שירז

• אף פעם לא אהבתי את יאיר לפיד.
  לא יודע למה.
  אולי כי הוא תמיד אומר דברים ברורים מאליהם שאין לך ברירה אלא להסכים להם ואני שונא קלישאות.
  אולי כי הוא כזה מוצלח ועשיר ויפה ושרירי ואני לא.
  אולי כי כולם אוהבים אותו. ואני אוטומטית לא אוהב את מה שכולם אוהבים.
  אולי כי תמיד כשהוא שאל מרואיינים שלו את השאלה הדבילית "מה ישראלי בענייך?" ראו בעיניים שלו שהוא מת שהמרואיין יגיד "אתה, יאיר. אתה."

ב-2004 כתבתי את השם שלו על מטרה במטווח. כן, לא חשבתי על זה עד הסוף.
לסוכן השב"כ שקורא את זה - אינני מעודד התנקשות ביאיר לפיד. חס וחלילה. שייבדל לחיים ארוכים יותר משלי.
לדביל שקורא את זה ובגלל התמונה רוצה להתנקש ביאיר לפיד - באמא ש'ך, אל תסבך אותי.

• - אתה יודע, קצת מוזר הקשר הזה שלנו.
  - מוזר שהוא קיים בכלל.
  - כן. בסדר, אנחנו זורמים.
  - שתדעי, אנחנו כנראה לא נחיה באושר ועושר עד עצם היום הזה.
  - כן, הבנתי את זה כבר.
  - אז סבבה.
  - כן. זורמים.
  
  אחרי יומיים לא ראיתי אותה יותר.

• בר רפאלי הזאת.
  איך זה שכולם מדברים עליה כל הזמן? וזה עוד בלי אלה שלא מדברים עליה. אלה שרק מדמיינים.
  אני בדרך כלל לא שוביניסט (לפעמים כן, כי זה כיף), אבל לדעתי היא נמצאת איפה שהיא נמצאת עכשיו רק בגלל גבר. בגלל לאונרדו. או ליאו, איך שהיא קוראת לו.
  אני לא חזק בגיא פינס, אז אני לא מכיר את רוב המפורסמים פה (אני מכיר גם רק חלק קטן מאוד מהלא מפורסמים). אבל איכשהו אני יודע עליה הכל, מבלי שניסיתי בכלל.
  לדעתי אני רואה אותה יותר מאשר אני רואה את אמא שלי.
  

• ראיתי סרט ישן על בית כלא.
  מגניב הקטע הזה של כלא. כלומר, חוץ מהעובדה שאי אפשר לצאת ממנו, וגם יש סיכוי גבוה מהממוצע למות. זה נראה כמו משהו שהייתי רוצה לנסות. ככה לאיזה חודש.
  כמובן, בתנאי שיעברו להשתמש בסבון נוזלי.
  אני לא מתכופף בשביל אף אחד.

• חיכיתי עם העונה השלישית של Treme עד שיגיעו הטלוויזיה והרמקולים החדשים. כי ידעתי שלא נשארו עוד הרבה פרקים וכשזה ייגמר לא יהיה יותר, אז אני רוצה להנות ממה שנשאר כמה שיותר.
  ואיזה כיף זה, כל החצוצרות והטרומבונים האלה.
  ואיזה קטע שהרוב המכריע של האנשים מעדיף לראות The Voice.
  אולי אני לא שייך לפה.

• שיר לשבת:
  אקשן ברונסון. הוא אלבני. וג'ינג'י. וגם שף. תמיד שר על אוכל ושניצלים.
  כנראה שאתם לא בקטע, ובטח תפסיקו את השיר האמצע. 

