השאירה אחריה

יש לה קטע עם חיבוקים. אוהבת אותם רישמיים וארוכים. בפעם הקודמת עמדנו ככה, ליד הדלת, כשנכנסה. משום מה אוהבת להתחבק כשהיא נכנסת, אז אני צריך לבוא אליה. טקס כזה. אחרי 20 שניות פלטתי "מיציתי את החיבוק הזה", 19 שניות אחרי שהרגשתי ככה באמת. היא הרפתה.

לפני שהגיעה הפעם, שלחה וואטסאפ:
- "הגעתי לפשרה איתך. במקום לבוא לחבק אותי כשאני נכנסת, אתה תעמוד במקום בזרועות פתוחות ואני אבוא אליך."
- "יותר טוב, אבל לא מספיק טוב. אולי אני אשאר על הספה ואת תבואי לספה?"
- "אחר כך. קודם כל תקום לכבודי."
- "למה אני לא יכול לשבת לכבודך??"
- "כי זה לא יהיה לכבודי, דביל."
- "מזתומרת, אני אהפוך את זה לכבודך. אני יכול לשבת לכבוד כל מיני דברים."
- "אז אפשר שלפחות תשכב ואז כשאני אגיע תשנה תנוחה למצב יותר קימפולי***?"
*** הערה - היא תמיד משתמשת בפועל "לקמפל" במקום "להתכרבל". לא יודע למה ולא רוצה לדעת.
- "סבבה. בדיוק קימפלתי ת'אמת."

אז היא באה.
.
"איזה פסטה את אוהבת?", שאלתי עם תקווה שאני אדע להכין את התשובה.
"עגבניות", ענתה. הוקל לי.
הכנתי צ'יק צ'ק. בטעות שמתי הכל בצלחת אחת. אני רגיל מדי להכין אוכל רק לעצמי.
"רוצה שאני אבוא גם שישי שבת?", שאלה כשאלה רטורית.
"כן", עניתי, "אבל יש לי איזה מפגש עם החברים בשבת בצהריים. אני חייב ללכת לשם. בסדר, אקפיץ אותך הביתה על הדרך". זה הקפיץ לה פיוז.
"אתה לא לוקח אותי ברצינות", אמרה/חשבה.
ניסיתי להסביר שאין לי כוח לרישמיות שכרוכה בלהביא אותה לאירוע לא רישמי שכזה. שונא הכרויות ושתיקות מביכות.
היא לא קיבלה את זה. "נראה לי שזהו, נגמר," סיכמה. "אבל אני אשאר פה עכשיו כי כבר אין לי אוטובוס הביתה."
באמת נשארה. קצת מוזר היה. התחלנו לדבר כאילו הכל נגמר. הסקנו מסקנות לעתיד. כמעט נפרדנו לשלום כשהלכתי לישון מוקדם (כי הייתי צריך להתעורר ב-4 בבוקר. אני עדיין בתקופה הקשה עד סוף פלייאוף ה-NBA). היא נשארה בסלון.
כשהתעוררתי, היתה לידי. ניסיתי למקסם לה את זמן השינה, אז הערתי אותה קצת לפני שיצאתי. "מה השעה?", שאלה. "7 ורבע". מוקדם.

שרכתי נעליים עם הראש ברצפה כששמעתי את הדלת נסגרת. הבנתי מיד.
יצאתי לחלון. ראיתי אותה מתרחקת.
לא ראיתי אותה מאז.

השאירה אחריה ערימת דפים של הבית ספר ששכחה על הספה, ואותי.

