עשרת הסרטים הכי טובים (שראיתי) ב-2014, פלוס מינוס

קודם כל, קצת התלהבות - שנה רביעית שאני כותב את הסיכום הזה.
ובגלל אי ההצלחה השנתית, אמשיך באותו פורמט וארחיב על עשרה סרטים שמתחשק לי לכתוב עליהם, כך שלא בטוח שהם באמת הכי טובים שראיתי (שזה גם ככה משהו שקשה למדוד). כנראה שהם יהיו איזוטריים יחסית, כי על סרטים שכולם מכירים ישעמם אותי להמליץ. בתגובות אזרוק את כל השמות ששקלתי לכתוב עליהם, אז אם אתם לא מוצאים משהו שמעניין אתכם פה, אולי תמצאו את זה שם.
אה, וגם - בונוס - עשרה סרטים גרועים שראיתי ועדיף שאתם לא אבל בטח כבר ראיתם.

פרסום חסר משמעות למטיבי לכת - לינקים טריים לסיכום 2013, 2012 ואפילו 2011.

יאללה.

מתחת לעור - Under The Skin 

אם מישהו היה בא ושואל אותי, "היי אתה, תן לי עכשיו ומייד מאפיינים לסרט חדש שנעשה במיוחד בשבילך. אבל מיד, שמעת?!", בטח הייתי עונה (מיד):

- ז'אנר - מדע בדיוני. עדיפות לחייזרים.

- setting - קודר ואפל, עם כמה שיותר גשם.

- אורך - שעה וחצי, גג שעה ארבעים.

- שחקנים - נטלי פורטמן, או סקרלט ג'והנסן, בעדיפות לעירום מלא.

- שפה - אנגלית, עם עדיפות למבטא סקוטי כדי שיהיה קצת אתגר.

בגלל שאנחנו חיים במציאות אף אחד לא שאל אותי את השאלה הזאת. משום מה, איכשהו, מישהו (ג'ונתן גלייזר שליט"א) החליט להגשים לי חלום ולתת לי את כל מבוקשי.

הקונספט הזכיר לי את "מין מסוכן", יהלום 90s ידוע. רק שב"מתחת לעור" הוא תופס טוויסט של ראליטי - סקרלט, יפתי, הסתובבה לה בטרנזיט ברחבי סקוטלנד, וניסתה לשכנע גברים לעלות איתה לטרנזיט. על אמת. חצי מהסרט מוקדש לניסיונות האמיתיים האלה. ובניגוד לכל הפרקים של BangBus שראיתם, כמעט אף אחד לא הסכים. 

זה ריתק אותי. לא כמו סצינות העירום. אבל ריתק.

סקרלט, אם את קוראת את זה - 3>

(שני, אם את קוראת את זה - אני צוחק חחחחחחחחחחח)

סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - "נימפומנית, חלק 1" היה גיבוב מתנשא ומשעמם, סרט פסטיבלים קלאסי, עד כדי ששקלתי להפסיק אותו באמצע בערך כל רבע שעה, ומה שהחזיק אותי כל פעם לראות עוד קצת הם רק איברי מין שקפצו למסך בתדירות לא מספיק גבוהה.

על סוסים ואנשים - Of Horses and Men

מיד כשראיתי את התמונה הזאת ידעתי שאני הולך לראות את הסרט הזה, לא משנה מה.

וגם לכם, אני בטוח שברור כבר עכשיו אם תראו את זה או לא.

ידעתי שזה הולך להיות מוזר.

לא ידעתי עד כמה.

קיוויתי שלא יהיו סצנות ביסטיאליטי (שקר?).
לא היו.

לא ידעתי שבערך כל דבר אחר שאפשר לעשות לסוסים, עשו בסרט הזה (בסוף היה כתוב שאף סוס לא נפגע במהלך הסרט, אז הכל בסדר).

וכל זה על רקע היופי של איסלנד.

מה עוד אדם שפוי יכול לבקש??

סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - "רובוקופ". מדהים איך הגרסה מלפני 30 שנה כמעט עדיפה פי 1000 מבילבול הביצים הזה. מישהו צריך לקבל שם פרס על הפיכת דמות מגניבה כמו רובוקופ, פאקינג חצי אדם חצי רובוט חסין כדורים, למשעממת כמו מכונת משקאות אוטומטית. מאכזב במיוחד שיוצר הסרט הוא גם הבמאי של של סרטי Tropa de Elite הברזילאים, סרטי אקשן אדירים בכל קנה מידה.

כחול הוא הצבע החם ביותר - Blue is The Warmest Color

או בצרפתית -  La vie D'Adele, שזה בכלל משהו אחר

הסרט הכי סקסי אי פעם.

ביי.

סרט גרוע שראיתי (השבוע) ועדיף שאתם לא - "ראיון סוף". הסרט הכי מפגר שראיתי אי פעם.
לאמריקאים מגיע שהקוראנים יפציצו אותם על החרא הזה.
ביי.

לוק - Locke

זוכרים את "תא טלפון" מלפני 10 שנים בערך, עם קולין פארל שתקוע כל הסרט בתוך תא טלפון?
אז אותו דבר, רק עם אוטו, ועם אהוב ליבי טום הארדי, שהופך את הקונספט הבעייתי והמחשיד הזה לסרט סוחף, שכן, כולו מתנהל בתוך אוטו, כמעט בזמן אמיתי.
מה כבר יכול להיות מעניין במישהו שיושב באוטו 90 דקות?! ועוד לבד?!?
(רמז - ידידו הטוב ביותר של האדם - הפלאפון, ובת זוגו, הדיבורית)
הארדי הוא השחקן האהוב עלי מהדור החדש יחסית של כוכבי הקולנוע. הוא יודע להעביר רגש מבלי שתרגיש (או לפחות מבלי שאני ארגיש) משחק יתר. הכל טבעי אצלו גם כשהוא משחק דמויות פסיכיות כמו ברונסון.

סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא: "קפטן פיליפס", עוד קישקוש של טום האנקס, השחקן השנוא עלי, דוגמן הסחיות של העולם המערבי, מלך הקלישאות האמריקאיות, וגם בן זונה לא קטן. <---- פה סתם הגזמתי. 

אני פשוט סולד מסרטים אמריקאים שמציגים אנשים ממקום אחר כאנשים סוג ב'. זה מחליא אותי.

בורגמן - Borgman

תסתכלו על התמונה הזאת.

יש שם זוג. ישן, בלילה.

נראים מבוססים. חיים טוב.

יש שם גבר נוסף. עירום. רוכן מעל האשה.

נראה הומלס. 

זה קריפי.

זה מותח.

זה מוזר.

זה מצחיק.

זה מבלבל.

זה מיוחד.

זה בורגמן. איזה כיף היה לראות אותו.

סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - "רובוטריקים 4". לא ברור מיהם המיליונים שראו את ערימת החרא מאנימציה ממוחשבת הזאת. איכשהו שרדתי את השניים הקודמים בסדרה, גם בקושי, אבל ברביעי כבר פרשתי אחרי שעה, אחרי שהבנתי שאני אפילו לא בחצי הסרט.

העובדה שבכלל ניסיתי לראות את זה הוא דוגמא קלאסית לתסמונת האשה המוכה.

לכידות - Coherence

בלי קשר אבל בעצם עם, זאת היתה שנה מעולה לחובבי סרטי מדע בדיוני. היו המון טובים, מכל הסוגים.

מ"לכידות" לא ציפיתי ליותר מדי. שורת התקציר שקראתי עליו לא ריתקה אותי - 'דברים מוזרים קורים לקבוצת חברים שנפגשת לארוחה ביתית'.

עד שהתחילו לקרות הדברים המוזרים.

ניחוש - אם הייתי רואה את הסרט באור יום, הוא היה מותח אותי הרבה פחות. אולי אפילו משעמם.

אם הייתי רואה אותו לא לבדי, אין סיכוי שלא הייתי מגיב בציניות לרוב הרעיונות שמובעים בו.

אבל העובדה שכן ראיתי אותו לבד, ובלילה, גרמה לי להיות מרותק לשעה וחצי, וללכת להשתין ממתח 4 פעמים בחצי השעה האחרונה.

סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - אוטומטה (Automata), שהטריילר שלו גרם לי לרצות אותו כמו שלא רציתי דבר מעולם (חוץ מרגעים מסויימים בחיים שחשקתי בהם מאוד בקוקילידה).
איזה קקי פיפי של רובוטים זה היה.

נקמה כחולה - Blue Ruin

יש מי שקורא לו, בצדק יחסי, חורבה כחולה. אני קורא לו Blue Ruin.

סרטי נקמה הם תמיד קלישאתיים.
אין בהם משהו מפתיע. כמעט תמיד יודעים מי הטוב ומי הרע, ולכן מי ינצח ומי יפסיד.
השאלה היחידה היא - איך.
טרנטינו, לדוגמא, לקח את הקלישאה עד הסוף וגרם לסרט הנקמה שלו (קיל ביל, א.ל.ה.ב.) להיות כמעט קרקטורה. כי אם כבר קלישאה, אז בוא ניקח אותה למקסימום, ואז לנהרות הדם אין באמת אפקט של נהרות דם, אלא של תערוכה במוזיאון של הצבע אדום.
ב-Blue Ruin הנקמה באה לאט. ובשקט.
עד שהיא מגיעה במלוא הכח - ואז היא הופכת לדבר הכי מותח שראיתי לאחרונה.
וגם לאלימות שמגיעה איתה יש משמעות מיוחדת, כי ראית אותה ניבנת עם המתח שלך. ונהרות הדם שמגיעים (והם מגיעים ועוד איך) יש השפעה כמעט מצמררת על הצופה, גם על צופה מאולחש לחלוטין, כמוני.
לא יודע אם גיבוב השטויות שכתבתי עכשיו מובן כי אני תחת השפעת אלכוהול קלה, אבל שיהיה.


סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - "מפוצלים" (!!!), או בלעז - Divergent. צריך לנקום במי שגרם לי לחשוב שזה לא סרט לנערות בנות 14.

רכבת הקרח - Snowpiercer

דימיון. בצורה מוזרה, דימיון הוא אחד הדברים שהכי חסרים בקולנוע היום, ועוד יותר בקולנוע מדע בדיוני.
דימיון מביא איתו מקוריות. והיו חלקים ב"רכבת הקרח" שהעיפו אותי לכמה שניות כל פעם, בטח עם חיוך דבילי על הפנים, כי לא ראיתי שום דבר דומה להם לפני כן.
דימיון, שהכניס אקו-סיסטם וציביליזציה שלמה לתוך רכבת.
דימיון, שיצר את הסצנה שהכי אהבתי השנה - למי שראה - סצנת קרון בית הספר.
דימיון, שכמו בלא מעט סרטים קוראנים אחרים שראיתי (אל דאגה, הוא דובר אנגלית), יצר קטעי אלימות שגובלים בשירה.
עכשיו הגזמתי קצת אז אני רק אכתוב שזה סרט אש פצצות לגבות ניצים לריסים וזהו ביי.


סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - "נח" היה מאכזב. כן, אשכרה ציפיתי ממנו להיות טוב. מה לעשות, ארונובסקי הוא אחד מהבמאים האהובים עלי, אבל גם הטובים ביותר נופלים לפעמים. נקווה שזה באמת יישאר רק לפעמים.

התבגרות - Boyhood

"התבגרות" היה טוב. כמעט טוב מדי.
הביצוע לרעיון - סרט שצולם על פני 12 שנים ועוקב אחרי חיי ילד מגיל 6 עד 18 - הוא באמת לא פחות ממושלם, ומוכיח בפעם המי יודע כמה שלא צריך סיפור. צריך שחקנים טובים, וכתיבה טובה, ואז גם אירועים יומיומיים יהיו מספיק מעניינים.


סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - "צבי הנינג'ה". כן, היה סרט חדש לצבי הנינג'ה השנה. והוא היה מעפן. לא שהיה לי ספק. אבל כשזה קשור לגיבורי ילדות קשה לעמוד בפיתוי (ראה ערך "רובוטריקים 4").

וויפלאש - Whiplash

כמה דברים שלמדתי מ"וויפלאש":

- אפשר לאהוב סרט גם אם שונאים את הדמות הראשית.
- הנגנים הכי טובים בעצם מנגנים ג'ז.
- ג'ון שילינג'ר, מנהיג הנאצים מאוז, הוא דמות כל כך טובה, שהיא גם עובדת 15 שנים אחר כך בתור מנצח תזמורת.
- צפייה באדם מתופף במשך 10 דקות יכולה להיות מאוד אינטנסיבית, בנסיבות הנכונות.


סרט שלא ראיתי אבל אני בטוח מספיק שהוא גרוע כדי להמליץ לכם לא לראות אותו - "ההוביט 3", איך שלא קוראים לו. אין סיכוי שמישהו ישכנע אותי לראות עוד 3 שעות של הפליצה הזאת.




זהו נראה לי.

אהלן

אני לא כותב פה כמעט. לא יודע למה. לא יוצא. לא רוצה. לא מוצא השראה, או עניין. זמן יש בשפע, לפחות בינתיים. וניסיתי כמה פעמים, נשבע. התחלתי, כתבתי כמה שורות, אבל הפסקתי די מהר. מנסה שוב עכשיו, כי אין לי כח לראות עוד סרט והיא הלכה לישון ואני לא עייף.

זה עבר מהר. הכי מהר אי פעם כנראה.
חצי שנה עברה מאז שסיפרתי לכם שאני רוצה שינוי. והשינוי בא.
ארבעה חודשים עברו מאז שהפסקתי לעבוד. זמנית, מן הסתם, כי אי אפשר באמת לא לעבוד בעולם שלנו.
או שאפשר?

בפעם הקודמת שלא עבדתי תקופה, למדתי לחיות בצימצום יחסי. חייתי שנה בתל אביב בלי הכנסה, והיה לי הכל חוץ מכמה דברים שכאילו הייתי צריך אבל תכל'ס הסתדרתי מעולה בלעדיהם. ובסוף התקופה, כשחישבתי כמה כסף ביזבזתי, הבנתי שעם הכסף הזה יכולתי לחיות במשך שנים כמעט בכל מדינה שביקרתי בה. ככה, בלי לעבוד. יכולתי בכיף לחיות בוויטנאם. או בלאוס. או בפנמה. בכל מיני מקומות שכאילו נחשבים עולם שלישי אבל בפועל יש בהן את כל מה שאני צריך. והדבר היחיד שמונע ממני לעשות את זה הוא פחד, פחד שכנראה מחוויב המציאות אבל עדיין, הוא מסתיר מאחוריו את הסיכוי היחיד שלי כנראה לחיי חופש אמיתיים. אבל כבר אז השלמתי עם העובדה שאין לי אומץ, וחופש תמיד יהיה משהו זמני.

חופש. הדבר הזה, שהיה לי קצת עכשיו, והולך להיגמר ממש עוד יום/יומיים.
אלו היו ארבעת החודשים הכי מהירים אי פעם. ויחסית לחודשי חופש, עשיתי בהם המון, וגם המון קרה.
עברתי דירה, בפעם הרביעית. בפעם הראשונה ביחד איתה. וזה מרגיש כאילו הדירה היא רק סממן, ושהמעבר הוא הרבה יותר גדול. כאילו עברתי שלב בחיים (בשבוע האחרון אני נהנה לעבור שלבים גם ב"מקס פיין 3", אבל זה לא קשור). נגמר משהו, שנמשך מלא שנים. מתחיל משהו. לא רוצה להגיד כמה זמן אני מרגיש שיימשך.
מוזר להרגיש ככה. ומשום מה מוזר לי גם לכתוב על זה, כי זה מרגיש אישי מדי למרות שכתבתי פה כבר על הדברים הכי אישיים שיש לי, אז אני אפסיק.

בעוד שבוע החיים שלי ייראו אחרת. היום יום שלי יהיה אחר. בדברים קטנים, זה לא כזה ביג דיל, אבל גם הידיעה הזאת מרגישה לי מוזר.
כבר ארבעה חודשים שלא שמעתי שעון מוערר. איזה חופש זה. ואיזו המצאה נוראית זאת, השעון המעורר. צריך לקרוא לו בשמו האמיתי, "השעון המדכא". זה הדבר היחיד שהוא מעורר בי. רק לחשוב שאני הולך, מיוזמתי, להתחיל איתו את כל הימים שלי. איזו דרך נוראית להתחיל את היום. כוסאומו.

ועכשיו אני מרגיש אידיוט על התלונות שלי. באיזו זכות אני מתלונן??
חייתי חודשים על חשבון המדינה הנפלאה (?) שלנו. אני חיי חיים שבסופו של דבר, חומרית לפחות, מיעוט קטן במדינה שלנו חיי. ומיעוט קטן יותר מבני האדם בכלל. זאת עובדה פסיכית, אבל עובדה.
אין לי זכות להתלונן.

אור

כתבתי את השורות האלה לפני כמה ימים, מיד כשהתפרסם שנהרגו 13 חיילים. קראתי את זה בסיום הכתיבה והרגשתי לא נוח לפרסם. לא בטוח למה. אולי כי הרגשתי שזאת דעה שעדיף לי לשמור לעצמי, ושאתחרט בעוד כמה ימים כשארגע ואחשוב אחרת. או אולי שמי שקורא את זה יעשה לי אנפרנד בפייסבוק וכבר לא יהיה חבר וירטואלי שלי יותר.
החלטתי כן לפרסם, בלי שינויים, כי לדעתי הטקסט מבטא את התיסכול והיאוש שיש בי לפעמים. לא בטוח שהוא קוהרנטי. לא בטוח שאני חושב כך עכשיו. לא בטוח שזה משנה.

-------------------------------------------

יושב פה בחדר. בתוך בית אבן עתיק. מסביבי כרם. הרבה ירוק. מסביב לכרם יש את טוסקנה. לא פחות. אמור להיות פה אבל אני שם.
יושב ולא רוצה לחזור הביתה. בעיקר לא רוצה לחזור לחיות בין האנשים שאני כאילו שייך אליהם.
עם ישראל. ככה הוא קורא לעצמו. עם סגולה, עם הספר, העם הנבחר. אור לגויים.

אור לגוויות.

כולנו התחנכנו על המיתולוגיה הזאת. שאנחנו הטובים, וכל השאר הרעים. שאנחנו אוהבים, וכל השאר שונאים אותנו. שאנחנו רודפי שלום וצדק, וכולם רודפים אותנו. סיפורים על גבי סיפורים, כולם עם אותו המוטיב. איך אפשר לעמוד בשטיפת המוח הזאת? אני לא מאשים אף אחד שנפל בפח שלה.
המיתולוגיה המחורבנת הזאת עשתה כל כך הרבה נזק. כל כך הרבה מתו בגללה. אלפים. בטח עשרות אלפים. והכל בשם "העם".
איזה דבר טיפשי זה,"עם". בני אדם, נולדים מטר אחד מהשני, נראים אותו דבר, רוצים את אותו הדבר, ומתים בגלל בדיוק אותו הדבר. מתים כי יש עם אחר פה ליד. עם שאותו מלמדים את אותו הדבר רק הפוך. כוסראבאק.

"שיספקו חשמל ומים ויפסיקו לנופף עם הסמרטוט הזה", כתבו לא מזמן באיזה שיר.

כמה חרא אפשר להאכיל אנשים בשם "העם"?
כמה חרא אפשר לעשות בשם "העם"?
כמה חרא אפשר להצדיק בשם" העם"?

פעם חשבתי שיהיה בסדר.
אני חי ככה, לפי רוב. "יהיה בסדר". יש כאלה ששונאים את זה. אומרים שצריך לעשות. אני לא מאמין בזה.
אבל אני כבר לא חושב שיהיה בסדר. לא בקרוב לפחות.
יהיה הרבה יותר גרוע.

לכו מפה. מי שיכול, שילך לחיות במקום אחר. לא בגלל מלחמות. לא בגלל "המצב". אלא בגלל החבר שלכם. השכן שלכם. הדוד שלכם. כל אלה שצמאים לדם של אנשים אחרים בשם העם. כי הרגע הזה יגיע, גם אם אתם לא מאמינים. הרגע שיהיה בו בסדר. שלא יהיה "המצב". זה יגיע, אני בטוח.
אבל אז, החבר, השכן, הדוד, עדיין יהיו צמאים. והם ימצאו, תהיו בטוחים. הם ימצאו את הדם שהם צריכים.
הדם שלכם.
לכו מפה, ותשאירו אותם למות עם עצמם.

דברים שעושים כשכואב הגב (חוץ מללכת לרופא)

נכנסתי לחנות הראשונה שראיתי ברחוב הרצל. היתה שם מישהי מטופחת, בת 50 בערך. אולי אפילו מטופחת מדי.
"שלום, באתי לקנות מזרון. או מזרן. לא יודע איך אומרים."
היא חייכה. "או, הגעת למקום הנכון."
חייכתי בחזרה.
"על איזה מזרון חשבת?" (אני כותב מעכשיו מזרון כי ככה החלטתי)
לא כל כך הבנתי את השאלה. "לא יודע. נוח. מה עוד יש?"
"אתה צריך להחליט איזה. קפיצים, ספוג, לאטקס, ויסקו. יש המון סוגים."
"אני לא יודע מה כל זה אומר. אני צריך רק נוח."
"אוקיי, בוא. נסה את זה", והצביעה על מזרון שנראה כמו כל שאר המזרונים אבל אני מניח שהיה בו משהו מיוחד. נשכבתי.
"נו, איך?"
עצמתי עניים. היה בסדר. אבל גם על המזרון בן ה-5 שלי שקניתי ב-500 שקל כולל משלוח די בסדר.
היא התחילה להפציץ אותי בנתונים טכניים שאני זוכר רק חלקית. "יש לו שכבת ויסקו שפיתחו בנאס"א, את הקפיצים המפעל מקבל במיוחד מארצות הברית, ויש ג'ל שזוכר את מבנה הגוף שלך תוך שבוע."
התרשמתי. והסתקרנתי. "מה זה אומר, שאני חייב לישון עליו רק בתנוחה אחת כדי שהוא באמת יצליח לזכור?"
היא לא אהבה את השאלה. "לא לא, אתה יכול לישון עליו איך שתרצה. הוא זוכר."
"טוב. וואלה. נוח." אמרתי, בחוסר ברירה.
היא מחייכת. "אמרתי לך שבאת למקום הנכון."
הנהנתי, בחוסר ברירה. "כנראה שכן."
"לא סתם הצעתי לך אותו. זה המזרון הכי טוב שלנו." הרגשתי שינוי בטון שלה. היא הריחה טרף קל.
"ואני לא אוהבת לערבב את החיים האישיים שלי, אבל גם הבן שלי קנה אותו לא מזמן. מאוד מרוצה."

פה חשדתי.

הייתי בטוח שהטריק הזה עבר מן העולם, כשהשריד האחרון ממנו הוא כל מיני סצינות עם סוחרי מכוניות מלוקקים בסרטים אמריקאים. לא האמנתי שהיא באמת השתמשה בזה. החלטתי שאני מנסה מזרון אחר ומעמיד פנים שהוא אפילו יותר נוח לי, כדי לראות אם היא תמציא לעצמה גם בת, שבמקרה קנתה גם את המזרון הזה. "אני יכול לנסות את זה שכאן?", הצבעתי.
"בטח", אמרה, והוסיפה "גם הוא מאוד פופולרי אצלנו."
נשכבתי, ועצמתי שוב עיניים.
"וגם צעירים מאוד אוהבים אותו." חלש. היא כנראה בזבזה את התותחים הכבדים שלה על המזרון הראשון.
למרות שהיה משהו מתוחכם בניסיון הזה. היא כאילו זיהתה אצלי את הרצון לחזור להיות (יותר) צעיר ושיחקה על זה.
"כן, הוא נחמד. אבל הראשון יותר, נראה לי. אי אפשר באמת לדעת."
הרגשתי שאני מתחיל להימאס עליה והיא באמת ניסתה להתקדם - "בוא, אני אתן לך מחיר טוב עליו." והתיישבה מאחורי שולחן הקבלה.
התיישבתי מולה, אבל הודעתי שאני בטוח לא קונה עכשיו כי אני רוצה להסתובב בעוד מקומות כדי שיהיה לי קצת יותר מושג.
"בשביל מה לך להסתובב?? חם בחוץ. יש לך זמן לזה?"
פחחח, היא לא מכירה אותי. "זמן יש לי. בשפע. אבל החום זאת באמת נקודה טובה."
היא לחצה חזק. "שתדע לך, אנחנו הכי טובים. אנחנו מתעסקים במזרונים כבר 40 שנה. ואצלנו יש את הדברים הכי איכותיים."
נאנחתי. ויש מצב שגם גילגלתי עיניים, לא רצונית. "כולם אומרים את זה על עצמם, לא? את לא בדיוק אובייקטיבית."
היא המשיכה - "ושתדע לך, אצל כל האחרים מרכיבים את המזרונים שמה, אתה יודע... ערבים..."
לא האמנתי שהיא אמרה את זה.
"אצלנו מרכיבים את זה פה, בכפר סבא."
לא רציתי להיכנס לזה שבטח כל העובדים שמרכיבים להם בכפר סבא גרים בטייבה או כפר קאסם. וגם לנזוף בה קצת, לא אידיאולוגית, אלא על טעות טיפשית של אשת מכירות במרכז תל אביב, מעוז הסמולנים.
ובכלל, מיציתי את השיחה איתה.
סיכמתי. "תיראי, לא איכפת לי מי הרכיב, ומה הוא הרכיב. אמרתי לך, אני רוצה נוח."
היא ניסתה להתחיל להגיד משהו, אבל הקדמתי אותה וקמתי מהכסא.
"תודה רבה. אולי אחזור יותר מאוחר."
יצאתי מהחנות, כשברור לי שאני לא אחזור לשם לעולם.

אינרציה

אני אוהב להיות רגוע.
אני לא אוהב לחץ.
אני אוהב שיש לי זמן לחשוב.
אני אוהב שיש לי זמן לבצע את הדברים שאני חושב עליהם.
אני לא אוהב שאומרים לי מה לעשות. בעצם לא - אני לא אוהב שאומרים לי איך לעשות.
ואני לא אוהב שגורמים לי לעשות משהו מבלי שאני אשים לב.

עשיתי 1+1 מכל הדברים האלה והתשובה היתה חד משמעית.

התפטרתי.


בקיצור - כי נמאס לי מהמירוץ הבילתי נגמר אחרי כלום. נמאס לי לשאוף להגיע לדברים שאין לי עניין בהם. נמאס לי לצרוך את כל מה שזורקים לי מול הפנים רק כי אני יכול. נמאס לי להיות עבד. לפחות לבינתיים.

היו כמה קשים ששברו את גב הגמל, שהחזיק מעמד כמעט שנתיים:

אחד התחביבים היחסית חדשים שלי (שגם אותו, כמו כל התחביבים שלי, אני הופך אט אט לאובססיה) הוא להאזין לפודקאסטים. לא אגיד לאיזה כי אהפוך למושא ללעג גדול יותר ממה שאני כרגע.
באחד מהם, המנחה דיבר על כסף, ועל העובדה שהוא עשיר ושהוא לא שם לב לזה בכלל. ועל העובדה שהוא כן הרגיש הבדל בחיים שלו בגלל כסף ברגע שהוא הפסיק לדאוג לדברים בסיסיים - גג מעל הראש, ואוכל.
כל השאר - מותרות שמתרגלים לקיום או לאי הקיום שלהם או לדרך הקיום שלהם.
לדוגמא - אתה יכול לנהוג בסובארו, ואתה יכול לנהוג במרצדס. בגדול, לאורך זמן החוויה תהיה זהה בשניהם (אורך הזמן כאורך האגו שלך או כאי אורך איבר המין שלך). נכון, בהתחלה זה ירגיש שונה, אבל כשתתרגל לשניהם זה בסופו של דבר יהיה כלי תחבורה שמבצע את המשימה בצורה זהה בשני המקרים.
או לדוגמא בית - אתה יכול לגור בדירת פאר או בבית חלומותיך או בבית שתבנה בעצמך וכו'. או שאתה יכול לגור בדירה שמספקת את הצרכים שלך. בשני המקרים, התוצאה, שוב - לאורך זמן, תהיה זהה. אתה תתרגל וזה יהיה הבית שלך.
אז למה להשקיע כסף בדברים האלה, מעבר למה שצריך?
ויותר חשוב - למה להשקיע את כל הזמן הפנוי שלך בצבירת הכסף הזה?
ואולי הכי חשוב - האם תפסיק לנסות לרדוף אחרי כסף גם אחרי שתשיג אותם? או שיהיה משהו נוסף שבגללו תהיה חייב עוד כסף?

אני לא יודע לענות על השאלות האלה לגבי עצמי. אבל אני יודע שאני יכול להסתדר מעולה גם עם חצי מהמשכורת הנוכחית שלי. ונכון, יכול להיות שבעתיד, כשיהיו לי יותר מחוייביות, זה יהיה שונה. יכול להיות.

אירוע אחר ששינה אצלי משהו הוא מרתון תל אביב.

בערך מ-2007, אני משתתף במירוצים האלה. קונה ערכה, מקבל חולצה עם פרסומות, ורץ. לאן? לא יודע. הביתה בסוף. אבל רץ.
גם השנה, הלכתי לאסוף את הערכה למרתון. אמרו להגיע לכיכר רבין. לא אמרו שכיכר רבין תהפוך לקניון.
נכנסתי לקניון המאולתר ועקבתי אחרי השלטים שמובילים לקבלת הערכה. אחרי כמה דקות שיטוט הבנתי שאני הולך במבוך של חנויות מאולתרות, בלי שום ערכה באופק. הולך והולך, ליד דוכן של Nature Valley, סאמסונג או אדידס. הולך והולך, עד שמגיע ומקבל ערכה. אבל מה, בתוך הערכה אין את החולצה המובטחת. בשביל החולצה הייתי צריך לעקוב אחרי עוד שלטים, שהובילו אותי בתוך עוד מבוך של עוד חניות. עוד ועוד ועוד ועוד.
זה עיצבן אותי. והגעיל אותי. וגרם לי למכור את הערכה יום למחרת, למרבה במחיר.
(אף מילה על הברך הדפוקה שמונעת ממני לרוץ, כמובן)

קניון מאולתר בכיכר רבין.

וזה גם גרם לי לחשוב על איזה עוד דברים אני צורך רק בגלל הסביבה שלי, מבלי שבאמת אצטרך אותם.

אבל כל אלה (ועוד) הם רק הפילוסופיה בשקל שלי, ואין סיכוי שהייתי באמת משנה בגללה משהו. כי ברור לי שיכול להיות שכל הדברים שכתבתי עכשיו (ועוד) הם סתם אידילייה פנטזיונרית ולא מציאותית.

הסיבה האמיתית לשינוי היא היא.

כי מאז שהיא קיימת בעולם שלי, יש מישהו ששואל "מה שלומך?" לא מתוך נימוס אלא באמת מתוך רצון לדעת מה שלומי. וכשאני אומר בקול כמעט בכל יום ששלומי לא משהו, זה מתחיל לחלחל חזרה אלי. ושלומי לא משהו כבר תקופה לא קצרה, כי אין לי זמן לעצמי ולתחביבים שאני אוהב לחבב בצורה אובססיבית, אבל המשכתי לנוע מכוח האינרציה כי אף אחד לא עצר אותי.
היא עצרה אותי. בלי כוונה אפילו.

אני לא יודע מה אני הולך לעשות. בחודש הראשון יעסיק אותי פלייאוף ה-NBA (שיוווווו, איזה כיף יהיה לקום לפנות בוקר ואז לחזור לישון). בחודש שאחר כך יעסיק אותי המונדיאל. אולי גם אמצא עוד תחביב לחבב.
וכשיהיה כבר קיץ, אגבש דעה עם ראש ושמיים צלולים.