דילן מקיי

לפני ההופעה עוד צחקנו.

ידענו שיש סיכוי שנתאכזב, אז אמרנו שלפחות נוכל למכור את הכרטיס אחר כך. "אם הוא ימות אחרי ההופעה נמכור את זה במלאאאא." שלא נדבר על מה יקרה "אם הוא ימות תוך כדי ההופעה. ככה סתם, ייפול על הבמה. ואז תהיה תמונה מפורסמת שלו, שוכב מת על במה בישראל. ולנו, ל-נ-ו יהיה כרטיס מההופעה הזאת. נהיה מיליונרים!!!".

אף אחד מאיתנו לא חשב שעד סוף ההופעה נצליח אנחנו כמעט למות. משעמום.

האיש ששווה מיליונים.

"אבל ידוע שדילן נותן הופעות גרועות."

מתן עם נעל של מיסי

נכון. גם אני ידעתי. אבל עד אליו, הופעה גרועה בשבילי היתה, לדוגמא, לשמוע את שני הבנים של מאיר אריאל מחרבים את זכר אביהם עם ביצועים גרועים וחוסר כישרון טוטלי. או לשלם 300 שקל כדי לראות את מיסי אליוט זורקת נעליים במשך חצי שעה ואז הולכת הביתה. אבל אף פעם לא חוויתי הופעה גרועה בצורה הזו – הופעה שגרמה לי להרגיש טמבל. גרמה לי להרגיש חסר אונים. וגרמה לי להצטער שאין לי סמארטפון. כן כן. אחרי חודשים (או שנים) של אי כניעה ללחץ חברתי ("יאללה, איך אתה עוד עם הענתיקה הזאת? אתה יכול לשלוח בזה SMSים בכלל??") ועמידה בפיתויים ("אתה תוכל לצפות בפורנו תוך כדי שטיפת כלים!"), הפעם הראשונה שבאמת רציתי להיות גם כמו כולם היתה כשישבתי ביציע 18 באיצטדיון רמת גן ביחד עם עוד 30,000 איש, אחרי שההופעה התחילה (!!!), כשאני בטוח שלי היה הכי משעמם מכולם. כי רק לי אין סמארטפון שיעזור להעביר את האכזבה.

מצ'עמם

קשה לי אפילו להסביר למה לא נהנתי. אני לא יודע איזו אחת מהבעיות שהיו בהופעה שברה את גב הגמל. אני לא יודע אם זאת העובדה שישבנו 100 מטר מהבמה וכל הסאונד התערבב עד שהוא הגיע אלינו לאוזן, וגם לא עזר שלא ראינו כלום (גם לא ב"מסכי הענק" שהראו אותו בדיוק באותו גודל כמו במציאות), או שהקול של דילן שלא היה קרוב לשום דבר שאני מכיר ושבשילוב עם הסאונד לא הבנתי בכלל מה הוא אומר, או העיבודים לשירים שהיו שונים לגמרי מהמקור. זה כנראה שילוב של הכל. בשורה התחתונה, יצאנו שיר אחד לפני הסוף, מבלי שאני אזהה שברקע הוא שר את השיר שאני הכי אוהב שלו.

מה שהכי מעצבן זה שדילן עצמו כנראה מאוד מודע לכל הענין. הוא יודע מה אנשים חושבים על ההופעות שלו, אבל הוא גם יודע שהן לא ישנו ואנשים ימשיכו לאהוב אותו. פשוט לא איכפת לו, או שכן איכפת לו - איכפת לו לעשות דווקא ולגרום לאנשים לא ליהנות. אולי הוא בסך הכל רוצה להרגיש מורד גם בגיל 70.

הלו, לא רואים!

