2005-2010

השבוע מישהו אמר לי "מיקו, קראתי את המייל שלך. זה מייל של חולי נפש."

חייכתי, כי אני תמיד שמח אם אני מקבל תגובה כזו, או משהו אחר בסגנון ("אתה דביל", "אתה פשוט דפוק", "אתה צריך עזרה. באמת. מישהו מקצועי."). אבל הפעם לא ידעתי על מה הוא מדבר. זה התבהר כשהוא המשיך – "זה המייל שחרור הכי דפוק שראיתי. בבקשה תגיד שלא באמת ישבת וספרת כמה מיילים שלחת לאנשים." עכשיו כבר חייכתי ממש, כי במקרה הזה בכלל לא כיוונתי לתגובה הזאת. זה היה אחד המיילים היותר רציניים ששלחתי אי פעם. וזה גם היה לפני חצי שנה כבר, מה כבר כתבתי שם שגרם לו עכשיו להגיב אליו בצורה כזאת??

מצאתי את המייל המודפס במגירה. זה הדבר (הפיזי) היחיד שלקחתי משנות השרות שלי (חוץ מהמדים. הם פה איפשהו). הוא הלך ככה:

"

זה ארוך. מתנצל מראש.

וגם שגיאה אם יהיו סליחות כתיב. אני קצת דיסלקט. 

סטטיסטיקה יבשה:

בכמעט 6 שנים במא"ב/מל"א הספקתי לעבור דרך:

• 5 מפקדי יחידות: זאב, רוני, יריב, אבירם ואורי.
  למדתי מהם קצת. בעצם למדתי בעיקר מהטעויות שלהם. למדתי מה אסור להגיד מול קהל גדול כדי לא להשמע מגוחך (לדוגמא לא לטעות בשם של המצטיין התקופתי). ועל זה שאסור לשקר למישהו שאחר כך אתה תלוי בתפקוד שלו (ככה סתם כן מותר לשקר). ואולי גם לא לצעוק על מישהו שנסע במהירות 100 קמ"ש בזמן שאתה באופק קבוע נוהג על מינימום 140 קמ"ש תוך כדי חניה ברוורס.
• 6 מפקדי גפים: דגנית, שהם, רועי, לי, אייל ואפשר לספור גם את רענן.
  מהם כבר למדתי הרבה. בעיקר מרועי ורענן, שני המפקדים היחידים שראיתי שהתייחסו לאנשים כמו לאנשים, ולא כמו לחיילים. ובגלל זה לא תמצאו כמעט אף אחד שיגיד עליהם מילה רעה.
• 7 ראשי  צוותים: דודיק, ג'רסי, גבי רוזיק, גאריק, בונדרין, ניר ו-ורדית. והיתה אפילו שנה באמצע בלי ראש צוות. ברשימה הזו כבר אפשר למצוא אפילו חברים. אני רק מקווה שלא עשיתי להם את החיים קשים מול הבוסים, בתקופות הפחות טובות שלי.
• 14 חברים לצוות: פיימן, פוזי, אורית שחם, מוהנא ("אני צריך להעביר דחוף חגורה לקריה") אבו-טריף, אלונה, איתן "תגיד לי" שורץ, בונדרין, אפללו, ולדיק, פרג', אילן, ורדית, נתי ואביתר.
  תוך כדי שכתבתי את השמות נזכרתי במקרה שאני ומוהנא שיחקנו באחד הערבים ביחידה כדורגל, בתוך הגף. ואז פגעתי עם הכדור במחשב של אורית שחם וכיביתי אותו. כמובן שהיה שם המון מידע לא שמור, ולמחרת בבוקר הלכתי לזרוק את הזבל במשך שעתיים כדי לא להיות בגף בזמן שהיא עצבנית.

בסופו של דבר ביליתי 5 שנים ו-11 חודשים במא"ב/מל"א.

מתוכם הייתי חודשיים בגימלים, חודשיים בחל"ת במרכז אמריקה (מומלץ), חודשיים באבט"שים/התנתקות, חודשיים של עבודה על סרטים שונים ומשונים, חודשיים של עבודה על 'ערב 25 שנה למא"ב', חודשיים באיסלנד/רומניה, חודשיים שהגוף שלי לא עבד בהם בגלל שהמיזוג בבנין ברק לא פעל, חודשיים בלענות על מיילים על חולצת הריצה של אופק.

