עשרת הסרטים הכי טובים שראיתי ב-2015

בגלל משבר כתיבה מתמשך, איתגרתי את עצמי הפעם - עשרה סרטים מעשר מדינות שונות.

רציתי גם, כמו בשנים הקודמות, להמליץ לכם על עשרה סרטים גרועים לטובת האנושות אבל אשכרה לא מצאתי עשרה כאלה. התמזל מזלי.

חולית של חודורבסקי - Jodorowsky's Dune

(ארה"ב)

זה אלחנדרו חודורובסקי.

הוא במאי. והוא די משוגע.

ולפני 45 שנה בערך הוא ניסה לעשות את הגרסה הקולנועית ל"חולית", כנראה ספר המדע הבדיוני הכי פופולרי אי פעם (חוץ מהתנ"ך, אולי). 

ניסה, ונכשל. אבל זה כנראה הכישלון הכי (מתנצל מראש, זוהיר בהלול) ספקטקולרי שהקולנוע ראה. הוא קיבץ אמנים מכל העולם, מין נבחרת כוכבים, והגה פרוייקט כל כך שאפתני שלא היה שום סיכוי, עם הטכנולוגיה שהיתה בתחילת שנות ה-70, לממש קמצוץ ממנו (קמצוץ כן מומש שנים אחר כך ב"מלחמת הכוכבים" ו"הנוסע השמיני" שהושפעו ממנו מאוד).
אבל הוא כן היה מספיק מעניין כדי ששני דורות אחר כך יספרו עליו בדוקומנטרי שגרם לי לחייך חיוך דבילי במשך שעה וחצי וכאבים בלחיים שגרמו לי לדחות את התור לרופא השיניים שהיה לי באותו שבוע.

ויקטוריה - Victoria

(גרמניה)

קודם כל, התאמצתי מאוד כדי למצוא את ויקטוריה באתרי ההורדות. כל חיפוש על השם העלה אין סוף תוצאות מעולם הפורנו. על חלקן התעכבתי. מעניין אם יש סטטיסטיקה על מה השם הפיקטיבי הפופולרי ביותר לכוכבות פורנו. (עדכון - יש).
היה קשה (!?), אבל מצאתי בסוף.
לויקטוריה יש טריק טכני שקשה להתעלמם ממנו - הוא רץ בזמן אמיתי - שעתיים וקצת, לכאורה בשוט אחד ארוך, בלילה אחד ברחובות ברלין. והיה לי קשה מאוד להתנתק מהטריק הטכני הזה. כל הזמן חיפשתי חיתוכים מוסתרים, כמו אלה שהיו ב"בירדמן". לא מצאתי. וזה עיצבן אותי, כי לא חשבתי שאפשרי לצלם סרט שמתרחש בחדרים, בתים, רחובות, חניונים, בנקים ומכוניות בזמן אמיתי בלי שום קאט. חשבתי שעובדים עלי. ואני לא אוהב שעובדים עלי. (!!!)
כסיימתי לצפות רצתי לקרוא איפה הטריק ומה פיספסתי (לא באמת רצתי, אני כבר לא רץ למקומות בגילי. הכל מנוהל מהספה). ולא פיספתי. כלום. הוא באמת צולם בטייק אחד ארוך. אין לי מושג איך עשו את זה. יש בו עשרות שחקנים ומאות (לא יודע להעריך באמת כמה, סתם זרקתי) שורות דיאלוג. והתרשמתי/התחרפנתי עוד יותר כשגיליתי שהם הצליחו לצלם את הכל בניסיון השלישי! רק בשלישי! וזה פסיכי!!!!
טוב די.
סרט טוב בסך הכל.

השבט - The Tribe - Плем'я

(אוקראינה)

דוגמא הפוכה ל"ויקטוריה" - גם ב"השבט" יש טריק טכני שבולט מיד - אין בו דיאלוג. לא וורבלי לפחות. כל השיחות בין הדמויות מתקיימות בשפת סימנים (ועוד הניב האוקראיני של שפת הסימנים, מה שזה לא יהיה). ו-וואלה, שכחתי מזה די מהר. הייתי עסוק במציאות שכנראה קיימת אבל לא לידי (כי אני לא נמצא בפנימיה של חירשים אילמים, כמו זאת שבמרכז הסרט). זה סרט אלים, ברוטאלי אפילו, עם סצנות שמזעזעות גם שועל מאולחש כמוני. יש בו זנות, ביריונות, רצח ואפילו אלימות מילולית, איכשהו. ו"איכשהו" היא המילה המדוייקת במקרה הזה, כי הצופה לא מבין שום דבר ממה שהדמויות אומרות, אבל מבינים בגדול על מה הם מדברים וזה אשכרה מספיק.
החצי השני שלו גובל בסרט סנאף, ראו הוזהרתם.

נעורים - Youth

 (איטליה)

סרט שמתנהל ברובו בבית מלון ומככבת בו רייצ'ל וויז, מס' 1:

ב"נעורים", יש דיאלוגים. אפילו די הרבה. אבל הוא גם מאוד אסטטי. הושקעה בו כל כך הרבה מחשבה על כל דבר שרואים בכל פריים, שבכיף אפשר לצפות בו על mute. קצת כמו סרט של ווס אנדרסון בלי הומור קווירקי.

וגם - הארווי קייטל.

בן 77. עוד רגע ימות.

אחת ההזדמנויות האחרונות ליהנות ממנו.

וגם ממנה, מי שהיא לא תהיה.

הלובסטר - The Lobster

 (אירלנד/בריטניה/יוון/צרפת/הולנד) <-אמיתי. לא כתבתי בטעות את המשתתפות ביורו 2016

סרט שמתנהל ברובו בבית מלון ומככבת בו רייצ'ל וויז, מס' 2:

אני לא רוצה לספיילר את "הלובסטר", כי באמת עדיף לראות אותו בלי לדעת עליו כלום.

