריך לשמוע על כיף של מישהו בחופשה בזמן שאני תקוע פה. אז גם זה אחלה.

בשביל כל השאר אני ארחיב:

הדבר שהכי כיף לי בטיולים האלה זה החופש.

בירלאו. כנראה הבירה הטובה בעולם.

חופש במשמעות של לקום בבוקר ולעשות רק את מה שעושה לי כיף. רוב הזמן זה מסתכם בכלום, והפעם היה לי את החופש לעשות כלום כמעט כל הזמן, חוץ אולי מימי נסיעות וימים שבהם הרגשתי חובה לראות אטרקציות. כלום של לקום בבוקר ולשתות קפה על האינטרנט. כלום של ללכת לחוף ולקרוא ספר. וכלום של לאכול 3 ארוחות ביום כאילו אין מחר/כרס. כלום של לשתות מללללללאאא בירה (צ'אנג בתאילנד, בירלאו בלאוס, 333 בוויטנאם ואנגקור בקמבודיה) כל ערב תוך כדי משחק סנוקר שלא נגמר. כלום.

וגם חופש במובן של לבחור עם מי אתה מטייל. אופציה שמשנה את הטיול לגמרי. לא שבטיולים הקודמים היו לי פרטנרים לא טובים. להפך, לא יכלו להיות יותר טובים. אבל יש משהו בחופש של לבחור עם מי לטייל שמשנה לגמרי את החוויה. אם זה לבלות יום בצ'אנג מיי עם אוסטרית בהתלהבות (אולי רק בגלל שהיא אוסטרית) ולהבין יום אחרי שהיא משעממת יותר ממני, או "להיזרק" ע"י בריטי שחשב שנמאס לו ממני למרות שהעברנו שבוע ביחד על קטנועים ברחבי וייטנאם (“מתי אתה מתכנן ללכת לדאלאט? עוד יומיים? טוב, נראה לי שאני אלך לשם עכשיו”), או למצוא את עצמי ב-3 שעות של שיחה עם זוג לונדוני על ההשפעה של N.W.A. על העולם אחרי שסגרו את כל הפאבים בלואנג בראבנג (יש עוצר ב-23:30), או למצוא את עצמי בחדר אפוף עשן עם שלושה ישראלים שהכרתי שעה לפני.

ואולי גם חופש בקטע של ניתוק מוחלט מהחיים האמיתיים. בלי דאגות* על כסף (תודה צה"ל), על הדירה ובעיות הצנרת שלה (תודה אדם. ותביא כבר ת'כסף! :), על אנשים שמתים סתם בארץ, על אחי שמבזבז את החיים שלו בישיבה (כזאת של הקדוש ברוך הוא (ברוך שמו)), על דודה שלי שקיבלה שבץ בגיל 40 (כנראה שכל המשפחה שלי מזדקנת מהר), על למה יעקב שחר החתים את משומר הנכה הזה לעוד 4 שנים, על האינטרנט של הוט שלא עובד, על Lupe Fiasco ששבר לי את הלב אחרי שהוציא אלבום כל כך גרוע אחרי 2 קלאסיקות (כל כך גרוע שיש סיכוי שאני אכתוב על זה בפוסט הבא).

*התחלתי לכתוב את הקטע הזה עם "דאגות על בנות" אבל מחקתי כי עם זה מתעסקים גם בטיול.

זה עונה בקיצור על "איך היה?”.

היו עוד כמה שאלות ששאלו אותי, כמו:

"איפה היה הכי כיף?”