ולכל זה אפשר לחבר את כל הזמן שביליתי בשתיית קפה, בלאכול בחוץ, בלארגן שטיפות דרגה (בעיקר של מקסים), בכתיבת מיילים מטומטמים בכוונה כתגובה למיילים מטומטמים בטעות, בשיחות מסדרון עם אלעזר, בשיחות מסדרון עם כל שאר האנשים ביחידה, בלבמ"מ את גיל הופמן, בלחשוב על תגובות למיילים של מתן גולדשמידט (היחיד שהצליח מדי פעם לנצח אותי בהשפלות במייל. כל השאר הובסו באופן קבוע), בכתיבה בפולדרים (493 פוסטים. מי שלא יודע מה זה שישאל את אדם), במשחקי סטנגה שהסתיימו בספלים שבורים ולפעמים ברוני רוזן שבורה, בצילום בובות בתנוחות מענינות, בניסיונות העלאת מעבדה, במשחקי כדורגל שבועיים, בתורנויות, בתדריכים לתורניות, במשפטים על תדריכים לתורנויות שלא הלכתי אליהם, בנסיעות לתל השומר, בתור למרפאה, בהאזנה לסיפורי אהוד, בשירותים, בחיפוש עיתון לשירותים, בבחירת שיר ב-iPod, בהעמדת פנים כאילו אני עובד בזמן שסתם שמעתי מוזיקה ב-iPod, בשיחות על דת, בשיחות על סרטים, בשיחות על מוזיקה, בניסיונות החדרת דברים לפה של אושרי בזמן שהיא ישנה (זה ציטוט, אני יודע), בהאזנה לאיתן שורץ בזמן שהוא גורם לכל חברה במשק לתת לו מינימום דירה + רכב כפיצוי על זה שהוא לא זוכר על איך לוחצים על השלט של הטלויזיה, בהתכתבויות מסנג'ר עם ג'ני ו... יש עוד מיליון, אני אפסיק כאן.

אה, וזה עוד בלי הפרוייקטים: IMDF, "יורדים בגדול", "ליגת מו"מ", "ליגת רואה נסתרות", "שעשועון המונדיאל", "זהה את השיר", "לי זה לא יקרה" ובטוח יש עוד.

כשאני רואה את כל זמן אני מתחיל לתהות כמה בעצם עבדתי פה.

נו, טוב.

כמה רעיונות לשיפור היחידה:

• לקבוע חובת השתתפות באיזושהי פעילות ספורטיבית בשבוע (לא חייב כדורגל. אבל מומלץ), כדי שנפסיק לפתח, בנוסף לבלוקי תוכנה אוויוניים, גם בטטות.
• להעביר את פיתוח כלי ה-ICD לאיזושהי יחידה ב-180 (בסדר, בסדר. לשעבר). הם יודעים לעשות את זה. 10 השנים האחרונות הוכיחו שאנחנו (מא"ב) לא.
• לעשות כבר משהו עם תוכניות ההכשרה והגמו"שים. כל מי שהגיע ליחידה מחזור או שניים אחרי מקבל 1000 שקל פחות ממני במשכורת, מבלי שעשיתי שום דבר שהוא לא עשה (ואולי אפילו להפך).
• לקבוע תקופת צינון למפקדים חדשים עד שיוכלו להנביט שימוש בתוכנות חדשות, רק כי הם רוצים להשאיר חותם כשהם מגיעים ליחידה. נכוונו עם זה מספיק (רק נזכיר את "ברקת" – כלי נוראי ש"מנהל" מצגות נוראיות, ואת Drequisite Pro – כלי נוראי ש"מנהל" מסמכים נוראיים, וגם את סביבת המסמכים – כלי נוראי ש"מנהל" הערות במסמכים (!!!) ומונע מחיילים שמקבלים הערה טיפשית במיוחד במסמך שכתבו למחוק אותה ולהמשיך לעשות את מה שחשוב).
• להתחיל להגיד שלום לזאת שמנקה לנו את השירותים.
• ולהגיד לה באותה הזדמנות שלא תזרוק את העיתון.
• ואם כבר, לשפץ כבר את השירותים בקומה ג'. כדי שתהיה לה סביבת עבודה יותר נעימה.
• להקים בנין אלטרנטיבי, שישמש כבנין היחידה כשבאים רלצ"דים של מדינות אחרות לביקור. הבנין הזה יהיה תמיד נקי ולא יהיה בו אף אחד. ככה נמנע את האיסור להסתובב במסדרונות בכל פה שיהיה ביקור כזה (שחס וחלילה לא יראו שיש פה חיילים), את מסדרי הניקיון חסרי התועלת (כן, לנקות אבק מעל הדלת זה ממש חשוב לפני שמגיע רלצ"ד רומניה), ואת התור לשירותים שיש לפני ואחרי כל ביקור.
• לתת אופק שירות לנגדים וקא"בים. מצחיק/עצוב שתותחים שרוצים להישאר פה, משוחררים כי הם אף פעם לא יצאו לקורס קצינים.
• לשבור את הממטרות בבסיס, כי לא משנה כמה מיילים אני אשלח על זה שהן משקות את המדרכה והכביש ולא את הדשא, אף אחד לא יעשה שום דבר.
• לתקן את אזעקות השריפה שמצפצפות ככה סתם, מבלי שתהיה שריפה. הרי ברור שמתישהו יהיה "זאב זאב" וכולכם תישרפו. ואז יגידו שהיה מחדל, וצריך להקים גף כיבוי אווירי, ויבזבזו על זה המון תקציבים וזמן, כשאת הכל היה אפשר למנוע לפני כן. אז הנה, אני מתריע מראש (זה בטוח פוטר אותי מאשמה עתידית).
• לבקש מבעלי תפקידים אחרים בבסיס לשלוח פתגם שבועי, מלבד רב הבסיס. הייתי רוצה לשמוע פתגמים מקצינת החינוך, מהמש"קיות ת"ש, ו(במיוחד) מאסלים אסלים.
• להגדיר שלכל אחד מגיעה חל"ת בין החובה לקבע. אפשר להגביל את זה בזמן, לדוגמא חודשיים, אבל לתת לכל אחד את הזכות להתאוורר. אני מודה – אם לא הייתי יוצא לחל"ת של חודשיים יש סיכוי שלא הייתי מחזיק מעמד על הסוף.
• לכתוב פקודת מטכ"ל שתחייב את פרג' לתת לי את שלושת החומוסים שהוא חייב לי.
•  ובכלל, צריך לדעתי לבחור את 10 האנשים הכי טובים במא"ב, לתת להם פי 5 יותר כסף כדי שישארו פה ולפטר את כל השאר (כולל אותי, אבל כבר מאוחר מדי לזה).

סטטיסטיקה למתקדמים:

סתם מתוך סקרנות אישית, חיפשתי למי שלחתי הכי הרבה מיילים בתקופה הזאת. הממצאים מעניינים:

מקום	למי שלחתי?	כמה שלחתי?
1	ג'ני פסי	2030
2	מוטי אטל	1144
3	אדם כנרי	874
4	רמי ארואסטי	822
5	מקסים לינצקי	623
6	אלכס בונדרין	615
7	ארז אסרף	572
8	מתן גולדשמידט	563
9	אסף רינסקי	544
10	יבגני מומבלט	492
11	אסף פרג'	488
12	שלומי אסולין	426
13	גבריאל סטנובסקי	414
14	נדב כהן	398
15	איתן שורץ	385
16	מאיר מירון	337
17	אושרי זיו-לי	330
18	ליבנה ברבי	326
19	ניר שבת	324
20	רועי הראל	314
21	גאורגי אלקין	283
22	מוהנא אבו-טריף	280
23	רוני רוזן	263
24	יואב שורץ	258
25	איתן אליהו	222
26	רוני לידרמן	217
27	רענן מנור	207
28	ניצן אבני	206
29	סבטלנה שלייפר	201
30	גיל הופמן	194

ואז שמתי לב ששלומי, יואב, מוהנא ומאיר שרתו איתי לא יותר משנה, ועדין הם נכנסו לטבלה. זה אומר שבשנה הראשונה שלי שלחתי הרבה יותר מיילים.

אז בדקתי אם זה נכון. הממצאים האלה אפילו יותר מענינים:

מקרא:

1 – הגעה ליחידה

2 – ג'ני בחו"ל

3 – התנתקות

4 – מעבר ל-F15

5 – 7 שבועות של גימלים וקביים

6 – חל"ת

7 – מעבר למעבדות

8 – שליחת מייל על חולצת הריצה של אופק

זהו.

תודה לכל מי שקרא את זה.

ותודה לכל מי שהצליח לסבול אותי במשך השנים.

