זה היה סתם עוד יום רביעי. בדיוק סיימתי את הפרק האחרון בעונה השניה של "עמוק באדמה". הצצתי בפייסבוק וראיתי שמתארגנת הפגנה בעיריית תל אביב נגד פינוי המאהלים, או מה שנשאר מהם, שזה בעצם רק המסכנים, ההומלסים, ובגדול, כל מי שבאמת אין לו ברירה אחרת.
מי שמכיר אותי קצת יודע שאני סובל ממחלת ה"לא איכפת לי". כל דבר שאני רוצה לעשות צריך לעבור כמה מחסומי אדישות עד שאני עושה אותו, ככה שרוב הדברים נשארים בתור רצון בלבד. במקרה הזה היה לי איכפת. למה? שאלה טובה. אני אנסה לענות.
בתחילת הקיץ היתה מתקפת מדוזות על חופי תל אביב. כמו בכל קיץ. באחד הלילות, תוך כדי זיפזופ טלוויזיה לפני השינה, נתקלתי בכתבה בשידור החוזר של רפי רשף על איך המדוזות פוגעות במערכת הקירור של תחנת הכח בחדרה. המדוזות נכנסות ביחד עם המים וסותמות שם הכל, ולכן עובדי חברת החשמל נאלצים לפנות עשרות אלפי מדוזות שנשפכות מהמערכת כדי שרשת החשמל לא תקרוס ואנשים יוכלו להמשיך להטעין אייפונים בשקט.
אחרי הכתבה התארחה באולפן אורנה בנאי, והמנחה שאל אותה, בתור פעילת זכויות בעלי חיים (או משהו כזה), מה דעתה. היא ענתה שהיא "לא מבינה למה החיה המיותרת הזאת קיימת בכלל". ואז ניסיתי לחשוב איך מישהי שחופרת על כל חתול רחוב שבטעות לא שתה חלב עם ארוחת הבוקר שלו אומרת על איזושהי חיה שהיא מיותרת, ועל סמך מה היא מבדילה בין החיות שהיא אוהבת לחיות שלא איכפת לה מהן.
המסקנה היחידה שנראתה לי הגיונית היא - איכפת לה רק מחיות חמודות. כלב, חתול, אולי איזה קופיף קטן. ככל שיותר קל וכיף לשחק וללטף חיה מסוימת, לה (ולדומיה) יהיה איכפת יותר מכל יחס לא ראוי לאותה החיה, שזה הגיוני וטבעי, אבל נראה לי די דבילי להשוות לזה משהו שקשור לשיוויון, או זכויות, או בעלי חיים. היא פשוט מחליפה את הדובי שהיה לה בגיל 3, בחתולה. בכל מקרה, עם התובנה הזאת, ועם העונה השניה של סדרת המופת Treme (כל מי שחושב שהוא אוהב מוזיקה, שיראה אותה), שמתי לב למשהו אחר.
Treme
ב-Treme, שמתרכזת במוזיקאים שלרובם אין כלום חוץ מכלי הנגינה שלהם, כמעט כל הדמויות המרכזיות מחפשות הכנסה מהצד בתור נגני רחוב. ואיכשהו הסדרה גרמה לי להוציא כבר בטח כמה עשרות שקלים על נגני רחוב פה בתל אביב. בכל פעם שאני רואה זקן עם גיטרה חשמלית ומגבר קטן, או (סליחה על הביטוי) רוסיה מבוגרת עם חצוצרה (שמעלה את ספירת החצוצרות הכללית שלה ל-3), אני מרגיש מחויב לתת להם את כל הכסף הקטן שיש לי באותו רגע. הסדרה גרמה לי לרחם עליהם ולהרגיש שאני מכיר אותם ואת הנסיבות שגרמו להם לצאת לנגן ברחוב. ואני לא.
וכשאני מחבר הכל - את האהדה של אנשים (בעצם בעיקר נשים) לחיות חמודות ואת האהדה שלי לנגני רחוב, אני מבין שלרוב האנשים יהיה איכפת יותר מחתולה שמייללת במסכנות ברחוב מאשר לסבא לא נקי במיוחד שמנגן על אקורדיאון. סתם, כי החתולה יותר חמודה. וזה נראה לי דפוק.
כל הבלאגן הזה הסביר (אני מקווה) למה פתאום איכפת לי שמפנים כמה הומלסים (או איך שרון חולדאי כינה אותם - "נרקומנים שמזריקים סמים ברחוב ומחרבנים בחצרות ומושכים חולדות". לא בטוח שהוא השתמש במילה 'חולדות', אבל זה היה מצחיק אם כן). אז הלכתי להפגנה.