חתונות וגרוזיה

• מודיע רשמית שסיימתי את מכסת החתונות שלי לקיץ הנוכחי.
  מתנצל מראש בפני אלה שעוד יתחתנו. זה לא אישי, אני באמת אהיה שמח בשבילכם, ואני בטוח שהאוכל יהיה מצויין (במיוחד הקרפצ'יו בקבלת הפנים), והדיג'יי יהיה אחלה (במיוחד כשהוא ישים שיר של בקסטריט בויז ב-1 בלילה כשכולם שיכורים), והאולם/גן יהיה מרשים (במיוחד העצים מפלסטיק), ויבואו המון אורחים (גם כאלה שבאו רק כי הם חייבים וילכו הביתה ב-23:00), והכלה תהיה יפה (במיוחד האיפור הכבד, שבאמת יהיה יפה ולא מוגזם כי אם הוא היה מוגזם מישהו הרי היה אומר לה למרות שזה היה הורס לה את הערב שהיא חיכתה לו כל החיים), והחופה מרגשת (במיוחד הקראת הכתובה), והסרט שהחברים יכינו יהיה מצחיק (בתאוריה, כי רק הם יבינו את הבדיחות), והחולצות שהחברים ילבשו יהיו מצחיקות (בתאוריה, כי רק הם יבינו את הבדיחה), והקינוחים יהיו טעימים (למרות שהם פרווה), והכל יהיה באמת באמת מושלם.
  כאילו, חוץ מהעובדה שאני לא אהיה שם.
  
• ובאותו הקשר, שיחת טלפון ממספר לא מזוהה:
  - "מיקו?"
  - "זה אני."
  - "מה קורה אחי? זה איציק שם בדוי."
  - "איציק שם בדוי? וואלה. מה.. מה קורה?"
  - "סבבה אחי. מה איתך?"
  - "איתי בסדר בגדול. לא יודע מה לספר, לא דיברנו איזה שנתיים."
  - "כן אחי. חייבים לשמור על קשר."
  - "כן בטח, בכיף."
  - "שומע? אני רוצה להזמין אותך לחתונה שלי."
  - "אתה מתחתן?? וואלה, מזל טוב. איזה יופי."
  - "תן לי כתובת, אני אשלח הזמנה."
  -"עזוב כתובת, תגיד מתי פשוט. חבל על ההזמנה, אני לא צריך את זה."
  - "זה ב-14 לחודש."
  - "לחודש הזה?? שיט. אני בחו"ל. איזה באסה, חבל."
  - "וואלה?? לאן אתה נוסע?"
  - "לגרוזיה. עד ה-20, אז אני לא אגיע כנראה. דווקא ממש רציתי." (<-- שקר)
  - "כן, באסה אחי. טוב, לא נורא."
  - "לא נורא. בירה פיצוי עלי."
  - "יאללה בכיף. למה לא."
  
  לא שמעתי ממנו מאז.

• "מתי תכיר אותי להורים שלך?", שאלה.
  "סטטיסטית, אף פעם", עניתי.
  
• על המטוס בדרך לגרוזיה, העברתי את הטלפון ל"מצב מטוס". אם לא עכשיו אז מתי.
  בדרך עצרנו בשדה תעופה באיסטנבול לכמה שעות. ולא הרגיש איסטנבול שם. שדה תעופה תמיד מרגיש כמו שדה תעופה, לא משנה היכן הוא. לדעתי זה אחד ההישגים הגדולים של האנושות - לגרום לשדות תעופה להיראות אותו דבר בכל מקום.
  
• לא הלך לנו טוב עם נהגי המוניות בגרוזיה. עוד משדה התעופה, אחת עם פרצוף עצבני הסכימה לקחת אותנו ב-20, ותוך כדי הנסיעה דרשה 30. כשירדנו ורציתי לשלם מצאתי בארנק מטבע של 20 ועוד מטבע של 10 (בדיוק החלפנו כסף, אז עוד לא הייתי בקיא במט"ח גרוזיני). נתתי לה, אבל במקום לקחת נהיה לה פרצוף עצבני אפילו יותר. לקח לי זמן להבין שהבאתי לה 30 אגורות בזמן שהיא ציפתה ל-30 שקל (או איך שלא קראו למטבע שלהם).
  היה אחד אחר שעלינו איתו לנסיעה קצרה והוא הציע לקחת אותנו לנסיעה ארוכה למקום אחר, וכשסרבנו הוא ניסה לשכנע אותנו שבכל זאת ניסע איתו ע"י ניגון "בילי ג'ין" בפול ווליום כל הנסיעה. כמעט השתכנעתי.
  והיה אפילו עוד אחד ששאל מאיפה אנחנו, ואחרי שעניתי שאלתי בצחוק מאיפה הוא (כי ברור שהוא מגרוזיה), ואז הוא ענה שהוא פליט מאזור שרוסיה כבשה מתישהו והוא לא באמת גרוזיני ושהוא מחכה שהרוסים יתחפפו מהאדמה של העם שלו כדי לחזור. פחחח. מניסיון פה אצלנו, הוא יכול להמשיך לחלום.
  



