עשרת הסרטים הכי טובים שראיתי ב-2012

הפעם במתכונת קצת שונה - לא בחרתי סתם את עשרת הסרטים שהכי אהבתי השנה, אלא את עשרת סרטים שהכי אהבתי ושכנראה אתם לא ראיתם.
לא כי אני חרא מתנשא שרואה רק סרטים נורווגים ללא עלילה (אני כן, אבל לא בגלל זה), אלא בעיקר כי לא הספקתי לראות חלק גדול מנגלת הסרטים ה(כנראה)ממש טובה שהגיע ממש עכשיו, בסוף השנה. אני עדיין צריך להשלים את ג'נגו של טרנטינו, את ארגו, את ההוביט, את המאסטר ועוד כמה שדי בטוח שיהיו טובים. וגם כי לא חוכמה להגיד לכם ש"הנוקמים", "מחוברים לחיים" ו"עלייתו של האביר האפל" היו טובים (על האביר האפל אמרתי את זה אפילו עוד לפני שהוא יצא, בסיכום של השנה הקודמת).

אז הנה:
(אה, ותנו פידבק אם אתה רואים משהו. אני רוצה לשמוע איך ביזבזתם זמן יקר בגללי)


הפשיטה - The Raid: Redemption

זה קטע, שסרט האקשן הכי טוב שראיתי השנה לא היה אמריקאי, אלא אינדונזי.
כן, אינדונזי.
כאילו, מאינדונזיה וזה.
ואני מודע לעובדה שאי הבנת השפה בסרט מנעה ממני להבחין בטקסט גרוע וקיטשי וכישורי משחק פתטיים שכנראה היו בו. בעצם זה יכול להסביר למה אני הרבה פחות ביקורתי כלפי סרטים לא דוברי אנגלית.
אגב, הסרט כמעט זהה בקונספט ל"השופט דרד" שיצא גם הוא השנה והיה די אחלה, ויותר קל לעיכול לצופה הממוצע (שוב אני מתנשא).

 ממלכת אור הירח - Moonrise Kingdom

ווס אנדרסון הוא כנראה גאון (מי שקורא פה קבוע יודע שאני נזהר מלהשתמש במילה הזאת).
למה? כי בכל סרט שלו יש שלב שבו אני מוצא את עצמי מגרד בראש בחוסר אונים, עם תחושה שפיספסתי משהו. ובמקום להאשים אותו (כמו שאני עושה בסרט רגיל), אני מנסה להבין למה אני לא מספיק חד וחכם כדי להבין אותו. אנדרסון גורם לי להרגיש טמבל, רק כי אני לא חכם כמוהו.
ובממלכת אור הירח הוא הגיע (לדעתי) לשיא שלו, בעיקר כי טכנית, הסרט מושלם. ברור לי שהסרט יצא בדיוק איך שאנדרסון רצה, כי הוא כנראה הסרט הכי מדוייק ויזואלית (ברגע זה המצאתי ביטוי) שאני זוכר - כל שוט בו מחושב. הכל נקי ומסודר. כל הקווים ישרים. הכל סימטרי. הכל צבעוני ומלוטש.

אה, והוא גם אוסף את שלושת השחקנים האהובים עלי שלא קוראים להם דה נירו או פצ'ינו - אדוארד נורטון, ברוס וויליס וביל פאקינג מוריי.
זה אחד מאותם הסרטים שישבתי מולו עם חיוך דבילי מרוח על הפרצוף. וגם עכשיו יש לי אחד כזה, כשאני נזכר בקטעים וממנו.


אוסלו, 31 באוגוסט - Oslo, August 31st

הנה הגיע סרט נורווגי ללא עלילה.
מי שקצת מכיר יודע שאני אוהב את הסרטים שלי כמה שיותר קודרים. אין הרבה יותר קודר מזה (התמונה מטעה). יום בחייו של בחור צעיר ומכור להרואין, שיוצא לחופש ממכון הגמילה שלו. וזה מצליח להיות היום הכי מדכא שיכול להיות למרות שלא קורה בו כלום.


בושה - Shame

נראה לי שכמעט כולם חושבים בנקודה מסויימת בחיים שהם מכורים למין.
בזכות "בושה" הבנתי שאין סיכוי שאני מכור (לשום דבר), למרות שאין לי מושג כמה הדמות האובססיבית שגילם מייקל פאסבנדר מציאותית ודומה למכורים אמיתיים למין. אבל זה מרגיש אמיתי, אז מה איכפת לי.


