הכי טוב

אמרו לי השבוע שאני לא תחרותי מספיק, וגרוע מזה - שאני לא שואף להיות הכי טוב שאני יכול להיות.
לא הצלחתי להחליט אם הקביעה הזאת טובה לי או לא, או אם אני בכלל מסכים איתה (למרות שאני כבר שנים אומר שאני סובל מתסמונת "לא איכפת לי", כי לא איכפת לי מכמעט שום דבר, וזה כנראה קשור). אבל כדי לנטרל אותה בכל מקרה החלטתי שאני צריך להיות הכי טוב במשהו. לא משנה במה, אבל להיות בו הכי טוב.

היו כמה דרכים לתקוף את הבעיה.

דרך אחת היא לראות מה הדברים שאני עושה הכי טוב, ולראות אם אני הכי טוב בזה יחסית לכלל. אז ניסיתי לחשוב מה הדברים שאני טוב בהם. התוצאה היתה די עגומה:

הולק הוגן. מזוייף.

אני אלוף בכל מה שקשור להיאבקות מקצוענית ומזוייפת. לפעמים עד כדי כך שנראה לי שאם ישימו אותי בזירה עם מתאבק מזוייף אחר, אני אדע בדיוק איך לזייף איתו קרב מבלי להיפגע ומבלי לפגוע בו. אני גם יודע תמיד מה קורה בעולם המוזר הזה מאחורי הקלעים, ויודע להסביר מה הסיבה לכל ניצחון מזוייף של מתאבק מזוייף. ואני זוכר את כל הקרבות המרכזיים של כל 27 אירועי ה-WrestleMania שהיו עד היום. אני גם לפעמים נכנס לדמות של מתאבק רע בחיים האמיתיים (תנסו להיזכר אם מתישהו היתה לכם תחושה שאני סתם מתווכח. אז זה זה.), אבל תשכחו שאמרתי את זה.
כשאני קורא את הפסקה האחרונה שוב אני מבין שהרזומה המרשים הזה שווה, בעולם האמיתי, לבערך כלום. אולי גרוע מזה, הוא רק יגרום לי להיראות רע ("מה אתה עדין רואה את זה?? מה אתה ילד????", ואחרי דקה - "תגיד, הקברן עוד שם? זוכר את הקרב שלו עם יוקוזונה, שבאו כל הרעים לעזור לו? איזה אדיר זה היה!!!").

אז אני צריך למצוא משהו אחר.

אז במה עוד אני ממש טוב? אני ללא ספק מוקד הידע הכי גדול בחצי המזרחי של כדור הארץ למוזיקה שמקורה מעבדים שהובאו מאפריקה לצפון אמריקה על גבי ספינות. אני יודע לזהות בדיוק [חיקוי זוהיר בהלול] ספקטלורי [/חיקוי זוהיר בהלול] מי הפיק כל שיר שאני שומע (לא שזאת חוכמה גדולה להבדיל בין ביט של DJ Premier לביט של טימבאלנד), לדקלם את הדיסקורגפיה של חבורת ה-Wu-Tang Clan (כולל כל 45 אלבומי הסולו שלהם), ולהסביר בהתנשאות לכל חובבן למה טופאק רחוק מלהיות הכי טוב, ואם החובבן אומר שלמילים שלו יש משמעות אני צוחק עליו ואומר שהוא בטח אוהב את הכתיבה הדמגוגית של יאיר לפיד, ושולח אותו לשמוע קצת Immortal Technique.
רק מה, לצערי המוזיקה שאני אוהב היא כנראה הכי פחות מוערכת אצל קהל שהוא לא ילדים, ושגם פה, הצהרה בחיבתי אליה יכולה להסב לי נזק ("מה, הם רק שרים על פשע, סמים ובחורות. זאת לא מוזיקה בכלל".). ואחרי שראיתי את הסטנד-אפ של כריס רוק על בדיוק אותו נושא, החלטתי שגם לי נמאס לנסות להגן על המוזיקה שאני אוהב.

אז אני נאלץ לוותר גם על הרעיון הזה כמשהו שאני מצהיר שאני טוב בו.

החלטתי שהדברים שאני באמת טוב בהם לא יעזרו לי, כי גם אם אני הכי טוב בהם, לעולם האמיתי אין שום הערכה אליהם. אז אני צריך דרך אחרת.