אשת חלומותי

בלאוס. לא ברור למה, אבל שם פגשתי את האנשים שהכי נהנתי איתם. את השבועיים הראשונים שלי שם התחלתי עם דייגו, איטלקי מג'נון, ודי מהר קיבצנו סביבנו חבורה אוניברסלית של אנשים מעולים – זוג בריטי (קרולין, מי שלבשה את המכנסיים בזוג, היא כנראה אשת חלומותי – יודעת בעל פה את הדיסקוגרפיה של ד"ר דרה ורואה "הסמויה"), צרפתי מכור לסוליטר, איטלקי (נוסף) בן 40 שפוטר מעבודתו כגנן וקיבל פיצויים והחליט לטייל איתם בעולם, צרפתייה פעורה שנעלמה לנו בוקר אחד ולא חזרה, והודי שמסרב לקרוא לעצמו הודי כי הוא גר בחבל סיקים בהודו וטוען שההודים והבריטים דפקו אותם (את הסיקים).

בגיחה השניה שלי ללאוס הייתי בדון דט, שזה בגדול אי שקט על נהר המקונג האגדי, ושם היה את החיבור המושלם של הרצון שלי לעשות כלום עם מקום שתומך בצורה הכי טובה שיכולה להיות (אין מה לעשות חוץ מלשבת על אבוב בנהר ולראות עלים שחורים נושרים).

יותר כיף מזה??

כלום בדון דט

"לפני שנסעת אמרת שאתה מפחד לטוס לבד. עבר לך?”

כן, די מהר. כולם (לא באמת כולם. בעיקר איתי, שלומי, ניר, רועי ובועז) אמרו לי לא לדאוג, ושמכירים אנשים מהר מאוד, והם צדקו. פגשתי מאות (באמת) אנשים. אחרי שבועיים כבר עשיתי את השיחה* בצורה אוטומטית עם כל מי שהיה בסביבה. אני מעריך שלמרות הכל הייתי לבד בערך ברבע מהטיול, כשחצי מזה (שמינית. איזה חנון.) היה מבחירה. בחצי השני סתם לא פגשתי אף אחד מעניין מספיק. בגדול, זאת הדרך הכי טובה לטייל בדרום מזרח אסיה, וכנראה בכל שאר המקומות המתוירים.

*השיחה – שיחה אוטומטית שקוראת בכל פעם ששני מטיילים נפגשים בטיול כזה. מורכבת משאלות כמו "מאיפה אתה?", "איפה טיילת?", "כמה זמן?", "כמה זמן עוד נשאר לך?" וכו'.

לבד

דוגמא לשיחה כזו:

הוא: “מאיפה אתה?”

אני: “יזראל. יו?”

הוא: “גרמניה. אמא שלי מפלסטין.”

אני: :-|

הוא: מסתובב והולך

עוד דוגמא:

היא (קמבודית): “מאיפה אתה?”

אני: “יזראל. יו?”

היא: “קמבודיה.”

אני: “אין יור מאדר. אני יודע, אבל מאיפה בקמבודיה??”

היא: צוחקת, מסתובבת והולכת.

אחרונה:

הוא: “מאיפה אתה?”

אני: “יזראל.”

הוא: “אהה, יזראל! קרב מגע!”

אני: “נכון, נכון. מאיפה אתה?”

הוא: “ג'אפאן.”

אני: “אהה, ג'אפאן! הירושימה!”

הוא: הסתובב, אבל הוא ישב לידי באוטובוס אז לא היה לו לאן ללכת.

עוד שאלות:

"עשית איזה משהו מיוחד? קפצת באנג'י? ליקקת קרפדה? אכלת תולעי משי?"

לא. אני פחדן מטבעי, אז השתדלתי לא לעשות שום דבר שנחשב מסוכן או אקזוטי. ככה אני, משעמם.

הדבר הכי קרוב למסוכן שעשיתי זה לצלול, וזה בכלל לא מסוכן. אפילו שב-3 מתוך 4 הצלילות שעשיתי המסכה שלי התמלאה בדם.

"כמה כסף הוצאת?”

לא יודע. לא בדקתי, וזה גם כנראה יישאר ככה.

"זיינת?”

"איפה הג'וקר?"

תומך בי ברגע קשה. חבר אמיתי.