ערכים מול ערבים

"מה אתה חושב על מרצ?", היא שאלה את נהג המונית. כנראה כדי להתגרות בי.
"מי?" נראה שהשאלה העירה אותו מתרדמת. "מה? מתה? זהבה גלאון מתה? מתי?"
לא הבנתי את התשובה שלו.
"ומה? שלי יחימוביץ' מוצצת זין??"
אוקיי. אז הוא צוחק. או שהוא רציני?
"כל אלה, שתדעי לך, אין להם ערכים. כלום."
עכשיו הוא רציני. ורציתי להגיע הביתה, אז זרמתי איתו: "נכון. אין להם ערכים. לא רק זה, הם אוהבים ערבים." עשיתי תנועה של מאזניים עם הידיים. "ערכים או ערבים. ערבים או ערכים. או שאתה עם ערכים, או שאתה עם ערבים. אני עם ערכים."
הוא אהב את זה. "נכון. ואתה יודע מה ההבדל בין ערכים לערבים? רק צ'ופצ'יק. תוסיף לכ' צ'ופצ'יק, וייצא לך ב'."
הא?
"ואתה יודע גם מה משותף למצה וחמץ?"
איבדתי אותו לגמרי. "בשתיהן יש צ'?"
"נכון, וגם מ'. ומה נשאר? ה' וח'. ומה ההבדל בין ה' ולח'?"
הבנתי. "צ'ופצ'יק! אתה מוסיף לה' צ'ופצ'יק והיא הופכת לח'!"
הוא היה מבסוט. לא ברור למה.
ירדתי מהמונית. רק כשהמים הגיעו לגרביים שלי שמתי לב שירדתי עם רגל ימין לתוך שלולית.
קיללתי ועליתי הביתה.

עשרת הסרטים הכי טובים שראיתי ב-2012

הפעם במתכונת קצת שונה - לא בחרתי סתם את עשרת הסרטים שהכי אהבתי השנה, אלא את עשרת סרטים שהכי אהבתי ושכנראה אתם לא ראיתם.
לא כי אני חרא מתנשא שרואה רק סרטים נורווגים ללא עלילה (אני כן, אבל לא בגלל זה), אלא בעיקר כי לא הספקתי לראות חלק גדול מנגלת הסרטים ה(כנראה)ממש טובה שהגיע ממש עכשיו, בסוף השנה. אני עדיין צריך להשלים את ג'נגו של טרנטינו, את ארגו, את ההוביט, את המאסטר ועוד כמה שדי בטוח שיהיו טובים. וגם כי לא חוכמה להגיד לכם ש"הנוקמים", "מחוברים לחיים" ו"עלייתו של האביר האפל" היו טובים (על האביר האפל אמרתי את זה אפילו עוד לפני שהוא יצא, בסיכום של השנה הקודמת).

אז הנה:
(אה, ותנו פידבק אם אתה רואים משהו. אני רוצה לשמוע איך ביזבזתם זמן יקר בגללי)


הפשיטה - The Raid: Redemption

זה קטע, שסרט האקשן הכי טוב שראיתי השנה לא היה אמריקאי, אלא אינדונזי.
כן, אינדונזי.
כאילו, מאינדונזיה וזה.
ואני מודע לעובדה שאי הבנת השפה בסרט מנעה ממני להבחין בטקסט גרוע וקיטשי וכישורי משחק פתטיים שכנראה היו בו. בעצם זה יכול להסביר למה אני הרבה פחות ביקורתי כלפי סרטים לא דוברי אנגלית.
אגב, הסרט כמעט זהה בקונספט ל"השופט דרד" שיצא גם הוא השנה והיה די אחלה, ויותר קל לעיכול לצופה הממוצע (שוב אני מתנשא).