סנואוטאון - Snowtown

לא ידעתי על הסרט כלום לפני שהתחלתי לראות, ועדיף שגם אתם (אלא אם אתם רגישים לדם, רצח וחיתוך בשר).


אהבה - Amour

הדבר הזה הכניס אותי לדיכאון כללי (שהחזיק שעה בערך, עד שהתחיל יציע העיתונות).
ניגשתי לסרט בחשדנות, גם בגלל השם ("אהבה"?? יש לך את זה ביותר קיטצ'י?), וגם כי ידעתי שמיכאל הנקה הוא הבמאי. עדיין לא התאוששתי משלוש השעות שבהן בהיתי ב"סרט לבן" שלו.
בדיעבד, זה הסרט שהכי השפיע עלי השנה.
בניגוד למה שכתבתי לפני כן, כאן היה קל מאוד ליהנות ולהעריך את המשחק גם בלי להבין את השפה, והנקה השתמש בכישרון השחקנים עם אינספור דקות שקטות ושוטים ארוכים (משהו שכנראה רק אני שם לב אליו).
אני רק שמח שיש עוד איזה ארבעים שנה עד שאני אגיע למצב שיצטרכו להחליף לי חיתול, להאכיל אותי במרק ולשאול אותי שאלות ולראות אותי בוהה באוויר במקום לענות עליהן.


The Comedy

פחחחחחחחחח.
זאת הדרך הכי טובה לתאר את הסרט הזה.
השם מטעה, זו לא קומדיה (למרות שזה סרט מצחיק). זו דרמה. דרמה שחורה.

בחור עשיר, סופר אינטיליגנט, ומשועמם, מעין The Dude 2.0, מאולחש לחלוטין, ומשעשע את עצמו וחבריו ע"י יצירת חוסר נעימות אצל אחרים. התוצאה לעיתים מצחיקה, לעיתים מטרידה, ולעיתים ממש לא נוחה לצפייה (בקטע טוב כשזה קשור אלי, אבל משער שחלק לא מבוטל יעבירו ערוץ באמצע).


באטמן: האביר האפל חוזר, חלק 1 Batman: The Dark Knight Returns, Part

כן, היה עוד סרט באטמן טוב השנה חוץ מההוא שכולם ראו (ואני פעמיים. בקולנוע.).
וכן, הוא מצויר. אם תתגברו על המחסום הזה תגלו סרט הרבה יותר טוב מרוב סרטי הקומיקס הגרנדיוזיים שיוצאים כל שנה. ואחרי שתתגברו ותרצו עוד, נסו את שאר 15 הסרטים ש-DC הוציאו מאז 2007 (הטוב בניהם הוא Under The Red Hood).

סערת רוחות - Take Shelter

למייקל שאנון יש פרצוף שזוכרים (וכנראה שם שלא זוכרים. אני הייתי צריך לחפש).
סרט על אובססיביות, דימיון, פחד, משפחה, וסוף שלא כולם מבינים. אני כן.

המתחזה - The Imposter

ילד בלונדיני וחמוד בן 13 נעלם.
שלוש שנים אחר כך, הבחור בתמונה הצליח לשכנע את המשפחה של הילד שהוא הוא הבן האבוד שהם. והוא לא.
סרט דוקומנטרי שהזכיר לי פרק של כלבוטק. אנשים מטומטמים נופלים בפח של נוכל.
או שלא. (<--- רמז לטוויסט בעלילה)