אני בטוח שיש אנשים שחושבים שהם נהנו בהופעה. אני מקנא באנשים האלה. או ליתר דיוק – אני מקנא בתת-מודע שלהם, שגורם להם לראות בצורה חיובית משהו רק בגלל שכולם רואים אותו בצורה שלילית, ואז לגרום להם להרגיש טוב עם עצמם, מבלי שישמו לב בכלל. הנה מישהו כזה שמצאתי ב-Ynet:

חבל שבאתם, חבל על הכסף שלכם, תחזרו לפופ שלכם.. חבל שלא השארתם את 100 מעריצים האמיתיים של בוב דילן שם לבדם, ככה לא היינו צריכים לשמוע את השטויות שלכם, אני שומע את בוב דילן מגיל צעיר, 60 דיסקים מקוריים בבית, מה חשבתם שתבואו ותשמעו את מר טמבורין כמו שאתם שומעים פעמיים בשנה כשאתם פותחים את גלגל"צ??
תשאלו את אביב גפן, את אסף אבידן, שלומי שבת, אהוד בנאי, שלמה ארצי...כולם גדלו וכותבים לאור שיריו של דילן. תשאלו אותם איך היתה ההופעה ותבינו איזו הופעה מפוצצת ומעולה זו היתה, בטח שלא תהנו, אתם מכירים את השירים שלו בכלל? את הביוגרפיה? מה חשבתם טיפשים שכמותכם. לכו תשמעו את ליאונרד כהן שר הללויה למחלקה השיקומית בבית לוינשטיין. תשאירו את בוב דילן לנו, אנחנו נסתדר. בוב אוהבים אותך, תודה על ההופעה הכי טובה שראיתי בחיי. בדיוק כשחשבתי שאני כבר לא יכול לאהוב את שיריך יותר ממה שאהבתי, באת והוכחת כמה אתה גדול! 

תת-מודע כזה שווה זהב, כי הוא יכול לחסוך הרבה כסף שהיה הולך בדיעבד לפסיכולוג.

לא יכול? או לא רוצה?

[הערת העורך - כשכתבתי את הפסקה האחרונה חשבתי על זה שאולי גם לי יש תת-מודע כזה, שגורם לי להרגיש טוב עם עצמי שלא בצדק. כמו נגיד שאני מרגיש יותר טוב מכולם כי אני לא רואה כוכב נולד. אז אני מקווה שבאמת יש לי כזה, כי אז אני יכול להרגיש שחסכתי כסף על טיפול פסיכולוגי בזכותו. אם לא הוא, הייתי צריך כבר מזמן לחפש עבודה.]

אנשים משוגעים

היה לי קצת זמן פנוי השבוע (?!). החלטתי למלא אותו בסדרה.

משחזרתי הספקתי כבר לראות כמה סדרות -  את The Corner (של דיוויד סיימון הגאון, ואהבתי ממש ממש), Broadwalk Empire (שהיתה טובה, אבל זה לא סקורסיזי, למרות שבפועל זה כן), ו-The Pacific (שהיתה ניסיון נחמד לשחזר את "אחים לנשק". לא יותר.). וגם השתעשעתי עם התוכנית של דייב שאפל (תוכנית המערכונים הכי מצחיקה מאז הקומדי סטור), שכבר ראיתי את כולה אבל תמיד כיף לראות שוב.

אני במצב רוח רגוע לאחרונה, אז החלטתי לתת הזדמנות שניה ל-Mad Men. לפני שנה בערך ניסיתי אותה, והתיאשתי אחרי הפרק השלישי. היא פשוט היתה איטית מדי בתור ממתק אחרי יום עבודה. אבל השבוע, עם מצב רוח ומצב תעסוקתי שונה, סיימתי את העונה הראשונה תוך שלושה ימים (מודה שרוב הצפיה נעשתה בין השעות 1 ל-4 בבוקר, בזמן שאני מחכה למשחק ה-NBA היומי). זה לא שהיא היתה מדהימה, אבל היא פשוט פגעה בול למצב רוח הנוכחי שלי, וגם לא היה משהו אחר לראות. לפחות עד ש-Breaking Bad תחזור.

עדין לא הבנתי למה קוראים לה ככה. אולי משחק מילים על Ad Men?