 ממלכת אור הירח - Moonrise Kingdom

ווס אנדרסון הוא כנראה גאון (מי שקורא פה קבוע יודע שאני נזהר מלהשתמש במילה הזאת).
למה? כי בכל סרט שלו יש שלב שבו אני מוצא את עצמי מגרד בראש בחוסר אונים, עם תחושה שפיספסתי משהו. ובמקום להאשים אותו (כמו שאני עושה בסרט רגיל), אני מנסה להבין למה אני לא מספיק חד וחכם כדי להבין אותו. אנדרסון גורם לי להרגיש טמבל, רק כי אני לא חכם כמוהו.
ובממלכת אור הירח הוא הגיע (לדעתי) לשיא שלו, בעיקר כי טכנית, הסרט מושלם. ברור לי שהסרט יצא בדיוק איך שאנדרסון רצה, כי הוא כנראה הסרט הכי מדוייק ויזואלית (ברגע זה המצאתי ביטוי) שאני זוכר - כל שוט בו מחושב. הכל נקי ומסודר. כל הקווים ישרים. הכל סימטרי. הכל צבעוני ומלוטש.

אה, והוא גם אוסף את שלושת השחקנים האהובים עלי שלא קוראים להם דה נירו או פצ'ינו - אדוארד נורטון, ברוס וויליס וביל פאקינג מוריי.
זה אחד מאותם הסרטים שישבתי מולו עם חיוך דבילי מרוח על הפרצוף. וגם עכשיו יש לי אחד כזה, כשאני נזכר בקטעים וממנו.


אוסלו, 31 באוגוסט - Oslo, August 31st

הנה הגיע סרט נורווגי ללא עלילה.
מי שקצת מכיר יודע שאני אוהב את הסרטים שלי כמה שיותר קודרים. אין הרבה יותר קודר מזה (התמונה מטעה). יום בחייו של בחור צעיר ומכור להרואין, שיוצא לחופש ממכון הגמילה שלו. וזה מצליח להיות היום הכי מדכא שיכול להיות למרות שלא קורה בו כלום.


בושה - Shame

נראה לי שכמעט כולם חושבים בנקודה מסויימת בחיים שהם מכורים למין.
בזכות "בושה" הבנתי שאין סיכוי שאני מכור (לשום דבר), למרות שאין לי מושג כמה הדמות האובססיבית שגילם מייקל פאסבנדר מציאותית ודומה למכורים אמיתיים למין. אבל זה מרגיש אמיתי, אז מה איכפת לי.


סנואוטאון - Snowtown

לא ידעתי על הסרט כלום לפני שהתחלתי לראות, ועדיף שגם אתם (אלא אם אתם רגישים לדם, רצח וחיתוך בשר).


אהבה - Amour

הדבר הזה הכניס אותי לדיכאון כללי (שהחזיק שעה בערך, עד שהתחיל יציע העיתונות).
ניגשתי לסרט בחשדנות, גם בגלל השם ("אהבה"?? יש לך את זה ביותר קיטצ'י?), וגם כי ידעתי שמיכאל הנקה הוא הבמאי. עדיין לא התאוששתי משלוש השעות שבהן בהיתי ב"סרט לבן" שלו.
בדיעבד, זה הסרט שהכי השפיע עלי השנה.
בניגוד למה שכתבתי לפני כן, כאן היה קל מאוד ליהנות ולהעריך את המשחק גם בלי להבין את השפה, והנקה השתמש בכישרון השחקנים עם אינספור דקות שקטות ושוטים ארוכים (משהו שכנראה רק אני שם לב אליו).
אני רק שמח שיש עוד איזה ארבעים שנה עד שאני אגיע למצב שיצטרכו להחליף לי חיתול, להאכיל אותי במרק ולשאול אותי שאלות ולראות אותי בוהה באוויר במקום לענות עליהן.


The Comedy

פחחחחחחחחח.
זאת הדרך הכי טובה לתאר את הסרט הזה.
השם מטעה, זו לא קומדיה (למרות שזה סרט מצחיק). זו דרמה. דרמה שחורה.