הדרך השניה שחשבתי עליה היא לשקר. למצוא משהו שאני לא הכי טוב בו, אבל להגיד שכן. ובזה יש לי ניסיון - אני עושה את זה עם כדורגל כבר שנים (וגם עם עוד משהו, אבל זה יהיה ממש דבילי מצידי להודות בזה פה).
הדרך הזאת הרבה יותר קשה. אני אצטרך למצוא משהו שאיכשהו יאמינו לי שאני הכי טוב בו, ושגם אני אאמין שאני הכי טוב בו (כי אם אני לא אאמין לזה אף אחד לא). ובכלל, זה יהיה טיפשי מדי לשקר לעצמי כדי כאילו להיות תחרותי מספיק וכאילו להיות הכי טוב שאני יכול להיות.

אז צריך לחשוב על משהו אחר.

על הדרך שבחרתי בסוף חשבתי אחרי ששמעתי שנשבר שיא גינס במספר אטבי הכביסה שמישהו תלה על הפנים שלו (150!).

דביל.

 ספר השיאים של גינס כבר מזמן לא מספר על שיאים. הוא עבר להיות ספר עם דברים מוזרים שאנשים עושים ושאף אחד לא עשה לפני כן, ולכן הם נחשבים כשיא. ואז הבנתי שזה מה שאני צריך לעשות - למצוא משהו שאף אחד לא הכריז שהוא הכי טוב בו, ואז פשוט להכריז בעצמי. וזה צריך להיות משהו קצת טיפשי (רק קצת), כדי שאף אחד אחר לא ירצה את התואר עצמו.

אז החלטתי שמהיום, אני הצלם האוטומטי הטוב בעולם.
כן כן.

שחור לבן של לונג ט'אן

אף אחד לא מצלם תמונות במצב אוטומטי במצלמה, יותר טוב ממני. הצהרה שקל לשחרר, כי כל מי שמצהיר על עצמו כצלם חובב+ סולד מהמצב האוטומטי (שלא לדבר על קיצוניים יותר, כמו לונג ט'אן, צלם שפגשתי בוייטנאם, שטען בפני שצילום אמיתי נעשה רק בפילים, ורק בשחור לבן). כך שצלמים רציניים לא יסכנו את התואר החדש שלי. וכדי למנוע מחובבנים כמוני להצהיר משהו דומה, ניצלתי את הזמן הפנוי שלי כדי לפתוח משהו שיגרום להצהרה שלי להיראות יותר רצינית:

http://mikomoshe.daportfolio.com  (כן, יש לי הרבה זמן פנוי)

אז שאף אחד לא יגיד לי שאני לא תחרותי מספיק.

תל אביב פנורמית

את אותם הדברים אבל לאט

"לא משעמם לך?"

לא.
כבר חמישה שבועות של כלום, ואני מרגיש כאילו רק התחלתי. אני מבין שכנראה אני אאלץ בקרוב להתחיל לחפש עבודה, אבל בינתיים אני משתדל לעשות את המקסימום (שזה בפועל המינימום) מהחופשה הקטנה שלי בתל אביב.

קל מאוד להעביר את היום. זה הולך בערך ככה:

10:00 - 12:00 - התעוררות, ארוחת בוקר קלילה (פיט-פלקס נחשב ארוחת בוקר?), התעפצות כללית.

ים מהיבשה.

12:00 - 14:00 - ים או ריצה. יום ככה יום ככה. זאת התקופה הכי טובה בשנה להינות מהים, גם מבחינת מזג האויר, וגם מבחינת המבקרות בו. לריצה זה דווקא די מפריע, כי לרוץ כשהראש לא מסתכל בכלל על הדרך זה אתגר רציני לשיווי המשקל.

14:00 - 15:00 - ארח"צ. רוב הזמן אין לי חשק להכין, אז אני אוכל חומוס. מומלץ - חומוסרי בבן יהודה. שם דבילי לחומוס היחיד שאכלתי שאחריו המעיים שלי לא הפכו לנגן טרומבון מניו אורלינס.

לים/ריצה ואוכל יש אלטרנטיבת טיול תל אביבי שקורה פעם בשבוע, בעזרת הספר שלקחתי מניצן. בינתיים הכי טוב היה הטיול ביפו העתיקה. למרות שהייתי שם המון פעמים, להסתובב שם לבד ביום שקט נותן חוויה אחרת לגמרי.

תל אביב מיפו

16:00 - 18:00 - בדרך כלל סרט. משחזרתי ראיתי כבר 26 סרטים (בניהם עשרת סרטי מסע בין כוכבים). הכי טובים היו "Biutiful" (השגיאה במקור), סרט ספרדי/מקסיקני כל כך מדכא שלא הפסקתי לחייך יומיים אחריו, ו"ברבור שחור", שהמילה הכי טובה שאני מוצא כדי לתאר אותו היא mindfuck. היה גם "El Metodo", עוד ספרדי על שבעה אנשים בראיון עבודה משותף, סרט שכולו מצולם בחדר אחד וכתוב פשוט מצויין. הכי גרוע היה כנראה "טרון: המורשת". אותו כנראה כתב כדורגלן כלשהו, כי הדמויות בו מדברות רק בקלישאות.