מעכשיו אני זמין ב-0544284883 (יכול להיות שטעיתי בספרה האחרונה. אבל הרוב נכון). עד אפריל אני אהיה 

זמין רק ב-SMSים, וגם זה תלוי בקליטה שתהיה לי בקמבודיה. [הערת העורך: בסוף היתה קליטה.]

מיקו

"

חולה נפש? בפרספקטיבה של חצי שנה אחרי, זה עדין נראה/נקרא לי די שפוי.

דילן מקיי

לפני ההופעה עוד צחקנו.

ידענו שיש סיכוי שנתאכזב, אז אמרנו שלפחות נוכל למכור את הכרטיס אחר כך. "אם הוא ימות אחרי ההופעה נמכור את זה במלאאאא." שלא נדבר על מה יקרה "אם הוא ימות תוך כדי ההופעה. ככה סתם, ייפול על הבמה. ואז תהיה תמונה מפורסמת שלו, שוכב מת על במה בישראל. ולנו, ל-נ-ו יהיה כרטיס מההופעה הזאת. נהיה מיליונרים!!!".

אף אחד מאיתנו לא חשב שעד סוף ההופעה נצליח אנחנו כמעט למות. משעמום.

האיש ששווה מיליונים.

"אבל ידוע שדילן נותן הופעות גרועות."

מתן עם נעל של מיסי

נכון. גם אני ידעתי. אבל עד אליו, הופעה גרועה בשבילי היתה, לדוגמא, לשמוע את שני הבנים של מאיר אריאל מחרבים את זכר אביהם עם ביצועים גרועים וחוסר כישרון טוטלי. או לשלם 300 שקל כדי לראות את מיסי אליוט זורקת נעליים במשך חצי שעה ואז הולכת הביתה. אבל אף פעם לא חוויתי הופעה גרועה בצורה הזו – הופעה שגרמה לי להרגיש טמבל. גרמה לי להרגיש חסר אונים. וגרמה לי להצטער שאין לי סמארטפון. כן כן. אחרי חודשים (או שנים) של אי כניעה ללחץ חברתי ("יאללה, איך אתה עוד עם הענתיקה הזאת? אתה יכול לשלוח בזה SMSים בכלל??") ועמידה בפיתויים ("אתה תוכל לצפות בפורנו תוך כדי שטיפת כלים!"), הפעם הראשונה שבאמת רציתי להיות גם כמו כולם היתה כשישבתי ביציע 18 באיצטדיון רמת גן ביחד עם עוד 30,000 איש, אחרי שההופעה התחילה (!!!), כשאני בטוח שלי היה הכי משעמם מכולם. כי רק לי אין סמארטפון שיעזור להעביר את האכזבה.

מצ'עמם

קשה לי אפילו להסביר למה לא נהנתי. אני לא יודע איזו אחת מהבעיות שהיו בהופעה שברה את גב הגמל. אני לא יודע אם זאת העובדה שישבנו 100 מטר מהבמה וכל הסאונד התערבב עד שהוא הגיע אלינו לאוזן, וגם לא עזר שלא ראינו כלום (גם לא ב"מסכי הענק" שהראו אותו בדיוק באותו גודל כמו במציאות), או שהקול של דילן שלא היה קרוב לשום דבר שאני מכיר ושבשילוב עם הסאונד לא הבנתי בכלל מה הוא אומר, או העיבודים לשירים שהיו שונים לגמרי מהמקור. זה כנראה שילוב של הכל. בשורה התחתונה, יצאנו שיר אחד לפני הסוף, מבלי שאני אזהה שברקע הוא שר את השיר שאני הכי אוהב שלו.

מה שהכי מעצבן זה שדילן עצמו כנראה מאוד מודע לכל הענין. הוא יודע מה אנשים חושבים על ההופעות שלו, אבל הוא גם יודע שהן לא ישנו ואנשים ימשיכו לאהוב אותו. פשוט לא איכפת לו, או שכן איכפת לו - איכפת לו לעשות דווקא ולגרום לאנשים לא ליהנות. אולי הוא בסך הכל רוצה להרגיש מורד גם בגיל 70.

הלו, לא רואים!

