14 באפריל 2012

נאיבי

אני נאיבי. (התחלתי מהסוף, כמו שעושים לפעמים בסרטים. אני אחזור למשפט הזה לקראת סוף הפוסט, אחרי שתשכחו ממנו, ואז תיזכרו בו ותגידו "אה, המשפט הזה היה בהתחלה וזה עכשיו כאילו מתחבר". כמו הזקנה מטיטניק.)
[ניזכרתי בטיטניק כי ראיתי סרט על איך ג'יימס קמרון צולל לטיטניק כי אין לו מה לעשות עם מיליארד דולר.]



לכל בעיה רצינית בעולם, יש לי פיתרון.

לדוגמא, תאונות הדרכים. לא תאונות מהסוג של צמיג שהתפוצץ שבגללו רכב נכנס בעמוד, או רכב שהחליק בסיבוב על כביש רטוב וקפץ לתהום. אני מדבר על תאונות שנגרמות בגלל עצבנות ייתר ואי אדיבות של אנשים, שגורמת להם לנהוג בצורה פרועה ומעלה את הסיכוי לתאונה, או סתם לעצבן. אי אדיבות וחוסר איכפתיות (שבדרך כלל מהולים בעודף ביטחון עצמי) הם, לדעתי, הסיבה לכך שכל כך נורא לנהוג בארץ.
איך פותרים אי אדיבות? כאן מגיע הפיתרון שלי - ע"י אדיבות ייתר!
תחשבו על זה ככה: ברגע שמישהו אדיב אליכם בכביש, ונותן לכם, לדוגמא, זכות קדימה גם כשלא מגיעה לכם, או מאט כשאתם רוצים לעבור לפניו בנתיב שלו, או כל דבר אחר שגורם לכם להודות לו עם תנועת היד המוסכמת בין הנהגים, הסיכוי שאתם תהיו אדיבים למישהו שיבוא דקה אחר כך הוא הרבה יותר גבוה. מכאן - האדיבות מדבקת. לכן, אם 5% מהנהגים יפנימו את זה ויהיו אדיבים בצורה קיצונית, זה ידביק את שאר הנהגים במהירות ויפחית את תאונות הדרכים.

וזהו, הצלתי ממוות כמה מאות אנשים בשנה.

יש בעיה אחרת שתמיד מצחיקה אותי. "אירופה מתאסלמת".
והפיתרון שלי אליה הוא ממש פשוט - לא לעשות כלום! הרי האירופיים הצברים לא יתאסלמו, והמהגרים המוסלמים אומנם מגיעים לאירופה מוסלמים, אבל ככל שעובר הזמן חלק מהם זונחים את דתם כשהם רואים סגנון חיים שונה ומודרני, והם ישפיעו לאט לאט גם על מדינות המוצא שלהם, ככה שיכול להיות שהגירת מוסלמים לאירופה זה הדבר הכי טוב שקורה לעולם.

וזה בגדול נכון לכל אוכלוסייה סגורה או דתית מדי, גם אצלנו פה בארץ. הבעיה היא שקצב ההתרבות בה גדול מקצב החוזרים בשאלה, ולכן צריך לנקוט בפעולה קצת קיצונית אבל שתבטיח את חשיפתם לעולם החופשי, ותגדיל את קצב החוזרים בשאלה. בקיצור - צריך לגרום להם להיחשף לפורנו.
כן, ככה. בצורה קיצונית, שלא תהיה להם אפשרות לברוח מזה. אולי להצניח מלמעלה מגזינים. או דיסקים. או חשפניות. זה יראה להם שיש עולם שכולו טוב מהצד השני, ולאט לאט זה יקרה.

וכך פתרתי את הבעיה הכי גדולה, כנראה.

או שלא.