בהפגנה הזאת הבנתי שני דברים: 1. יש אנשים שאיכפת להם מהומלסים הרבה יותר ממני. 2. המשטרה חייבת להתחיל לעשות מבחני IQ לקציני המשטרה שלה. רק כדי לסנן את המטומטמים באמת.
דני לוי. קצין משטרה שלא היה עובר סינון IQ.
שוטר לא חייב להיות גאון גדול. הוא צריך פשוט לפעול לפי נהלים ולעיתים מאוד רחוקות להפעיל שיקול דעת. הקטע היותר מסובך, שכולל חשיבה, הוא באחריות קציני המשטרה. הם צריכים להחליט מה נכון לעשות ולשלוח את השוטרים לבצע. בהפגנה הזאת, כל ההחלטות של קציני המשטרה היו שגויות. היה מצחיק לראות (בהתחלה מהצד, אבל אחר כך כבר לא...) איך הפגנה של כמאה אנשים והתמקדה ברון חולדאי הפכה תוך שעה להפגנה של 500 נגד אלימות המשטרה, ונמשכה, במקום שעתיים במקרה הגרוע (בגלל אלה שממש ממש ממש איכפת להם מהומלסים), יותר מ-6 שעות, עם 40 עצורים! והיה עצוב להבין שהאנשים שאותם אנשים אחראים ביום יום לביטחון האישי שלנו, ושמי יודע כמה טעויות בשיקול דעת הם עושים ולמה הם גורמים. ובמקרה הזה, ההחלטה של קציני המשטרה לעצור את מי שנראים כמו מנהיגי ההפגנה, רק "חיממה" את המפגינים וגרמה גם למי שהסתכל מהצד או השתתף בשקט (כמוני) להצטרף להפגנה בפועל, וגם הוכיחה שהמשטרה חוסמת את פייסבוק ויוטיוב לאנשיה, כי אחרת אין הסבר אחר ללמה השוטרים לא זיהו את הפרובוקטור גדי "חיפה לחיפאים, קרייתים החוצה" וילצ'רסקי, הלא הוא הסטנדאפיסט עידן מור, ועצרו גם אותו:
ומכל הבלאגן הזה שכתבתי, הדבר שאני יודע שאני אזכור מכל האירוע עד שהזיכרון שלי יפסיק להחזיק זיכרונות יותר, יהיה המבט של זידן זידן, יס"מניק חמום מוח, שניה אחרי שהוא קלט שאני מצלם אותו מרביץ לאנשים ושניה לפני שהוא מזנק עלי וקורע לי את אחת החולצות שאני הכי אוהב.
זידן זידן, שניה לפני. אני ממש אוהב את זאת בצד, שעצבנית רק בכתב.
חדי העין והדימיון יוכלו לחוות את הרגע איתי בעזרת הסרטון הזה. בערך אחרי 6 דקות:
כן, רק עכשיו. אני, שראיתי כל סרט מדע בדיוני שקיים (כולל הגרועים. *שיעול*Episode 1*שיעול*), שראיתי את כל פרקי "מסע בין כוכבים" כולל כל סדרות הבת שלה (חוץ מ"וויאג'ר", שנמצאת במקום הבא בתור הסדרות שלי, מיד כשאני מסיים את "עמוק באדמה") ויודע מילים בסיסיות בקלינגונית, שקראתי (כמעט) את כל הספרים של אסימוב, לא מצאתי לנכון, עד עכשיו, לקרוא את "מדריך הטרמפיסט".
הוא הגיע אלי די במקרה, באי קו סאמוי שבתאילנד.
קטע קריטי שחזר על עצמו כמה פעמים במהלך הטיול שלי במזרח הגיע כל פעם שעמדתי לסיים ספר - בחירת הספר הבא. קריטי, כי להידפק במקום שאין בו כלום עם ספר דפוק זה דפק.
היתה לי שיטה מאוד מסודרת לבחירת ספר בכל פעם שנכנסתי לחנות ספרים. זה הלך בערך ככה:
לבחור 10 ספרים מהחנות, לפי הכרות קודמת או עיצוב הכריכה. אם כתוב למעלה גם משהו בסגנון של International Best Seller, אז גם.
לצייר מפה של החנות ממבט עילי.
לרשום בצד את 10 הספרים הנבחרים, ולסמן במפה היכן הם נמצאים.
ללכת לקפה אינטרנט הקרוב, ולקרוא ביקורות על כל הספרים.
למחוק את כל הספרים עם הביקורות הבינוניות/גרועות.
לבחור ספר אחד מתוך אלה עם הביקורות הטובות, בעיקר לפי מצב רוח או עיצוב הכריכה.
לחזור לחנות, ובעזרת המפה למצוא את הספר הנבחר ולקנות/להחליף אותו.
דוגמא למימוש בחירת ספר. במקרה הזה לקחתי 2.
במקרה של "המדריך", לא הייתי זקוק לכל התהליך הזה. לקחתי אותו מיד כשראיתי אותו (220 באט). באותה חנות הספרים ראיתי גם את "החוף", ובגלל שהייתי גאוגרפית די קרוב לחוף מהספר החלטתי לקרוא אותו ולדחות את "המדריך" לפעם אחרת. הפעם האחרת הזו הגיעה החודש. אני בטח לא מחדש לכל מי שקרא אותו (אולי אפילו צוחקים עלי קצת. "טוב שהוא נזכר. בטח בשבוע הבא הוא יראה את 'הסנדק' וישמע את OK Computer"). מה לעשות, תחביב הקריאה שלי התחדש רק השנה, אחרי שזנחתי אותו מכיתה ג' בערך, כשמאז קראתי רק אוטוביוגרפיות של מתאבקים (כן. אוטוביוגרפיות של מתאבקים).
אוטוביוגרפיות של מתאבקים.
אז כצפוי, אהבתי בו את ההומור, ואת הדימיון הבאמת מדהים, בכל קנה מידה (הוא פחות או יותר חזה את כל הקינדלים וה-E-Reader-ים למינהם, ואת וויקיפדיה, ובטח עוד מלא דברים שפיספסתי). אבל הכי אהבתי את המשפטים שהייתי צריך לקרוא שוב כדי להבין. ואז לקרוא שוב כדי לבדוק מה דפוק אצלי ומה אני מפספס במשפט הזה. ואז לקרוא שוב כדי לצחוק. על עצמי.
דוגמה למשפט כזה:
On top of the cliffs stood a reception committee. It consisted in large part of the engineers and researchers who had built the Heart of Gold - mostly humanoid, but here and there were a few reptiloid atomineers, two or three green slyph-like maximegalacticans, an octopoid physucturalist or two and a Hooloovoo (a Hooloovoo is a super-intelligent shade of the color blue).
כשקראתי את השורה האחרונה אמרתי בקול "מה..?"
עוד דוגמה:
After a fairly shaky start to the day, Arthur's mind was beginning to reassemble itself from the shellshocked fragments the previous day had left him with. He had found a Nutri-Matic machine which had provided him with a plastic cup filled with a liquid that was almost, but not quite, entirely unlike tea.
השורה הזאת ממש בילבלה אותי, וגרמה לי משום מה לרצות מיץ גזר.
סקירה קצרה של כמה סרטים גרועים שראיתי לאחרונה. בבקשה, אל תצפו בהם.
סרט גרוע מס' 1:
טורפים - Predators
הופה! כמה חיכיתי לסרט הזה.
כל סרט שיוצא ממחנה טרנטינו יוצר אצלי ציפייה אוטומטית, וכששמעתי שרוברט רודריגז עושה רימייק ל"הטורף" הוא מיידית עלה לראש רשימת הסרטים שאני רוצה לראות.
אבל אז התחילו החדשות הרעות - רודריגז לא הולך להיות הבמאי! במקומו הבמאי יהיה שום-שם, סתם מישהו שלא עשה שום דבר מענין לפני כן. החדשות הרעות המשיכו כשראיתי את רשימת השחקנים - השחקן הראשי הוא אדריאן ברודי! שהוא שחקן מצויין, אבל למען בודהה, במקור הכוכב היה שוורצנגר!!!!!!! הם באמת ציפו שנסכים לקבל במקומו את הפסנתרן????!?
נו טוב. אולי אני טועה. (הערת העורך - אני אף פעם לא טועה).
אחד הדברים שיכולים להציל סרט כזה, הוא בחירת דמויות מענינות.
שימו לב לבחירה מלאת המקוריות:
חייל קומנדו אמריקאי שהפך לשכיר חרב. ולא, זה לא חניבעל מצוות לעניין (לצערנו).
צלפת מצה"ל, שעושה גם חלטורות ל-CIA. כי יהודים יעשו הכל בשביל כסף.
רוסי עצום ממדים, שלא מדבר הרבה (גם ככה אף אחד לא מבין רוסית) אבל הורג הרבה.
חייל יקוזה יפני, שלא מדבר הרבה (גם ככה אף אחר לא מבין יפנית). אבל הוא יודע להשתמש בחרב יותר טוב מדרת' וויידר (כי הוא יפני).
משוגע מקסיקני שעובד בשביל קארטל סמים. בעצם התאור הזה מיותר, היה מספיק לכתוב מקסיקני ושהסרט הוא אמריקאי. ואז ברור שהוא משוגע ועובד בשביל קארטל סמים.
יש עוד כמה, אבל כבר הבנתם שמה שיש פה זה בעיקר ערימה של קלישאות.
נו טוב, אולי האקשן יהיה טוב. NOT!
סרט כזה חייב להיות מותח. הצופה חייב להיות על קצה הכיסא, ולקפוץ בכל פעם שיש (אפילו רק) רמיזה לקיומם של הטורפים. כאן, לא רק שאין בכלל מתח, אלא שבחלקים גדולים היה לי פשוט משעמם.
כל כך צפוי, כל כך בנאלי, כל כך מזויף, כל כך... נאום של ביבי.
פשוט קיוויתי שיבוא איזה טורף ענק ויהרוג את כולם אחרי 20 דקות, ואז יחפש לעצמו טורפת והסרט יהפוך לפורנו מפלצתי.
זה לא קרה.
סרט גרוע מס' 2:
טרון: המורשת - Tron: Legacy
טרון. שנים שמעתי על סרט הקאלט הזה, ואף פעם לא יצא לי לראות אותו. מוזר, אם מסתכלים על העלילה ועולם התוכן שלו. משחקי מחשב, תכנות ומדע בדיוני זה בדיוק אני (חרוז!). אז כששמעתי שסרט המשך אוטוטו יוצא, ישבתי לראות את המקור משנות ה-80.
יש סרטים שלא עומדים במבחן הזמן, וטרון המקורי הוא אחד מהם. ללא מימד הנוסטלגיה (כי אף פעם לא ראיתי אותו), טרון נראה לי כמו B movie למתקדמים. הוא מספר על האקר שנשאב לתוך המחשב ומתמודד מול "תוכנות" (programs) במשחקים שונים. בשנת 82 הוא היה פורץ דרך, אבל מאז כל כך הרבה סרטים השתמשו באלמנטים ממנו, שהוא פשוט נשאר מאחור.
אז ניגשתי לחידוש עם אופטימיות לא זהירה. הרעיון נשאר מצוין, נשאר רק שהביצוע יהיה עדכני והאפקטים משוכללים יותר וזהו, יהיה אחלה סרט. בתאוריה.
בפועל, הסמל הקטן שאתם רואים מעל הלוגו של הסרט בפוסטר שלמעלה הוא זה שמפריע לסרט להיות לא גרוע (זה כל מה שביקשתי - שיהיה לא גרוע. אבל הוא גרוע.). וולט דיסני, גם עכשיו, היא בסופו של דבר חברה שמפיקה סרטי משפחה. אני גבר, גם עכשיו, ולכן בסופו של דבר אני חושב שסרטי משפחה משעממים.
מה שהיה צריך להפוך את האופטימיות שלי מלא זהירה לכן זהירה עוד לפני שראיתי את הפוסטר, היו שני דברים - השחקן הראשי והבמאי.
כוכב?
השחקן הראשי נראה לי מיד כמו יוצא N' Sync, ובגללו פחדתי שהסרט יהפוך לעוד חיקוי "דימדומים" שקהל היעד העיקרי שלו הוא נערות בנות 12 (בדיעבד, טעיתי. קהל היעד האמיתי של הסרט רחוק מאוד מזה. הוא יותר קרוב לילדות בנות 16).
גם את שמו של הבמאי, ג'וזף קוזינסקי, לא שמעתי מעולם. בדף ה-IMDB שלו "טרון: המורשת", מסומן כסרט הראשון שלו בתור במאי! די מוזר שסרט הבכורה של במאי אלמוני הוא סרט בתקציב של 170 מיליון דולר לא כולל שיווק. אז יצאתי לחפש מה הבחור עשה לפני כן שגרם לאולפני דיסני לתת לו את אחד הסרטים הכי מצופים (פתאום בא לי וופל) של השנה. זה מה שמצאתי - פירסומת למשחק הוידאו (המצוין) Gears of War. כן כן, הוא עשה פירסומת למשחק. וחוץ מזה עוד פרסומת למכונית. על סמך זה נתנו לו את הסרט. כנראה ש"אמריקה - ארץ האפשרויות הבילתי מוגבלות" היא לא קלישאה.
אז נקודת ההתחלה של הסרט לא הייתה טובה.
ולצערי גם לא נקודת האמצע ובמיוחד לא נקודת הסוף (נקודה שבקושי הגעתי אליה).
אולי בגלל שקהל היעד של הסרט הוא ילדות בנות 16, הרגשתי כאילו ילד בן 17 כתב את התסריט. כל כולו קלישאות אחרי קלישאות. קלישאות שהרדימו אותי יותר טוב מכוס יין בשעה 2 בלילה. הייתי צריך להפסיק 3 פעמים באמצע הסרט ולשחק ב-Gears of War (שדרך אגב גם הוא מלא קיטץ' אמריקאי, אבל לפחות שם האקשן טוב) כדי להעלות את האדרנלין קצת כדי שאני אוכל לשרוד את כולו.
ויזואלית, הסרט דווקא די מדהים. הוא נראה כמו ילד שנוצר בעקבות יחסי מין בין סקרלט ג'והנסן ל-iPad. הכל נקי, מסורטט וזורם. חבל שסקרלט עצמה לא הופיעה בסרט. או אצלי בדירה. הייתי שמח להתחיל איתה מורשת.
כדי שסרט ההמשך של סרט ההמשך הזה יהיה טוב, חייבים לתת אותו לבמאי משוגע ומטונף. במאי שיפתיע ולא ינסה למכור לנו טלפונים של נוקיה ואופנועים של דוקאטי.
שיתנו אותו לאסי דיין.
דוקאטי: המורשת
סרט גרוע מס' 3:
פלישה עולמית: הקרב על לוס אנג'לס - Battle: Los Angeles
אפשר לסכם את הסרט כ"דוגמא קלאסית לאיך טריילר טוב מוכר סרט גרוע":
במבט חטוף זה נראה לי כמו שילוב של "היום השלישי" עם "בלאק הוק דאון", שני סרטים שאני מאוד אוהב. ידעתי שיש סיכוי להתאכזב, גם כי הביקורות היו גרועות (שזה לא הפתיע אותי), וגם בגלל ההיסטוריה של סרטים דומים שיצאו בעשור האחרון (כמו החידוש ל"ביום שהעולם עמד מלכת" או "סקייליין") שבדרך כלל היו יותר גרועים מפרק גרוע של "החיים זה לא הכל", אבל לא היה איכפת לי כי ראיתי שמישל "הגוף" רודריגז מככבת.
הגוף
אוי מישל.
*לוקח 10 דקות הפסקה*
איפה היינו? אה, הקרב בעמק הבכא. או על לוס אנג'לס. same same.
אז הוא לא היה "היום השלישי". שום דמות מצחיקה טיפה, שלא לדבר על וויל סמית' או ג'ף גולדבלום. שום הומור עצמי או מודעות עצמית. סתם המון פיאו פיאו (קולות של רובי צעצוע).
וגם הוא לא "בלאק הוק דאון". אין שום מתח ואינטנסיביות (למרות שגזע רובוטי של חייזרים התקיף את האנושות), שלא לדבר על ריאליזם (כי גזע רובוטי של חייזרים התקיף את האנושות) ואין שום דמות מגניבה כמו טום סייזמור.
סייזמור. יש לו sex tape בסגנון פריס הילטון. חפשו.
טוב, נו. לא באמת ציפיתי שהוא יהיה סרט טוב. אבל גם לא כל כך גרוע. את כל רבע השעה האחרונה אני בכלל לא זוכר, כנראה בגלל שנרדמתי כי שיעמם לי לראות חיילים אמריקאים מלאי פטריוטיות וטימטום. אוי הטימטום. למזלם של האמריקאים אלה רק שחקנים ולא החיילים האמיתיים שלהם, כי אם האמיתיים גם היו כל כך מטומטמים הם לא היו מנצחים מלחמה לפחות 60 שנה.
הממ... רגע. מתי הם ניצחו מלחמה בפעם האחרונה..?
השבוע תרמתי את גופי למדע, וביליתי שעה+ בתוך מכונת MRI שסרקה לי את המוח.
נכון, זה קצת שונה מהדרכים הרגילות שאיתן אני מעביר את הזמן שלי. אבל תמיד סיקרנה אותי ההרגשה שאמורה להיות בזמן שכלואים בתוך התא הזה. אז התנדבתי, מה איכפת לי. אולי במקרה גם יגלו לי גידול.
ניסיתי להיזכר מה עבר לי בראש בשעה הזאת. זה היה בערך ככה:
חיכיתי שהרעש יתחיל.
התחיל לגרד לי באף, והרעש עדין לא התחיל אז הנחתי שהמכונה עוד לא עובדת וגירדתי.
התחיל לגרד לי בלחי ימין, וכבר עברה איזה דקה והמכונה אמורה היתה להתחיל ופחדתי לגרד כדי לא להרוס משהו בבדיקה. אז התאפקתי.
היה לי קר.
הרעש התחיל.
התחילה אצלי פראנויה שיש לי כתר ממתכת על אחת מהשיניים ושהראש שלי הולך להתפוצץ בגלל כל מיני דברים מגנטיים שאני לא מבין.
חיכיתי דקה וראיתי שאני לא מתפוצץ אז הבנתי שאין לי באמת כתר ממתכת על אחת מהשיניים.
התחלתי לחשוב מה יקרה אם יגלו לי גידול במוח, כמו - איזה מזל שלקחתי חצי שנה+ חופש ולא עבדתי כי זאת היתה חצי השנה הנורמלית האחרונה שלי בחיים, ואיך אני אצטרך להסתובב עם כובע מצחיה כל הזמן, ושזה מסביר למה אני לא זוכר שום דבר (ואולי גם למה אני לא מריח שום דבר), ושאולי אני אהיה מאלה שמביאים בתחילת משחקים של מכבי ומצטלמים עם שחקנים שלא יודעים עברית, ושאני אמות לפני סבא שלי, ושצריך לזכור להגיד שאני רוצה שישרפו אותי ולא יקברו אותי, ושאני בטוח שאני אשכח גם את זה, ושאיזה דביל אני שלא ניסיתי את השייק פיטריות בקמבודיה, ושאני רוצה שיקפיאו עכשיו את הגוף שלי עם חנקן נוזלי כדי שאולי בעוד 100 שנים תהיה הטכנולוגיה שתפשיר אותי (אני בטוח שמישהו יזיז אותי בטעות אחרי שאני אהיה כבר קפוא ואז אני אשבר לרסיסים) ותרפא אותי. ואז נרגעתי. חיכיתי שהדופק שלי יירד חזרה.
היה לי חם.
ניסיתי להבין אם עוצמת הרעש שיש שם יכולה לפגוע לי בשמיעה לצמיתות.
נזכרתי ששכחתי לעשות כביסה באותו יום.
שאלתי את עצמי על איזה חיות ניסו את המכונה הזאת לפני שניסו אותה על בני אדם.
ניסיתי לחשב כמה ימי אבטלה נשארו לי. נזכרתי (בגלל אווירת בית החולים) בקליפ של ר. קלי "Down Low", ואמרתי לעצמי שהוא יותר טוב מרוב הסרטים שאני רואה ושלא עושים מוזיקה וקליפים כאלה יותר.
נזכרתי איך בוויטנאם שיחקתי סנוקר נגד גרמני ואז הוא גילה שאני ישראלי ואמר לי שאמא שלו פלסטיני והלך. התאפקתי לא להזיז את הראש כשצחקתי על זה שאם הייתי אוכל משהו עם יותר ברזל התוצאה של הבדיקה היתה שונה. מזל שאני לא אוכל דברים מזינים. ניסיתי לבחור מה לאכול אחר כך, סלט כדי להחזיר טובה לגוף שלי או פיצה (אני נותן בדיוק ניחוש אחד למה בחרתי). חשבתי כמה מעצבן יהיה אם בטעות זבוב יכנס איתי למכונה. חשבתי כמה מצחיק יהיה אז אם בטעות המכונה הזאת תתברר כמכונת טרנספורמציה ואני אהפוך לג'ף גולדבלום.
ג'ף גולדבלום
שרתי (בראש) את כל "יום יפה" של סגול 59.
שמתי לב שאני כבר לא שם לב לרעש מהמכונה, ותהיתי אם זה אומר שהשמיעה שלי התקלקלה סופית.
ראיתי אור. הבנתי שאני לא מת, וזאת רק הבדיקה שנגמרה. גירדתי את לחי ימין.
דרך אגב, אם יש מישהו שמבין בצילומי MRI ויכול להציץ שניה בתמונה הזאת כדי לבדוק אם יש לי גידול, אני אודה לו.