רק אגיד שבמרכזו עומדת שתי דילמות: (בציטוט מדוייק מהסרט עצמו)
"מה עדיף, למות מקור ורעב ביער, להפוך לחיה שתאכל על ידי חיה אחרת, או לדמם מהאף מפעם לפעם?"

ו"מה יותר קשה, להעמיד פנים שאין לך רגשות בזמן שיש, או להעמיד פנים שיש לך רגשות בזמן שאין?"

שינת חורף - Winter Sleep - Kış Uykusu

(טורקיה/תורכיה)

סרט שמתנהל ברובו בבית מלון ולא מככבת בו רייצ'ל וייז, מס' 1:

סלידתי מסרטים ארוכים ידועה בציבור. את רובם אני בכלל לא מתחיל, ואת אלה שכן אני מחלק מראש לחתיכות סבילות.

את "שינת חורף" חילקתי לשלושה חלקים של שעה ו-5 דקות.

כן, הוא ארוך. וטוב. שלוש השעות עוברות כמו גג שעתיים.

הוא ארוך כי הוא כתוב יותר כמו רומן ספרותי. מרכז הסרט, להרגשתי, היה לא העלילה אלא שיחה בין הגיבור הראשי לאחותו שנמשכת 25 דקות, על אהבה, אלוהים, אגו ומשמעות החיים עצמם (כן כן), מבלי שהשיחה באמת תתרום לקו העלילה המרכזי. 

הכל מתבשל לאט, ועל רקע הנופים המדהימים של אנטוליה שעושים חשק ל [אני כבר 2 דקות כותב ומוחק כל מיני המשכים לשורה הזאת ונראה לי שמספיק].

אי התירס - Corn Island - სიმინდის კუნძული

(גאורגיה AKA גרוזיה)

בגלגול אחר אני בטוח שהייתי אנטרופולוג. או דרוזי.

איים שנוצרים בקיץ, כשמפלס המים יורד, אני מכיר היטב, מהכנרת.

ניצול שלהם לצרכים חקלאיים, אני לא מכיר. (כן מכיר ניצול ציני)

גם ב"אי התירס" אין כמעט דיאלוג. יש איש, נכדה, ולפעמים כל מיני עוברי אורח שחומדים בנכדה. ואי קטן. ואני יכול לגלות לכם את העלילה כי היא די ברורה מההתחלה - האיש מגיע לאי שנוצר, ומגדל עליו תירס כדי שיהיה מה לאכול בחורף.

מינימלזים, זאת מילת המפתח. אתה יודע מה הולך לקרות, כי מה כבר יכול לקרות על חתיכת אי באמצע נהר. אבל אתה רואה, כי זה כמו שיראו לך סרט בהילוך מהיר כזה, של צמח שהופך לפרח, או של גולם הופך לפרפר. אתה רואה, כי זה יפה.

מאמי - Mommy 

(קנדה)

דברים שעלו לי לראש כשראיתי את "מאמי":

1. איזה קשה זה, לגדל ילדים.
2. איזה קשה זה יהיה עוד רגע, לגדל ילד(ים?).
3. איזה קשה עובדת אישתי (שתחייה), שעובדת עם ילדים כמו הילד הזה מ"מאמי", כל יום כל היום.

[הערת העורך - אישתי (שתחייה) קראה את זה עכשיו וביקשה להוסיף שהילד שמשחק את הדמות הראשית הוא גאון ושהסרט ריתק אותנו ושהוא מעולה. מי אני שאחלוק עליה.]

לוויתן - Leviathan - Левиафан 

(רוסיה)

אני תמיד אוהב שסרטים מפריכים לי את הקלישאות והדעות הקדומות שיושבות לי בראש על מדינות ואזורים מסויימים.

כמו סרט אירני שמראה לי שהם דומים לנו ולא מפלצות. סרט ברזילאי שמראה לי שיש בריזלאים רגילים כאלה, שלא חיים בפאוולות ומשחקים כדורגל בחוף. או סרט יפני לא פסיכופטי.

אבל "לוויתן" לא הפריך לי אף דיעה קדומה. הוא רק אישש אותן. הוא מלא בשחיתות ו-וודקה. בדיוק כמו שאני מדמיין את רוסיה של היום.

קאג'אקי - Kajaki

(בריטניה)

אני אוהב סרטי מלחמה.

המסקנה שלי מכמעט כולם שמלחמה זה אחושרמוטה מטומטם.

בקאג'אקי, שנקרא בארה"ב Kilo Two Bravo כי האמריקאים זקוקים לשם קליט, חיילים בריטים שמשום מה נמצאים באפגניסטאן נתקעים בשדה מוקשים. וזהו בערך (מבוסס על סיפור אמיתי, לא שזה משנה משהו). לדעתי לא היו בו בכלל חילופי יריות, שזה בהחלט שיא לסרט מלחמה.

אבל זה טוב ומותח ומקפיץ ואחלה.

וגם תוך כדי הצפיה עשה לי חשק לטייל באפגניסטאן מתישהו בעתיד עוד 50 שנה ככה. אבל אז קראתי שהוא צולם בכלל בירדן, ולשם אני יכול ללכת כבר היום. אבל אני לא כי חורף עכשיו ולמי יש כח.

זהו. 

רציתי לכתוב יותר, כי באמת ראיתי מלא סרטים מעולים, אבל לא הולך לי כל כך.