כי אולי אם אני אהיה אדיב לכולם בכביש, השינוי היחיד יהיה שייקח לי הרבה יותר זמן להגיע ליעד שלי, כי כולם ינצלו את האדיבות שלי. מה מבטיח לי שהם יהיו אדיבים חזרה? כלום, כנראה רק התמימות שלי.
ואולי קבוצה דתית בתוך בתוך אוכלוסייה לא דתית רק מתקבצת בתוך עצמה ונהיית קנאית יותר לדת שלה, ובנקודות החיכוך, במקום חשיפה שתוביל למשהו טוב יהיו פיצוצים שיובילו לבית קברות.
וגם אולי פורנו הוא לא התשובה לקיצונות דתית. אולי זה רק ירתיע אותם, והדרך הכי טובה לגרום להם להיות כמוך היא דווקא עם פיתוי שקרוב אליהם ושאין להם רתיעה אוטומטית ממנו. בערך כמו שרוצים למשוך חתול פחדן אלינו עם תנועות קטנות, אבל כל תנועה מהירה ומפתיעה רק תרחיק אותו. (אף אחד לא שם לב שגנבתי את האנלוגיה הזאת מסיינפלד, נכון?)

אז אני כבר לא כל כך בטוח בפתרונות שלי.
וככל שאני חושב על זה יותר אני מבין שאין באמת סיכוי שמשהו ישתנה לטובה בקרוב. לפי כל הסימנים יהיה הרבה יותר גרוע לפני שיהיה טוב, אבל אני בינתיים נהנה לעבוד על עצמי ולחשוב שיש לי את הפתרון הפשוט להכל. כנראה שככה אני מנחם את עצמי.
או שאני סתם נאיבי.


17 במרץ 2012

קו 23

הקו הזה לא לוקח אותי לשום מקום מועיל. לא יודע למה עליתי עליו. כנראה בגלל הגשם.
התישבתי בספסל האחורי וניסיתי להבין איפה אני אמור לרדת.


"שלום."
מה? מי זאת?
"שלום."
או איך שאמרתי לעצמי בראש - שלוווום, אחות!
"אני יכולה לשבת?"
ברור.
"ברור."
"ואני יכולה לשאול אותך כמה שאלות לסקר?"
ידעתי שיש קץ'.
"בסדר. אין לי משהו אחר לעשות."
"זה יהיה קצר. מבטיחה."
זה בדרך כלל מה שאני מבטיח.
"יש לך עד הסנטר." (בדיעבד הקו בכלל לא הגיע לסנטר. אבל בסדר, זה לא שאני ממהר לאנשהו)
היא שלפה דף.
"טוב, נתחיל. קודם כל - זכר. את זה אני מנחשת לבד."
היא הקיפה.
"מגורים?"
"תל אביב".
"תל אביב. אחלה. קבוצת גיל.. 30 עד 35?"
היא כבר התחילה להקיף עוד לפני שהספקתי לענות.
"הממ, לא."
"אז...?"
היא אשכרה התלבטה לאיזה כיוון לתקן. שלוש מילים - Just For Men.
"25-30".
"אוקיי. עכשיו לחלק היותר מעניין: איזה תכונה שלך הכי היית רוצה לשפר?"
אה. אז זה סקר כזה. ברור שאני לא הולך לענות עליו ברצינות.
"הייתי רוצה להיות יותר גמיש. גמיש פיזית. אבל בלי לעשות יוגה."
היא היתה אמורה לבקש ממני לענות ברצינות. אבל לא, היא כתבה את זה.
"בסדר גמור. אם היית יכול לבקש משהו, כל דבר, מה זה היה?"
פה כבר התחלתי להרגיש שהסקר הזה קצת מוזר. הלכתי לכיוון מלכת היופי.
"שלום עולמי."
"באמת?"
"באמת. העולם יהיה מקום יותר טוב אם יהיה שלום עולמי."
מודה שלא חשבתי על המשפט המטומטם הזה באותו רגע, אלא בשיחה על טקס מלכת היופי שבוע לפני כן.
"מצויין. שאלה אחרונה: מי המודל לחיקוי שלך?"
זה קל.
"מספר 9, אייל ברקוביץ'."
היא כתבה גם את זה. עם ה'מספר 9'. כאן כבר הייתי בטוח שמשהו לא בסדר אצלה, אבל לא הצלחתי להצביע על בדיוק מה.
"יופי. זהו. לא היה נורא, נכון?"
נורא? זה הדבר הכי מעניין שקרה לי היום.
"תגידי, אפשר לשאול מה המטרה של הסקר?"
"בטח. אנחנו רוצים לשנות את העולם, אז אנחנו בודקים מה מפריע לאנשים בחיים, ומה השאיפות שלהם, ואחר כך אנחנו נשנה את מה שצריך."
WTF?? ניסיתי להישאר קול.
"יומרני קצת, לא? מי זה 'אנחנו'?"
"אה. אני מהמרכז לסיינטולוגיה."