הג'וקר יצא לגימלאות. הוא כבר לא יטייל איתי. אני אצטרך למצוא אלטרנטיבה לטיול הבא, אבל אני בספק אם אני אמצא משהו מוצלח כמוהו.

בגימלאות

"מה אתה הולך לעשות עכשיו?”

לא יודע. בתקופה הקרובה כלום. כן, עוד פעם כלום. כלום שיכלול הרבה ים, טיולי יום בתל אביב, בדיקת המסעדות והפאבים החדשים שנפתחו בתקופה שלא הייתי פה ושבטח ייסגרו עוד מעט, קניית מושב לאופניים שלי במקום זה שנגנב, הרבה מוזיקה עם הרמקול החדש שקניתי ושעוזי תלה לי על הקיר (לא סתם הוא מהנדס. תלה לי את המדף תוך 3 דקות. איש מקצוע), לילות עם פלייאוף ה-NBA שהתחיל השבוע, וללכת פעם בשבוע ללשכת התעסוקה, להניח את האצבע על איזשהו מכשיר ולקבל פתק עם ציור של בית, ואז ללכת הביתה.

חופש, חלק ב'

"מתי הטיול הבא?”

שאלת השאלות. גם לא יודע. זה תלוי במה אני אחליט לעשות, איפה אני אעבוד, ומה יהיה מזג האוויר במונגוליה(!!).

סוג של סיכום לחודש השני שלי בדרום מזרח אסיה

החודש השני עבר. עבר מהר מדי.

את רובו ביליתי בוויטנאם. את השבוע האחרון העברתי בקמבודיה.

אני מחכה לטיסה חזרה ללאוס, אז ניצלתי את הזמן לנסות לסכם את החודש הזה.

יצא ארוך. מתנצל.

אבל שוב, כמה חוויות ומסקנות:

ג'יזז

ראש השנה הוויטנאמי, חג הטט' (או איך שאנחנו קראנו לו - ט' בשבט), הוא סיוט לכל מטייל, במיוחד אם אותו מטייל לא יודע עליו מראש. נתקעתי 3 ימים בעיר סאפה, בטמפרטורה של 5 מעלות וראות של 3 מטר, כי כל הרכבות והאוטובוסים ממנה היו מלאים. אחר כך, נתקעתי 3 ימים באי קאט בה (לא מקום רע להיות תקוע בו, אבל בכל זאת) כי כל החנויות היו סגורות. כשכן הצלחתי למצוא אוטובוס, הכרטיס עלה לי 60 דולר!!! ככה זה כשהביקוש הוא פי 100 מההיצע.

לפעמים נדמה לי שאני משתמש בהרבה שמפו רק כדי שהתיק שלי יהיה יותר קל.

הרעיון של "סליפר באס" נשמע בהתחלה מצוין - במקום לשבת מכווץ בכיסא 12 שעות בלי מקום ברגלים משלמים עוד קצת ומקבלים אוטובוס עם מיטה! רק מה, לא אמרו לי שזאת מיטה זוגית, ויכול להיות שוויטנאמי שמן יישן לידך. ואם זה יכול להיות - זה בטוח יקרה לי. וזה קרה.

מתוך החודש שביליתי בוויטנאם, ב-8 ימים לא עשיתי כלום חוץ מלקרוא ספר בחוף. סיימתי ככה שני ספרים. אחד אדיר והשני בינוני מינוס.

חלוקת שימוש בכל הנעליים שלקחתי:

65% - כפכפים

עץ או ענן

15% - נעלי ההליכה המטורפות שקניתי בנקודות ספורט

15% - אול סטארס

5% - סנדלים

מדהים לראות את ההערצה העיוורת של הוויאטנאמים ל-הו צ'י מין, המנהיג שלהם בשנות ה-40/50/60 והבנאדם שהם מחשיבים לאבי האומה, שבזכותו לא היית וייטנאם. התמונה שלו מופיעה בכל מקום, על כל השטרות שלהם, והם אפילו שינו את השם של סייגון ל-הו צ'י מין סיטי.