למי שלא מכיר, Mad Men היא סדרה על משרד פרסום בתחילת שנות ה-60. היא מנסה מאוד להיראות אותנטית לתקופה, ונראה לי שזה מה שאני הכי אוהב בה. בזכותה למדתי הרבה דברים על שנות ה-60, כמו:

• כולם שותים וויסקי. כל הזמן. די ברור שכולם בשנות ה-60 היו אלכוהוליסטים. וגם אין להם בעיה לנהוג אחר כך (חוץ מפעם אחת שבאמת האוטו של דרייפר זכה לטוטאל לוס. אבל זו רק פעם אחת.).
• כולם מעשנים. כל הזמן. בכל מקום. והיה נורמלי אז להדליק סיגריה ברכבת. או באמצע פגישת עבודה. או בשירותים.
• כל הנשים פקידות. לפחות עד שהן מוצאות בעל ואז הופכות לעקרות בית. ולכולן בסדר עם זה. יותר מזה, הן אפילו שואפות להפוך לעקרות בית. זה סימן שהן מצאו בעל טוב.
• יש ז'אנר מוזיקלי אחד – סווינג.
• לא היה אז אינטרנט.

זה צריך להיות השם האמיתי שלה.

מה שאני לא יודע, זה אם כל הדברים האלה בכלל נכונים, כי כל הדמויות פחות או יותר זהות. יכול להיות שיוצרי הסדרה סתם בחרו כמה תבניות ורצו איתן, כי כבר אף אחד לא באמת זוכר יותר מה היה אז. ואני בטוח שמי שכן היה אז ממש שונא את הסדרה, כי הוא חושב שרידדו את החיים שלו לכמה סטיגמות שחוזרות על עצמן.

ועכשיו ממש מסקרן אותי לראות סדרה שיעשו עוד 50 שנה, עלינו. על איזשהי קבוצה של אנשים בשנת 2011. מענין אותי לראות לאיזה תכונות ופעולות האדם הממוצע של 2060 ירדד אותנו.

אני מנחש שחלק מהן יהיו: 

• כולם שותים כל הזמן. יהיה די ברור למי שיצפה בזה שכולם ב-2011 היו שיכורים. וגם אין להם בעיה לנהוג אחר כך.
• כולם מעשנים. ובאופן מוזר, דווקא עישון הצמח שחוקי בשנת 2060 לא יהיה חוקי בשנת 2011, ועישון הצמח שחוקי בשנת 2011 לא חוקי ב-2060.
• כל הדמויות ידברו אחת עם השניה דרך מכשיר שפולט קרינה קטלנית. ובחוכמה הן מצמידות את המכשיר שפולט קרינה קטלנית למוח.
• כל הדמויות יתעסקו כל הזמן במכשיר מוזר הנשלט ע"י האצבעות. הדבר היחיד שהאצבעות שלהן יעשו היא ללחוץ על כפתור כחול, שנראה כמו ההוא שם למטה, שוב ושוב עד שיופיע סימן אדום בראש המסך של המכשיר.
• בכל ויכוח הדעות יתחלקו בין שני הקצוות. כולם קיצוניים בדעות שלהם. אין אף פעם שטח אפור.
• יש ז'אנר מוזיקלי אחד – פופ.

יהיה מעצבן ממש לראות שכל הצעירים של 2060 חושבים שאנחנו כל כך רדודים, הא?

הכי טוב

אמרו לי השבוע שאני לא תחרותי מספיק, וגרוע מזה - שאני לא שואף להיות הכי טוב שאני יכול להיות.
לא הצלחתי להחליט אם הקביעה הזאת טובה לי או לא, או אם אני בכלל מסכים איתה (למרות שאני כבר שנים אומר שאני סובל מתסמונת "לא איכפת לי", כי לא איכפת לי מכמעט שום דבר, וזה כנראה קשור). אבל כדי לנטרל אותה בכל מקרה החלטתי שאני צריך להיות הכי טוב במשהו. לא משנה במה, אבל להיות בו הכי טוב.

היו כמה דרכים לתקוף את הבעיה.

דרך אחת היא לראות מה הדברים שאני עושה הכי טוב, ולראות אם אני הכי טוב בזה יחסית לכלל. אז ניסיתי לחשוב מה הדברים שאני טוב בהם. התוצאה היתה די עגומה:

הולק הוגן. מזוייף.