אבל תדעו שכדאי לכם לראות גם את "Foxcatcher" הקריפי, "חיית לילה" הגם קריפי, "The Drop" עם הזדמנות אחרונה בהחלט ליהנות מג'יימס גנדולפיני, "מקס הזועם" שכל כולו מרדף המכוניות הכי היסטרי שראיתי בחיים, "משימה בלתי אפשרית 5" (לא זוכר אם יש לו שם שקר כלשהו) שהיה כיף לאללה למרות טום קרוז, ו"סיפורים פרועים" שהיה במקור ברשימה הזאת אבל ראיתי אותו מזמן מדי כדי לכתוב עליו. וגם "טימבאקטו", "71", "Slow West" ועוד סרט נורווגי עם שם ארוך ששכחתי שמנסה ממש להיות טרנטינו בשלג ורוב הזמן די מצליח לו.

זהו 2.

שנה טובה.

עשרת הסרטים הכי טובים שראיתי ב-2013 (ועוד עשרה גרועים)

בלי קישקושים, הנה זה:


(זה שקר. מיד אחרי התמונה הזאת אתחיל לקשקש)

המקום בתוך היער - The Place Beyond The Pines

מוזיקה היא אחד האלמנטים הכי פחות מוערכים בקולנוע. והסרט הזה ממחיש את הנקודה מצויין. אין לי ספק שבלי הפסקול של מייק פאטון הייתי נהנה הרבה פחות מהצפייה. וגם בחלק מהבקרים שלי מאז שהורדתי את הפסקול לאייפוד (כן, יש לי עדיין אייפוד).
ואני מודה, ניגשתי לסרט בחשדנות, בעיקר בגלל ראין גוסלינג. הבחור משחק את אותה דמות אנמית בכל הסרטים שבהם הוא משתתף. אבל אחרי Blue Valenline ו-דרייב, למדתי לחבב את הדמות הזאת. ואפרופו דרייב, הסרט הזה הוא סוג של המשך שלו, לפחות באווירה. בשניהם גוסלינג משחק נהג פעלולים (בדרייב על רכב, פה על אופנוע), ושניהם קודרים ואלימים, כמו שאני אוהב.

סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - "רק אלוהים סולח" ("Only God Forgives"), שגם הוא עם גוסלינג, וגם הוא קודר ואלים אבל גם משעמם ומתנשא (בכוונה). רק כדי שתבינו - החלק הכי טוב בו היו 2 דקות של סצנת קריוקי תאילנדי.

The Act of Killing

טוב, אז מסתבר שבאינדונזיה נרצחו מיליון איש, ככה פלוס מינוס, לפני חמישים שנה כחלק מהפיכה נגד המשטר הקומוניסטי שהיה שם.
ומסתבר שחלק גדול מהרצח נעשה על ידי גנגסטרים (ככה הם קוראים לעצמם).
בחור מערבי רצה לתעד אנשים מהתקופה, וגילה שאותם גנגסטרים נהנים לספר על מיקרי הרצח האלה, ואפילו עם חיוך. והוא איכשהו שיכנע אותם שהוא רוצה להכין סרט עלילתי שמבוסס עליהם, ובכיכובם. כשבעצם הוא גרם להם לשחזר מול המצלמות את מיקרי הרצח הכי מעניינים שלהם.
התוצאה פסיכודלית.

סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - "הבילתי אפשרי" ("The Impossible"), מנסה לתעד אסון אחר שקרה בדרום מזרח אסיה, הצונאמי שפגע בתאילנד ב-2004. הוא הצליח בעיקר בלעזור לי לנקות את תיבת הג'ימייל שלי, כי זה מה שעשיתי בזמן שצפיתי בו.

Paradise: Love

אז בסרט הקודם הדגמתי איך אני לומד היסטוריה מסרטים. מהסרט הזה למדתי קצת על היסטוריה בהתהוות. ראיתי מקרוב את תיירות המין של גברים בתאילנד, ושמעתי על תיירות המין של גברים בברזיל. אבל על תיירות מין של נשים אירופאיות באפריקה (!!) לא שמעתי.
איכשהו, למרות שמין הוא הנושא המרכזי, הסרט לא סקסי בעליל. אפילו דוחה לפעמים. לא הצלחתי להימנע מלהשוות סיטואציות של גבר אירופאי עם נשים אסיתיות אל מול נשים אירופאיות עם גברים אפריקאים. ניסיתי להבין למה הנשים האסיתיות הרגישו לי כמנוצלות, והגברים האפריקאים לא. לא הצלחתי.

סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - לא יודע למה צפיתי ב"המטרה: הבית הלבן". לרגע לא חשבתי שהוא יהיה טוב. אבל זה היה בשישי בצהריים ולא התחשק לי לחשוב. ואחרי שהוא נגמר עדיין לא הצלחתי לחשוב לכמה שעות, גם כשנסיתי.

צלילים מהשכונה - Neighbouring Sounds

אני מאוד אוהב סרטים שפותחים לי חלון למדינה שיש לי סטיגמה עליה (בערך כל מדינה), ומראים לי אנשים שחיים בסגנון ממש דומה לשלי, וקצת שוברים לי את הסטיגמה.
גם על ברזיל יש לי סטיגמה. כי ראיתי את "עיר האלוהים" ו-"Tropa de Elite", ואני יודע על הפוולות ועל תיירות המין שעוקפת את תאילנד בסיבוב.
ואז מגיע הסרט הזה, שמראה לי בחור בערך בגילי, בשכונה די דומה לשלי, עם סגנון חיים דומה לשלי ועם דאגות דומות לשלי, ותוך שעה וחצי משנה לי סטיגמה על מדינה שלמה.


סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - בראד פיט היה פעם בחור בגילי, אבל גם אז הוא לא גר בשכונה דומה לשלי, סגנון החיים שלו היה שונה משלי, ובעיקר, הדאגות שלו היו שונות משלי. אולי בגלל זה לא הבנתי מה הוא לעזאזל עושה ב-"מלחמת העולמות Z".