כותב בגרוזיה את הפוסט הקודם.





















•  כשהייתי שם, שלחה וואטסאפ - "מתגעגע אלי?"
  עניתי כמו שאני מבין - "אל תשאלי שאלות, לא תשמעי שקרים."
  
• בסך הכל, היה ממש כיף שם, בגרוזיה. הרבה יותר כיף משחשבתי שיהיה. חשבתי שסתם יהיה יפה (כמה יפה אפשר לראות חלקית פה), אבל לא ציפיתי שיהיו כל כך הרבה אנשים מעניינים. כמו מאיה, שאירחה אותנו בביתה, ואמרה לי בזמן חיפוש באינטרנט את המשפט שאני הכי זוכר מהטיול הזה - "Such a good thing, this Google"; מאט, האמריקאי שידע טיפה יותר מדי וכנראה היה מרגל; דוויד, שבזכות ישראלים מפונקים שרצו מים חמים ובאו אליו הביתה התחיל לארח אנשים בשנת 2006 ומאז הפך לבוס של הכפר שלו עם ב.אמ.וו. אפורה ורינגטון של הסנדק; פיוטר, פולני גדול גוף שלא מצליח להוציא יותר ממילה מבלי לגמגם; הצ'כית שאחרי יומיים של הכרות פתאום באה עם מחשוף ולא נתנה לנו להתרכז בשום דבר חוץ מהציצי שלה; האחים הצרפתיים שנסעו על אופניים את מה שאנחנו נסענו ברכב 4x4; מקסים ומרים, העיתונאים שחלק גדול מהישראלים היו מכנים אותם "שונאי ישראל" אבל לא הצלחתי להתווכח איתם כי הסכמתי עם כל מה שאמרו; הצרפתי ששכחתי את שמו ואהב לטייל לבד, וסיפר לנו על כל מיני מקומות שעבד בהם כמו בחריין (שאליה באים מלא סעודים בסופ"ש כדי להשתכר ולהכיר זונות); נאזי, שמארחת אנשים כבר 6 שנים בביתה ומכינה מרקים וקציצות שלא רוצים להפסיק לאכול; ובטח עוד מלא ששכחתי וכנראה לעולם לא אזכור יותר.
  

איך גרמתי לתקרית דיפלומטית ואולי כמעט למלחמה

הגענו לנוף. שעה טיפוס אבל יפה. זה היה רכס כזה. אולי גם קו פרשת מים. מצד אחד גרוזיה, ממנה הגענו. בצד השני אזרבייג'ן. מה יש באזרבייג'ן אני לא יודע, אבל מישהי שיודעת אמרה ששם למטה בנוף יש בסיס צבאי.

זה היה נוף יפה אבל ידעתי מה אני צריך לעשות כדי להפוך את זה למושלם. שלפתי אותו מהמכנסיים.

ניסיתי כמה תמונות. אני תמיד מנסה לגרום לו להיראות בגודל אמיתי, וזה קשה כי צריך שלא יהיו דברים בגודל אמיתי מסביב. אבל יצא טוב לדעתי.

שניה אחרי שצילמתי, משב רוח הגיע. לא סיבה למסיבה בדרך כלל, אבל המשב היה מספיק חזק כדי להפיל אותו. אחורה. וזה צוק. לא יודע כמה גבוה. ראיתי את זה קורה, אבל לא היה לי מה לעשות חוץ מלצעוק "לאאאאאאאאאאאאאאא" כמו ג'ורג' קונסטנזה. הסתכלתי למטה, ולא הצלחתי לראות לאן נפל. אבל ידעתי מה אני צריך לעשות.
חיפשתי דרך למטה.
יש מעט מאוד אנשים בעולם שהייתי רץ למטה כמו שרצתי באותו רגע, אם היו נופלים. ברוב המקרים הייתי נשאר למעלה ומסתכל. אבל רצתי, דילגתי, קפצתי כאילו אין מחר. וידוע שאני משתדל לא לעשות דברים שמעלים משמעותית את הסיכוי שאמות, אבל באותו רגע לא היה איכפת.
הגעתי למטה, אבל לא מצאתי אותו. לא יכול להיות. הוא נפל, הוא חייב להיות פה איפשהו. ואז ראיתי אותו.
הוא היה על מדף, במעלה הצוק. באמצע הדרך מאיפה שנפל לאיפה שאני. לא היתה דרך לטפס, אז לקחתי אבן וניסיתי לפגוע בו (ביקשתי מראש סליחה). פיספתי בראשונה אבל בשניה לא. הוא נפל לידי. איזה אושר.