פה הייתי צריך כמה שניות לחשוב. לא רציתי לצאת חרא מתנשא כמו שאני בדרך כלל יוצא עם אנשים מאמינים בשיחות על דת (אבל ככה יוצא תמיד משום מה. אולי אני חרא מתנשא).
ניסיתי מהר לסדר לעצמי בראש את כל מה שאני יודע על הסיינטלוגיה, שזה לא הרבה:
  • מייסד הדת הוא סופר מדע בידיוני שאמר (על פי מקורות זרים) "אתה לא תתעשר מלכתוב ספרות מדע בדיוני. אם אתה רוצה להתעשר - תמציא דת!"
  • הם מאמינים שהיסטורית האדם על כדור הארץ התחילה עם דיקטטור גאלקטי שלפני 75 מיליון שנה הביא כמה מיליארדי אנשים לכאן ואז הפציץ אותם עם פצצות מיימן. אנחנו צאצאים של השורדים.
  • כל "מאמין" צריך לשלם סכום מסויים כדי להשתתף בקורסים שמקדמים את ה"level" שלו. קצת כמו World of Warcraft, רק שאתה משלם בכסף ולא בחיים שלך.
  • טום קרוז הוא סיינטולוג. וגמד.
הוא בטח טס עם קרוז קונטרול. הבנתם? "קורז קונטרול" חחחחחחחחח :))))

כאמור, אני לא יודע הרבה. אבל עם זה ניסיתי להמשיך.
"איך בדיוק אתם הולכים לשנות?"
"צעד צעד. קודם כל נתקוף את הבעיות שמפריעות לרוב האנשים, שאגב, תתפלא, אבל לחלק גדול מהאנשים הכי מפריעות בעיות זוגיות."
ניסיתי להמשיך להראות רציני. זה היה ממש קשה.
"כאילו, אצל נשים בעיות מציאת חתן ואצל גברים בעיות אין אונות?"
היא צחקה. מדהים שרק עכשיו.
"אבל איך? איך תגרמי לשלום עולמי לדוגמא?"
"אין לי תשובה לזה עכשיו, ככה סתם. אנחנו עושים עבודה רצינית. אולי אם תגיע אלינו לשמוע קצת זה יהיה קצת יותר ברור."
"לא חושב. לא נראה לי ששלום עולמי יגיע מאיזושהי דת שלא קוראים לה 'בודהיזם'."
"תתפלא. אתה באמת צריך להגיע. נראה לי שתתחבר לזה."
רציתי לשאול אם יש כוסיות, אבל שמתי לב עוד קודם לזקנה שישבה לפנינו והקשיבה.
"וכמה התענוג יעלה לי?"
"כלום. אתה יכול להגיע לקורס מתי שתרצה."
אני לא נופל בפח זה.
"אה, אז זה כמו סמים. פעם ראשונה חינם."
לשניה הסיחה את דעתי השאלה למה עם זונות זה לא חינם בפעם הראשונה (ככה סיפרו לי), וכששמתי לב לשינוי בהבעת הפנים שלה כבר היה מאוחר מידי.
"אני רואה שאתה לוקח את זה לכיוון שלילי. טוב, תודה רבה לך על הזמן."
היא צילצלה בפעמון וקמה.

ססעמק, שוב יצאתי חרא מתנשא.
מזל שלא איכפת לי.

11 במרץ 2012

"תמיד יורד גשם בפורים"

נכון?
בעצם השנה לא ירד גשם. מוזר. כי תמיד יורד.
רגע - עכשיו, כשלא ירד גשם, עדיין אפשר להגיד "תמיד יורד גשם בפורים"? זה בכלל משנה?
נראה לי שלא. זה מהמשפטים האלה, שלא משנה מה קורה במציאות אנשים ימשיכו להגיד אותם.


"תמיד חם ביום כיפור."

אני עצלן מדי כדי לבדוק באמת, אבל יש לי תחושה שברוב השנים לא יורד גשם בפורים. בעיקר כי הוא נופל בדרך כלל במרץ ואנחנו חיים במדבר. אבל מספיק שפעם ב-5 שנים כן יורד והורס למישהו את התחפושת, וזהו, אותו מישהו יזכור תמיד שירד לו גשם בפורים. והשיוך הזה של אירוע שקורה בתאריך מסויים מקשר את האירוע לתאריך, סתם כי זה משהו שזוכרים.