אני אלוף בכל מה שקשור להיאבקות מקצוענית ומזוייפת. לפעמים עד כדי כך שנראה לי שאם ישימו אותי בזירה עם מתאבק מזוייף אחר, אני אדע בדיוק איך לזייף איתו קרב מבלי להיפגע ומבלי לפגוע בו. אני גם יודע תמיד מה קורה בעולם המוזר הזה מאחורי הקלעים, ויודע להסביר מה הסיבה לכל ניצחון מזוייף של מתאבק מזוייף. ואני זוכר את כל הקרבות המרכזיים של כל 27 אירועי ה-WrestleMania שהיו עד היום. אני גם לפעמים נכנס לדמות של מתאבק רע בחיים האמיתיים (תנסו להיזכר אם מתישהו היתה לכם תחושה שאני סתם מתווכח. אז זה זה.), אבל תשכחו שאמרתי את זה.
כשאני קורא את הפסקה האחרונה שוב אני מבין שהרזומה המרשים הזה שווה, בעולם האמיתי, לבערך כלום. אולי גרוע מזה, הוא רק יגרום לי להיראות רע ("מה אתה עדין רואה את זה?? מה אתה ילד????", ואחרי דקה - "תגיד, הקברן עוד שם? זוכר את הקרב שלו עם יוקוזונה, שבאו כל הרעים לעזור לו? איזה אדיר זה היה!!!").

אז אני צריך למצוא משהו אחר.

אז במה עוד אני ממש טוב? אני ללא ספק מוקד הידע הכי גדול בחצי המזרחי של כדור הארץ למוזיקה שמקורה מעבדים שהובאו מאפריקה לצפון אמריקה על גבי ספינות. אני יודע לזהות בדיוק [חיקוי זוהיר בהלול] ספקטלורי [/חיקוי זוהיר בהלול] מי הפיק כל שיר שאני שומע (לא שזאת חוכמה גדולה להבדיל בין ביט של DJ Premier לביט של טימבאלנד), לדקלם את הדיסקורגפיה של חבורת ה-Wu-Tang Clan (כולל כל 45 אלבומי הסולו שלהם), ולהסביר בהתנשאות לכל חובבן למה טופאק רחוק מלהיות הכי טוב, ואם החובבן אומר שלמילים שלו יש משמעות אני צוחק עליו ואומר שהוא בטח אוהב את הכתיבה הדמגוגית של יאיר לפיד, ושולח אותו לשמוע קצת Immortal Technique.
רק מה, לצערי המוזיקה שאני אוהב היא כנראה הכי פחות מוערכת אצל קהל שהוא לא ילדים, ושגם פה, הצהרה בחיבתי אליה יכולה להסב לי נזק ("מה, הם רק שרים על פשע, סמים ובחורות. זאת לא מוזיקה בכלל".). ואחרי שראיתי את הסטנד-אפ של כריס רוק על בדיוק אותו נושא, החלטתי שגם לי נמאס לנסות להגן על המוזיקה שאני אוהב.

אז אני נאלץ לוותר גם על הרעיון הזה כמשהו שאני מצהיר שאני טוב בו.

החלטתי שהדברים שאני באמת טוב בהם לא יעזרו לי, כי גם אם אני הכי טוב בהם, לעולם האמיתי אין שום הערכה אליהם. אז אני צריך דרך אחרת.

הדרך השניה שחשבתי עליה היא לשקר. למצוא משהו שאני לא הכי טוב בו, אבל להגיד שכן. ובזה יש לי ניסיון - אני עושה את זה עם כדורגל כבר שנים (וגם עם עוד משהו, אבל זה יהיה ממש דבילי מצידי להודות בזה פה).
הדרך הזאת הרבה יותר קשה. אני אצטרך למצוא משהו שאיכשהו יאמינו לי שאני הכי טוב בו, ושגם אני אאמין שאני הכי טוב בו (כי אם אני לא אאמין לזה אף אחד לא). ובכלל, זה יהיה טיפשי מדי לשקר לעצמי כדי כאילו להיות תחרותי מספיק וכאילו להיות הכי טוב שאני יכול להיות.

אז צריך לחשוב על משהו אחר.

על הדרך שבחרתי בסוף חשבתי אחרי ששמעתי שנשבר שיא גינס במספר אטבי הכביסה שמישהו תלה על הפנים שלו (150!).

דביל.