[הערת העורך - עשיתי הפסקה ושתיתי הרבה יין. מעכשיו מהלאה אני שיכור, אז סליחה אם יהיו שגיאות כתיב]

טיפסתי חזרה למעלה עם הפרס. הזוג הפולני שטייל איתנו הסתכל עלי בצורה מוזרה. למה מישהו עם שיער שיבה מצלם בובה. ולמה הוא רץ, מדלג וקופץ כדי להביא אותה. מי זה המוזר הזה.
לא היה איכפת לי.

התחלנו ללכת חזרה (היינו על קצה צוק). אחרי דקה ראיתי צללית של שני אנשים, ובצללית שלהם היה משהו שנראה כמו נשק. אבל זה לא היה הגיוני כי אנחנו לא בישראל אז התעלמתי. אבל כשהם התקרבו ראיתי שזה באמת נשק. קלצ'ניקוב כזה. והם היו על מדים.

הם התקרבו ושאלו מאיפה אנחנו. הזוג הפולני אמר "מפולין". הם הסתכלו עלינו ושאלו אם גם אנחנו (אולי בגללי, אני לא נראה כל כך פולני). אמרנו "מישראל", והם היו סבבה עם זה. הם אמרו (אני לא באמת הבנתי, אבל הפולנים תירגמו) שאסור לצאת משביל הטיול. חשבתי קצת והבנתי שאני זה שיצא מהשביל (כשירדתי מהצוק), והם כנראה מוצבים באיזור אז הם קפצו לראות מי זה האיש שהולך איפה שאסור ללכת. הפולנים הסבירו לנו שהם חיילים אזרבייג'נים שמוצבים בגבול עם גרוזיה. הם כנראה חשבו שאני מסתנן כלשהו.
ברחנו משם בנונשלנטיות. אחרי חצי דקה ראינו עוד חייל, עם מדים אחרים.

הפולנים אמרו לנו שזה חייל גורזיני. ואחריו היה עוד אחד. הם כנראה ראו תנועה של כוחות מהצבא האזרבייג'ני (שבא בגללי), ובאו לבדוק מה קורה.

זה נשמע כמו סצינה מ"גבעת חלפון אינה עונה". כשאני בתפקיד מר חסון.

הבנתי שאנחנו חייבים ללכת משם, כי תוך דקה חיילים משני צבאות יפגשו ואי אפשר לדעת איך זה ייגמר כי לכולם יש קלצ'ניקוב. הלכנו במהירות. אמרנו שלום לחייל הגרוזיני כשעברנו לידו. אחרי קצת הסתכלתי אחורה.

אני לא יודע מה קרה אחר כך, אבל לא שמענו ירויות.
אני מקווה שלא התחלתי מלחמה.