לעתים רחוקות יש לי חשק.

18:00 - 20:00 - ארח"ע. גם פה רוב הזמן אין לי חשק להכין, אז אני אוכל משהו שהוא לא חומוס. מומלץ - פיצת סלמון בזותפיצה (דיזנגוף איפשהו ליד בן גוריון).

20:00 - 03:00 - פה כבר יש חופש פעולה. זה נע בין בירה, ליגת האלופות, XBOX או הכל ביחד.

04:00 - 07:00 - התעוררות למשחק ה-NBA היומי.



כמו שאפשר לראות, הימים שלי מאוד עמוסים. אין לי אפילו כל כך הרבה שעות שינה. וזה עוד בלי השעה בשבוע שאני מבזבז כדי לקבל את הפתק הזה:

אבל לפני שאתם מרחמים עלי, אני רוצה להודות שדי כיף לי.
אז אני אמשיך בינתיים להשחיז את כישורי ב-Call of Duty. החיים האמיתיים יחכו לאחר כך.

קנאה

בחודש האחרון השקעתי הרבה זמן במוזיקה. הרמקול החדש עובד מסביב לשעון. אני שם אותו בפול ווליום כשאני מתקלח, ושמתי לב שאני גם "מבשל" (סדרת הפעולות הקבועה שאני עושה שבסוף שלה יוצא משהו שאני קורא לו פסטה) יותר מאז שהרמקול הגיע, ואני אפילו מחפש תירוצים לנקות את הדירה רק כדי לשמוע מוזיקה תוך כדי (קורטיס מייפילד הוא ללא ספק הזמר הכי טוב לניקיון).
ובגלל שאני כל הזמן עם מוזיקה, אני גם נמצא כל הזמן במצוד מתמיד אחרי מוזיקה חדשה. שעות של חפירה על rateyourmusic.com ביחד עם youtube, שומע עוד ועוד דברים עד שמשהו טוב צץ.

כל המאמץ הזה גרם לי להבין שאני מקנא בכל מי שיכול לפתוח רדיו ולאהוב את מה שהוא שומע. אני מקנא גם בכל מי שיכול בכל זמן נתון לפתוח ערוץ 24 ולקבל מוזיקה שהוא אוהב. איזה כיף זה יכול להיות! בלי לחפש, בלי לחכות שנים לאלבום שייצא (השבוע יוצא החדש של הביסטי בויז!), בלי להתאכזב. אני פשוט מקנא בכל האנשים האלה (שנראה לי שהם הרוב), שפשוט אוהבים את מה שפופולרי באותו רגע וזה מספיק להם.

ביסטי בויז כשרים לפסח

ואני כותב את זה בלי טיפה של ציניות. הרי הייתי נהנה מהמוזיקה בדיוק כמו שאני נהנה עכשיו, עכשיו רק אני צריך לעבוד הרבה יותר קשה עד שאני מוצא משהו שאני אוהב. הלוואי שיכולתי להדליק טלוויזיה ולהנות משיר של שרית חדד. זה כל כך קל. הלוואי ויכולתי להדליק גלגל"צ ולשמוע בכיף מירי מסיקה. הלוואי. אני פשוט מקנא במי שיכול לעשות את זה.

נינה סימון

ואל תספרו לי את השטות של "זה חרא מוזיקה, זה לא איכותי" וכאלה. אין דבר כזה מוזיקה איכותית. לאנשים יש נטייה להקביל איכות של מוזיקה לאייקיו המומצע של מי ששומע אותה (נטייה נפוצה בעיקר אצל אנשים עם אייקיו גבוה, כשעל הדרך הם מעלים לעצמם את הביטחון העצמי, במודע או לא במודע), וזה פשוט לא נכון. אם אדם X נהנה מקובי פרץ (שהקאבר שלו ל-Cosmic Girl פשוט אדיר) באותה צורה שאדם Y נהנה מקולדפליי, ושניהם נהנים מהמוזיקה באותה צורה שאדם Z נהנה מנינה סימון, אז מי אמר שמישהו יותר טוב/איכותי מהשאר?

מוזיקה שונה מתאימה לאופי שונה, זה כל הסיפור. נראה לי שפשוט מי ששונא מוזיקה מסוימת שונא בעיקר את אופי האנשים שהוא חושב ששומעים אותה (כמו שאני שונא את קרן פלס. ימח שמה. וכן, אני מקנא גם במי שאוהב אותה).