עם העובדה הזאת, עלה במוחי עוד רעיון גאוני לסטארט אפ שיכול לעשות מיליונים:

לקחת את הלהיט של סולג'ה בוי ולהקליט אותו מחדש תוך כדי החלפת השם "סולג'ה בוי" ב-"הו צ'י מין". מיליוני ילדים וייטנאמים יהפכו את השיר הזה להימנון החדש של המדינה, ואנחנו נשמע שוב את הצ'י צ'ינג $$$$$$$.

חם פה. ממש חם. כמו תל אביב בקיץ. בדיעבד, עשיתי טעות בכיוון המסלול שלי, כי אני עכשיו באזור הכי חם, בתקופה הכי חמה, כשצפון וייטנאם (האזור שהייתי בו לפני חודש והיה שם קר טילים) מלא עכשיו במזג אוויר מושלם.

קרייזי האוס

הביקור במוזיאון המלחמה בסייגון הזכיר לי באיזה עולם דפוק אנחנו חיים.

אוהדי ליברפול צועקים "וואנקר!" בכל פעם שהם רואים את פרננדו טורס (לפחות בחודש האחרון).

עשיתי לחבורת אנגלים/ות "חגיגה בסנוקר" במשחק "חבר את שחקני הקולנוע". הפתעתי גם את עצמי, כי אף פעם לא שיחקתי במשחק הזה לפני כן, אבל אחרי שהצלחתי לחבר בין וין דיזל לטום הנקס בסרט אחד, הם התייאשו, קראו לי "לג'נד" וקנו לי בירה.

לסקרנים, וין דיזל שיחק ב"להציל את טוראי ראיין" בתפקיד יחסית קטן. אפילו היה לו קצת שיער אז.

אפרופו שיער, ילד בן 15 סיפר אותי. לקח לו 45 דקות. לא ברור למה, עם כמות השיער שיש לי. תוך כדי התספורת הבנתי למה אני מדוכא בכל פעם שהסתפרתי אצל יניב, הספר שלי בטבריה - הכיסוי שיניב משתמש בו (זה שכל השיער אמור ליפול עליו במקום על הבגדים) הוא בצבע שחור. בגלל זה בכל פעם שהסתפרתי, ראיתי רק את השיער האפור/לבן על הכיסוי, כי השיער השחור שעוד יש לי היה מוסווה בכיסוי. אבל מה, הילד הגאון השתמש בכיסוי לבן! ככה ראיתי רק שיער שחור נופל מהראש שלי והרגשתי מיליון דונג.

הקמבודים הם כנראה העם שסבל הכי הרבה ב-50 השנים האחרונות. לא מספיק שהאמריקאים הפציצו להם את הצורה והרגו 300,000 ועוד מספר לא ידוע (בעשרות אלפים) של אנשים שדורכים בטעות של פצצות ומוקשים עד היום, הם היו צריכים לסבול את השיגעון של שילטון הקמר רוג', שטבח 2,000,000 קמבודים. והיום היא אחת המדינות הכי מושחתות בעולם (נדמה לי שהם במקום ה-166 מתוך 180), ורואים את זה ביום יום. יש מיעוט בולט של אנשים מאוד עשירים, ורוב שקט של אנשים מאוד עניים. מרגישים את זה הכי הרבה בכבישים - הרכב הכי פופולארי בקמבודיה הוא לקסוס. במקום השני - חמור.