זה מתחיל

• פסח. עשינו על האש כמו כל יהודי טוב. במרפסת של ההורים אני זה שאחראי על המנגל. בערך המקום היחיד שזה ככה, כי בכל שאר המקומות דאגתי לטפח תדמית של מישהו שלא אחראי מספיק כדי להיות אחראי על דבר (לא) חשוב כמו מנגל.
  שמתי את המנגל על מעקה השיש במרפסת, וניפנפתי.
  במרפסת ממול, צץ השכן עם מנגל משלו. הסתכלנו אחד על השני, וזהו, לא היה צריך יותר מזה. התחיל המאבק. המאבק על מי ידליק את המנגל ראשון. המאבק על מי יותר גבר.
  אני התחלתי עם הקוביות הלבנות האלה שלא עובדות אף פעם אבל נזכרים בזה רק אחרי שמנסים. הוא התחיל ישר במדליק הנוזלי. ספציפית במרפסת של ההורים אני די נזהר מלהשתמש בנוזלי, כי כמה שנים לפני כן השפרצתי ממנו לכיוון הלא נכון, והזרם עבר מעל המנגל, נדלק באוויר ונחת בוער על השולחן של השכנים למטה. כיביתי את השריפה עם מים אבל הם בטח לא הבינו למה פתאום יש להם כתם שחור באמצע השולחן הלבן.
  תוך כדי ששנינו זורקים גפרורים, המבטים שלנו נפגשו שוב ושוב. שני גברים, מרפסת מול מרפסת, במאבק חסר תוכן אבל מלא משמעות. ידענו מה עומד על הפרק. כלום. אבל אף אחד מאיתנו לא היה מוכן לוותר.
  עד שהוא פתאום נעלם. חשבתי שהוא הלך לקרוא לעזרה (או לעזרא), אבל הוא חזר דקה אחר כך, לבדו, עם הפתעה ביד - פן. כזה של שיער. כזה שיוצר רוח וחום. כזה שהולך לנצח בשבילו את הקרב. הייתי חייב לצמצם את הפער שהוא פתח בכל שניה שעברה, אבל אין לי מושג איפה יש בבית פן והרגיש לי מוזר לשאול את אמא שלי. אז הבאתי את הדבר הכי קרוב שמצאתי - מאוורר רצפה. כזה שלוחצים על 1, 2 או 3 והוא מסתובב. חיברתי אותו לשקע במרפסת ולחצתי על 3.
  עמדנו ככה, אחד מול השני, כמו שני אקדחונים במערבון של סרג'יו לאון. כל אחד מחזיק ביד את הכלי שלו. הוא עם הפן, אני עם המאוורר. מחכים לגיצים.
  ואני ניצחתי.
  למה? לא יודע. כנראה פוקס. אבל זה לא היה משנה. שמתי שיפוד על הגחל שנראה לי הכי בוער, ואחרי דקה הוצאתי אותו ונתתי ביס, ככה מול העניים שלו. השיפוד היה נא לחלוטין, אבל לא נתתי למציאות להפריע לי לחגוג.
  ניצחתי. כמו שרק גבר יודע.
  
  
• ב-2 בלילה ככה:
  - טוב, תקשיבי, אני לפעמים נוחר כשאני עייף. אבל רק כשאני על הגב.
  - רק כשאתה על הגב??
  - כן. אז אם אני נוחר תגלגלי אותי על הבטן.
  - טוב.
  - אבל תיזהרי שלא תגלגלי אותי לרצפה.
  - אוקיי.
  
  אחרי 10 שניות:
  - מיקו?
  - מה?
  - אתה נוחר.
  - מה נוחר? עוד לא נירדמתי.
  - נרדמת. אתה נוחר.
  - מה את מקשקשת? בקושי עצמתי עניים.
  - נו, נחרת.
  - אז את לא יכולה לחכות שניה? תני לעצמך הזדמנות להתרגל לזה. כמה זמן כבר נחרתי?
  - 5 דקות.
  - באמת?
  - באמת.
  - חיכית 5 דקות??
  - חיכיתי שזה אולי יפסיק.
  - אופס. טוב. אני מתהפך.
  
  
• קצת נמאס לי מכל הימים האלה. הימים האלה שאומרים לי איך להרגיש בהם.
  היה יום השואה והייתי אמור להיות עצוב. לא הייתי (מותר להגיד את זה בכלל?). אולי כי לא כל המשפחה שלי מתה שם. אבל אני רוצה לשמור את הזכות להיות עצוב מתי שבא לי, לא כשאומרים לי. זה מרגיש לי מזוייף, כל הרגש הקולקטיבי המלאכותי הזה.
  אותו דבר עם יום העצמאות. אני אמור להיות בו שמח ופטריוט. אבל אני לא (כאילו, אני כן, אבל בעיקר כי יש חופש). אני לא פטריוט באף יום (אולי חוץ מהיום ההוא שניצחנו את אוסטריה 5-0), ואני משתדל לא להיות שמח ככה סתם. אבל בטוח לא רוצה שיגידו לי מתי להיות שמח (גם לא בפורים).
  אם כבר צריך יום לרגש מסויים, זה יום הכעס. אני צריך יום כזה כי אני לא כועס מספיק. יום שכולם יוציאו בו קיטור ועצבים. בא לי יום כזה, שכולם צועקים אחד על השני, יתווכחו בלי סיבה. יום כיף. אפשר לקבוע אותו גם באוגוסט ככה, כדי שגם נזיע תוך כדי.
  