ניצוד - Jagten

גנן גידל דגן בגן.
או במקרה של הסרט הזה - גנן אולי ביצע מעשים מגונים לילד בגן.
הסרט משחק על ה"אולי" ממש על הקצה, ונותן לצופה לבחור בעצמו אם להיות בעד האדם שמואשם בלי הוכחות או נגד הפדופיל הסוטה שצריך לחתוך לו את הבולבול.


סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - "ג'ק ריצ'ר". הוא כל כך גרוע שאני אפילו לא זוכר למה.

העבר - Le Passe 

אם פשוט אתקצר את העלילה, אתם עלולים לחשוב שזאת עוד דרמה משפחתית, על גבול אופרת סבון - גבר מגיע לפגוש את פרודתו, כדי לחתום על הסכם הגירושים (או גירושין? לא בטוח) בניהם, ועל הדרך הוא מתמודד עם בן הזוג הנוכחי שלה (ובעלה לעתיד) ועם כל מיני ילדים מכל מיני מערכות יחסים שאני כבר לא זוכר ולא באמת רלוונטיות. 

אז אני לא אתקצר, כדי לא לבלבל אתכם. רק אגיד זאת אחת הדרמות הכי טובות שראיתי בשנים האחרונות.

סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - ב-10 הדקות הראשונות של "האשליה" ("Now You See Me") נוצרה בי אשליה של הנאה, למרות שצפיתי בסרט לא מקורי, לא מעניין ובעל הטוויסט הכי גרוע אי פעם. מהדקה ה-11 השאליה התפוגגה.

בעיניים של מייזי - What Maisie Knew

סיפור גירושים (כן, עוד אחד), שמסופר מזווית של הילדה במשפחה. בערך.

לפני שנתיים/שלוש לא הייתי נהנה מהסרט הזה. וגם אם כן אולי לא הייתי מודה בזה.

אבל התרככתי.

סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - עוד סימן שהתרככתי - כמעט בכיתי כשצפיתי ב"מת לחיות 5". לא האמנתי איך כוכב הקולנוע האהוב עלי והאיש הכי קול עלי אדמות הוא כבר לא יותר מהצל של הצל של עצמו.
יהי זכרו ברוך.

כוננות עם שחר - Zero Dark Thirty

שני סרטי המחלמה הכי טובים בשנים האחרונות נעשו ע"י אישה.
מה זה אומר? אני לא באמת יודע. בטח צירוף מיקרים.
היו השנה שני סרטים שהתיימרו לתאר את סיפור חיסול בין לאדן.
הראשון שראיתי היה Seal Team Six, סרט של נאשיונל גאוגרפיק. והוא היה גרוע. הסיבה היחידה שראיתי אותו היא שחשבתי שהוא יהיה דומה ל-Restrepo, דוקומנטרי מעולה שגם הוא שודר בערוץ (תראו אותו. הוא אדיר).
הוא היה כל כך גרוע עד ששקלתי לא לראות את "כוננות עם שחר", אבל האהבה שלי לסרטי מלחמה ודם בכלל (בסרטים. במציאות אני מתעלף מדם), גרמו לי לצפות בו. ולמרות האינפנטיליות של הפטריוטיות האמריקאית, שמנסה בכל כוחה להפוך חיילים לגיבורים, נהניתי מאוד ממנו, כי לפחות עד כמה שאני מבין, קטעי הלחימה הרגישו לי מציאותיים וזה מה שאני אוהב.

סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - רציתי מאוד לראות את "אליסיום" (Elysium), בעיקר כי ניל בלומקאמפ הוא הבמאי וסיקרן אותי לראות מה היציריות שלו עשתה עם תקציב גדול, אחרי שראיתי כמה מקורי היה "מחוז 9", שאותו הוא עשה עם תקציב אפסי בערך. שרדתי לא יותר משעה עם התוצאה.

Frances Ha

יש משהו סימפטי בסרטים חדשים שצולמו בשחור לבן. הם יוצרים אוטומטית אווירה נעימה.

וקשה לא לסמפט את פרנסיס, הדמות הראשית בסרט שנקרא על שמה.

כי היא נחמדה כזאת, שלומיאלית, מבולבלת, מבולגנת, ויש לה גם עודף במחסור בביטחון עצמי. בת 27 כזאת, לא יודעת מה תעשה כשתגמור את הצבא.

סרט כיף לשבת בצהריים כזה.

סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - "רווח וכאב" ("Pain & Gain"), הוא לא סימפטי, בלי אווירה נעימה, ללא דמויות שלומיאליות, מבולבלות ומבלוגנות, יש לו עודף עצבני בביטחון עצמי (וסטרואידים), והכי גרוע - הוא לא בשחור לבן.

פסיפיק רים - Pacific Rim

'פסיפיק רים' כנראה דבילי ולא מקורי, אבל הוא כאן כי הוא גרם לי להרגיש ילד לשעה וחצי. וזה נדיר בימינו (יש מישהי שדואגת להגיד לי כמעט כל יום כמה אני ילד, אבל מה היא מבינה). ראיתי אותו עם חיוך דבילי על הפרצוף. שילוב נדיר בין רובוטריקים לבין המפלצת ההיא שהיתה באה באקראי בסים סיטי 2000. 

ת'אמת, היה לי חיוך דבילי עוד לפני שראיתי אותו, רק בגלל השם. לא בדקתי, אבל בטח יצאה כבר פרודיית פורנו עליו בשם Pacific Rim Job (באמת שלא בדקתי).

סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - "שני אקדחים" יש שילוב נדיר של סרט גרוע עם שני (!!) שחקנים שאני די אוהב, דנזל ומארק וולברג. בעצם אולי לא נדיר, בהתחשב בסרטים האחרונים של דנזל. אבל גרוע, זה בטוח.