פה נרצחו אלפי קמבודים

ברחוב ממוצע בעיר גדולה (כמו סייגון, פנום פן), ב-5 דקות הליכה, יציעו לך (בסדר הזה): ליידי, בוק (ספר), בום בום (זהה לליידי), "מריחואן", ליידי, טוק טוק, בום בום, בוק, סאקי סאקי (דומה לבום בום, אבל בטח יותר זול), סמוק, ליידי, טוק טוק, "מריחואן" וחוזר חלילה. בהתחלה עוד אמרתי "לא תודה" עם חיוך בכל פעם (אלא אם רציתי אחד מהם...) אבל אחרי מאות פעמים עכשיו אני פשוט מתעלם.

 הכספומטים בקמבודיה מוציאים רק דולרים. כל המחירים נקובים גם בדולרים, אבל כעודף תמיד מקבלים ריל, המטבע המקומי שלהם.

הגסט-האוסים בסייגון יקרים. הכי זול שמצאתי היה ב-6$, אבל הוא נראה כמו השירותים בבית ספר היסודי שלי, ואמצע ה"לובי" היה מזרון עם מישהו מאוד מבוגר, ומאוד לא פעיל, עד כדי כך שיש סיכוי שהוא היה מת. אז שילמתי קצת יותר.

בסייגון, אחד הדברים הכי כייפים לעשות כשאתה שיכור הוא לצפות בערוץ הקריוקי.

בקמבודיה יש ערוץ היאבקות!!!!!!!! את כל ארבע השעות הראשונות של היום הזה ביליתי בצפיה בו. אדיר.

בחוף הים בקמבודיה יש קבצנים. בלי ידים. ובלי רגליים. חלקם גם בלי עיניים.

די נמאס לי מהג'וקר. אני משתמש בו עכשיו רק לשבירת קרח (עם אנשים).

סייגון מלמעלה

אני לא מצליח לתרגם את חוש ההומור הדלוח שלי לאנגלית.

עוד 3 שירים שכיף לשמוע תוך כדי נסיעה בקטנוע:

http://www.youtube.com/watch?v=mpaPBCBjSVc

http://www.youtube.com/watch?v=rYCKkmM0Tu8

http://www.youtube.com/watch?v=RPeuFt749l8

אחרי חודשיים, ההצלחה שלי בהתחמקות מישראליאדות קצת מחשידה. אולי אין פה בכלל ישראליאדות.

בשניה שראיתי שיש קולנוע בסייגון ידעתי שאני נכנס פנימה ורואה סרט. ראיתי את "אומץ אמיתי", של האחים כהן. כנראה המערבון הכי טוב מאז "בילתי נסלח".

אני מת לעדכן את האייפוד עם קצת מוזיקה חדשה, אבל מפחד יותר מדי שמנגנון הסינכרון המקולל ימחק לי הכל.

רק אחרי חודשיים ויום (אתמול בבוקר) שמעתי בפעם הראשונה מקומי אומר את המילה "סבבה".

אני כבר כל כך טוב עם צ'ופ-סטיקס, שאני כבר לא צריך שניים. מספיק לי צופ'-סטיק אחד.

אחרי בערך 100 שעות טיסה על קטנועים ברחבי וויטנאם ללא כל תקלה, לקח לי רק 5 דקות על קטנוע בקמבודיה עד ששוטר עצר אותי וביקש 5 דולר שוחד כי הקסדה שלי לא היתה בסדר. אמרתי לי שהיא כן בסדר, אז הוא ביקש את הרשיון שלי ואמר לי שהוא לא של האיחוד האירופי. אמרתי לו שאני לא מאירופה, אין סיבה שיהיה לי רשיון של האיחוד האירופי, אבל הוא לא הסכים איתי. שילמתי 5 דולר.

אחרי 2 דקות עצר אותי עוד שוטר, והתנהלה אותה השיחה בדיוק. הפעם התעקשתי לא לתת 5 דולר, אז הוא הסכים לרדת לדולר אחד. הבנתי שיש לי עסק עם שוטר רכרוכי, אז סרבתי גם לזה. הוא וויתר לי.