נקודות

• עברתי דירה. עכשיו יש לי מקום חדש שאני קורא לו "בית". המקום הקודם היה בית 3 שנים ועכשיו גרה בו מישהי אחרת שקוראת לו בית, ואם היא תיראה אותי שם עכשיו היא תצרח. מוזר הקטע הזה, של לעבור דירה. אני מבין שלא אראה יותר המון אנשים שראיתי יום יום (רובם אנונימיים. לא יודע את שמם). לא אראה יותר את הצרפתי מהמקום של העוף בגריל שנעלם בקיץ ואז חזר; ואת החרדי על הרולר בליידס שגורר עגלה של תינוק (בטח כל שנה זה היה תינוק אחר); ואת החבר שלו שתמיד מבקש להשלים מניין; ואת החמודה מהפיצה שכנראה עומדת על ארגז כי כשראיתי אותה ברחוב היא היתה בקושי מטר וקרמבו; ואת ההיא שמוכרת נקניקיות שרציתי להזמין אותה לבירה אבל היא אמרה שהיא לסבית; את הג'ינג'י מהפיצוציה שתמיד, אבל תמיד נמצא שם, גם ב-6 בבוקר וגם ב-11 בלילה; ואת הגרוזיני מהפיצוציה השניה שתמיד נראה לי מאיים אבל הביא לי עיתון פעם בחינם; ואת מוריס שהיה בא פעם בחצי שנה לבקש 360 שקל לוועד בית; ואת צחי האינסטלטור שהיה מגיע גם כשהייתי מזמין אינסטלטור אחר; ואת המאבטח של בנק לאומי, שאם היתה לי עבודה כמו שלו הייתי קופץ מהגג של מלון דבורה ונוחת בדיוק עליו; ואת האופניים שלי. שכחתי אותם שם.
• עברתי דירה. חצי קילומטר מהקודמת, אבל כאילו עולם אחר. ככה זה תל אביב. פתאום במקום אנגלית וצרפתית אני שומע בעיקר סלנג עברי שאני לא מבין. וגם שומע בכל מקום גנגם סטייל. הופה.
• עברתי דירה. מלא רעש יש בה, עד שסוגרים את החלון. מלא רעש של אוטובוסים, ובטח גם פיח בילתי נראה. יש אור לא מלאכותי, שזה חידוש מרענן. ויש מקום לזוז, גם זה מרענן. אני עוד לא קורא לבית החדש "בית". זה יקח קצת זמן. אולי אחרי שאני אצליח להרכיב את הארון מאיקאה.
• יושב ברכבת. קורא "איים בזרם" (כבר שלושה חודשים. אני קורא לאט). לידי יושבת מישהי. עם חצאית. קוראת מתוך ספר תהילים. וחשבתי על זה שהיא בטח קראה אותו כבר. זה לא שיש לה בתיק גם את שמואל ב'. וחשבתי על מה היא חושבת שהיא תקבל מהקריאה. מצווה? חיזוק? ברכה? או שהיא סתם רוצה לשנן משהו שהיא כבר יודעת ושכחה. לא יודע. אולי היא סתם מנסה להעביר את הזמן. כמוני בערך. ואז ניסיתי להבין מה אני חושב שאני מקבל מקריאת ספר. אבל אני קורא רק כשאין לי שום דבר אחר לעשות, אז אולי אין סיבה חוץ מהעברת זמן. לא יודע. אני גם ככה לא זוכר שום דבר ממה שאני קורא.
• אני רוצה לרצות לדוג. בינתיים זה לא קורה. אבל יום אחד אני אגיע לשם.
• אגב לדוג, דוגו את העונה השלישית של Boardwalk Empire. בישראל "אמפריית הרשע". ואם דגתם בטעות את "דקסטר", תחזירו אותו למים בתוך שק גופות בחתיכות קטנות. אני התייאשתי ממנו. התחיל מצוין, עבר לבינוני ועכשיו הוא סתם גרוע. 
 

נאקי ת'ומפסון. דקסטר היה רוצח אותו.

 
• עברתי דירה. הייתי שבוע וחצי בלי מקרר. חוץ מזה ששתיתי נח'לה במקום נס, לא שמתי לב בכלל.
• בחירות עוד מעט. עושה לי בחילה. אני שומע אותם מדברים ומרגיש שהם חושבים שאני דביל. אני שומע אותם מדברים ומרגיש שהם חושבים שאני לא זוכר כלום. אני שומע אותם מדברים ומקיא קצת בפה. ואז אני מסתכל ביום שישי בסקר, ורואה שוואלה, יש מי שקונה את מה שהם מוכרים. ומנסה להבין מי דפוק פה, אני או כולם. ואז מבין שלא איכפת לי כבר, ושאולי אני צריך לשנות עדיפויות ולכוון למקום אחר, יותר טוב. אוגנדה של שנות ה-2000. בלי עם נבחר, אבל גם בלי עם נלחם.
• בחירות עוד מעט. ונזכרתי בהופעה שהייתי לא מזמן (סוג של הופעה, כי חוץ ממני וממנה היו בקהל עוד ארבעה אנשים), בה וולקן אמר, במבטא רוסי כבד, "כבר לא איכפת לי מדמוקרטיה, כי אני לא הרוב."