אני בטוח שיש אנשים שחושבים שהם נהנו בהופעה. אני מקנא באנשים האלה. או ליתר דיוק – אני מקנא בתת-מודע שלהם, שגורם להם לראות בצורה חיובית משהו רק בגלל שכולם רואים אותו בצורה שלילית, ואז לגרום להם להרגיש טוב עם עצמם, מבלי שישמו לב בכלל. הנה מישהו כזה שמצאתי ב-Ynet:

חבל שבאתם, חבל על הכסף שלכם, תחזרו לפופ שלכם.. חבל שלא השארתם את 100 מעריצים האמיתיים של בוב דילן שם לבדם, ככה לא היינו צריכים לשמוע את השטויות שלכם, אני שומע את בוב דילן מגיל צעיר, 60 דיסקים מקוריים בבית, מה חשבתם שתבואו ותשמעו את מר טמבורין כמו שאתם שומעים פעמיים בשנה כשאתם פותחים את גלגל"צ??
תשאלו את אביב גפן, את אסף אבידן, שלומי שבת, אהוד בנאי, שלמה ארצי...כולם גדלו וכותבים לאור שיריו של דילן. תשאלו אותם איך היתה ההופעה ותבינו איזו הופעה מפוצצת ומעולה זו היתה, בטח שלא תהנו, אתם מכירים את השירים שלו בכלל? את הביוגרפיה? מה חשבתם טיפשים שכמותכם. לכו תשמעו את ליאונרד כהן שר הללויה למחלקה השיקומית בבית לוינשטיין. תשאירו את בוב דילן לנו, אנחנו נסתדר. בוב אוהבים אותך, תודה על ההופעה הכי טובה שראיתי בחיי. בדיוק כשחשבתי שאני כבר לא יכול לאהוב את שיריך יותר ממה שאהבתי, באת והוכחת כמה אתה גדול! 

תת-מודע כזה שווה זהב, כי הוא יכול לחסוך הרבה כסף שהיה הולך בדיעבד לפסיכולוג.

לא יכול? או לא רוצה?

[הערת העורך - כשכתבתי את הפסקה האחרונה חשבתי על זה שאולי גם לי יש תת-מודע כזה, שגורם לי להרגיש טוב עם עצמי שלא בצדק. כמו נגיד שאני מרגיש יותר טוב מכולם כי אני לא רואה כוכב נולד. אז אני מקווה שבאמת יש לי כזה, כי אז אני יכול להרגיש שחסכתי כסף על טיפול פסיכולוגי בזכותו. אם לא הוא, הייתי צריך כבר מזמן לחפש עבודה.]

אנשים משוגעים

היה לי קצת זמן פנוי השבוע (?!). החלטתי למלא אותו בסדרה.

משחזרתי הספקתי כבר לראות כמה סדרות -  את The Corner (של דיוויד סיימון הגאון, ואהבתי ממש ממש), Broadwalk Empire (שהיתה טובה, אבל זה לא סקורסיזי, למרות שבפועל זה כן), ו-The Pacific (שהיתה ניסיון נחמד לשחזר את "אחים לנשק". לא יותר.). וגם השתעשעתי עם התוכנית של דייב שאפל (תוכנית המערכונים הכי מצחיקה מאז הקומדי סטור), שכבר ראיתי את כולה אבל תמיד כיף לראות שוב.

אני במצב רוח רגוע לאחרונה, אז החלטתי לתת הזדמנות שניה ל-Mad Men. לפני שנה בערך ניסיתי אותה, והתיאשתי אחרי הפרק השלישי. היא פשוט היתה איטית מדי בתור ממתק אחרי יום עבודה. אבל השבוע, עם מצב רוח ומצב תעסוקתי שונה, סיימתי את העונה הראשונה תוך שלושה ימים (מודה שרוב הצפיה נעשתה בין השעות 1 ל-4 בבוקר, בזמן שאני מחכה למשחק ה-NBA היומי). זה לא שהיא היתה מדהימה, אבל היא פשוט פגעה בול למצב רוח הנוכחי שלי, וגם לא היה משהו אחר לראות. לפחות עד ש-Breaking Bad תחזור.

עדין לא הבנתי למה קוראים לה ככה. אולי משחק מילים על Ad Men?

למי שלא מכיר, Mad Men היא סדרה על משרד פרסום בתחילת שנות ה-60. היא מנסה מאוד להיראות אותנטית לתקופה, ונראה לי שזה מה שאני הכי אוהב בה. בזכותה למדתי הרבה דברים על שנות ה-60, כמו:

• כולם שותים וויסקי. כל הזמן. די ברור שכולם בשנות ה-60 היו אלכוהוליסטים. וגם אין להם בעיה לנהוג אחר כך (חוץ מפעם אחת שבאמת האוטו של דרייפר זכה לטוטאל לוס. אבל זו רק פעם אחת.).
• כולם מעשנים. כל הזמן. בכל מקום. והיה נורמלי אז להדליק סיגריה ברכבת. או באמצע פגישת עבודה. או בשירותים.
• כל הנשים פקידות. לפחות עד שהן מוצאות בעל ואז הופכות לעקרות בית. ולכולן בסדר עם זה. יותר מזה, הן אפילו שואפות להפוך לעקרות בית. זה סימן שהן מצאו בעל טוב.
• יש ז'אנר מוזיקלי אחד – סווינג.
• לא היה אז אינטרנט.