אחרי חודש של צבירת ניסיון בחציית כבישים בוויטנאם, אני יכול לחצות את הכביש הכי סואן בקמבודיה בגלגלונים, תוך כדי ניפוח בלון ואחר כך להתשמש בתנועת הגילגול כדי לקשור אותו.

התקנתי גוגל כרום ב-100 מחשבים בערך.

ילד בן 12 ניצח אותי 4-1 בפיפ"א אונליין 2.

וזה, דרך אגב, מה שילדים פה עושים כל היום. כל האינטרנט קפה'ס של המלוכסנים מלאים בילדים שמשחקים פיפ"א אונליין 2 או סטארקראפט, וילדות שרואות קליפים של ג'סטין ביבר ביוטיוב.

וייטנאמית שפגשתי ברכבת הזמינה אותי לראות איך המשפחה שלה מתכוננת לראש השנה (ט' בשבט). זה נשמע לי כמו רעיון טוב בהתחלה. לפני ששמתי לב, היא לקחה אותי להכיר את אמא ואבא שלה, ואז את דודה שלה, ואז את דוד שלה, ואז את שכנה של סבתא שלה (הסבתא לא היתה בבית).

קיבלתי 2 הצעות נישואין מוויאטנאמיות.

הדבר הכי טוב שיצא מהכיבוש של הצרפתים באיזור לפני 50 שנה, הוא שיש פה באגטים.

שכר הלימוד באוניברסיטה בקמבודיה הוא 200$. כדי לממן שנה אחת, מלוכסן קמבודי ממוצע עובד 8 שעות ביום תוך כדי הלימודים, ובחופשות חוזר למשפחה שלו ועובד בחווה. כמעט כמו אצלנו, רק שהם עובדים בחווה אמיתית ולא בפייסבוק.

בערב ממוצע עוקצים אותי 10 יתושים. כל אחד מהם מעלה את הסיכוי שאני אקבל מלריה ואמות.

פעילות פופולארית בקמבודיה לתיירים היא ללכת למטווח. כן, כמו בצבא, רק בלי כל הדברים של הבטיחות, ועם כלי נשק קצת יותר מגניבים מאמ-16. בריטי (כן, יש הרבה מהם פה) שיכור טען בפני אפילו שהציעו לו ללכת למטווח בשדה עם חולים סופניים בתור מטרות (!!!!!!!) תמורת 3000$ (או 5000$ אם רוצים להשתמש ברוקט לאנצ'ר). אף אחד לא האמין לו, אבל הוא התעקש שזאת האמת.

השיר "ברברה סטרייסנד" הוא כרגע רישמית השיר השני הכי אהוב עלי בכל הזמנים.

לסקרנים - במקום הראשון יש תיקו בין כל שאר השירים בעולם.

זהו בערך.

התוכנית לחודש הבא - שבוע ב-4,000 האיים בלאוס, עוד טיפה תאילנד, וקצת קורס צלילה.

נתראה עוד חודש.

סוג של סיכום לחודש הראשון שלי בדרום מזרח אסיה

שניה אחרי הפיל גירד מאחורי האוזן עם הרגל שלי

עבר חודש. כמה דברים ששמתי לב אליהם:

א. בשדה התעופה בבנקוק לא אוהבים מזגנים.

ב. מלוכסנים אוהבים קריוקי.

ג. ממש לא כיף לרכב על פיל. אבל כולם עושים את זה, כי... זה פיל!

ד. אפשר לחסוך 70% מהעלויות על נסיעות אם פשוט הולכים לתחנת האוטובוס המקומית וקונים כרטיס כמו כל שאר המלוכסנים.

ה. האוסטרלים הם עם מעפן. במיוחד הצעירים שבהם.

ו. הצרפתים, לעומת זאת, מתגלים ברובם כאחלה אנשים. לפחות אלה מהם שיודעים אנגלית (על השאר אני לא יודע).

ח. אני לא אוהב לקלל.