 ספר השיאים של גינס כבר מזמן לא מספר על שיאים. הוא עבר להיות ספר עם דברים מוזרים שאנשים עושים ושאף אחד לא עשה לפני כן, ולכן הם נחשבים כשיא. ואז הבנתי שזה מה שאני צריך לעשות - למצוא משהו שאף אחד לא הכריז שהוא הכי טוב בו, ואז פשוט להכריז בעצמי. וזה צריך להיות משהו קצת טיפשי (רק קצת), כדי שאף אחד אחר לא ירצה את התואר עצמו.

אז החלטתי שמהיום, אני הצלם האוטומטי הטוב בעולם.
כן כן.

שחור לבן של לונג ט'אן

אף אחד לא מצלם תמונות במצב אוטומטי במצלמה, יותר טוב ממני. הצהרה שקל לשחרר, כי כל מי שמצהיר על עצמו כצלם חובב+ סולד מהמצב האוטומטי (שלא לדבר על קיצוניים יותר, כמו לונג ט'אן, צלם שפגשתי בוייטנאם, שטען בפני שצילום אמיתי נעשה רק בפילים, ורק בשחור לבן). כך שצלמים רציניים לא יסכנו את התואר החדש שלי. וכדי למנוע מחובבנים כמוני להצהיר משהו דומה, ניצלתי את הזמן הפנוי שלי כדי לפתוח משהו שיגרום להצהרה שלי להיראות יותר רצינית:

http://mikomoshe.daportfolio.com  (כן, יש לי הרבה זמן פנוי)

אז שאף אחד לא יגיד לי שאני לא תחרותי מספיק.

תל אביב פנורמית

את אותם הדברים אבל לאט

"לא משעמם לך?"

לא.
כבר חמישה שבועות של כלום, ואני מרגיש כאילו רק התחלתי. אני מבין שכנראה אני אאלץ בקרוב להתחיל לחפש עבודה, אבל בינתיים אני משתדל לעשות את המקסימום (שזה בפועל המינימום) מהחופשה הקטנה שלי בתל אביב.

קל מאוד להעביר את היום. זה הולך בערך ככה:

10:00 - 12:00 - התעוררות, ארוחת בוקר קלילה (פיט-פלקס נחשב ארוחת בוקר?), התעפצות כללית.

ים מהיבשה.

12:00 - 14:00 - ים או ריצה. יום ככה יום ככה. זאת התקופה הכי טובה בשנה להינות מהים, גם מבחינת מזג האויר, וגם מבחינת המבקרות בו. לריצה זה דווקא די מפריע, כי לרוץ כשהראש לא מסתכל בכלל על הדרך זה אתגר רציני לשיווי המשקל.

14:00 - 15:00 - ארח"צ. רוב הזמן אין לי חשק להכין, אז אני אוכל חומוס. מומלץ - חומוסרי בבן יהודה. שם דבילי לחומוס היחיד שאכלתי שאחריו המעיים שלי לא הפכו לנגן טרומבון מניו אורלינס.

לים/ריצה ואוכל יש אלטרנטיבת טיול תל אביבי שקורה פעם בשבוע, בעזרת הספר שלקחתי מניצן. בינתיים הכי טוב היה הטיול ביפו העתיקה. למרות שהייתי שם המון פעמים, להסתובב שם לבד ביום שקט נותן חוויה אחרת לגמרי.

תל אביב מיפו

16:00 - 18:00 - בדרך כלל סרט. משחזרתי ראיתי כבר 26 סרטים (בניהם עשרת סרטי מסע בין כוכבים). הכי טובים היו "Biutiful" (השגיאה במקור), סרט ספרדי/מקסיקני כל כך מדכא שלא הפסקתי לחייך יומיים אחריו, ו"ברבור שחור", שהמילה הכי טובה שאני מוצא כדי לתאר אותו היא mindfuck. היה גם "El Metodo", עוד ספרדי על שבעה אנשים בראיון עבודה משותף, סרט שכולו מצולם בחדר אחד וכתוב פשוט מצויין. הכי גרוע היה כנראה "טרון: המורשת". אותו כנראה כתב כדורגלן כלשהו, כי הדמויות בו מדברות רק בקלישאות.

לעתים רחוקות יש לי חשק.

18:00 - 20:00 - ארח"ע. גם פה רוב הזמן אין לי חשק להכין, אז אני אוכל משהו שהוא לא חומוס. מומלץ - פיצת סלמון בזותפיצה (דיזנגוף איפשהו ליד בן גוריון).