זה צריך להיות השם האמיתי שלה.

מה שאני לא יודע, זה אם כל הדברים האלה בכלל נכונים, כי כל הדמויות פחות או יותר זהות. יכול להיות שיוצרי הסדרה סתם בחרו כמה תבניות ורצו איתן, כי כבר אף אחד לא באמת זוכר יותר מה היה אז. ואני בטוח שמי שכן היה אז ממש שונא את הסדרה, כי הוא חושב שרידדו את החיים שלו לכמה סטיגמות שחוזרות על עצמן.

ועכשיו ממש מסקרן אותי לראות סדרה שיעשו עוד 50 שנה, עלינו. על איזשהי קבוצה של אנשים בשנת 2011. מענין אותי לראות לאיזה תכונות ופעולות האדם הממוצע של 2060 ירדד אותנו.

אני מנחש שחלק מהן יהיו: 

• כולם שותים כל הזמן. יהיה די ברור למי שיצפה בזה שכולם ב-2011 היו שיכורים. וגם אין להם בעיה לנהוג אחר כך.
• כולם מעשנים. ובאופן מוזר, דווקא עישון הצמח שחוקי בשנת 2060 לא יהיה חוקי בשנת 2011, ועישון הצמח שחוקי בשנת 2011 לא חוקי ב-2060.
• כל הדמויות ידברו אחת עם השניה דרך מכשיר שפולט קרינה קטלנית. ובחוכמה הן מצמידות את המכשיר שפולט קרינה קטלנית למוח.
• כל הדמויות יתעסקו כל הזמן במכשיר מוזר הנשלט ע"י האצבעות. הדבר היחיד שהאצבעות שלהן יעשו היא ללחוץ על כפתור כחול, שנראה כמו ההוא שם למטה, שוב ושוב עד שיופיע סימן אדום בראש המסך של המכשיר.
• בכל ויכוח הדעות יתחלקו בין שני הקצוות. כולם קיצוניים בדעות שלהם. אין אף פעם שטח אפור.
• יש ז'אנר מוזיקלי אחד – פופ.

יהיה מעצבן ממש לראות שכל הצעירים של 2060 חושבים שאנחנו כל כך רדודים, הא?

הכי טוב

אמרו לי השבוע שאני לא תחרותי מספיק, וגרוע מזה - שאני לא שואף להיות הכי טוב שאני יכול להיות.
לא הצלחתי להחליט אם הקביעה הזאת טובה לי או לא, או אם אני בכלל מסכים איתה (למרות שאני כבר שנים אומר שאני סובל מתסמונת "לא איכפת לי", כי לא איכפת לי מכמעט שום דבר, וזה כנראה קשור). אבל כדי לנטרל אותה בכל מקרה החלטתי שאני צריך להיות הכי טוב במשהו. לא משנה במה, אבל להיות בו הכי טוב.

היו כמה דרכים לתקוף את הבעיה.

דרך אחת היא לראות מה הדברים שאני עושה הכי טוב, ולראות אם אני הכי טוב בזה יחסית לכלל. אז ניסיתי לחשוב מה הדברים שאני טוב בהם. התוצאה היתה די עגומה:

הולק הוגן. מזוייף.

אני אלוף בכל מה שקשור להיאבקות מקצוענית ומזוייפת. לפעמים עד כדי כך שנראה לי שאם ישימו אותי בזירה עם מתאבק מזוייף אחר, אני אדע בדיוק איך לזייף איתו קרב מבלי להיפגע ומבלי לפגוע בו. אני גם יודע תמיד מה קורה בעולם המוזר הזה מאחורי הקלעים, ויודע להסביר מה הסיבה לכל ניצחון מזוייף של מתאבק מזוייף. ואני זוכר את כל הקרבות המרכזיים של כל 27 אירועי ה-WrestleMania שהיו עד היום. אני גם לפעמים נכנס לדמות של מתאבק רע בחיים האמיתיים (תנסו להיזכר אם מתישהו היתה לכם תחושה שאני סתם מתווכח. אז זה זה.), אבל תשכחו שאמרתי את זה.
כשאני קורא את הפסקה האחרונה שוב אני מבין שהרזומה המרשים הזה שווה, בעולם האמיתי, לבערך כלום. אולי גרוע מזה, הוא רק יגרום לי להיראות רע ("מה אתה עדין רואה את זה?? מה אתה ילד????", ואחרי דקה - "תגיד, הקברן עוד שם? זוכר את הקרב שלו עם יוקוזונה, שבאו כל הרעים לעזור לו? איזה אדיר זה היה!!!").