קרן "כל דבר חוץ מ" פלס

איך היה?

לא ספרתי כמה פעמים שמעתי את השאלה הזאת מאז שחזרתי. זה בטח בסביבות מספר החברים שלי בפייסבוק חלקי 10 (כמות האנשים שאני באמת בקשר איתם, שעם חצי מהם אני בקשר רק דרך הפייסבוק.).

אני מנחש שלא עניתי לאף אחד מהם תשובה מספקת, אז אני אנסה שוב פה.

קודם כל נשים בצד את כל הקלישאות: היה אדיר, מעולה, אחת החוויות אם לא ה-, מטורף, משהו שאני לא אשכח אף פעם, מאלף, מעלף, בנזונה.

היה בנזונה.

אם אחת התשובות האלו סיפקה אותכם, אז אחלה. וגם יכול להיות שבכלל לא מעניין אתכם לשמוע יותר מזה, כי מה אני צריך לשמוע על כיף של מישהו בחופשה בזמן שאני תקוע פה. אז גם זה אחלה.

בשביל כל השאר אני ארחיב:

הדבר שהכי כיף לי בטיולים האלה זה החופש.

בירלאו. כנראה הבירה הטובה בעולם.

חופש במשמעות של לקום בבוקר ולעשות רק את מה שעושה לי כיף. רוב הזמן זה מסתכם בכלום, והפעם היה לי את החופש לעשות כלום כמעט כל הזמן, חוץ אולי מימי נסיעות וימים שבהם הרגשתי חובה לראות אטרקציות. כלום של לקום בבוקר ולשתות קפה על האינטרנט. כלום של ללכת לחוף ולקרוא ספר. וכלום של לאכול 3 ארוחות ביום כאילו אין מחר/כרס. כלום של לשתות מללללללאאא בירה (צ'אנג בתאילנד, בירלאו בלאוס, 333 בוויטנאם ואנגקור בקמבודיה) כל ערב תוך כדי משחק סנוקר שלא נגמר. כלום.

וגם חופש במובן של לבחור עם מי אתה מטייל. אופציה שמשנה את הטיול לגמרי. לא שבטיולים הקודמים היו לי פרטנרים לא טובים. להפך, לא יכלו להיות יותר טובים. אבל יש משהו בחופש של לבחור עם מי לטייל שמשנה לגמרי את החוויה. אם זה לבלות יום בצ'אנג מיי עם אוסטרית בהתלהבות (אולי רק בגלל שהיא אוסטרית) ולהבין יום אחרי שהיא משעממת יותר ממני, או "להיזרק" ע"י בריטי שחשב שנמאס לו ממני למרות שהעברנו שבוע ביחד על קטנועים ברחבי וייטנאם (“מתי אתה מתכנן ללכת לדאלאט? עוד יומיים? טוב, נראה לי שאני אלך לשם עכשיו”), או למצוא את עצמי ב-3 שעות של שיחה עם זוג לונדוני על ההשפעה של N.W.A. על העולם אחרי שסגרו את כל הפאבים בלואנג בראבנג (יש עוצר ב-23:30), או למצוא את עצמי בחדר אפוף עשן עם שלושה ישראלים שהכרתי שעה לפני.

ואולי גם חופש בקטע של ניתוק מוחלט מהחיים האמיתיים. בלי דאגות* על כסף (תודה צה"ל), על הדירה ובעיות הצנרת שלה (תודה אדם. ותביא כבר ת'כסף! :), על אנשים שמתים סתם בארץ, על אחי שמבזבז את החיים שלו בישיבה (כזאת של הקדוש ברוך הוא (ברוך שמו)), על דודה שלי שקיבלה שבץ בגיל 40 (כנראה שכל המשפחה שלי מזדקנת מהר), על למה יעקב שחר החתים את משומר הנכה הזה לעוד 4 שנים, על האינטרנט של הוט שלא עובד, על Lupe Fiasco ששבר לי את הלב אחרי שהוציא אלבום כל כך גרוע אחרי 2 קלאסיקות (כל כך גרוע שיש סיכוי שאני אכתוב על זה בפוסט הבא).

*התחלתי לכתוב את הקטע הזה עם "דאגות על בנות" אבל מחקתי כי עם זה מתעסקים גם בטיול.

זה עונה בקיצור על "איך היה?”.

היו עוד כמה שאלות ששאלו אותי, כמו:

"איפה היה הכי כיף?”

