השאירה אחריה

יש לה קטע עם חיבוקים. אוהבת אותם רישמיים וארוכים. בפעם הקודמת עמדנו ככה, ליד הדלת, כשנכנסה. משום מה אוהבת להתחבק כשהיא נכנסת, אז אני צריך לבוא אליה. טקס כזה. אחרי 20 שניות פלטתי "מיציתי את החיבוק הזה", 19 שניות אחרי שהרגשתי ככה באמת. היא הרפתה.

לפני שהגיעה הפעם, שלחה וואטסאפ:
- "הגעתי לפשרה איתך. במקום לבוא לחבק אותי כשאני נכנסת, אתה תעמוד במקום בזרועות פתוחות ואני אבוא אליך."
- "יותר טוב, אבל לא מספיק טוב. אולי אני אשאר על הספה ואת תבואי לספה?"
- "אחר כך. קודם כל תקום לכבודי."
- "למה אני לא יכול לשבת לכבודך??"
- "כי זה לא יהיה לכבודי, דביל."
- "מזתומרת, אני אהפוך את זה לכבודך. אני יכול לשבת לכבוד כל מיני דברים."
- "אז אפשר שלפחות תשכב ואז כשאני אגיע תשנה תנוחה למצב יותר קימפולי***?"
*** הערה - היא תמיד משתמשת בפועל "לקמפל" במקום "להתכרבל". לא יודע למה ולא רוצה לדעת.
- "סבבה. בדיוק קימפלתי ת'אמת."

אז היא באה.
.
"איזה פסטה את אוהבת?", שאלתי עם תקווה שאני אדע להכין את התשובה.
"עגבניות", ענתה. הוקל לי.
הכנתי צ'יק צ'ק. בטעות שמתי הכל בצלחת אחת. אני רגיל מדי להכין אוכל רק לעצמי.
"רוצה שאני אבוא גם שישי שבת?", שאלה כשאלה רטורית.
"כן", עניתי, "אבל יש לי איזה מפגש עם החברים בשבת בצהריים. אני חייב ללכת לשם. בסדר, אקפיץ אותך הביתה על הדרך". זה הקפיץ לה פיוז.
"אתה לא לוקח אותי ברצינות", אמרה/חשבה.
ניסיתי להסביר שאין לי כוח לרישמיות שכרוכה בלהביא אותה לאירוע לא רישמי שכזה. שונא הכרויות ושתיקות מביכות.
היא לא קיבלה את זה. "נראה לי שזהו, נגמר," סיכמה. "אבל אני אשאר פה עכשיו כי כבר אין לי אוטובוס הביתה."
באמת נשארה. קצת מוזר היה. התחלנו לדבר כאילו הכל נגמר. הסקנו מסקנות לעתיד. כמעט נפרדנו לשלום כשהלכתי לישון מוקדם (כי הייתי צריך להתעורר ב-4 בבוקר. אני עדיין בתקופה הקשה עד סוף פלייאוף ה-NBA). היא נשארה בסלון.
כשהתעוררתי, היתה לידי. ניסיתי למקסם לה את זמן השינה, אז הערתי אותה קצת לפני שיצאתי. "מה השעה?", שאלה. "7 ורבע". מוקדם.

שרכתי נעליים עם הראש ברצפה כששמעתי את הדלת נסגרת. הבנתי מיד.
יצאתי לחלון. ראיתי אותה מתרחקת.
לא ראיתי אותה מאז.

השאירה אחריה ערימת דפים של הבית ספר ששכחה על הספה, ואותי.