אז אני צריך למצוא משהו אחר.

אז במה עוד אני ממש טוב? אני ללא ספק מוקד הידע הכי גדול בחצי המזרחי של כדור הארץ למוזיקה שמקורה מעבדים שהובאו מאפריקה לצפון אמריקה על גבי ספינות. אני יודע לזהות בדיוק [חיקוי זוהיר בהלול] ספקטלורי [/חיקוי זוהיר בהלול] מי הפיק כל שיר שאני שומע (לא שזאת חוכמה גדולה להבדיל בין ביט של DJ Premier לביט של טימבאלנד), לדקלם את הדיסקורגפיה של חבורת ה-Wu-Tang Clan (כולל כל 45 אלבומי הסולו שלהם), ולהסביר בהתנשאות לכל חובבן למה טופאק רחוק מלהיות הכי טוב, ואם החובבן אומר שלמילים שלו יש משמעות אני צוחק עליו ואומר שהוא בטח אוהב את הכתיבה הדמגוגית של יאיר לפיד, ושולח אותו לשמוע קצת Immortal Technique.
רק מה, לצערי המוזיקה שאני אוהב היא כנראה הכי פחות מוערכת אצל קהל שהוא לא ילדים, ושגם פה, הצהרה בחיבתי אליה יכולה להסב לי נזק ("מה, הם רק שרים על פשע, סמים ובחורות. זאת לא מוזיקה בכלל".). ואחרי שראיתי את הסטנד-אפ של כריס רוק על בדיוק אותו נושא, החלטתי שגם לי נמאס לנסות להגן על המוזיקה שאני אוהב.

אז אני נאלץ לוותר גם על הרעיון הזה כמשהו שאני מצהיר שאני טוב בו.

החלטתי שהדברים שאני באמת טוב בהם לא יעזרו לי, כי גם אם אני הכי טוב בהם, לעולם האמיתי אין שום הערכה אליהם. אז אני צריך דרך אחרת.

הדרך השניה שחשבתי עליה היא לשקר. למצוא משהו שאני לא הכי טוב בו, אבל להגיד שכן. ובזה יש לי ניסיון - אני עושה את זה עם כדורגל כבר שנים (וגם עם עוד משהו, אבל זה יהיה ממש דבילי מצידי להודות בזה פה).
הדרך הזאת הרבה יותר קשה. אני אצטרך למצוא משהו שאיכשהו יאמינו לי שאני הכי טוב בו, ושגם אני אאמין שאני הכי טוב בו (כי אם אני לא אאמין לזה אף אחד לא). ובכלל, זה יהיה טיפשי מדי לשקר לעצמי כדי כאילו להיות תחרותי מספיק וכאילו להיות הכי טוב שאני יכול להיות.

אז צריך לחשוב על משהו אחר.

על הדרך שבחרתי בסוף חשבתי אחרי ששמעתי שנשבר שיא גינס במספר אטבי הכביסה שמישהו תלה על הפנים שלו (150!).

דביל.

 ספר השיאים של גינס כבר מזמן לא מספר על שיאים. הוא עבר להיות ספר עם דברים מוזרים שאנשים עושים ושאף אחד לא עשה לפני כן, ולכן הם נחשבים כשיא. ואז הבנתי שזה מה שאני צריך לעשות - למצוא משהו שאף אחד לא הכריז שהוא הכי טוב בו, ואז פשוט להכריז בעצמי. וזה צריך להיות משהו קצת טיפשי (רק קצת), כדי שאף אחד אחר לא ירצה את התואר עצמו.

אז החלטתי שמהיום, אני הצלם האוטומטי הטוב בעולם.
כן כן.