אשת חלומותי

בלאוס. לא ברור למה, אבל שם פגשתי את האנשים שהכי נהנתי איתם. את השבועיים הראשונים שלי שם התחלתי עם דייגו, איטלקי מג'נון, ודי מהר קיבצנו סביבנו חבורה אוניברסלית של אנשים מעולים – זוג בריטי (קרולין, מי שלבשה את המכנסיים בזוג, היא כנראה אשת חלומותי – יודעת בעל פה את הדיסקוגרפיה של ד"ר דרה ורואה "הסמויה"), צרפתי מכור לסוליטר, איטלקי (נוסף) בן 40 שפוטר מעבודתו כגנן וקיבל פיצויים והחליט לטייל איתם בעולם, צרפתייה פעורה שנעלמה לנו בוקר אחד ולא חזרה, והודי שמסרב לקרוא לעצמו הודי כי הוא גר בחבל סיקים בהודו וטוען שההודים והבריטים דפקו אותם (את הסיקים).

בגיחה השניה שלי ללאוס הייתי בדון דט, שזה בגדול אי שקט על נהר המקונג האגדי, ושם היה את החיבור המושלם של הרצון שלי לעשות כלום עם מקום שתומך בצורה הכי טובה שיכולה להיות (אין מה לעשות חוץ מלשבת על אבוב בנהר ולראות עלים שחורים נושרים).

יותר כיף מזה??

כלום בדון דט

"לפני שנסעת אמרת שאתה מפחד לטוס לבד. עבר לך?”

כן, די מהר. כולם (לא באמת כולם. בעיקר איתי, שלומי, ניר, רועי ובועז) אמרו לי לא לדאוג, ושמכירים אנשים מהר מאוד, והם צדקו. פגשתי מאות (באמת) אנשים. אחרי שבועיים כבר עשיתי את השיחה* בצורה אוטומטית עם כל מי שהיה בסביבה. אני מעריך שלמרות הכל הייתי לבד בערך ברבע מהטיול, כשחצי מזה (שמינית. איזה חנון.) היה מבחירה. בחצי השני סתם לא פגשתי אף אחד מעניין מספיק. בגדול, זאת הדרך הכי טובה לטייל בדרום מזרח אסיה, וכנראה בכל שאר המקומות המתוירים.

*השיחה – שיחה אוטומטית שקוראת בכל פעם ששני מטיילים נפגשים בטיול כזה. מורכבת משאלות כמו "מאיפה אתה?", "איפה טיילת?", "כמה זמן?", "כמה זמן עוד נשאר לך?" וכו'.

לבד

דוגמא לשיחה כזו:

הוא: “מאיפה אתה?”

אני: “יזראל. יו?”

הוא: “גרמניה. אמא שלי מפלסטין.”

אני: :-|

הוא: מסתובב והולך

עוד דוגמא:

היא (קמבודית): “מאיפה אתה?”

אני: “יזראל. יו?”

היא: “קמבודיה.”

אני: “אין יור מאדר. אני יודע, אבל מאיפה בקמבודיה??”

היא: צוחקת, מסתובבת והולכת.

אחרונה:

הוא: “מאיפה אתה?”

אני: “יזראל.”

הוא: “אהה, יזראל! קרב מגע!”

אני: “נכון, נכון. מאיפה אתה?”

הוא: “ג'אפאן.”

אני: “אהה, ג'אפאן! הירושימה!”

הוא: הסתובב, אבל הוא ישב לידי באוטובוס אז לא היה לו לאן ללכת.

עוד שאלות:

"עשית איזה משהו מיוחד? קפצת באנג'י? ליקקת קרפדה? אכלת תולעי משי?"

לא. אני פחדן מטבעי, אז השתדלתי לא לעשות שום דבר שנחשב מסוכן או אקזוטי. ככה אני, משעמם.

הדבר הכי קרוב למסוכן שעשיתי זה לצלול, וזה בכלל לא מסוכן. אפילו שב-3 מתוך 4 הצלילות שעשיתי המסכה שלי התמלאה בדם.

"כמה כסף הוצאת?”

לא יודע. לא בדקתי, וזה גם כנראה יישאר ככה.

"זיינת?”

"איפה הג'וקר?"

תומך בי ברגע קשה. חבר אמיתי.

הג'וקר יצא לגימלאות. הוא כבר לא יטייל איתי. אני אצטרך למצוא אלטרנטיבה לטיול הבא, אבל אני בספק אם אני אמצא משהו מוצלח כמוהו.

בגימלאות

"מה אתה הולך לעשות עכשיו?”