זה דומה לעוד כל מיני דברים.
נגיד, כשאני לומד מילה חדשה (בדרך כלל באנגלית, אבל לפעמים גם בעברית), אני פתאום שומע או קורא אותה בהמון מקומות, ואני לא מבין איך לא הכרתי אותה לפני. ואז זה דועך, כי היא מפסיקה להיות מילה חדשה ואני כבר לא שם לב אליה.

או שאולי זה קשור לחוקי מרפי.

מרפי
אף פעם לא האמנתי בהם.
בבסיס של חוקי מרפי יש את "אם משהו יכול להשתבש, הוא ישתבש." ואף אחד לא שם לב שזה חרטא. רוב הדברים לא משתבשים, אבל לא שמים לב לזה בכלל, כי את כל תשומת הלב תופס מה שמשתבש.
וזה עוד בסדר כשזה נשאר תחת המטרייה של חוקי מרפי, כי למרפי אין בקשות מיוחדות ממי שמאמין בחוקים שלו. אבל הכל משתנה כשאת החוקים האלה קובע מישהו שקוראים לו אלוהים. כי לאלוהים יש דרישות. והרבה.

"אלוהים גדול."

אתמול ראיתי את "The Grey".


סרט די מעפן במסווה של סרט עם מוסר השכל ותובנה על המין האנושי (כשבפועל הוא סרט קיטצ'י להחריד עם צילום ובימוי די טובים). אחרי שמתרסק המטוס (אופס, ספויילר), כשהניצולים מנסים להבין למה דווקא הם ניצלו וכל השאר מתו, מיד קם מי ששיבח את האלוהים שלו על העובדה שהוא עדיין חי. וכנראה נורא קל במקרה שלו לחשוב ככה. לפני שהיה לי זמן לחשוב על זה, היה את מי שאמר לו שוואלה, טוב שהוא חי, אבל 10 מטר ממנו יש 20 גופות של אנשים שמתו, וכנראה שהם לא נמצאים עכשיו בכניסה לגן-עדן, ליד המוסך להתקנת כנפיים. אבל כנראה שאתה חי מתי שאתה לא אמור להיות, 20 גופות זה משהו שאפשר להתעלם ממנו.

מה כל זה אומר?
לא יודע. אבל מחר אמור לרדת גשם.


15 בפברואר 2012

שיחות שנמאס לי לקיים

הוא: "תגיד, עבר קו 61?"
אני: "לא ב-2 דקות האחרונות."
הוא: "כמה זמן אתה מחכה פה?"
אני: "2 דקות."
הוא: "אתה יודע מתי הוא צריך לבוא?"
אני: "לא."

היא: "בוא, תעבור אותי בתור."
אני: "לא צריך. אני לא ממהר. תודה."
היא: "אבל יש לך רק חלב. תעבור תעבור."
אני: "באמת שזה בסדר."
היא, לקופאית: "תעבירי לו את החלב קודם."



היא: "שלום, מדברת דנה מחברת משהוTech."
אני: "היי."
היא: "אני רואה פה שלא עבדת מאז 2010. מה עשית בשנתיים האחרונות?"
אני: "שנתיים?? לא לא, זה רק שנה."
היא: "אוקיי, מה עשית בשנה האחרונה?"
אני: "הייתי בחו"ל."
היא: "כל השנה?"
אני: "לא, רק חצי ממנה."
היא: "ובשאר הזמן?"
אני: "כלום. בחופש."
היא: "הממ. אוקיי."

אני: "היי עדי, שילמתי את חשבון החשמל שלנו."
עדי: "אוקיי. כמה יצא?"
אני: "400 לשנינו. יש פה את הפירוט אם את רוצה."
עדי: "טוב. אני אקפוץ עם הכסף בקרוב."
אני: "אין לחץ."


נהג: "זה ריק. נגמר לך."
אני: "אתה יכול לטעון לי ב-50?"
נהג: "50?"
אני: "כן."

ההוא מהמכבסה: "מיקו!! מה שלומך??"
אני: "הכל בסדר."
ההוא מהמכבסה: "תזכיר לי, ביחד או להפריד?"
אני: "ביחד."
ההוא מהמכבסה: "6 קילו. זה יוצא 42 שקל. אורי, תן למיקו בלו פתק."