בחור עשיר, סופר אינטיליגנט, ומשועמם, מעין The Dude 2.0, מאולחש לחלוטין, ומשעשע את עצמו וחבריו ע"י יצירת חוסר נעימות אצל אחרים. התוצאה לעיתים מצחיקה, לעיתים מטרידה, ולעיתים ממש לא נוחה לצפייה (בקטע טוב כשזה קשור אלי, אבל משער שחלק לא מבוטל יעבירו ערוץ באמצע).


באטמן: האביר האפל חוזר, חלק 1 Batman: The Dark Knight Returns, Part

כן, היה עוד סרט באטמן טוב השנה חוץ מההוא שכולם ראו (ואני פעמיים. בקולנוע.).
וכן, הוא מצויר. אם תתגברו על המחסום הזה תגלו סרט הרבה יותר טוב מרוב סרטי הקומיקס הגרנדיוזיים שיוצאים כל שנה. ואחרי שתתגברו ותרצו עוד, נסו את שאר 15 הסרטים ש-DC הוציאו מאז 2007 (הטוב בניהם הוא Under The Red Hood).

סערת רוחות - Take Shelter

למייקל שאנון יש פרצוף שזוכרים (וכנראה שם שלא זוכרים. אני הייתי צריך לחפש).
סרט על אובססיביות, דימיון, פחד, משפחה, וסוף שלא כולם מבינים. אני כן.

המתחזה - The Imposter

ילד בלונדיני וחמוד בן 13 נעלם.
שלוש שנים אחר כך, הבחור בתמונה הצליח לשכנע את המשפחה של הילד שהוא הוא הבן האבוד שהם. והוא לא.
סרט דוקומנטרי שהזכיר לי פרק של כלבוטק. אנשים מטומטמים נופלים בפח של נוכל.
או שלא. (<--- רמז לטוויסט בעלילה)

נקודות

• עברתי דירה. עכשיו יש לי מקום חדש שאני קורא לו "בית". המקום הקודם היה בית 3 שנים ועכשיו גרה בו מישהי אחרת שקוראת לו בית, ואם היא תיראה אותי שם עכשיו היא תצרח. מוזר הקטע הזה, של לעבור דירה. אני מבין שלא אראה יותר המון אנשים שראיתי יום יום (רובם אנונימיים. לא יודע את שמם). לא אראה יותר את הצרפתי מהמקום של העוף בגריל שנעלם בקיץ ואז חזר; ואת החרדי על הרולר בליידס שגורר עגלה של תינוק (בטח כל שנה זה היה תינוק אחר); ואת החבר שלו שתמיד מבקש להשלים מניין; ואת החמודה מהפיצה שכנראה עומדת על ארגז כי כשראיתי אותה ברחוב היא היתה בקושי מטר וקרמבו; ואת ההיא שמוכרת נקניקיות שרציתי להזמין אותה לבירה אבל היא אמרה שהיא לסבית; את הג'ינג'י מהפיצוציה שתמיד, אבל תמיד נמצא שם, גם ב-6 בבוקר וגם ב-11 בלילה; ואת הגרוזיני מהפיצוציה השניה שתמיד נראה לי מאיים אבל הביא לי עיתון פעם בחינם; ואת מוריס שהיה בא פעם בחצי שנה לבקש 360 שקל לוועד בית; ואת צחי האינסטלטור שהיה מגיע גם כשהייתי מזמין אינסטלטור אחר; ואת המאבטח של בנק לאומי, שאם היתה לי עבודה כמו שלו הייתי קופץ מהגג של מלון דבורה ונוחת בדיוק עליו; ואת האופניים שלי. שכחתי אותם שם.
• עברתי דירה. חצי קילומטר מהקודמת, אבל כאילו עולם אחר. ככה זה תל אביב. פתאום במקום אנגלית וצרפתית אני שומע בעיקר סלנג עברי שאני לא מבין. וגם שומע בכל מקום גנגם סטייל. הופה.
• עברתי דירה. מלא רעש יש בה, עד שסוגרים את החלון. מלא רעש של אוטובוסים, ובטח גם פיח בילתי נראה. יש אור לא מלאכותי, שזה חידוש מרענן. ויש מקום לזוז, גם זה מרענן. אני עוד לא קורא לבית החדש "בית". זה יקח קצת זמן. אולי אחרי שאני אצליח להרכיב את הארון מאיקאה.
• יושב ברכבת. קורא "איים בזרם" (כבר שלושה חודשים. אני קורא לאט). לידי יושבת מישהי. עם חצאית. קוראת מתוך ספר תהילים. וחשבתי על זה שהיא בטח קראה אותו כבר. זה לא שיש לה בתיק גם את שמואל ב'. וחשבתי על מה היא חושבת שהיא תקבל מהקריאה. מצווה? חיזוק? ברכה? או שהיא סתם רוצה לשנן משהו שהיא כבר יודעת ושכחה. לא יודע. אולי היא סתם מנסה להעביר את הזמן. כמוני בערך. ואז ניסיתי להבין מה אני חושב שאני מקבל מקריאת ספר. אבל אני קורא רק כשאין לי שום דבר אחר לעשות, אז אולי אין סיבה חוץ מהעברת זמן. לא יודע. אני גם ככה לא זוכר שום דבר ממה שאני קורא.
• אני רוצה לרצות לדוג. בינתיים זה לא קורה. אבל יום אחד אני אגיע לשם.
• אגב לדוג, דוגו את העונה השלישית של Boardwalk Empire. בישראל "אמפריית הרשע". ואם דגתם בטעות את "דקסטר", תחזירו אותו למים בתוך שק גופות בחתיכות קטנות. אני התייאשתי ממנו. התחיל מצוין, עבר לבינוני ועכשיו הוא סתם גרוע. 
 