זהו. 

אם אתם רואים אחד מהם בגללי, תגידו.

וגם אם אתם לא רואים אחד מהם בגללי.

שנה טובה.

נאיבי

אני נאיבי. (התחלתי מהסוף, כמו שעושים לפעמים בסרטים. אני אחזור למשפט הזה לקראת סוף הפוסט, אחרי שתשכחו ממנו, ואז תיזכרו בו ותגידו "אה, המשפט הזה היה בהתחלה וזה עכשיו כאילו מתחבר". כמו הזקנה מטיטניק.)
[ניזכרתי בטיטניק כי ראיתי סרט על איך ג'יימס קמרון צולל לטיטניק כי אין לו מה לעשות עם מיליארד דולר.]

לכל בעיה רצינית בעולם, יש לי פיתרון.

לדוגמא, תאונות הדרכים. לא תאונות מהסוג של צמיג שהתפוצץ שבגללו רכב נכנס בעמוד, או רכב שהחליק בסיבוב על כביש רטוב וקפץ לתהום. אני מדבר על תאונות שנגרמות בגלל עצבנות ייתר ואי אדיבות של אנשים, שגורמת להם לנהוג בצורה פרועה ומעלה את הסיכוי לתאונה, או סתם לעצבן. אי אדיבות וחוסר איכפתיות (שבדרך כלל מהולים בעודף ביטחון עצמי) הם, לדעתי, הסיבה לכך שכל כך נורא לנהוג בארץ.
איך פותרים אי אדיבות? כאן מגיע הפיתרון שלי - ע"י אדיבות ייתר!
תחשבו על זה ככה: ברגע שמישהו אדיב אליכם בכביש, ונותן לכם, לדוגמא, זכות קדימה גם כשלא מגיעה לכם, או מאט כשאתם רוצים לעבור לפניו בנתיב שלו, או כל דבר אחר שגורם לכם להודות לו עם תנועת היד המוסכמת בין הנהגים, הסיכוי שאתם תהיו אדיבים למישהו שיבוא דקה אחר כך הוא הרבה יותר גבוה. מכאן - האדיבות מדבקת. לכן, אם 5% מהנהגים יפנימו את זה ויהיו אדיבים בצורה קיצונית, זה ידביק את שאר הנהגים במהירות ויפחית את תאונות הדרכים.

וזהו, הצלתי ממוות כמה מאות אנשים בשנה.

יש בעיה אחרת שתמיד מצחיקה אותי. "אירופה מתאסלמת".
והפיתרון שלי אליה הוא ממש פשוט - לא לעשות כלום! הרי האירופיים הצברים לא יתאסלמו, והמהגרים המוסלמים אומנם מגיעים לאירופה מוסלמים, אבל ככל שעובר הזמן חלק מהם זונחים את דתם כשהם רואים סגנון חיים שונה ומודרני, והם ישפיעו לאט לאט גם על מדינות המוצא שלהם, ככה שיכול להיות שהגירת מוסלמים לאירופה זה הדבר הכי טוב שקורה לעולם.

וזה בגדול נכון לכל אוכלוסייה סגורה או דתית מדי, גם אצלנו פה בארץ. הבעיה היא שקצב ההתרבות בה גדול מקצב החוזרים בשאלה, ולכן צריך לנקוט בפעולה קצת קיצונית אבל שתבטיח את חשיפתם לעולם החופשי, ותגדיל את קצב החוזרים בשאלה. בקיצור - צריך לגרום להם להיחשף לפורנו.
כן, ככה. בצורה קיצונית, שלא תהיה להם אפשרות לברוח מזה. אולי להצניח מלמעלה מגזינים. או דיסקים. או חשפניות. זה יראה להם שיש עולם שכולו טוב מהצד השני, ולאט לאט זה יקרה.

וכך פתרתי את הבעיה הכי גדולה, כנראה.

או שלא.

כי אולי אם אני אהיה אדיב לכולם בכביש, השינוי היחיד יהיה שייקח לי הרבה יותר זמן להגיע ליעד שלי, כי כולם ינצלו את האדיבות שלי. מה מבטיח לי שהם יהיו אדיבים חזרה? כלום, כנראה רק התמימות שלי.
ואולי קבוצה דתית בתוך בתוך אוכלוסייה לא דתית רק מתקבצת בתוך עצמה ונהיית קנאית יותר לדת שלה, ובנקודות החיכוך, במקום חשיפה שתוביל למשהו טוב יהיו פיצוצים שיובילו לבית קברות.
וגם אולי פורנו הוא לא התשובה לקיצונות דתית. אולי זה רק ירתיע אותם, והדרך הכי טובה לגרום להם להיות כמוך היא דווקא עם פיתוי שקרוב אליהם ושאין להם רתיעה אוטומטית ממנו. בערך כמו שרוצים למשוך חתול פחדן אלינו עם תנועות קטנות, אבל כל תנועה מהירה ומפתיעה רק תרחיק אותו. (אף אחד לא שם לב שגנבתי את האנלוגיה הזאת מסיינפלד, נכון?)

אז אני כבר לא כל כך בטוח בפתרונות שלי.
וככל שאני חושב על זה יותר אני מבין שאין באמת סיכוי שמשהו ישתנה לטובה בקרוב. לפי כל הסימנים יהיה הרבה יותר גרוע לפני שיהיה טוב, אבל אני בינתיים נהנה לעבוד על עצמי ולחשוב שיש לי את הפתרון הפשוט להכל. כנראה שככה אני מנחם את עצמי.
או שאני סתם נאיבי.

שלושה סרטים גרועים שראיתי

סקירה קצרה של כמה סרטים גרועים שראיתי לאחרונה. בבקשה, אל תצפו בהם.