לא יודע. בתקופה הקרובה כלום. כן, עוד פעם כלום. כלום שיכלול הרבה ים, טיולי יום בתל אביב, בדיקת המסעדות והפאבים החדשים שנפתחו בתקופה שלא הייתי פה ושבטח ייסגרו עוד מעט, קניית מושב לאופניים שלי במקום זה שנגנב, הרבה מוזיקה עם הרמקול החדש שקניתי ושעוזי תלה לי על הקיר (לא סתם הוא מהנדס. תלה לי את המדף תוך 3 דקות. איש מקצוע), לילות עם פלייאוף ה-NBA שהתחיל השבוע, וללכת פעם בשבוע ללשכת התעסוקה, להניח את האצבע על איזשהו מכשיר ולקבל פתק עם ציור של בית, ואז ללכת הביתה.

חופש, חלק ב'

"מתי הטיול הבא?”

שאלת השאלות. גם לא יודע. זה תלוי במה אני אחליט לעשות, איפה אני אעבוד, ומה יהיה מזג האוויר במונגוליה(!!).

סוג של סיכום לשבוע האחרון שלי בדרום מזרח אסיה

היתה לי תוכנית מושלמת - לבלות את השבוע האחרון בטיול בדבר שאני הכי אוהב לעשות - כלום.

התוכנית היתה כזו - להתעורר מתישהו. לאכול ארוחת בוקר או צהריים, תלוי מתי המתישהו היה. ללכת לחוף עם הספר, אם עדין לא חם מדי. לחזור, לדפוק מקלחת ולראות איזה סרט עד אחר הצהריים, וכשכבר פחות חם ללכת לחוף שוב. ואז בערב כבר לזרום.

זהו. בלי ללכת לאטרקציות, בלי לנסות להכיר אנשים, בלי לראות מפלים, בלי לצלם סלעים בצורת בולבול וטוטה. בלי כלום.

בחרתי בקו-סאמוי כמקום שבו אני אבלה את השבוע הזה. סתם כי זה היה החוף הכי קרוב לאיפה שהייתי.

עכשיו קו-סאמוי הוא אי די גדול. יש בו כמה חופים:

צ'אוואנג, שהוא החוף הכי גדול והכי יפה, ובגלל זה הוא מפוצץ תיירים וכל מה שנובע מתיירים (זונות, בתי חב"ד).

לאמאי, שהוא פחות גדול ופחות יפה, ובגלל זה פחות יקר, ולכן גם בו יש די הרבה תיירים (וזונות, אבל לא בית חב"ד).

אני רציתי שקט, אז בחרתי מראש בחוף אחר, מאנאם, שבו אין כמעט כלום (לא הגעתי אליו בסוף, אז לא יודע אם יש שם זונות). על הספינה בדרך לאי דיברתי עם בריטית שהיתה כבר באזור, שהמליצה לי דווקא על לאמאי, ואמרה שלמרות התיירים עדין יש בו פינות שקטות.

אז זרמתי.

עכשיו אני לא מישהו שמאמין במזל. גיליתי את זה לא מזמן דווקא, כשאמא שלי סיפרה לי על רחוקת משפחה שלנו, שהיא בערך בגילי, אבל לא מצליחה לעשות שום דבר. היא מנסה ללמוד, ומנסה כל מיני מקומות עבודה, אבל "מה לעשות, אין לה מזל". אמרתי לאמא שלי שלא נעים להגיד, אבל למזל אין שום קשר לזה, ואולי היא צריכה להנמיך ציפיות ונסות דברים יותר פשוטים. "מזל" יכול להיות משהו חד פעמי. אם גנבו לך את האופניים כבר פעמיים מאותו מקום, אולי אתה צריך להכניס אותם פשוט הביתה. למזל אין קשר לזה.

לי לא היה מזל.

כשהגעתי ומצאתי חדר זול, חיפשתי משהו טעים לאכול. הייתי אחרי יומיים וחצי של נסיעות לחידוש ויזה, ככה שתמיד מיהרתי ולא השקעתי באוכל שלי. מצאתי מסעדה הודית. הרחתי את השום מבחוץ וישר ידעתי שאני נכנס. הזמנתי קארי אדום, גרליק נאן ומנגו לאסי (יוגורט). האוכל היה באמת טעים, אבל ללאסי היה טעם חמוץ. זה היה לי מוזר, כי בדרך כלל היוגורט בלאסי מתוק (או שמה ששמים עם היוגורט הופך אותו למתוק), אבל שתיתי אותו בכל זאת. שההודים לא יחשבו שאני חושב שזה לא טעים.