נאקי ת'ומפסון. דקסטר היה רוצח אותו.

 
• עברתי דירה. הייתי שבוע וחצי בלי מקרר. חוץ מזה ששתיתי נח'לה במקום נס, לא שמתי לב בכלל.
• בחירות עוד מעט. עושה לי בחילה. אני שומע אותם מדברים ומרגיש שהם חושבים שאני דביל. אני שומע אותם מדברים ומרגיש שהם חושבים שאני לא זוכר כלום. אני שומע אותם מדברים ומקיא קצת בפה. ואז אני מסתכל ביום שישי בסקר, ורואה שוואלה, יש מי שקונה את מה שהם מוכרים. ומנסה להבין מי דפוק פה, אני או כולם. ואז מבין שלא איכפת לי כבר, ושאולי אני צריך לשנות עדיפויות ולכוון למקום אחר, יותר טוב. אוגנדה של שנות ה-2000. בלי עם נבחר, אבל גם בלי עם נלחם.
• בחירות עוד מעט. ונזכרתי בהופעה שהייתי לא מזמן (סוג של הופעה, כי חוץ ממני וממנה היו בקהל עוד ארבעה אנשים), בה וולקן אמר, במבטא רוסי כבד, "כבר לא איכפת לי מדמוקרטיה, כי אני לא הרוב."