ט. חדי העין והזיכרון ישימו לב שבסעיף הקודם גנבתי מדודו טופז בדיחה גרועה.

י. למלוכסנים לא כל כך איכפת מהחיים שלהם. אין הסבר אחר לצורה שבה הם נוסעים על קטנועים.

בודהה עם תיבת תרומה

י"א. אין אמריקאים בוייטנאם.

י"ב. הנזירים הבודהיסטים משועממים כל כך שהם ישמחו לדבר עם כל אחד על כל דבר.

י"ג. מלוכסנים אוהבים אול סטאר. אחד מהם אפילו ניצל את העובדה שלא נכנסים לחדר עם נעליים כדי למדוד את האול סטאר שלי, ואז לבקש אותם במתנה, כי שי לי "ביג מאני".

י"ד. ליד כל פסל של בודהה במקדש, תהיה תיבת תרומה.

ט"ו. ממש מוזר שבין כל הרמאים, הנוכלים והגנבים בתאילנד ו-וייטנאם, שוכנת לה מדינה כמו לאוס שבה כל המלוכסנים ממש נחמדים.

ט"ז. לאו לאו הוא כנראה המשקה האלכוהולי הזול בעולם. 10,000 קיפ לבקבוק. רק מה, לידו עארק מרגיש כמו <שם של הוויסקי הכי יקר שאתם מכירים>.

י"ז. ביה הוי היא כנראה הבירה הזולה בעולם. 4000 דונג לכוס. אבל בגלל שמגישים אותה רק ברחוב, הסיכוי שלך למות מקטנוע סורר ברחובות האנוי עולה ב-1,000,000 אחוז (כשעוד לפני כן הוא כנראה היה הגבוה בעולם).

י"ח. לא ברור איך בוואנג ווינג מתים בטיובינג רק 10 אנשים כל שנה. בחצי יום שהייתי שם ראיתי לפחות 50 מקרי כמעט ומת.

י"ט. לא משנה מה תזמין במסעדה בוויטנאם, אף פעם לא יגיע לשולחן מה שחשבת.

ביה הוי. 60 אגורות לכוס.

כ. הייתי בטוח שהרבה יותר מסובך לרכב על קטנוע.

כ"א. אפשר להתרגל ממש מהר לנופים מדהימים.

כ"ב. לפעמים נדמה לי שאני משלם על כל דבר פי 5 ממה שמשלם על אותו הדבר המלוכסן הממוצע..

כ"ג. משום מה הוויטנאמים והלאוסים בטוחים שהם קומוניסטים. הם לא.

כ"ד. יש מקומות שבהם הדבר הכי מעניין שאפשר לעשות הוא לצפות ב-סי.אן.אן.

כ"ה. אני מבטיח לא להתלונן יותר בחיים על אגד ודן.

כ"ו. לחכות שעתיים לתיק שלך אחרי טיסה של 45 דקות זה מעצבן.

כ"ז. כסף קונה הכל.

כ"ח. חשבתי שזה מוזר שאני יכול להוציא מהכספומט 1,000,000 קיפ. זה עבר לי שבועיים אחרי, כשהוצאתי מכספומט אחר 5,000,000 דונג.

כ"ט. בהאנוי, בדקה ממוצעת ברחוב ממוצע: תשמע 100 צפירות, יציעו לך 20 פעמים מונית "מוטובייק", תראה 5 כמעט תאונות קטנוע, מתוכן אתה תהיה מעורב ב-2 למרות שרק עמדת בכביש (אי אפשר לעמוד שם על המדרכה. על המדרכה חונים קטנועים).

ל. חשוב לבדוק מזג אוויר לפני שהולכים לעיר מסויימת.

ל"א. חשוב עוד יותר לבדוק מתי החורף במדינה שאתה נוסע אליה.