השלמת פערים

1. אין לי זמן

לא כתבתי פה חודשיים.
לא כתבתי בשום מקום חודשיים.
וזה לא שהתנוונתי, או שלא היה לי על מה. פשוט אין לי זמן. ככה זה כשעובדים. כנראה.
לפני שנתיים פלוס מינוס, שאלתי את רוני אם הוא הספיק לשחק ב-Mass Effect 2, והוא ענה לי שהוא מקנא בי שיש לי זמן לזה בכלל. לא כל כך הבנתי איך אין לו זמן למשהו שהוא נהנה ממנו. הוא אמר לי, "חכה, אתה עוד תתגעגע לזה."
אני מתגעגע.
וזה מוזר, כי עבדתי גם לפני כן, ומספר השעות שלי בבית זהה למה שהיה לפני כן. אבל פתאום אני מרגיש שאין לי זמן. ההסבר היחיד שלי לתופעה הוא שבמשך התקופה שלי במעגל המובטלים/בטלנים/עקרי בית, סגנון החיים שלי השתנה והתבסס על המון זמן פנוי עם עצמי, או איך שאני קראתי לו - "זמן מיקו". שעות על גבי שעות, כמעט בכל יום עד שעות הערב, הייתי עם עצמי. ואהבתי את זה. נהניתי לשבת לבד בים, לטייל לבד עם ספר הטיולים של ניצן, ללכת לבד לקולנוע, לאכול חומוס לבד. נהניתי. ופתאום אין לי את זה.
לפני שעה התקשר חבר להזמין אותי לארוחת שישי. וויתרתי. כי אני רוצה קצת זמן מיקו.
ויש סיכוי סביר שסגנון החיים הנוכחי שלי יהיה כמו שהוא עד הפנסיה בערך.
וזה מחרפן אותי.

2. הלכנו על הטיילת

פתאום עברו אותנו במהירות שני סודנים על אופניים (יכול להיות שהם היו אריתראים, אבל אני לא מספיק לא גזען כדי להבדיל).
"מעניין של מי האופניים האלה", אמרתי.
היא צחקה.
"למרות שבטח גם אני הייתי גונב אופניים אם הייתי תקוע במדינה אחרת בלי עבודה ובלי כסף ובלי בחורות."
היו בערך ארבע שניות של שתיקה, ואז היא שאלה, "אז אתה שמאלני?"
לא ידעתי איך לענות, כי לא ידעתי אם היא התכוונה ל"שמאלני" כמילה שמאגדת דעות פוליטיות ליברליות, או שהיא התכוונה ל"שמאלני" כמילת גנאי. ויש לי תחושה שבתקופה האחרונה רוב האנשים שמשתמשים במילה מתכוונים למשמעות השנייה.
ובעצם, כמעט כל מילה שמתארת דעות פוליטיות הופכת לאט לאט למילת גנאי בפני כמעט כל מי שלא מחזיק באותה דעה. וזה נראה לי מתכון רע לחברה.
אבל אני לא מבין בזה מספיק כדי לדעת באמת. אולי זה רק יזרז את מלחמת האזרחים שאחריה הכל יהיה יותר טוב.
נראה.

3. אני כבר לא ילד

בחודשיים האלה הפכתי להיות בן 29. ינעל רבאק.
חזרתי לא מזמן מסוף שבוע בבודפשט, ושם הרגשתי את זה (שוב). הרגשתי שאני כבר לא בקצב (אולי אפילו תרתי משמע). הרגשתי שהרעיון שלי לבילוי שונה משל בני 19. שמסיבה עם 1000 שיכורים ושיכורות על ספינה לא נראית לי כזאת אטרקציה. ואני לא בטוח אם אני מרוצה מהשינוי הזה, אבל כנראה שאין לי שליטה על זה.
נו טוב.