השלמת פערים

1. אין לי זמן

לא כתבתי פה חודשיים.
לא כתבתי בשום מקום חודשיים.
וזה לא שהתנוונתי, או שלא היה לי על מה. פשוט אין לי זמן. ככה זה כשעובדים. כנראה.
לפני שנתיים פלוס מינוס, שאלתי את רוני אם הוא הספיק לשחק ב-Mass Effect 2, והוא ענה לי שהוא מקנא בי שיש לי זמן לזה בכלל. לא כל כך הבנתי איך אין לו זמן למשהו שהוא נהנה ממנו. הוא אמר לי, "חכה, אתה עוד תתגעגע לזה."
אני מתגעגע.
וזה מוזר, כי עבדתי גם לפני כן, ומספר השעות שלי בבית זהה למה שהיה לפני כן. אבל פתאום אני מרגיש שאין לי זמן. ההסבר היחיד שלי לתופעה הוא שבמשך התקופה שלי במעגל המובטלים/בטלנים/עקרי בית, סגנון החיים שלי השתנה והתבסס על המון זמן פנוי עם עצמי, או איך שאני קראתי לו - "זמן מיקו". שעות על גבי שעות, כמעט בכל יום עד שעות הערב, הייתי עם עצמי. ואהבתי את זה. נהניתי לשבת לבד בים, לטייל לבד עם ספר הטיולים של ניצן, ללכת לבד לקולנוע, לאכול חומוס לבד. נהניתי. ופתאום אין לי את זה.
לפני שעה התקשר חבר להזמין אותי לארוחת שישי. וויתרתי. כי אני רוצה קצת זמן מיקו.
ויש סיכוי סביר שסגנון החיים הנוכחי שלי יהיה כמו שהוא עד הפנסיה בערך.
וזה מחרפן אותי.

2. הלכנו על הטיילת

פתאום עברו אותנו במהירות שני סודנים על אופניים (יכול להיות שהם היו אריתראים, אבל אני לא מספיק לא גזען כדי להבדיל).
"מעניין של מי האופניים האלה", אמרתי.
היא צחקה.
"למרות שבטח גם אני הייתי גונב אופניים אם הייתי תקוע במדינה אחרת בלי עבודה ובלי כסף ובלי בחורות."
היו בערך ארבע שניות של שתיקה, ואז היא שאלה, "אז אתה שמאלני?"
לא ידעתי איך לענות, כי לא ידעתי אם היא התכוונה ל"שמאלני" כמילה שמאגדת דעות פוליטיות ליברליות, או שהיא התכוונה ל"שמאלני" כמילת גנאי. ויש לי תחושה שבתקופה האחרונה רוב האנשים שמשתמשים במילה מתכוונים למשמעות השנייה.
ובעצם, כמעט כל מילה שמתארת דעות פוליטיות הופכת לאט לאט למילת גנאי בפני כמעט כל מי שלא מחזיק באותה דעה. וזה נראה לי מתכון רע לחברה.
אבל אני לא מבין בזה מספיק כדי לדעת באמת. אולי זה רק יזרז את מלחמת האזרחים שאחריה הכל יהיה יותר טוב.
נראה.

3. אני כבר לא ילד

בחודשיים האלה הפכתי להיות בן 29. ינעל רבאק.
חזרתי לא מזמן מסוף שבוע בבודפשט, ושם הרגשתי את זה (שוב). הרגשתי שאני כבר לא בקצב (אולי אפילו תרתי משמע). הרגשתי שהרעיון שלי לבילוי שונה משל בני 19. שמסיבה עם 1000 שיכורים ושיכורות על ספינה לא נראית לי כזאת אטרקציה. ואני לא בטוח אם אני מרוצה מהשינוי הזה, אבל כנראה שאין לי שליטה על זה.
נו טוב.