היה לי יום ארוך (בעצם שלושה ימים), אז הלכתי לישון, כשאני יודע שיש לי עוד שישה ימים של כלום. מושלם.

בבוקר הרגשתי קצת מוזר. ב-48 השעות שבאו אחר כך, לא העזתי להתרחק יותר מ-2 דקות מהשירותים בחדר. למזלי היה סניף של 7-11 במרחק של דקה, אז קניתי כד מים של 5 ליטר, כמה עוגיות ו-3 סניקרס, כדי לסתום (זה בטח סתם לי יותר את העורקים). הבעלים התאילנדי של החדר היה נחמד ונתן לי גם כמה בננות.

את הזמן בחדר העברתי עם הטלוויזיה, שהיא אטרקציה בפני עצמה. בכל חדר שלקחתי בטיול, היה סט שונה של ערוצים. הדבר הראשון שאני עושה כשאני נכנס לחדר הוא לראות באיזה ערוצים זכיתי הפעם. תמיד קיוויתי שיהיה "סטאר מוביז", ואיזה ערוץ ספורט או שניים.

בחדר הזה היה לי מזל (שיט, אבל אמרתי שאני לא מאמין במזל). היו שני ערוצים סופר מועילים - ערוץ יוניברסל, ששידר כמעט 24 שעות פרקים של "חוק וסדר", "חוק וסדר - היחידה לפשעים מיוחדים", "חוק וסדר - כוונה פלילית" ו"חוק וסדר - לוס אנג'לס". הערוץ השני היה ערוץ סייפיי, ערוץ מדע בידיוני. עברו כמה שנים טובות (אולי אפילו 10) מאז שראיתי פרק של "מסע בין כוכבים - הדור הבא", ועכשיו יכולתי להשלים פערים ולקבל רעיונות לתחפושות חנוניות במיוחד לפורים הבא. שני הערוצים האלה הצליחו להעביר לי את הזמן, אבל לא הצליחו להשכיח ממני את העובדה שאני בשבוע האחרון של החופש שלי, ואני יושב בחדר ורואה טלוויזיה.

ביום הרביעי הסערה חלפה (אל דאגה, היא עוד תחזור). החלטתי לשכור קטנוע, ולהסתובב קצת באי ולראות למה כל כך הרבה אנשים באים לפה.

כבר כתבתי שנמאס לי מאטרקציות. אטרקציות (בקיצור) הן הדברים שכתוב ב"לונלי פלאנט" שיש לעשות במקום הזה. כולם עושים אותם.

האטרקציות בקו-סאמוי (חוץ מהחופים, זונות ובית חב"ד) הם כמה מפלים, כמה מקדשים, וכמה סלעים בצורת בולבול וטוטה. עברתי עם הקטנוע ליד כולם. בכל מקום ראיתי מלא אנשים, חשבתי קצת והמשכתי לנסוע. אחרי שעתיים גיליתי שהקפתי את כל האי. בסדר.

החזרתי את הקטנוע, והחלטתי שזאת הפעם האחרונה שאני שוכר קטנוע בטיול (היו בערך 20), והסכמתי לעצמי בפעם הראשונה להגיד שאיזה מזל (שיט. שוב.), לא התרסקתי איתו אפילו פעם אחת, למרות שהכבישים פה חרא ושאני בכלל לא יודע לרכב על קטנוע.

החלטתי שזהו, עכשיו שבוע הכלום שלי מתחיל. באיחור של שלושה ימים, אבל מתחיל. לקחתי את הספר ("החוף"), והלכתי לחוף.

החוף איכזב אותי. אני כנראה אחד הישראלים הכי פחות פטריוטים שיש, אבל הרשתי לעצמי לחשוב שהחוף שנמצא 2 דקות הליכה מהדירה שלי יותר יפה.

בערב החלטתי לקפוץ לצ'אוואנג (ענין של 8 ק"מ), החוף היותר יפה והיותר תיירותי, ולראות עד כמה הוא נורא.

דקה אחרי שהגעתי ראיתי את רפאל, בחורצ'יק מצחיק, בן 40 מאילניה (!!), שפגשתי בדון דט (לאוס. מי שידבר איתי בחודש הקרוב ישמע אותי מספר על המקום הזה). הוא אחד האנשים הבודדים, מכל האנשים שפגשתי בטיול, שדווקא היה לי מתאים לפגוש באותו רגע. דוגמא לבאיזו צורה הוא מצחיק - באחד הבקרים בדון דט, יצאתי מהבונגלו שלי, הצצתי מסביב, וראיתי אותו עם קערה הולך לכיוון הנהר. שאלתי אותו מה זה, והוא הראה לי שהקערה מלאה ירקות ואמר "רציתי להכין סלט, אז הלכתי לשוק, קניתי קערה ואז מלאתי אותה ירקות. בוא, יש פה מספיק לגדוד. נפתח פה את "מסעדת יוסיפון" (הוא בטח התכוון ל"מסעדת הויקטור")." רק אחרי שאכלנו את הסלט נזכרתי שבכלל אין בדון דט שוק (אין שם כלום, ובגלל זה כל כך כיף שם). מסתבר שהוא לקח דייג ונתן לו 5$ כדי שיקח אותו לכפר הקרוב עם שוק.