מסיבה על ספינה עם 1000 שיכורים ושיכורות

4. אני לא זוכר כלום

ראיתי לפני כמה ימים את "ביג לבובסקי", בפעם המי יודע כמה, ולא זכרתי כמעט כלום מהפעמים הקודמות. וזה נכון לכמעט כל סרט שראיתי בתקופה שראיתי בה הרבה סרטים, ובמיוחד לשנה וחודשיים שקדמו ליום שהתחלתי בו לעבוד.
ניסיתי לסכם כמה סרטים ראיתי בתקופה הזאת, והמספר שיצא לי קצת מפחיד.
258. בשנה וחודשיים ראיתי 258 סרטים. יש סיכוי שרוב האנשים לא רואים כל כך הרבה בכל החיים שלהם.
ומתוך כל אלה אני זוכר ממש בודדים. כנראה רק את הטובים ביותר.
אני זוכר את "ברבור שחור" (הו נטלי, מתי כבר תהיי שלי?), את "Das Boot" (שלוש שעות של סרט צוללות גרמני. לא נשמע טוב, אבל אני מבטיח לכם שזה אחד מסרטי המלחמה הכי טובים שתראו), את "השיבה" (דיכאון רוסי. אבל ממש דיכאון) את "ביוטיפול" (דיכאון מקסיקני, או ספרדי, אני לא בטוח), את "50/50" (דיכאון אמריקאי, ובגלל זה הוא לא באמת מדכא), את "Enter The Void" (פסיכי לגמרי. תדמינו סרט במצולם בטוקיו עם המון סמים וגילגולי נשמות), את "העור בו אני חי" (שהוא גם קצת פסיכי), את "Man Bites Dog" (שהוא ממש פסיכי, אבל מצחיק), את "Rosemary's Baby" (שהראה לי שכבר לא עושים סרטי מתח כמו פעם), וגם את "ממלכת אור הירח" (שעדיין מוקרן לדעתי בקולנוע).

מסקנה שצצה אחרי צפייה בכמות כזו של סרטים - הזמינות של פורנו באינטרנט חיסלה לחלוטין את סצנות הסקס בסרטים. וטוב שכך.

לראות את The Dude הולך ככה לסופר כדי לקנות חלב ממש הזכיר לי את עצמי.

5. תמימות

עוד משהו לגבי השנה וחודשיים - זה מה שפירסמתי כשחזרתי מדרום-מזרח אסיה, כשהם התחילו:

"מחפש שותפים/ות לפעילויות חסרות תכלית כגון ים, בירה, אקס-בוקס וכו'.

רלוונטי 24 שעות ביממה, לפחות לחודש הקרוב."

בדיעבד אחרי החודש הראשון אפילו לא התחלתי לחתום אבטלה.

6. מישהו יכול להמליץ על סדרה טובה?

בא לי להתמכר לסדרה. כזאת שתמלא לי שעה פנויה ביום בכיף, ושתגרום לי לרצות לראות עוד.
יכול להיות שכבר אין כאלה שעוד לא ראיתי. שוב, כי ישבתי שנה וחודשיים בבית.
ניסיתי לזכור איזה סדרות ראיתי בתקופה הזאת, והמספרים יצאו אפילו יותר מפחידים מכמות הסרטים שראיתי. בכל זמן נתון היתה סדרה אחת לפחות ברוטציה, ולשמחתי מרובן מאוד נהניתי. מעל כולן עומדות 5, שאת רובן אתם מכירים כבר - "תרגיע" (80 פרקים), קומדיה שהיא בעצם דרך חיים, "עמוק באדמה" (63 פרקים), דרמה שהיא בעיקר על מוות, "מד מן" (65 פרקים), שהכוכב הראשי שלה הוא כנראה הגבר היחיד ביקום שיגרום לי להרגיש לא מספיק גבר, וה"מגן" (88 פרקים), הדבר הכי אינטנסיבי ששודר בטלוויזיה אי פעם. וחוץ מזה יש את "Treme", שאף אחד לא ראה ואולי אני מעדיף שזה יישאר כך.
וזה לא הכל. ראיתי גם את כל הפרקים שיש לראות ב"משחקי הכס", "The Walking Dead", "דקסטר", "The Killing", "הומלנד", "אמפריית הפשע", "Extras", "Breaking Bad", ו"טרה נובה" (כנראה היחידה שהצטערתי שראיתי).
מאות פרקים בשנה וחודשיים.
בטח אפשר לחשב לכמה שעות כל זה מסתכם, ואז לראות כמה ימים מתוך התקופה הייתי מול המסך.
אבל אולי עדיף שלא.