 

סרט גרוע מס' 1:

טורפים - Predators

הופה! כמה חיכיתי לסרט הזה.
כל סרט שיוצא ממחנה טרנטינו יוצר אצלי ציפייה אוטומטית, וכששמעתי שרוברט רודריגז עושה רימייק ל"הטורף" הוא מיידית עלה לראש רשימת הסרטים שאני רוצה לראות.
אבל אז התחילו החדשות הרעות - רודריגז לא הולך להיות הבמאי! במקומו הבמאי יהיה שום-שם, סתם מישהו שלא עשה שום דבר מענין לפני כן. החדשות הרעות המשיכו כשראיתי את רשימת השחקנים - השחקן הראשי הוא אדריאן ברודי! שהוא שחקן מצויין, אבל למען בודהה, במקור הכוכב היה שוורצנגר!!!!!!! הם באמת ציפו שנסכים לקבל במקומו את הפסנתרן????!?

נו טוב. אולי אני טועה. (הערת העורך - אני אף פעם לא טועה).

אחד הדברים שיכולים להציל סרט כזה, הוא בחירת דמויות מענינות.
שימו לב לבחירה מלאת המקוריות:

חייל קומנדו אמריקאי שהפך לשכיר חרב. ולא, זה לא חניבעל מצוות לעניין (לצערנו).
צלפת מצה"ל, שעושה גם חלטורות ל-CIA. כי יהודים יעשו הכל בשביל כסף.
רוסי עצום ממדים, שלא מדבר הרבה (גם ככה אף אחד לא מבין רוסית) אבל הורג הרבה.
חייל יקוזה יפני, שלא מדבר הרבה (גם ככה אף אחר לא מבין יפנית). אבל הוא יודע להשתמש בחרב יותר טוב מדרת' וויידר (כי הוא יפני).
משוגע מקסיקני שעובד בשביל קארטל סמים. בעצם התאור הזה מיותר, היה מספיק לכתוב מקסיקני ושהסרט הוא אמריקאי. ואז ברור שהוא משוגע ועובד בשביל קארטל סמים.

יש עוד כמה, אבל כבר הבנתם שמה שיש פה זה בעיקר ערימה של קלישאות.
נו טוב, אולי האקשן יהיה טוב. NOT!

סרט כזה חייב להיות מותח. הצופה חייב להיות על קצה הכיסא, ולקפוץ בכל פעם שיש (אפילו רק) רמיזה לקיומם של הטורפים. כאן, לא רק שאין בכלל מתח, אלא שבחלקים גדולים היה לי פשוט משעמם.
כל כך צפוי, כל כך בנאלי, כל כך מזויף, כל כך... נאום של ביבי.
פשוט קיוויתי שיבוא איזה טורף ענק ויהרוג את כולם אחרי 20 דקות, ואז יחפש לעצמו טורפת והסרט יהפוך לפורנו מפלצתי.

זה לא קרה.

סרט גרוע מס' 2:

טרון: המורשת - Tron: Legacy

טרון. שנים שמעתי על סרט הקאלט הזה, ואף פעם לא יצא לי לראות אותו. מוזר, אם מסתכלים על העלילה ועולם התוכן שלו. משחקי מחשב, תכנות ומדע בדיוני זה בדיוק אני (חרוז!). אז כששמעתי שסרט המשך אוטוטו יוצא, ישבתי לראות את המקור משנות ה-80.
יש סרטים שלא עומדים במבחן הזמן, וטרון המקורי הוא אחד מהם. ללא מימד הנוסטלגיה (כי אף פעם לא ראיתי אותו), טרון נראה לי כמו B movie למתקדמים. הוא מספר על האקר שנשאב לתוך המחשב ומתמודד מול "תוכנות" (programs) במשחקים שונים. בשנת 82 הוא היה פורץ דרך, אבל מאז כל כך הרבה סרטים השתמשו באלמנטים ממנו, שהוא פשוט נשאר מאחור.

אז ניגשתי לחידוש עם אופטימיות לא זהירה. הרעיון נשאר מצוין, נשאר רק שהביצוע יהיה עדכני והאפקטים משוכללים יותר וזהו, יהיה אחלה סרט. בתאוריה.
בפועל, הסמל הקטן שאתם רואים מעל הלוגו של הסרט בפוסטר שלמעלה הוא זה שמפריע לסרט להיות לא גרוע (זה כל מה שביקשתי - שיהיה לא גרוע. אבל הוא גרוע.). וולט דיסני, גם עכשיו, היא בסופו של דבר חברה שמפיקה סרטי משפחה. אני גבר, גם עכשיו, ולכן בסופו של דבר אני חושב שסרטי משפחה משעממים.

מה שהיה צריך להפוך את האופטימיות שלי מלא זהירה לכן זהירה עוד לפני שראיתי את הפוסטר, היו שני דברים - השחקן הראשי והבמאי.

כוכב?

 השחקן הראשי נראה לי מיד כמו יוצא N' Sync, ובגללו פחדתי שהסרט יהפוך לעוד חיקוי "דימדומים" שקהל היעד העיקרי שלו הוא נערות בנות 12 (בדיעבד, טעיתי. קהל היעד האמיתי של הסרט רחוק מאוד מזה. הוא יותר קרוב לילדות בנות 16).
גם את שמו של הבמאי, ג'וזף קוזינסקי, לא שמעתי מעולם. בדף ה-IMDB שלו "טרון: המורשת", מסומן כסרט הראשון שלו בתור במאי! די מוזר שסרט הבכורה של במאי אלמוני הוא סרט בתקציב של 170 מיליון דולר לא כולל שיווק. אז יצאתי לחפש מה הבחור עשה לפני כן שגרם לאולפני דיסני לתת לו את אחד הסרטים הכי מצופים (פתאום בא לי וופל) של השנה. זה מה שמצאתי - פירסומת למשחק הוידאו (המצוין) Gears of War. כן כן, הוא עשה פירסומת למשחק. וחוץ מזה עוד פרסומת למכונית. על סמך זה נתנו לו את הסרט. כנראה ש"אמריקה - ארץ האפשרויות הבילתי מוגבלות" היא לא קלישאה.