החלטתי שלמחרת אני עובר לצ'אוונאג. נכון, מלא אנשים, אבל אני בטוח אמצא לי פינה יחסית שקטה על החוף, כך שאני אוכל להמשיך בשבוע הכלום שלי (שעדין לא התחיל), וגם יהיה מישהו לשתות איתו בירה בערב.

צילמתי בערך 200 תמונות שקיעה בדון דט

למחרת (היום החמישי בשבוע הכלום שלי שעדין לא התחיל), ראיתי פרק אחרון של "מסע בין כוכבים - הדור הבא" ל-10 השנים הבאות (היה פרק מגניב. דאטה, שהוא רובוט נטול רגשות, ניסה לגשר בין שני חברים שאמורים להתחתן אבל קיבלו רגליים קרות. והוא עשה את זה בצורה הכי רובוטית ומצחיקה שיש), ועברתי לצ'אוואנג.

מצאתי חדר זול, לקחתי את הספר (כן, "החוף") והלכתי לחוף. לא היה חם באותו יום. בהתחלה חשבתי שזה טוב, אבל כשהתחיל לרדת גשם הבנתי שזה לא. חזרתי לחדר ודחיתי את תחילת שבוע הכלום שלי בעוד קצת. לא נורא. הזדמנות מצוינת לראות באיזה ערוצים זכיתי בחדר החדש.

עם כל זיפ זופ הפרצוף שלי נהיה יותר מודאג. כל ערוץ היה דובר תאילנדית. ובכל פעם שראיתי דמות מערבית במרקע עלה לי חיוך, שנעלם אחרי שניה (לקול לוקח בערך שניה להתחיל בכל פעם שמעבירים ערוץ. השניה הכי ארוכה שיכולה להיות), כששמעתי דיבוב תאילנדי. לא היו ערוצים דוברי אנגלית. המשמעות של זה ברורה - כל עוד יורד גשם אני בחדר, והדבר היחיד שיש לי לעשות בחדר זה לראות טלוויזיה, ובגלל שאני לא יודע תאילנדית (חוץ מ"קאפונקההההההה") אני לא יכול לעשות את זה. ולכן אין לי מה לעשות.

חיכיתי.

הגשם לא הפסיק. הוא רק התחזק. כל כך חזק שאי אפשר לסתובב ככה סתם בחוץ. אז הלכתי לאכול בצהריים ובערב במסעדה שהיתה הכי קרובה אלי, רק כדי להיות רטוב, ולא מאוד רטוב (אני ידוע שבמשפט האחרון אני סותר את מה שרבינו ג'רי סיינפלד שליט"א אמר בפרק הראשון של התנ"ך - שברגע שמשהו רטוב, זהו, הוא רטוב. הוא לא יכול להפוך לרטוב יותר.

(אני יכול.

הלכתי לישון, מחוסר ברירה.

למחרת (היום השישי בשבוע הכלום שעדין לא התחיל) הגשם המשיך. מילא שאני לא יכול ללכת לחוף, הבעיה היותר קשה היא שאי אפשר להסתובב בחוץ, ואין לי מה לעשות בחדר כי אני לא יודע תאילנדית. אז העברתי את היום בלמשוך את הארוחות על פני שעתיים, לקרוא ספר בחדר ולהתפלל שיפסיק הגשם. כנראה בגלל שפיקפקתי ברבינו ג'רי סיינפלד שליט"א, מי שאחראי על הגשם לא הקשיב לתפילות שלי. את מה שאתם קוראים עכשיו אני כותב בערב של היום השישי.

ואני אפסיק לכתוב עוד רגע, כי פתאום חשבתי על משהו כל כך פשוט, שאני לא מבין איך הוא לא עלה לי בראש עד עכשיו. משהו שבעזרתו אני אוכל להסתובב קצת בחוץ ולפגוש אנשים, ואולי לשתות בירה או להיתקל שוב ברפאל או במישהו אחר שאני מכיר.

אז אני הולך לחפש מיטריה. נקווה שמחר הגשם יפסיק.