7. עדכון מהשטח

החתול המחרבן נעלם!!!

מדהים כמה הייצור הדי חמוד הזה הצליח לדרדר לי את איכות החיים

7. חופש

אני צריך חופש.
מזל שיש את יום שבת.

הרשימה

בקיצור, כי עכשיו 04:38 בלילה של היום הכי מעייף שהיה לי בתקופה האחרונה - אני מתחיל לעבוד.
כן. שנה וחצי של חופש יסתיימו מתישהו בשבוע הבא. אני אסכם את התקופה המטורפת הזאת בקרוב, אבל בינתיים אני אחשוף את השיטה הלא מוצלחת שאיתה ניסיתי לתקוף את הבעיה המרכזית בתהליך מציאת העבודה שלי - מוטיבציה. יש כל מיני משמעויות למושג מוטיבציה, אבל אצלי הבעיה היתה בעיקר להיראות בראיונות עבודה כמו מישהו שרוצה לעבוד. ובגלל שאני גרוע בלזייף (לראייה - לא עברתי אף ראיון כח אדם), החלטתי לנסות וליצור אצלי מוטיבציה מלאכותית ע"י "הרשימה".

השיטה התבססה על כלל אחד - אני לא קונה שום דבר עד שאני מוצא עבודה.
ויש שלושה יוצאים מן הכלל, שיספקו לי את המינימום שאני צריך כדי לחיות מבלי להתאבד - אוכל, בירה ונייר טואלט. חוץ מזה - כלום.
כל דבר שאני רוצה לקנות, נכנס לרשימה. ככה יהיה לי מול העיניים את כל הדברים שאני רוצה לעצמי ואולי זה יגרום לי לרצות לעבוד. הרשימה אמיתית לחלוטין. ניהלתי אותה בכל התקופה האחרונה, והסדר שלה פה הוא סדר ההוספה האמיתי של הדברים שרציתי, בדיוק כמו שכתבתי אותם.

בדיעבד, היא כנראה לא עבדה, כי הרצון להמשיך בחופש היה גדול מכל צורך שלי בכל אחד מהדברים שלמטה. אבל בכל מקרה, הנה היא:

סמארטפון (סוף סוף)
אקס-בוקס או PS3 (צריך להחליט), לא פרוץ!
ספה שלא נדבקת בקיץ. עדיפות גם לספה נוחה
לפטופ שלא מתחמם כשרואים ב-HD
סכין חדה (אולי שתיים)
נעליים ליום יום
טלוויזיה חדשה בת זונה
רמקולים חדשים בני זונות
קרש חיתוך
מעיל חדש (עדיף לפני שייגמר החורף)
כפכפי קרוקס
תחתונים
צפצפה לאופניים
אופניים
IPod קלאסיק 160 ג'יגה
האוטוביוגרפיה החדשה של כריס ג'ריקו (פעם ראשונה שאני רואה את השם שלו בעברית. איזה מוזר זה)
מזלג או שניים (זה בא בכלל בבודד?)
בובת ראווה ותחפשות של דארת' וויידר (לכבוד פורים)
שוקולית
מערכת התראה אוטומטית נגד חתולים מחרבנים, כולל לייזר כמו במשימה בילתי אפשרית.
גרביים.
נגן לריצה עם יותר מ-4 ג'יגה זיכרון
מטאטא
קטשופ
אוזניות לריצה
ערק (זה שפל חדש, אין ספק)
וויסקי כלשהו לאורחים, לא משנה כל כך איזה כי גם ככה אני שותה רק מהערק
מצלמת dSLR
חגורה
הדבר הזה מאלומיניום ששמים עליו את השמפו במקלחת
וילון למקלחת
וילון לחדר
מטקות
משקפי שמש

הדבר הזה מאלומניום ששמים עליו את השמפו, חלוד

34 פריטים. אני מעריך שתוך חודשיים/שלושה יהיה לי את כולם.
כשיהיה לי את כולם אני אגיד לכם מתי היה יותר כיף - בלי כלום ובלי עבודה, או עם הכל ועם עבודה.
אני יכול לנחש מה תהיה התשובה, וכנראה גם אתם.

מונית שירות

"תל אביב?"
הנהנתי.