ל"ב. בפעם הראשונה בחיי פגשתי מישהו עם טעם מוזיקלי בדיוק כמו שלי. אפילו החלפנו דעות על האלבום האחרון של דל, הפאנקי הומוספיין, ושרנו ברחובות לואנג פראבאנג את הלהיט של אייס קיוב משנת 89. בערך כמו הטמבלים האלה:

http://www.youtube.com/watch?v=gd53UZweGKQ

ל"ג. קליפורניקיישן סדרה טובה.

ל"ד. איטלקים לא אוהבים את עמיר לב.

ל"ה. צרפתיות אוהבות את מרסדס בנד.

ל"ו. איכשהו התחמקתי בהצלחה יתרה מישראליאדות. בינתיים.

ל"ז. לאמריקאים בני 72 יש עוזרים מנפאל שהולכים איתם לכל מקום וסוחבים להם את התיק.

ל"ח. הג'וקר עושה את העבודה שלו. לפעמים יותר מדי טוב, כי בכל פעם שאני מוציא אותו מהתיק לקחת תמונה אני בסופו של דבר ממתין חצי שעה עד שכל מי שאיתי יסיים לנסות להיות יצירתי איתו.

ל"ט. אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות: "אתה מטייל לבד?" "לא, אני מטייל איתו:" *מוציא את הג'וקר מהתיק*

לאו לאו עם עקרב

מ. שכחו מהכלב. האייפוד הוא חברו הטוב ביותר של האדם.

מ"א. להיות תקוע יומיים על ספינה ביחד עם 50 איש יכול להיות ממש כיף. במיוחד אם הבאת מראש בקבוק לאו לאו עם עקרב בתוכו.

מ"ב. הייתי צריך לקחת איתי לפטופ קטן.

מ"ג. לא מבין איך אנשים יכולים להתמקח עם מוכר בשוק, שמרוויח אולי 10 דולר בחודש, שיוריד להם 20 סנט במחיר.

מ"ד. כולם אוהבים כדורגל.

מ"ה. כולם חושבים שבישראל רוכבים על גמלים.

מ"ו. יש בחור ממאוריציוס, שחי עכשיו בהולנד, והיה בתל אביב בשנת 94 ויצא למסיבה בקולוסיאום.

מ"ז. כולם חושבים שאני אוכל בבית פלאפל כל היום. הפעם האחרונה שאכלתי פלאפל היתה בגוואטמלה.

מ"ח. השירים שהכי כיף לשמוע בזמן רכיבה על קטנוע:

http://www.youtube.com/watch?v=SyJaPv1Ad50

http://www.youtube.com/watch?v=iGyfD913WwE

http://www.youtube.com/watch?v=A25Ww5SRsXQ

מ"ט. אני קורא ספרים ממש לאט.

נ. רמקול נייד יכול להציל יום משעמם.

נ"א. אני אף פעם לא ידוע איזה יום היום.

נ"ב. לפעמים נדמה שבכל פעם שאני נותן את הבגדים שלי לכביסה, המלוכסנים מחכים שעתיים, מקפלים אותם ונותנים לי אותם בחזרה.

נ"ג. באיטליה ובדנמרק אפשר לעשות תואר ראשון בסימביוטיקה.

נ"ד. מלוכסנים לא יודעים להכין פיצה.

נ"ה. ברוב הפעמים שקיבלתי עודף, הוא היה מעוגל כלפי מטה.

נ"ו. בכל כפר,  לא משנה עד כמה הוא קטן ונידח, יש את סוחר הסמים השכונתי שמסתובב בג'יפ שחור כשלכל השאר יש בקושי קפה שחור.

נ"ז. איטלקים לא מכירים את הסדרה מרקו. וגם לא את סיינפלד.

נ"ח. הסרטים הישנים של ג'קי צ'אן ממש טובים.

נ"ט. כולם בטוחים שממש בטוח להסתובב איתי ברחוב כי הייתי 6 וחצי שנים בצבא.

ס. פחחחחחחחחחחחח.