הוא: "מה להביא לך?"
אני: "מסבחה. ותוודא שלא יהיה שם שאריות פול."
הוא: "בלי פול. בסדר."
אני: "אם במקרה אתה כן שם פול אז תזמין לי גם אמבולנס."
הוא: "אל תדאג. בלי פול."

היא: "אני לומדת פסיכולוגיה."
אני: "וואלה. איפה?"
היא: "באוניברסיטה."
אני: "מגניב. שנה שלישית?"
היא: "שנייה."


הוא: "רוצה להשלים מניין?"
אני: "לא."

אמא: "יש לך כסף למונית?"
אני: "כן אמא."
אמא: "כן? אתה לא צריך כסף?"
אני: "לא אמא."


אני: "מוריס, יש שוב סתימה."
מוריס: "עוד פעם?? וואלק הגדי הזה. אלק אינסטלטור."
אני: "מוריס, אתה חייב לעשות משהו. תחליפו את הצינור הזה."
מוריס: "אני אחליף, אל תדאג, רק צריך לאסוף כסף מהדיירים."
אני: "אתה כבר חצי שנה אומר את זה, ובנתיים אני קופץ מעל נהר קקי כדי להיכנס הביתה."
מוריס: "שבוע הבא. מבטיח."

הוא: "מה בשבילך?"
אני: "גולדסטאר."


1 בפברואר 2012

7 וחצי

לכבוד הקור והגשם - משהו שכתבתי לפני חצי שנה, בים:



איזה ביצים היו לה.
לשכב ככה על החוף, אוזניות באוזניים (where else…) ופשוט לשיר.
לא זהיתי באיזו שפה היא שרה. מדי פעם צצו מילים בעברית, אבל בשאר הזמן זה נשמע לי יותר ספרדית. או אולי איטלקית.
הוצאתי את הראש מהספר. היא היתה אולי חמישה מטרים ממני. שכבה על לונג, כמוני, רק על הגב, עם רגליים כפופות. וארוכות.
חזרתי לספר. "פרחים לאלג'רנון" (שמשום מה נקרא בעברית "צ'רלי". אבל אף פעם לא היינו חזקים בשמות). ובדיוק כשלצ'רלי גורדון השתנה חזרה ה-IQ לרמה השווה בערך לפיגור שכלי (אחרי שניתוח ניסיוני הפך אותו לגאון), שמעתי ברקע, ביחד עם שיר ספרדי או איטלקי, את קולו של יוסי החרמן. חייכתי.

יוסי החרמן (שם בדוי. אני לא באמת יודע איך קוראים לו) משחק עם הזקנים כדורגל על החוף, כל יום ב-6 בערב. אבל הוא לא זקן. בטח 30. הוא מגיע לפני הזקנים ומשקיע חצי שעה בלעבור על כולן בחוף. מנסה. השיא שלו בינתיים זה בערך 3 דקות שיחה. לפעמים אני שוקל להגיד לו שאם הוא ייגש לבוש במשהו אחר מעבר לתחתונים, או לפחות תחתונים בצבע שונה מלבן, או שימשיך עם הלבן אבל ידאג שהם לא יהיו רטובים, ואם כבר רטובים אז בצורה אחידה מהים ולא בעיגולי זיעה, יהיה לו סיכוי טוב יותר (לא אמרתי "טוב". אמרתי "טוב יותר").
"מה את שרה?"
היא הבינה מיד. "שיר".
"אה. שיר יפה."
היא שתקה.
"תגידי, יש מצב להיפגש הערב?"
"לדעתי כבר ערב. הנה, נפגשנו."
זהו. התאהבתי.
יוסי, מנומס כמו תמיד, איחל לה יום טוב.
ניסיתי לחשוב כמה זמן אני צריך לחכות כדי שהיא תספיק לשכוח מיוסי ולא תתנגד אוטומטית כשאני אגש. התלבטתי בין 5 ל-10 עמודים (לא היה לי שעון). החלטתי על 7 וחצי.
ואז שמתי לב שהיא כבר לא שרה.
הרמתי את הראש מהספר. היא כבר לא היתה שם.


מתגעגע ללונג