שחור לבן של לונג ט'אן

אף אחד לא מצלם תמונות במצב אוטומטי במצלמה, יותר טוב ממני. הצהרה שקל לשחרר, כי כל מי שמצהיר על עצמו כצלם חובב+ סולד מהמצב האוטומטי (שלא לדבר על קיצוניים יותר, כמו לונג ט'אן, צלם שפגשתי בוייטנאם, שטען בפני שצילום אמיתי נעשה רק בפילים, ורק בשחור לבן). כך שצלמים רציניים לא יסכנו את התואר החדש שלי. וכדי למנוע מחובבנים כמוני להצהיר משהו דומה, ניצלתי את הזמן הפנוי שלי כדי לפתוח משהו שיגרום להצהרה שלי להיראות יותר רצינית:

http://mikomoshe.daportfolio.com  (כן, יש לי הרבה זמן פנוי)

אז שאף אחד לא יגיד לי שאני לא תחרותי מספיק.

תל אביב פנורמית

את אותם הדברים אבל לאט

"לא משעמם לך?"

לא.
כבר חמישה שבועות של כלום, ואני מרגיש כאילו רק התחלתי. אני מבין שכנראה אני אאלץ בקרוב להתחיל לחפש עבודה, אבל בינתיים אני משתדל לעשות את המקסימום (שזה בפועל המינימום) מהחופשה הקטנה שלי בתל אביב.

קל מאוד להעביר את היום. זה הולך בערך ככה:

10:00 - 12:00 - התעוררות, ארוחת בוקר קלילה (פיט-פלקס נחשב ארוחת בוקר?), התעפצות כללית.

ים מהיבשה.

12:00 - 14:00 - ים או ריצה. יום ככה יום ככה. זאת התקופה הכי טובה בשנה להינות מהים, גם מבחינת מזג האויר, וגם מבחינת המבקרות בו. לריצה זה דווקא די מפריע, כי לרוץ כשהראש לא מסתכל בכלל על הדרך זה אתגר רציני לשיווי המשקל.

14:00 - 15:00 - ארח"צ. רוב הזמן אין לי חשק להכין, אז אני אוכל חומוס. מומלץ - חומוסרי בבן יהודה. שם דבילי לחומוס היחיד שאכלתי שאחריו המעיים שלי לא הפכו לנגן טרומבון מניו אורלינס.

לים/ריצה ואוכל יש אלטרנטיבת טיול תל אביבי שקורה פעם בשבוע, בעזרת הספר שלקחתי מניצן. בינתיים הכי טוב היה הטיול ביפו העתיקה. למרות שהייתי שם המון פעמים, להסתובב שם לבד ביום שקט נותן חוויה אחרת לגמרי.

תל אביב מיפו

16:00 - 18:00 - בדרך כלל סרט. משחזרתי ראיתי כבר 26 סרטים (בניהם עשרת סרטי מסע בין כוכבים). הכי טובים היו "Biutiful" (השגיאה במקור), סרט ספרדי/מקסיקני כל כך מדכא שלא הפסקתי לחייך יומיים אחריו, ו"ברבור שחור", שהמילה הכי טובה שאני מוצא כדי לתאר אותו היא mindfuck. היה גם "El Metodo", עוד ספרדי על שבעה אנשים בראיון עבודה משותף, סרט שכולו מצולם בחדר אחד וכתוב פשוט מצויין. הכי גרוע היה כנראה "טרון: המורשת". אותו כנראה כתב כדורגלן כלשהו, כי הדמויות בו מדברות רק בקלישאות.

לעתים רחוקות יש לי חשק.

18:00 - 20:00 - ארח"ע. גם פה רוב הזמן אין לי חשק להכין, אז אני אוכל משהו שהוא לא חומוס. מומלץ - פיצת סלמון בזותפיצה (דיזנגוף איפשהו ליד בן גוריון).

20:00 - 03:00 - פה כבר יש חופש פעולה. זה נע בין בירה, ליגת האלופות, XBOX או הכל ביחד.

04:00 - 07:00 - התעוררות למשחק ה-NBA היומי.



כמו שאפשר לראות, הימים שלי מאוד עמוסים. אין לי אפילו כל כך הרבה שעות שינה. וזה עוד בלי השעה בשבוע שאני מבזבז כדי לקבל את הפתק הזה:

אבל לפני שאתם מרחמים עלי, אני רוצה להודות שדי כיף לי.
אז אני אמשיך בינתיים להשחיז את כישורי ב-Call of Duty. החיים האמיתיים יחכו לאחר כך.