  
• קבוצות בוואטסאפ זה מטרד לרוב אבל כיף לפעמים:
  אני: "יוצא ריצה ברבע לשבע ככה. יכול לדחות לשבע, אבל זהו."
  הוא: "אל תאיים. אני לא יכול."
  היא: "אני יכולה, אבל ב-8."
  אני: "אני על לו"ז צפוף, אז 8 לא טוב. אם את רוצה אני אשאיר פרורי לחם על הדרך ותוכלי לרוץ אחריי גם שעה אחר כך."
  הוא: "בשבילי בחיים לא היית טורח לעשות כאלה מחוות."
  אני: "נכון."
  הוא: "מה יש לה שלי אין???"
  אני: "חיוך."
  היא: "מיקוווו אני מסמיקהה."
  אני: "תסמיקי גם אחרי שאני אגלה לך שכתבתי חיוך אבל התכוונתי לציצי?"
  
  
• החודש יש ל"נוסע וחוזר" יומולדת. הוא בן שנתיים. כן, כבר שנתיים אני פה ורובכם היו פה גם לאורך רוב הדרך, מאז שנסעתי וחזרתי למזרח, דרך שנת השבתון/בטלה שלי, ועד עכשיו.
  קצת סטטיסטיקות:
  - יש בערך 30 מנויים, קוראים קבועים שמקבלים את העדכונים למייל. רובם לא מגיב אז אני לא יודע אם הם באמת קוראים עדיין.
  - יש רק אחת, מכל המנויים, שאני לא באמת מכיר. אולי קראתם עליה פה.
  - כתבתי 46 פוסטים. ממוצע של כמעט שניים לחודש.
  - הדפדפן המועדף על קוראי הבלוג הוא Chrome. לא מפתיע, אבל 42% מקוראי הבלוג משתמשים בו. מה שמפתיע הוא שבמקום השני נמצא דווקא האקספלורר עם 25%, ולא פיירפוקס (רק 19%).
  - החודש הכי ניצפה בבלוג הוא אפריל 2013. כן, החודש הזה. לא יודע למה.
  - בערך פעם בחודש מישהו מגיע בטעות לבלוג אחרי שחיפש בגוגל "פסל של בולבול ותותה בתאילנד". (אני אף פעם לא בטוח אם כותבים תותה או טוטה. אבל במקרה יש בין הקוראים תותולוג/טוטולוג מדופלם, אולי הוא יכול להבהיר את העניין)
  
  
• זה התחיל השבוע, החודשיים האהובים עלי בשנה. החודשיים שבהם הדבר העיקרי שאני עושה בהם הוא להילחם בגוף שלי כדי לצפות בפלייאוף ה-NBA.
  אני כבר כמעט לא רואה ספורט. עוקב, קורא עיתון ספורט בחינם ברכבת, רואה חדשות הספורט, יציע העיתונות וכאלה. אבל ספורט ממש כמעט ולא. אבל פלייאוף ה-NBA שונה. משום מה יש משהו באירוע הזה, שגורם לי מאז שנת 92 (כן, הייתי בן 10 בקושי, אבל אני באמת זוכר את המאבק בין מייקל ג'ורדן לקלייד דרקסלר) להתעורר ב-3 או 4 בבוקר, או לפעמים לא ללכת לישון בכלל, ולראות לבדי, באמצע/סוף הלילה, משחק כדורסל שמשוחק כמה אלפי קילומטרים ממני. מתעורר, מכין קפה, ושוקע לשלוש שעות בידיעה שבשאר היום אני אהיה זומבי. אבל לא איכפת לי כי אני אוהב את זה ואהבה מנצחת.
  ככל שעוברות השנים, נהיה קשה יותר ויותר להתמסר לחודשיים האלה. והשנה זה הולך להיות הכי קשה, כי אני אשכרה עובד במקביל (באמת עובד, לא כמו פעם), ואשכרה צריך להפעיל את המוח במשך היום ויש מצב שלהיות זומבי לא יספיק הפעם.
  אז אני מתנצל מראש, אבל כמו כל שנה, עד תחילת/אמצע יוני בערך, יש סיכוי שלא תיראו אותי כל כך כי אני אהיה עסוק בלהשלים שעות שינה.
  וכמו כל שנה, אף אחד לא באמת ירגיש בחסרוני.
  