אז נקודת ההתחלה של הסרט לא הייתה טובה.
ולצערי גם לא נקודת האמצע ובמיוחד לא נקודת הסוף (נקודה שבקושי הגעתי אליה).
אולי בגלל שקהל היעד של הסרט הוא ילדות בנות 16, הרגשתי כאילו ילד בן 17 כתב את התסריט. כל כולו קלישאות אחרי קלישאות. קלישאות שהרדימו אותי יותר טוב מכוס יין בשעה 2 בלילה. הייתי צריך להפסיק 3 פעמים באמצע הסרט ולשחק ב-Gears of War (שדרך אגב גם הוא מלא קיטץ' אמריקאי, אבל לפחות שם האקשן טוב) כדי להעלות את האדרנלין קצת כדי שאני אוכל לשרוד את כולו.

ויזואלית, הסרט דווקא די מדהים. הוא נראה כמו ילד שנוצר בעקבות יחסי מין בין סקרלט ג'והנסן ל-iPad. הכל נקי, מסורטט וזורם. חבל שסקרלט עצמה לא הופיעה בסרט. או אצלי בדירה. הייתי שמח להתחיל איתה מורשת.

כדי שסרט ההמשך של סרט ההמשך הזה יהיה טוב, חייבים לתת אותו לבמאי משוגע ומטונף. במאי שיפתיע ולא ינסה למכור לנו טלפונים של נוקיה ואופנועים של דוקאטי.
שיתנו אותו לאסי דיין.

דוקאטי: המורשת

 סרט גרוע מס' 3:

פלישה עולמית: הקרב על לוס אנג'לס - Battle: Los Angeles

אפשר לסכם את הסרט כ"דוגמא קלאסית לאיך טריילר טוב מוכר סרט גרוע":

במבט חטוף זה נראה לי כמו שילוב של "היום השלישי" עם "בלאק הוק דאון", שני סרטים שאני מאוד אוהב. ידעתי שיש סיכוי להתאכזב, גם כי הביקורות היו גרועות (שזה לא הפתיע אותי), וגם בגלל ההיסטוריה של סרטים דומים שיצאו בעשור האחרון (כמו החידוש ל"ביום שהעולם עמד מלכת" או "סקייליין") שבדרך כלל היו יותר גרועים מפרק גרוע של "החיים זה לא הכל", אבל לא היה איכפת לי כי ראיתי שמישל "הגוף" רודריגז מככבת.

הגוף

אוי מישל.

*לוקח 10 דקות הפסקה*
איפה היינו? אה, הקרב בעמק הבכא. או על לוס אנג'לס. same same.

אז הוא לא היה "היום השלישי". שום דמות מצחיקה טיפה, שלא לדבר על וויל סמית' או ג'ף גולדבלום. שום הומור עצמי או מודעות עצמית. סתם המון פיאו פיאו (קולות של רובי צעצוע).
וגם הוא לא "בלאק הוק דאון". אין שום מתח ואינטנסיביות (למרות שגזע רובוטי של חייזרים התקיף את האנושות), שלא לדבר על ריאליזם (כי גזע רובוטי של חייזרים התקיף את האנושות) ואין שום דמות מגניבה כמו טום סייזמור.

סייזמור. יש לו sex tape בסגנון פריס הילטון. חפשו.

טוב, נו. לא באמת ציפיתי שהוא יהיה סרט טוב. אבל גם לא כל כך גרוע. את כל רבע השעה האחרונה אני בכלל לא זוכר, כנראה בגלל שנרדמתי כי שיעמם לי לראות חיילים אמריקאים מלאי פטריוטיות וטימטום. אוי הטימטום. למזלם של האמריקאים אלה רק שחקנים ולא החיילים האמיתיים שלהם, כי אם האמיתיים גם היו כל כך מטומטמים הם לא היו מנצחים מלחמה לפחות 60 שנה.
הממ... רגע. מתי הם ניצחו מלחמה בפעם האחרונה..?

ואם כבר היה חרא, אז לפחות עוד קצת מישל רודריגז:

הגוף

דלוריאן

יש כל מני דברים שאני לא מבין איך עובדים. יכול להיות שאני מבין פיזיקלית איך הם עובדים, אבל המוח שלי עדין לא מקבל את זה. וגם יש כל מיני דברים שאני פשוט לא מאמין שקיימים. מבין איך הם עובדים, והמוח שלי אפילו מקבל את זה, אבל עדין, לא מעכל שזה באמת קיים. דברים קטנים שגורמים ליום יום שלי להרגיש כמו "בחזרה לעתיד 1.5" (כי ב"בחזרה לעתיד 2" הם נסעו לשנת 2015, ורוב הדברים שהיו שם עדין לא קיימים, כמו הנעליים עם Power Laces).