20:00 - 03:00 - פה כבר יש חופש פעולה. זה נע בין בירה, ליגת האלופות, XBOX או הכל ביחד.

04:00 - 07:00 - התעוררות למשחק ה-NBA היומי.



כמו שאפשר לראות, הימים שלי מאוד עמוסים. אין לי אפילו כל כך הרבה שעות שינה. וזה עוד בלי השעה בשבוע שאני מבזבז כדי לקבל את הפתק הזה:

אבל לפני שאתם מרחמים עלי, אני רוצה להודות שדי כיף לי.
אז אני אמשיך בינתיים להשחיז את כישורי ב-Call of Duty. החיים האמיתיים יחכו לאחר כך.

קנאה

בחודש האחרון השקעתי הרבה זמן במוזיקה. הרמקול החדש עובד מסביב לשעון. אני שם אותו בפול ווליום כשאני מתקלח, ושמתי לב שאני גם "מבשל" (סדרת הפעולות הקבועה שאני עושה שבסוף שלה יוצא משהו שאני קורא לו פסטה) יותר מאז שהרמקול הגיע, ואני אפילו מחפש תירוצים לנקות את הדירה רק כדי לשמוע מוזיקה תוך כדי (קורטיס מייפילד הוא ללא ספק הזמר הכי טוב לניקיון).
ובגלל שאני כל הזמן עם מוזיקה, אני גם נמצא כל הזמן במצוד מתמיד אחרי מוזיקה חדשה. שעות של חפירה על rateyourmusic.com ביחד עם youtube, שומע עוד ועוד דברים עד שמשהו טוב צץ.

כל המאמץ הזה גרם לי להבין שאני מקנא בכל מי שיכול לפתוח רדיו ולאהוב את מה שהוא שומע. אני מקנא גם בכל מי שיכול בכל זמן נתון לפתוח ערוץ 24 ולקבל מוזיקה שהוא אוהב. איזה כיף זה יכול להיות! בלי לחפש, בלי לחכות שנים לאלבום שייצא (השבוע יוצא החדש של הביסטי בויז!), בלי להתאכזב. אני פשוט מקנא בכל האנשים האלה (שנראה לי שהם הרוב), שפשוט אוהבים את מה שפופולרי באותו רגע וזה מספיק להם.

ביסטי בויז כשרים לפסח

ואני כותב את זה בלי טיפה של ציניות. הרי הייתי נהנה מהמוזיקה בדיוק כמו שאני נהנה עכשיו, עכשיו רק אני צריך לעבוד הרבה יותר קשה עד שאני מוצא משהו שאני אוהב. הלוואי שיכולתי להדליק טלוויזיה ולהנות משיר של שרית חדד. זה כל כך קל. הלוואי ויכולתי להדליק גלגל"צ ולשמוע בכיף מירי מסיקה. הלוואי. אני פשוט מקנא במי שיכול לעשות את זה.

נינה סימון

ואל תספרו לי את השטות של "זה חרא מוזיקה, זה לא איכותי" וכאלה. אין דבר כזה מוזיקה איכותית. לאנשים יש נטייה להקביל איכות של מוזיקה לאייקיו המומצע של מי ששומע אותה (נטייה נפוצה בעיקר אצל אנשים עם אייקיו גבוה, כשעל הדרך הם מעלים לעצמם את הביטחון העצמי, במודע או לא במודע), וזה פשוט לא נכון. אם אדם X נהנה מקובי פרץ (שהקאבר שלו ל-Cosmic Girl פשוט אדיר) באותה צורה שאדם Y נהנה מקולדפליי, ושניהם נהנים מהמוזיקה באותה צורה שאדם Z נהנה מנינה סימון, אז מי אמר שמישהו יותר טוב/איכותי מהשאר?

מוזיקה שונה מתאימה לאופי שונה, זה כל הסיפור. נראה לי שפשוט מי ששונא מוזיקה מסוימת שונא בעיקר את אופי האנשים שהוא חושב ששומעים אותה (כמו שאני שונא את קרן פלס. ימח שמה. וכן, אני מקנא גם במי שאוהב אותה).

קרן "כל דבר חוץ מ" פלס