  

גן עדן לגאנגסטרים

• בדרך להורים קניתי Jacobs. הם עדיין עם נמס עלית, ואני כבר לא יכול לשתות אותו בהנאה. בסתמיות כן, לא בהנאה.
  זה היה בפסח, אז אמא חיפשה כתובית "כשר". לא היתה, אז נאלצתי להמשיך עם הנמס עלית עד אחרי פסח. לא כי לא כשר. כי אני מתחשב.
  אחרי שבועיים היא אמרה "אתה יודע כמה הקפה שלך עולה?", בטון שרמז שהוא עולה הרבה.
  אמרתי "לא", כי אני קונה מה שבא לי מבלי לבדוק מחיר כחלק מההתנהלות הכלכלית השערורייתית שלי. "35 שקל פה. בטח אצלך יותר", אמרה. ואז נזכרתי שקניתי אותו ב"סופר באבא", ובאמת באותו רגע היה לי מוזר שהוא עולה 44 שקל (אבל לא מנע ממני לקנות).
  "אבל שתדע שכולם שותים ממנו עכשיו." כאילו זה פלא.
  "ברור אמא. הוא יותר טעים", סיכמתי.
  
  
• בזמן שחיכיתי לרכבת המאחרת ניסיתי לחשב כמה זמן אני מבזבז בשנה בגלל שהיא מאחרת. לא כולל זמן נסיעה. רק איחורים.
  היא תמיד מאחרת בדקה שתיים, לפעמים ביותר. אז חישבתי 5 דקות בממוצע ליום (הלוך חזור). כפול 200 ימי עבודה, יצא לי 1000 דקות. לחלק ל-60, יצא לי 16.5 שעות. הוספתי לזה עוד איזה 7 שעות שינה, וזהו, סגרתי יום. יום שלם בשנה הולך לי רק על איחורים של הרכבת.
  החיים קצרים.
  
  
• דברים שהיא עשתה בפעם הראשונה שנפגשנו, בערך בסדר כרונולוגי:
• כשראתה אותי אמרה "זה מה שאתה לובש תמיד? זה לא הבגדים שאתה יישן איתם?"
• שתתה לי את הבירה.
• השקיעה 5 דקות בלבחור סושי, התחרטה וחוזר חלילה 4 פעמים.
• הציעה לי לטעום סושי לא לפני שמעכה את הסושי באצבעותיה (צ'ופ סטיקס זה לחלשים).
• שמעה קצת עלי ושאלה (אולי בצדק) "רגע, אז אתה בעצם לוזר?"
• ניגבה את הפה עם מפית. ואז עם המפית שלי. אני לא ניגבתי כי לא נשארה לי מפית.
• רכנה קדימה מעל השולחן, משכה לי את החולצה והציצה פנימה (לא יודע למה, לא שאלתי).
• לקחה לי את הוואטסאפ והתכתבה עם עוזי ("אחייי, אני בדייט עם כוסית עללללל!!!")
• שאלה אותי "עד איזה גיל הניקו אותך?". לא ידעתי את התשובה ואני מקווה שגם לא אדע.
• עשתה לי ראיון עבודה. לא עברתי.
• אמרה "בוא אליך הביתה אבל שתדע שלא יהיה סקס."
  
