השלמת פערים

1. אין לי זמן

לא כתבתי פה חודשיים.
לא כתבתי בשום מקום חודשיים.
וזה לא שהתנוונתי, או שלא היה לי על מה. פשוט אין לי זמן. ככה זה כשעובדים. כנראה.
לפני שנתיים פלוס מינוס, שאלתי את רוני אם הוא הספיק לשחק ב-Mass Effect 2, והוא ענה לי שהוא מקנא בי שיש לי זמן לזה בכלל. לא כל כך הבנתי איך אין לו זמן למשהו שהוא נהנה ממנו. הוא אמר לי, "חכה, אתה עוד תתגעגע לזה."
אני מתגעגע.
וזה מוזר, כי עבדתי גם לפני כן, ומספר השעות שלי בבית זהה למה שהיה לפני כן. אבל פתאום אני מרגיש שאין לי זמן. ההסבר היחיד שלי לתופעה הוא שבמשך התקופה שלי במעגל המובטלים/בטלנים/עקרי בית, סגנון החיים שלי השתנה והתבסס על המון זמן פנוי עם עצמי, או איך שאני קראתי לו - "זמן מיקו". שעות על גבי שעות, כמעט בכל יום עד שעות הערב, הייתי עם עצמי. ואהבתי את זה. נהניתי לשבת לבד בים, לטייל לבד עם ספר הטיולים של ניצן, ללכת לבד לקולנוע, לאכול חומוס לבד. נהניתי. ופתאום אין לי את זה.
לפני שעה התקשר חבר להזמין אותי לארוחת שישי. וויתרתי. כי אני רוצה קצת זמן מיקו.
ויש סיכוי סביר שסגנון החיים הנוכחי שלי יהיה כמו שהוא עד הפנסיה בערך.
וזה מחרפן אותי.

2. הלכנו על הטיילת

פתאום עברו אותנו במהירות שני סודנים על אופניים (יכול להיות שהם היו אריתראים, אבל אני לא מספיק לא גזען כדי להבדיל).
"מעניין של מי האופניים האלה", אמרתי.
היא צחקה.
"למרות שבטח גם אני הייתי גונב אופניים אם הייתי תקוע במדינה אחרת בלי עבודה ובלי כסף ובלי בחורות."
היו בערך ארבע שניות של שתיקה, ואז היא שאלה, "אז אתה שמאלני?"
לא ידעתי איך לענות, כי לא ידעתי אם היא התכוונה ל"שמאלני" כמילה שמאגדת דעות פוליטיות ליברליות, או שהיא התכוונה ל"שמאלני" כמילת גנאי. ויש לי תחושה שבתקופה האחרונה רוב האנשים שמשתמשים במילה מתכוונים למשמעות השנייה.
ובעצם, כמעט כל מילה שמתארת דעות פוליטיות הופכת לאט לאט למילת גנאי בפני כמעט כל מי שלא מחזיק באותה דעה. וזה נראה לי מתכון רע לחברה.
אבל אני לא מבין בזה מספיק כדי לדעת באמת. אולי זה רק יזרז את מלחמת האזרחים שאחריה הכל יהיה יותר טוב.
נראה.

3. אני כבר לא ילד

בחודשיים האלה הפכתי להיות בן 29. ינעל רבאק.
חזרתי לא מזמן מסוף שבוע בבודפשט, ושם הרגשתי את זה (שוב). הרגשתי שאני כבר לא בקצב (אולי אפילו תרתי משמע). הרגשתי שהרעיון שלי לבילוי שונה משל בני 19. שמסיבה עם 1000 שיכורים ושיכורות על ספינה לא נראית לי כזאת אטרקציה. ואני לא בטוח אם אני מרוצה מהשינוי הזה, אבל כנראה שאין לי שליטה על זה.
נו טוב.

מסיבה על ספינה עם 1000 שיכורים ושיכורות

4. אני לא זוכר כלום

ראיתי לפני כמה ימים את "ביג לבובסקי", בפעם המי יודע כמה, ולא זכרתי כמעט כלום מהפעמים הקודמות. וזה נכון לכמעט כל סרט שראיתי בתקופה שראיתי בה הרבה סרטים, ובמיוחד לשנה וחודשיים שקדמו ליום שהתחלתי בו לעבוד.
ניסיתי לסכם כמה סרטים ראיתי בתקופה הזאת, והמספר שיצא לי קצת מפחיד.
258. בשנה וחודשיים ראיתי 258 סרטים. יש סיכוי שרוב האנשים לא רואים כל כך הרבה בכל החיים שלהם.
ומתוך כל אלה אני זוכר ממש בודדים. כנראה רק את הטובים ביותר.
אני זוכר את "ברבור שחור" (הו נטלי, מתי כבר תהיי שלי?), את "Das Boot" (שלוש שעות של סרט צוללות גרמני. לא נשמע טוב, אבל אני מבטיח לכם שזה אחד מסרטי המלחמה הכי טובים שתראו), את "השיבה" (דיכאון רוסי. אבל ממש דיכאון) את "ביוטיפול" (דיכאון מקסיקני, או ספרדי, אני לא בטוח), את "50/50" (דיכאון אמריקאי, ובגלל זה הוא לא באמת מדכא), את "Enter The Void" (פסיכי לגמרי. תדמינו סרט במצולם בטוקיו עם המון סמים וגילגולי נשמות), את "העור בו אני חי" (שהוא גם קצת פסיכי), את "Man Bites Dog" (שהוא ממש פסיכי, אבל מצחיק), את "Rosemary's Baby" (שהראה לי שכבר לא עושים סרטי מתח כמו פעם), וגם את "ממלכת אור הירח" (שעדיין מוקרן לדעתי בקולנוע).

מסקנה שצצה אחרי צפייה בכמות כזו של סרטים - הזמינות של פורנו באינטרנט חיסלה לחלוטין את סצנות הסקס בסרטים. וטוב שכך.

לראות את The Dude הולך ככה לסופר כדי לקנות חלב ממש הזכיר לי את עצמי.

5. תמימות

עוד משהו לגבי השנה וחודשיים - זה מה שפירסמתי כשחזרתי מדרום-מזרח אסיה, כשהם התחילו:

"מחפש שותפים/ות לפעילויות חסרות תכלית כגון ים, בירה, אקס-בוקס וכו'.

רלוונטי 24 שעות ביממה, לפחות לחודש הקרוב."

בדיעבד אחרי החודש הראשון אפילו לא התחלתי לחתום אבטלה.

6. מישהו יכול להמליץ על סדרה טובה?

בא לי להתמכר לסדרה. כזאת שתמלא לי שעה פנויה ביום בכיף, ושתגרום לי לרצות לראות עוד.
יכול להיות שכבר אין כאלה שעוד לא ראיתי. שוב, כי ישבתי שנה וחודשיים בבית.
ניסיתי לזכור איזה סדרות ראיתי בתקופה הזאת, והמספרים יצאו אפילו יותר מפחידים מכמות הסרטים שראיתי. בכל זמן נתון היתה סדרה אחת לפחות ברוטציה, ולשמחתי מרובן מאוד נהניתי. מעל כולן עומדות 5, שאת רובן אתם מכירים כבר - "תרגיע" (80 פרקים), קומדיה שהיא בעצם דרך חיים, "עמוק באדמה" (63 פרקים), דרמה שהיא בעיקר על מוות, "מד מן" (65 פרקים), שהכוכב הראשי שלה הוא כנראה הגבר היחיד ביקום שיגרום לי להרגיש לא מספיק גבר, וה"מגן" (88 פרקים), הדבר הכי אינטנסיבי ששודר בטלוויזיה אי פעם. וחוץ מזה יש את "Treme", שאף אחד לא ראה ואולי אני מעדיף שזה יישאר כך.
וזה לא הכל. ראיתי גם את כל הפרקים שיש לראות ב"משחקי הכס", "The Walking Dead", "דקסטר", "The Killing", "הומלנד", "אמפריית הפשע", "Extras", "Breaking Bad", ו"טרה נובה" (כנראה היחידה שהצטערתי שראיתי).
מאות פרקים בשנה וחודשיים.
בטח אפשר לחשב לכמה שעות כל זה מסתכם, ואז לראות כמה ימים מתוך התקופה הייתי מול המסך.
אבל אולי עדיף שלא.

7. עדכון מהשטח

החתול המחרבן נעלם!!!

מדהים כמה הייצור הדי חמוד הזה הצליח לדרדר לי את איכות החיים

7. חופש

אני צריך חופש.
מזל שיש את יום שבת.

הרשימה

בקיצור, כי עכשיו 04:38 בלילה של היום הכי מעייף שהיה לי בתקופה האחרונה - אני מתחיל לעבוד.
כן. שנה וחצי של חופש יסתיימו מתישהו בשבוע הבא. אני אסכם את התקופה המטורפת הזאת בקרוב, אבל בינתיים אני אחשוף את השיטה הלא מוצלחת שאיתה ניסיתי לתקוף את הבעיה המרכזית בתהליך מציאת העבודה שלי - מוטיבציה. יש כל מיני משמעויות למושג מוטיבציה, אבל אצלי הבעיה היתה בעיקר להיראות בראיונות עבודה כמו מישהו שרוצה לעבוד. ובגלל שאני גרוע בלזייף (לראייה - לא עברתי אף ראיון כח אדם), החלטתי לנסות וליצור אצלי מוטיבציה מלאכותית ע"י "הרשימה".

השיטה התבססה על כלל אחד - אני לא קונה שום דבר עד שאני מוצא עבודה.
ויש שלושה יוצאים מן הכלל, שיספקו לי את המינימום שאני צריך כדי לחיות מבלי להתאבד - אוכל, בירה ונייר טואלט. חוץ מזה - כלום.
כל דבר שאני רוצה לקנות, נכנס לרשימה. ככה יהיה לי מול העיניים את כל הדברים שאני רוצה לעצמי ואולי זה יגרום לי לרצות לעבוד. הרשימה אמיתית לחלוטין. ניהלתי אותה בכל התקופה האחרונה, והסדר שלה פה הוא סדר ההוספה האמיתי של הדברים שרציתי, בדיוק כמו שכתבתי אותם.

בדיעבד, היא כנראה לא עבדה, כי הרצון להמשיך בחופש היה גדול מכל צורך שלי בכל אחד מהדברים שלמטה. אבל בכל מקרה, הנה היא:

סמארטפון (סוף סוף)
אקס-בוקס או PS3 (צריך להחליט), לא פרוץ!
ספה שלא נדבקת בקיץ. עדיפות גם לספה נוחה
לפטופ שלא מתחמם כשרואים ב-HD
סכין חדה (אולי שתיים)
נעליים ליום יום
טלוויזיה חדשה בת זונה
רמקולים חדשים בני זונות
קרש חיתוך
מעיל חדש (עדיף לפני שייגמר החורף)
כפכפי קרוקס
תחתונים
צפצפה לאופניים
אופניים
IPod קלאסיק 160 ג'יגה
האוטוביוגרפיה החדשה של כריס ג'ריקו (פעם ראשונה שאני רואה את השם שלו בעברית. איזה מוזר זה)
מזלג או שניים (זה בא בכלל בבודד?)
בובת ראווה ותחפשות של דארת' וויידר (לכבוד פורים)
שוקולית
מערכת התראה אוטומטית נגד חתולים מחרבנים, כולל לייזר כמו במשימה בילתי אפשרית.
גרביים.
נגן לריצה עם יותר מ-4 ג'יגה זיכרון
מטאטא
קטשופ
אוזניות לריצה
ערק (זה שפל חדש, אין ספק)
וויסקי כלשהו לאורחים, לא משנה כל כך איזה כי גם ככה אני שותה רק מהערק
מצלמת dSLR
חגורה
הדבר הזה מאלומיניום ששמים עליו את השמפו במקלחת
וילון למקלחת
וילון לחדר
מטקות
משקפי שמש

הדבר הזה מאלומניום ששמים עליו את השמפו, חלוד

34 פריטים. אני מעריך שתוך חודשיים/שלושה יהיה לי את כולם.
כשיהיה לי את כולם אני אגיד לכם מתי היה יותר כיף - בלי כלום ובלי עבודה, או עם הכל ועם עבודה.
אני יכול לנחש מה תהיה התשובה, וכנראה גם אתם.

מונית שירות

"תל אביב?"
הנהנתי.

מהנקודה הזאת, אני תמיד מקווה שהמונית תצא כמה שיותר מהר. לא כי לחוץ לי להגיע הביתה. אני לא לחוץ. אבל מאותו רגע ועד שהמונית יוצאת אני שומע את הנהג שואל "תל אביב?" כל פעם שמישהו עובר לידו. ועוברים. לפעמים אני מתעורר מזיע בלילה מסיוט שכל מה שהיה בו זה נהג מונית ששואל אותי "תל אביב? תל אביב? תל אביב? תל אביב?" מבלי להפסיק.

בינתיים נשענתי על עמוד של תמרור, מתחת לצל של עץ. עד שנצא. אני תמיד מרגיש חנוק בתוך רכב שלא זז.

"עפולה." בחור שהגיע אמר.

"אז חכה, אם יהיו עוד לעפולה אני אקח אותך. אם זה רק אתה אני נוסע דרך יקנעם."

בבקשה שלא יהיו עוד.

הסתכלתי על הבחור. בן 50 בערך, רזה, ורוטט. לא רוטט פרקינסון, רוטט נרקומן. ואוטומטית, כמו יהודי טוב, נוצר אצלי פחד ממנו. לא יודע למה, כנראה כי ככה אנחנו מחונכים. כי הוא בטח ידביק אותי באיידס או שירצה לגנוב ממני את הארנק (לא שיש מה לגנוב. כרטיס שופרסל אולי).

אחרי כמה דקות שאני נשען בהן על התמרור והוא רוטט לו להנאתו, הוא הלך לפח זבל קטן שהיה על המדרכה והתחיל לפשפש. שלף כמה בקבוקים ושם בשקית, גם היא מהפח. הייתי עם משקפי שמש, אז הרגשתי חופשי לבהות (אגב, בזמן האחרון שמתי לב למשהו הפוך - אני מרגיש יותר חופשי לבהות במחשוף של מישהי עם משקפי שמש (כשהיא עם משקפי שמש, לא אני). לא יודע למה. אולי כי אין את הרגע שגורם לי להפסיק לבהות - הרגע שהיא שמה לב לאן אני מסתכל. אני לא רואה את העיניים שלה והרגע הזה לא מגיע. מעניין. אני אמשיך לבדוק את זה, כנראה עד שאני אחטוף סטירה או עד שאני אמות, מה שיבוא קודם).

הוא לקח את שקית הבקבוקים שלו, טפח עליה כאילו מעניין אותו שהיא מלוכלכת.

ואז הוא התחיל לרטוט לכיוון שלי.

בהתחלה חשבתי שזה סתם צרוף מקרים, והוא צריך לרטוט לאיזשהו כיוון כדי לשחרר אנרגיה. אבל כשהוא התקרב אלי ממש אני בטוח שהיה אפשר לראות את הפחד בעניים שלי, גם דרך משקפי השמש.

"הרבה אנשים אוספים בקבוקים."

לא עניתי. אולי הוא מדבר לחבר הדמיוני שלו.

"מה, לא חבל?"

הוא שאל שאלה, ואחרי כמה שניות הבנתי שהחבר הדמיוני לא עונה. אז אולי הוא שאל אותי.
"חבל, בטח." עניתי. אני לא אלך נגדו, זה בטוח.

"מה, זה כסף, לא ככה?"

"בטח, כסף." המשכתי באותו קו.

נהג מונית אחר הפריע לנו. "אתה לעפולה? אני לוקח אותך עד הבית. 100 שקל."

הוא כנראה ראה את הרטט של הבחור וזיהה אותו כסימן לחולשה, וחשב שהוא יכול להוציא ממנו כסף. בנקודה הזאת הפחד שלי קצת ירד, והניסיון לניצול קצת עצבן אותי, אז אמרתי לבחור שזה יותר מדי ועדיף לו לחכות למונית שירות איתי. הנהג עשה פרצוף.

"אני יודע, אני רק במונית שירות. נסיעות זה יקר."

עדיין, לא ידעתי איך בדיוק לדבר איתו ועל מה, אז המשכתי רק לאשר. "נכון, מונית שירות זה יותר זול מאוטובוס."

ואז הוא התחיל.

"אני, גר בעפולה. פעם הייתי צריך כמה חודשים לנסוע יום יום לטבריה. (הוא לא אמר למה, אז אוטומטית חשבתי שהוא מתבייש ממשהו. בטח מי שמכר לו את הסם שהוא אוהב היה בטבריה, או משהו שלילי בסגנון.) זה עלה לי יותר מדי כסף, אז קניתי אוהל ושמתי אותו פה בחוף. שמה ישנתי, ואכלתי בבית תמחוי שיש פה ליד. אתה בא לשם, נותן שקל או שתיים (הטעות במקור, למרות שלדעתי זו כבר לא טעות), ואוכל מה שאתה רוצה. מה רע?"
שוב, לא ידעתי איך להתייחס למה שהוא אמר לי. כשהוא התחיל לדבר חשבתי שהוא מנסה לתרץ את החיטוט שלו בפח הזבל. אבל פתאום הוא התחיל לספר את סיפור חייו.
"הייתי ככה, ישן על הים באוהל. תאמין לי, נהנתי. התעוררתי בבוקר, עשיתי לי קפה, אספתי קצת בקבוקים והייתי הולך לאכול בבית תמחוי. ככה חודשיים. שקט, אף אחד לא מציק. גם הכרתי איזה דייג שהיה עובר לידי בבוקר, לפעמים היה מביא לי דג. הייתי עושה מדורה ואוכל אותו. ככה, בלי לבזבז כסף. מה, זה לא הגיוני?"
הוא כל הזמן חיפש אישור למה שהוא עשה. אני לא בטוח אם הוא ניסה לשכנע אותי או את עצמו.
"תדע לך, לפני כמה שנים, כשהילדים שלי היו קטנים, היום הם גדולים אז הם כבר לא איתי, אבל כשהם היו קטנים לקחתי אותם ל-21 יום בכנרת. גם ישנו באוהל, גם היה כיף, הם נהנו. לא רצו לחזור הביתה. מה בנאדם צריך יותר מזה? כלום. וגם זול."
בנקודה הזאת כבר לא נשאר זכר מהפחד הראשוני והאוטומטי ממנו. זה קטע כזה, החברה מחנכת אותך לפחד מרחוק, אבל כשאתה מתקרב אתה רואה שאין סיבה לפחד. מעניין מה היה קורה אם לא היו מחנכים לפחד. נכון, אולי לכמה אנשים היו שודדים את הארנק, אבל נראה שלהרבה יותר אנשים היה אפשר לעזור. הוא המשיך:
"פעם הייתי גר פה בטבריה, בשיכון ד' (קשה להעביר פה את הטון שלו, אבל הוא אמר את זה כאילו שכונת שיכון ד' היא מינימום ארסוף. והיא לא, עם כל הכבוד למשה פרץ). היה לי מה שרציתי. היום אני לבד. נוסע פה, נוסע שם. אישתי הלכה. הילדים הלכו. וואלה, אולי אני אחזור פה לאוהל."
קטעה אותו צעקה, ביחד עם ענן של פיח שנכנס לי לפנים מאגזוז של מונית שעצרה פתאום לידנו. "עפולה, בוא בוא, אני יוצא." הוא רץ לתוכה.

התחלתי לחשוב יותר על חינוך לפחד. הוא תמיד מגיע מכוונה טובה, כדי לשמור על המחונך מאיזושהי סכנה. אבל ביותר מדי מקרים הפחד הופך לשנאה, והרצון להתרחק שנובע מהפחד הופך לאלימות שנובעת משנאה. במקרה של מכורים לסמים, השיחה הקצרה עם הבחור ביחד עם התובנה שקיימת אצלי כבר הרבה זמן, שמכורים לסמים הם בסך הכל חולים וצריך להתייחס אליהם ככה ולא כמו אל פושעים, ושבמקום רחמים אנחנו מרגישים אליהם סוג של גועל, הבנתי שגם אצלי (בנאדם קרוב למושלם) יש עוד הרבה מה לתקן. למרות שאני מאוד משתדל לא לשייך אף אדם לקבוצה מבלי שאני מכיר אותו, נפלתי במלכודת של האדם הרוטט, ולכמה שניות, כשהוא צעד לכיוון שלי, היתה אצלי הגישה שאם מישהו חולה, אז כוסאומו, שימות עם עצמו רק שלא ידביק גם אותי. בלי קשר לעובדה שזה בכלל לא מדבק.

עוד שיחות שנמאס לי לקיים

היא, בטלפון: "דני מסר לך ד"ש."
אני: "אוקיי."
היא: "למסור לו בחזרה?"
אני: "לא."

הוא: "אתה בא לפוקר?"
אני: "לא."
הוא: "למה?"
אני: "כי אני לא טוב בזה."

היא: "חשבתי שאתה לא בקטע שלי."
אני: "באמת? אבל אני תמיד עושה לך 'לייק'."

אני: "אתה בא להופעה של 51%?"
הוא: "מה זה?"

היא: "שלום, מדברת דנה מחברת משהוTech. חיפוש העבודה עדיין רלוונטי לגביך?"
אני: "תלוי. מעניין אצלכם?"
היא: "בטח."
אני: "טוב, את לא אובייקטיבית."

הם: "נו מיקו, איך בתל אביב?"
אני: "רגיל. לא יודע. כמו פה רק מעניין."
הם: "זהו, הא? הפכת לנו לתל אביבי."
אני: "אני לא הפכתי לשום דבר."

הוא: "תגיד, ממה אתה חי?"
אני: "ממה שהיה לי."
הוא: "כן, אבל כמה זמן אתה יכול לחיות על זה?"
אני: "לא יודע. עד שיתקשרו מהבנק."

אני: "באה לים?"
היא: "לא יכולה. מחר?"
אני: "לא יודע. זה מה שאמרת גם אתמול."

הוא: "אתה עוד רואה את כל ההיאבקות הזה?"
אני: "כן."
הוא: "זה לא מרגיש לך טיפשי קצת?"
אני: "רק כששואלים אותי על זה."

אבא: "מה זה המוזיקה הזאת??"
אני: "זה מה שאני שומע."
אבא: "באמת? אתה שומע את זה?"
אני: "באמת."

היא: "למה אתה רוצה לעבוד אצלנו?"
אני: "הממ, אני לא בטוח שאני רוצה לעבוד אצלכם."

הוא: "מיקו, קניתי אקסבוקס."
אני: "מגניב. מזל טוב."
הוא: "איך אני מוריד משחקים?"
אני: "תרשום בגוגל 'איך אני מוריד משחקים לאקסבוקס', בטח ייצא משהו."

הוא: "מיקו, ראיתי את הסרט שהמלצת עליו."
אני: "וואלה? איך היה?"
הוא: "סרט דפוק."

אמא: "אתה שותה נס? אבל אכלנו בשר מקודם."
אני: "אה, כן. אופס."

הוא: "אתה כבר עובד?"
אני: "לא."
הוא: "מה אתה עושה כל היום?"
אני: "מה שבא לי."
הוא: "זה לא נמאס לך?"
אני: עושה פרצוף שאומר 'תגיד לי, אתה דפוק????'

זיכרון ושואה

אני לא יכול לעמוד בצפירה כשאני סתם לבד בבית. זה מרגיש לי טיפשי. אני תמיד יוצא החוצה כדי לעמוד ביחד עם עוד אנשים, או לפחות מסתכל מהחלון. אני פשוט מרגיש מזויף לעמוד ככה לבד בבית, כאילו שאני עושה הצגה בשביל עצמי.

"אבל זאת ההזדמנות שלך להתייחד. דקה שאתה לא עושה בה כלום חוץ מלחשוב על זה."

יש שני הסברים אפשריים:
יכול להיות שאני כבר מאולחש לחלוטין. אני לא מצליח להרגיש כלום בשני ימי הזיכרון. אולי כי האבל הוא כללי ולא אישי שלי (למזלי), אבל בסופו של דבר (וזה מוטיב חוזר אצלי בכלל), לא איכפת לי.
או, יכול להיות שהאנטי האוטומטי שלי כשאני צריך לעשות משהו רק כי כולם עושים, נכנס לפעולה. אותו אנטי שגורם לי לא לראות ערוץ 2 ולא לשמוע רדיו, כדי שבטעות אני לא ארצה להיות חלק ממשהו שהרוב חווים.

ביום השואה, הצפירה העירה אותי. לקח לי כמה שניות להבין למה התעוררתי, ועוד כמה שניות כדי להחליט מה לעשות. ידעתי מה אני "צריך" לעשות - לקום לעמוד ליד המיטה. אבל לא כל כך הבנתי למה. זה לא ישנה לאף אחד, וזה לא באמת ישנה כלום אצלי, כי אני לא מרגיש שאני צריך את הדקה הזאת כדי להבין. או כדי לזכור.
בבוקר יום הזיכרון הייתי כבר ער. יצאתי החוצה לרחוב. בדיוק הגיע קו 10 לתחנה שמחוץ לבית שלי, והנהג עצר וביקש מכולם לעמוד. חוץ מזה הרחוב היה די ריק, היו רק שתי בנות בערך 10 מטרים מהאוטובוס.
כולם עמדו.
אחרי 2 הדקות, הנהג התיישב והתחיל לנסוע. פתאום שמעתי צעקות. "רגע, נהג!! רגע!!!", וראיתי את שתי הבנות רצות אל האוטובוס. הוא לא שמע.
לי ברור שאם הייתי צריך לעלות על האוטובוס והוא היה 10 מטרים ממני, הייתי סוגר את המרחק בתחילת הצפירה כדי לא לפספס אותו. אבל אני לא בטוח מה נכון במקרה הזה.

נראה לי שאני דווקא כן יכול להתרגש, אבל זה כנראה צריך להיות ספונטני, כשאני חווה משהו, ולא כשאומרים לי "תהיה עצוב עכשיו!". זה יכול לקרות אם אני אשמע סיפור, או אראה סרט שיעשו לי משהו. כמו "הדירה".
ראיתי אותו במקרה, בערוץ 8. על בחור שהלך לפנות את הדירה של סבתא שלו, אחרי שהיא נפטרה, ומגלה תמונות ומכתבים שמקשרים אותה ואת סבא שלו ל-ליאופולד פון מילדנשטיין, קצין SS, קודמו של אייכמן בתפקיד האחראי על היהודים באס דה. התמונות והמכתבים מעוררים את סקרנתו, והוא מתחיל לחקור, תחילה את המשפחה שלו, דרך מומחים לתקופה ועד שהוא מגיע לבת של פון מילדנשטיין בגרמניה, כשכל הדרך הוא מגלה פרטים חדשים על המשפחה שלו ועל בני אדם בכלל.
תחפשו את זה. זה טוב.