מסיבה על ספינה עם 1000 שיכורים ושיכורות

4. אני לא זוכר כלום

ראיתי לפני כמה ימים את "ביג לבובסקי", בפעם המי יודע כמה, ולא זכרתי כמעט כלום מהפעמים הקודמות. וזה נכון לכמעט כל סרט שראיתי בתקופה שראיתי בה הרבה סרטים, ובמיוחד לשנה וחודשיים שקדמו ליום שהתחלתי בו לעבוד.
ניסיתי לסכם כמה סרטים ראיתי בתקופה הזאת, והמספר שיצא לי קצת מפחיד.
258. בשנה וחודשיים ראיתי 258 סרטים. יש סיכוי שרוב האנשים לא רואים כל כך הרבה בכל החיים שלהם.
ומתוך כל אלה אני זוכר ממש בודדים. כנראה רק את הטובים ביותר.
אני זוכר את "ברבור שחור" (הו נטלי, מתי כבר תהיי שלי?), את "Das Boot" (שלוש שעות של סרט צוללות גרמני. לא נשמע טוב, אבל אני מבטיח לכם שזה אחד מסרטי המלחמה הכי טובים שתראו), את "השיבה" (דיכאון רוסי. אבל ממש דיכאון) את "ביוטיפול" (דיכאון מקסיקני, או ספרדי, אני לא בטוח), את "50/50" (דיכאון אמריקאי, ובגלל זה הוא לא באמת מדכא), את "Enter The Void" (פסיכי לגמרי. תדמינו סרט במצולם בטוקיו עם המון סמים וגילגולי נשמות), את "העור בו אני חי" (שהוא גם קצת פסיכי), את "Man Bites Dog" (שהוא ממש פסיכי, אבל מצחיק), את "Rosemary's Baby" (שהראה לי שכבר לא עושים סרטי מתח כמו פעם), וגם את "ממלכת אור הירח" (שעדיין מוקרן לדעתי בקולנוע).

מסקנה שצצה אחרי צפייה בכמות כזו של סרטים - הזמינות של פורנו באינטרנט חיסלה לחלוטין את סצנות הסקס בסרטים. וטוב שכך.

לראות את The Dude הולך ככה לסופר כדי לקנות חלב ממש הזכיר לי את עצמי.

5. תמימות

עוד משהו לגבי השנה וחודשיים - זה מה שפירסמתי כשחזרתי מדרום-מזרח אסיה, כשהם התחילו:

"מחפש שותפים/ות לפעילויות חסרות תכלית כגון ים, בירה, אקס-בוקס וכו'.

רלוונטי 24 שעות ביממה, לפחות לחודש הקרוב."

בדיעבד אחרי החודש הראשון אפילו לא התחלתי לחתום אבטלה.

6. מישהו יכול להמליץ על סדרה טובה?

בא לי להתמכר לסדרה. כזאת שתמלא לי שעה פנויה ביום בכיף, ושתגרום לי לרצות לראות עוד.
יכול להיות שכבר אין כאלה שעוד לא ראיתי. שוב, כי ישבתי שנה וחודשיים בבית.
ניסיתי לזכור איזה סדרות ראיתי בתקופה הזאת, והמספרים יצאו אפילו יותר מפחידים מכמות הסרטים שראיתי. בכל זמן נתון היתה סדרה אחת לפחות ברוטציה, ולשמחתי מרובן מאוד נהניתי. מעל כולן עומדות 5, שאת רובן אתם מכירים כבר - "תרגיע" (80 פרקים), קומדיה שהיא בעצם דרך חיים, "עמוק באדמה" (63 פרקים), דרמה שהיא בעיקר על מוות, "מד מן" (65 פרקים), שהכוכב הראשי שלה הוא כנראה הגבר היחיד ביקום שיגרום לי להרגיש לא מספיק גבר, וה"מגן" (88 פרקים), הדבר הכי אינטנסיבי ששודר בטלוויזיה אי פעם. וחוץ מזה יש את "Treme", שאף אחד לא ראה ואולי אני מעדיף שזה יישאר כך.
וזה לא הכל. ראיתי גם את כל הפרקים שיש לראות ב"משחקי הכס", "The Walking Dead", "דקסטר", "The Killing", "הומלנד", "אמפריית הפשע", "Extras", "Breaking Bad", ו"טרה נובה" (כנראה היחידה שהצטערתי שראיתי).
מאות פרקים בשנה וחודשיים.
בטח אפשר לחשב לכמה שעות כל זה מסתכם, ואז לראות כמה ימים מתוך התקופה הייתי מול המסך.
אבל אולי עדיף שלא.

7. עדכון מהשטח

החתול המחרבן נעלם!!!

מדהים כמה הייצור הדי חמוד הזה הצליח לדרדר לי את איכות החיים

7. חופש

אני צריך חופש.
מזל שיש את יום שבת.