  כל זאת ועוד. אולי המשך יבוא.
  (נ.ב. באמת לא היה בסוף)
  
  
• בהפסקת הצהריים, אחת שאני לא מכיר כל כך אמרה שיש לה שעון בסמארטפון שמראה שני זמנים שונים - את השעה פה ואת השעה ביפן. כי אמא ביפן.
  אמרתי לה שאני רוצה גם שעון כזה. אבל בשעון השני אני לא רוצה שיראה לי את השעה האמיתית. אני רוצה שיראה את השעה שאני רוצה שתהיה.
   
• "וואי, אחי, שומע? נעלמו שלושה אנשים בים. בטח טבעו."
  "אוי לא. אסון. מסכנים, מחפשים אותם עדיין או שכבר מצאו?"
  "אה רגע."
  "מה קרה? לא טבעו?"
  "טבעו טבעו. אבל בדואים אחי."
  "אה, איזה מזל. אלה תמיד טובעים."
  "כן אחי, ערבים לא יודעים לשחות."
  
  כעבור שבוע:
  
  "וואי, אחי, שומע? מתו שישה אנשים בתאונת דרכים."
  "אסון. מרגיש כמו פיגוע. מסכנים."
  "אה רגע."
  "מה קרה? לא מתו?"
  "מתו מתו. אבל ערבים כולם אחי. מדיר אל אסד."
  "אה, איזה מזל. אלה תמיד עושים תאונות."
  "כן, אחי. ערבים לא יודעים לנהוג."
  "רגע, אז למה יש שירים עצובים ברדיו?"
  "יום השואה אחי."
   
• לפני קצת זמן היתה הופעה של קוליו, פה בשכונה.
  תזכורת למי זה קוליו:

 

•  לא הלכתי, כי אף אחד שאני מכיר לא אוהב את המוזיקה שאני אוהב.
  במקום זה ראיתי סטנד אפ, של כריס רוק. הוא אמר שהמוזיקה שהיית שומע בזמן שהתחלת להתעניין במין השני, היא המוזיקה שתאהב כל החיים. לא בדקתי את התאוריה בצורה מדעית, אבל במקרה שלי היא די נכונה.
  הבית שגדלתי בו לא היה מוזיקלי. שמעו בו רשת ב'. ככה שהשפעות וזכרונות המוזיקה שלי מתנקזים לשלושת אלה:
• קלטת של האלבום Dangerous של (הגדול מכולם) מייקל ג'קסון שקיבלתי מדודה שלי. עשיתי כמה עותקים שלו כי שמעתי אותו כל הזמן והיה לי טייפ דאבל קאסט של חברה לא מוכרת והקלטות נהרסו תמיד.
• קלטת אוסף שמצאתי בגן חיות בקיבוץ בגולן ולקחתי לעצמי. הייתי שומע את האוסף הזה המון, ורק הרבה אחר כך, כשהגיע האינטרנט ואיתו התבונה, הבנתי מה היה בו (אני הולך לזרוק שמות שלרוב לא יגידו הרבה אבל לי היום אומרים המון) - הלהיטים הכי גדולים של פאבליק אנמי, ביסטי בויז, ראן די.אמ.סי, אייס קיוב, וגם, איפשהו שם בין כולם, שיר הסיפור שהכי אהוב עלי עד היום - "שכחתי את הארנק שלי באל סגונדו", של A Tribe Called Quest.
• המורה שלי לאנגלית בכיתה י', הקדישה שיעור שלם ללימוד מילים משיר. השיר היה אותו שיר של קוליו מלמעלה שאז היה להיט ענק אבל אף אחד לא באמת הקשיב למילים שלו. אני זוכר את השיעור הזה, איך עקבתי אחרי המילים על הדף בזמן שאני שומע אותם בפעם האלף אבל בעצם בפעם הראשונה. יש סיכוי יותר מסביר שהשיעור הזה שינה לי את החיים, כי אחריו כבר לא שמעתי מוזיקה באותה הצורה ואין לי ספק שהמוזיקה שאני שומע מאז והתרבות שנחשפתי אליה בגלל המוזיקה היא גורם משמעותי מאוד באופי שלי היום.
• השבוע עשיתי קצת סדר במגירה ומצאתי דף שאותה המורה לאנגלית חילקה כשהיא עזבה את בית הספר. היא כתבה לכל תלמיד שלה חמשיר קטן. זה מה שהיא כתבה לי (שימו לב גם לציור המדוייק):