מהנקודה הזאת, אני תמיד מקווה שהמונית תצא כמה שיותר מהר. לא כי לחוץ לי להגיע הביתה. אני לא לחוץ. אבל מאותו רגע ועד שהמונית יוצאת אני שומע את הנהג שואל "תל אביב?" כל פעם שמישהו עובר לידו. ועוברים. לפעמים אני מתעורר מזיע בלילה מסיוט שכל מה שהיה בו זה נהג מונית ששואל אותי "תל אביב? תל אביב? תל אביב? תל אביב?" מבלי להפסיק.

בינתיים נשענתי על עמוד של תמרור, מתחת לצל של עץ. עד שנצא. אני תמיד מרגיש חנוק בתוך רכב שלא זז.

"עפולה." בחור שהגיע אמר.

"אז חכה, אם יהיו עוד לעפולה אני אקח אותך. אם זה רק אתה אני נוסע דרך יקנעם."

בבקשה שלא יהיו עוד.

הסתכלתי על הבחור. בן 50 בערך, רזה, ורוטט. לא רוטט פרקינסון, רוטט נרקומן. ואוטומטית, כמו יהודי טוב, נוצר אצלי פחד ממנו. לא יודע למה, כנראה כי ככה אנחנו מחונכים. כי הוא בטח ידביק אותי באיידס או שירצה לגנוב ממני את הארנק (לא שיש מה לגנוב. כרטיס שופרסל אולי).

אחרי כמה דקות שאני נשען בהן על התמרור והוא רוטט לו להנאתו, הוא הלך לפח זבל קטן שהיה על המדרכה והתחיל לפשפש. שלף כמה בקבוקים ושם בשקית, גם היא מהפח. הייתי עם משקפי שמש, אז הרגשתי חופשי לבהות (אגב, בזמן האחרון שמתי לב למשהו הפוך - אני מרגיש יותר חופשי לבהות במחשוף של מישהי עם משקפי שמש (כשהיא עם משקפי שמש, לא אני). לא יודע למה. אולי כי אין את הרגע שגורם לי להפסיק לבהות - הרגע שהיא שמה לב לאן אני מסתכל. אני לא רואה את העיניים שלה והרגע הזה לא מגיע. מעניין. אני אמשיך לבדוק את זה, כנראה עד שאני אחטוף סטירה או עד שאני אמות, מה שיבוא קודם).

הוא לקח את שקית הבקבוקים שלו, טפח עליה כאילו מעניין אותו שהיא מלוכלכת.

ואז הוא התחיל לרטוט לכיוון שלי.

בהתחלה חשבתי שזה סתם צרוף מקרים, והוא צריך לרטוט לאיזשהו כיוון כדי לשחרר אנרגיה. אבל כשהוא התקרב אלי ממש אני בטוח שהיה אפשר לראות את הפחד בעניים שלי, גם דרך משקפי השמש.

"הרבה אנשים אוספים בקבוקים."

לא עניתי. אולי הוא מדבר לחבר הדמיוני שלו.

"מה, לא חבל?"

הוא שאל שאלה, ואחרי כמה שניות הבנתי שהחבר הדמיוני לא עונה. אז אולי הוא שאל אותי.
"חבל, בטח." עניתי. אני לא אלך נגדו, זה בטוח.

"מה, זה כסף, לא ככה?"

"בטח, כסף." המשכתי באותו קו.

נהג מונית אחר הפריע לנו. "אתה לעפולה? אני לוקח אותך עד הבית. 100 שקל."

הוא כנראה ראה את הרטט של הבחור וזיהה אותו כסימן לחולשה, וחשב שהוא יכול להוציא ממנו כסף. בנקודה הזאת הפחד שלי קצת ירד, והניסיון לניצול קצת עצבן אותי, אז אמרתי לבחור שזה יותר מדי ועדיף לו לחכות למונית שירות איתי. הנהג עשה פרצוף.

"אני יודע, אני רק במונית שירות. נסיעות זה יקר."

עדיין, לא ידעתי איך בדיוק לדבר איתו ועל מה, אז המשכתי רק לאשר. "נכון, מונית שירות זה יותר זול מאוטובוס."

ואז הוא התחיל.

"אני, גר בעפולה. פעם הייתי צריך כמה חודשים לנסוע יום יום לטבריה. (הוא לא אמר למה, אז אוטומטית חשבתי שהוא מתבייש ממשהו. בטח מי שמכר לו את הסם שהוא אוהב היה בטבריה, או משהו שלילי בסגנון.) זה עלה לי יותר מדי כסף, אז קניתי אוהל ושמתי אותו פה בחוף. שמה ישנתי, ואכלתי בבית תמחוי שיש פה ליד. אתה בא לשם, נותן שקל או שתיים (הטעות במקור, למרות שלדעתי זו כבר לא טעות), ואוכל מה שאתה רוצה. מה רע?"
שוב, לא ידעתי איך להתייחס למה שהוא אמר לי. כשהוא התחיל לדבר חשבתי שהוא מנסה לתרץ את החיטוט שלו בפח הזבל. אבל פתאום הוא התחיל לספר את סיפור חייו.
"הייתי ככה, ישן על הים באוהל. תאמין לי, נהנתי. התעוררתי בבוקר, עשיתי לי קפה, אספתי קצת בקבוקים והייתי הולך לאכול בבית תמחוי. ככה חודשיים. שקט, אף אחד לא מציק. גם הכרתי איזה דייג שהיה עובר לידי בבוקר, לפעמים היה מביא לי דג. הייתי עושה מדורה ואוכל אותו. ככה, בלי לבזבז כסף. מה, זה לא הגיוני?"
הוא כל הזמן חיפש אישור למה שהוא עשה. אני לא בטוח אם הוא ניסה לשכנע אותי או את עצמו.
"תדע לך, לפני כמה שנים, כשהילדים שלי היו קטנים, היום הם גדולים אז הם כבר לא איתי, אבל כשהם היו קטנים לקחתי אותם ל-21 יום בכנרת. גם ישנו באוהל, גם היה כיף, הם נהנו. לא רצו לחזור הביתה. מה בנאדם צריך יותר מזה? כלום. וגם זול."
בנקודה הזאת כבר לא נשאר זכר מהפחד הראשוני והאוטומטי ממנו. זה קטע כזה, החברה מחנכת אותך לפחד מרחוק, אבל כשאתה מתקרב אתה רואה שאין סיבה לפחד. מעניין מה היה קורה אם לא היו מחנכים לפחד. נכון, אולי לכמה אנשים היו שודדים את הארנק, אבל נראה שלהרבה יותר אנשים היה אפשר לעזור. הוא המשיך:
"פעם הייתי גר פה בטבריה, בשיכון ד' (קשה להעביר פה את הטון שלו, אבל הוא אמר את זה כאילו שכונת שיכון ד' היא מינימום ארסוף. והיא לא, עם כל הכבוד למשה פרץ). היה לי מה שרציתי. היום אני לבד. נוסע פה, נוסע שם. אישתי הלכה. הילדים הלכו. וואלה, אולי אני אחזור פה לאוהל."
קטעה אותו צעקה, ביחד עם ענן של פיח שנכנס לי לפנים מאגזוז של מונית שעצרה פתאום לידנו. "עפולה, בוא בוא, אני יוצא." הוא רץ לתוכה.

התחלתי לחשוב יותר על חינוך לפחד. הוא תמיד מגיע מכוונה טובה, כדי לשמור על המחונך מאיזושהי סכנה. אבל ביותר מדי מקרים הפחד הופך לשנאה, והרצון להתרחק שנובע מהפחד הופך לאלימות שנובעת משנאה. במקרה של מכורים לסמים, השיחה הקצרה עם הבחור ביחד עם התובנה שקיימת אצלי כבר הרבה זמן, שמכורים לסמים הם בסך הכל חולים וצריך להתייחס אליהם ככה ולא כמו אל פושעים, ושבמקום רחמים אנחנו מרגישים אליהם סוג של גועל, הבנתי שגם אצלי (בנאדם קרוב למושלם) יש עוד הרבה מה לתקן. למרות שאני מאוד משתדל לא לשייך אף אדם לקבוצה מבלי שאני מכיר אותו, נפלתי במלכודת של האדם הרוטט, ולכמה שניות, כשהוא צעד לכיוון שלי, היתה אצלי הגישה שאם מישהו חולה, אז כוסאומו, שימות עם עצמו רק שלא ידביק גם אותי. בלי קשר לעובדה שזה בכלל לא מדבק.