Nike Air McFly

כמה דוגמאות שעולות לי לראש:

• אני לא מבין איך נושאת מטוסים צפה. אני מבין את עקרון הציפה, שגוף צף אם הוא קל מכמות המים שהוא דוחק וכל החרא הזה (למרות שבזמן שצללתי בעצמי לא כל כך הצלחתי ליישם את ההבנה הזאת). ועדין, לא מסכים לקבל איך משהו ששוקל 100,000 טון צף על המים. ואני טובע.
• ועל אותו משקל, אני לא מבין איך מטוסים באמת טסים. אני מבין את עקרון העילוי וכל החרא הזה, אבל המוח שלי לא באמת מקבל את העובדה ש-400 טון אשכרה (מת על המילה הזאת. במיוחד מאז שגיליתי שאפשר להחליף אותה במילה האנגלית actually והמשמעות תהיה זהה. מעניין אם זה צרוף מקרים.) עולים לאוויר, ויותר מזה, נשארים שם.
• ובכלל, כל הקטע של תחבורה אווירית והיכולת של כל אחד לקנות כרטיס ברגע זה לכל מקום בעולם, ללכת לשדה תעופה ולהיות שם עוד כמה שעות מדהימה אותי. לדוגמא, אני יכול להחליט שאני רוצה עכשיו ללכת לטבריה. במקביל, מישהו שגר לידי מחליט שהוא רוצה עכשיו ללכת לאתיופיה (במטוס, לא ללכת באמת). שנינו נגיע באותו זמן.
• Wi-Fi. או בשמו העממי - weefee. כן, בסדר, אני יודע שבגדול זה סתם גלי רדיו כמו כאלה שעבדו לפני 100 שנה, אבל עדין אני לא מאמין שאני יושב עכשיו על המחשב כשמקביל אני מוריד את הסרט Rope (היצ'קוק, 1948. אמור להיות טוב) ואת Not Married With Children XXX (לא יודע מי הבמאי ומה השנה, אבל בטוח יהיה טוב) בלי ששום כבל מחובר למחשב (ושחלק מהפוסט הזה כתבתי בזמן שהייתי בכלל בשירותים).
• וזה מזכיר לי שפעם היינו מסתפקים ב-50 "גיפים" שהיו מסתובבים על דיסקטים (שהיה כתוב עליהם "מקולקל" כדי להטעות את האויב ואת אמא) בכל השכבה, כשעכשיו אני יכול לעשות סטרימינג לכל סרט פורנו שיצא אי פעם מיידית ליד שלי. ות'כלס (אני אף פעם לא זוכר איפה שמים את הצופצ'יק במילה הזאת) כל דבר אחר שאפשר להשיג היום בקלות לעומת לפני 10 שנים בגלל המהירות של האינטרנט. אני נזכר איך הייתי מרוצה כשהראו לי את נאפסטר בפעם הראשונה (הייתי בן 16 לדעתי). הייתי בהלם שאני יכול למצוא שיר שאני רוצה לשמוע, להתחיל להוריד אותו, ללכת לישון ואז הוא יהיה אצלי במחשב בחינם למחרת בבוקר. היום ברגע שאני שומע שיר אחד שמעניין אותי מזמר שאני לא מכיר אני אוטומטית מוריד את הדיסקוגרפיה שלו ומתעצבן שהיא לא אצלי אחרי 10 דקות.
• Google Earth. אני רואה איזה מידע זמין לי, ולא חושב בכלל לדמיין מה האח הגדול רואה. אני מודה שלפחות פעם בשבוע אני מנסה לשחזר את הסצנה המופלאה מ"מצור ימי 2 - תחת מצור" (שבכלל קורה על רכבת), כשסוכני CIA מנצלים את הלוויין החדש של הממשלה כדי לעשות zoom לחוף במיאמי ולמצוא שם עלמות חן מעורטלות. אני עדין מחפש את החוף הספציפי שהם ראו שם. (הסצנה הזאת זה הדבר הראשון שניסיתי למצוא ב-youtube ולא הצלחתי).
• בכלל, אני די בטוח שתוך כמה שנים Google ישנו את השם שלהם ל-Skynet.

• מצלמות דיגיטליות. אני יכול לצלם עכשיו משהו, ואחרי 20 שניות לשלוח את זה למישהו שיושב על קרחון באיסלנד. וכשאני מנסה לחשוב כמה תמונות מצולמות ברגע זה בעולם, במיוחד בהשוואה לכמות שצולמה לפני 20 שנה עם פילים, זה משגע אותי. למרות שלפעמים אני בטוח שחצי מהתמונות האלה מצולמות רק כדי לגרום לאנשים להגיב עליהן בפייסבוק.
• העובדה שטייס שטס על מטוס במהירות שגבוהה ממהירות הקול ועדין שומע את המנוע של המטוס תמיד מבלבלת אותי.
• כל פרוייקט הגנים האנושי. אני לא באמת מבין מה הולך שם, אבל כשאני חושב/קורא על מה יכולות להיות התוצאות שלו הראש שלי מתפוצץ.
• שקיות הקטשופ החדשות של היינץ:

• מכונות משקאות שמקבלות כרטיסי אשראי. מה שמדהים אותי זה הדביליות של כל מי שהיה אחראי על המכונות האלה ולא חשב על זה לפני 30 שנה.
• יש לי על האייפוד 1280 אלבומים. חתיכת פלסטיק שלא מרגישים בכיס. 1280. אלבומים. ורק לפני 10 שנים התלהבתי שיש מינידיסקים שיכולים להכיל 320 דקות מוזיקה. ועוד יותר משגע אותי שעכשיו אני יכול לקחת את כל המוזיקה הזאת ולשים אותה בענן שלא מוריד גשם.
• אני תמיד מתייחס בסקפטיות כשאני רואה דברים שנשלטים בכוח המחשבה (חוץ מדברים שקשורים לאורן זריף או אורי גלר). זה מפחיד שזה כנראה כן עובד, כי בדוגמא למטה חיברו לבנאדם רק יד. עוד מעט יחברו לו M-16. או דילדו.

יש תחום ספציפי שאני מאוד רוצה שתהיה בו התקדמות טכנולוגית - בתי השימוש.

לא יודע בדיוק איך (מן הסתם), אבל אני לא מבין איך שום דבר בהם לא השתנה כבר X (אין לי כוח לחפש ב-wiki) שנים. אני כבר רוצה להשתמש בשלושת הקונכיות: