הרהורים

סבא שלי.
לא יודע בן כמה הוא. אני לא בטוח שיש מישהו שיודע.
שריד מתקופה אחרת. כל כך לא מחובר, וכל כך לא מודע. וטוב לו. הוא מבסוט.
לפעמים נדמה לי שהוא סוג של מכונת מצבים. יש לו שאלות קבועות, סיפורים קבועים, מנהגים קבועים. תמיד כשאני פוגש אותו הוא יושר מברך "בחתונה שלך". תמיד כשאני מתקשר הוא שואל "גם אצלכם חם?". תמיד יש לו סיפור אחד שהוא זוכר ממה שקרה לו בתקופה האחרונה, והוא מספר את הסיפור לכל אחד שהוא פוגש, עד שהסיפור מתחלף בסיפור חדש שקרה לו ואז הוא מתחיל שוב לספר.
לא יודע לקרוא. מספרים כן, אבל אותיות לא. היום שמנו לו מדבקה על הפלאפון שלו, עם המספר שלו. כי הוא לא זוכר אז למקרה שמישהו ישאל. עשינו ניסיון, ונתנו לו להתקשר לעצמו לפי המדבקה. לא הצליח. כאילו, הצליח, אבל בניסיון הרביעי.
לפעמים אני מצליח להוציא ממנו סיפור מהעבר, מעיראק. היום הוא סיפר איך הם היו קונים מהערבים כבש, ומחלקים אותו בין כל המשפחה, ואת מה שנשאר היו מכסים במלח כדי לשמור. ואיך המאפיונר של הכפר בא לבקש פרוטקשן מאבא שלו (סבא של אמא שלי), אבל סבא של אבא שלי (שהיה גם באותו כפר) בא עם קרש כדי להגן עליו. ואיך בחורף הם לא יצאו בכלל מהבית כי השלג חסם הכל. ועוד כל מיני היסטוריות שיעלמו ביחד איתו.
הוא בנקודה מיוחדת. אף אחד לא תלוי בו. אף אחד לא מצפה ממנו לכלום. אם הוא יעלם, והוא יעלם, כל מי שמכיר אותו ימשיך לחיות כרגיל. כל שמונת ילדיו נשואים עם משפחות. בהתחלה יהיה עצוב אבל הם יתרגלו. והכל יהיה כרגיל. זה קטע. חופש כזה. עושה מה שבא לו.

[מצטער על הפסקה הבאה. אבל אני משאיר אותה פה.]
הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם הוא שאחד מההורים שלי ימות. כי אני לא יודע מה השני יעשה. הם תלויים אחד בשני. בשביל כל אחד מהם, השני הוא הכל. בדיוק הפוך מסבא. אין לי מושג מה יעשה מי מהם שישאר. יהיה לבד בבית? זה לא הגיוני לי. אבל זה יקרה. ואני מפחד. כי אני אישית אסתדר. מתרגלים. אבל מי מהם שישאר לא יתרגל. זה יהיה גם הסוף שלו. למזלי יש כנראה עוד קצת זמן עד אז.

בא לי וויסקי כרגע. אבל אין כי אני אצל ההורים.
כתבתי את השורה הזאת והלכתי לחפש בכל זאת. מצאתי בירה. מכבי. גם טוב.

קניתי לאמא שלי מתנה לחג. כל מיני סכינים משוכללים כאלה, כדי שהיא תחתוך דברים במטבח יותר בקלות, כי היא עדיין משתמשת בסכינים שקיבלה בחתונה שלה בערך. אבל ברגע האמת לא היה לי כח לטקס של לתת מתנה. היא היתה מתרגשת ואין לי סבלנות לזה. בסך הכל סכינים. אז נתתי לה ואמרתי שקיבלתי מתנה לחג מהעבודה ואין לי מה לעשות בזה, אז הנה, קחי. התלהבה, בלי הטקס. בדיוק כמו שרציתי. "תודה". זהו, מספיק לי.

משהו קרה לי. אולי זה הגיל, אבל פתאום התחלתי לחשוב על דברים שפעם לא עברו לי בכלל בראש. דברים כמו פנסיה. דברים של מבוגרים. פתאום התחלתי לנסות לחסוך כסף. לא יודע למה בדיוק, אבל מנסה. אף פעם לא ניסיתי. ת'אמת, זה פחות כיף מלא לנסות. אבל כנראה צריך.

אני טס עוד כמה ימים. שוב. לשבועיים וחצי. פעם שלישית השנה. סיפרתי להם, להורים שלי. הם לא כל כך מבינים את הקטע הזה. אמא שלי אף פעם לא היתה בחו"ל. רגע, בעצם אפילו באילת היא לא היתה. ויש לה יחסית הרבה זמן פנוי. אבל לא היתה. אבא שלי היה קצת, אבל רק כשהיה חייב. וזה משהו שמנחה אותי. הם בערך רק עובדים. לא מתרכזים בכיף שלהם, ולא שמים לב לזה אפילו. יש להם שיגרה, והם חיים אותה. עד שיגמרו החיים. ואני לא מוכן שהחיים שלי יהיו ככה. אני רוצה יותר. כל כך קל להעביר סתם יום. ואז עוד יום, ועוד יום, ועוד שנה.


קראתי עכשיו את מה שכתוב פה. שתדעו, אני בסדר. זה סתם לילה עם קצת יותר מדי זמן לחשוב. מחר הכל ייעלם. עוד כמה ימים יהיה קצת חופש. 17 יום בלי שיגרה. יאללה.

שיחות שנמאס לי לקיים 3, או: נמאס לי מבני אדם

זר: "מה זה, קורקינט חשמלי?"
אני: "כן. "
זר: "כמה הוא סוגר? "
אני: "סוגר..? "
זר: "לכמה הוא מגיע? "
אני: "20 קמ"ש. "
זר: "כמה הוא מחזיק? "
אני: "מחזיק..?"
זר: "כמה זמן אפשר לנסוע עליו?"
אני: "20 ק"מ."
זר: "ומה, הוא נטען בחשמל בבית?"
אני: "כן... "
זר: "פששש. כמה עולה דבר כזה?"
אני: "יותר מדי."
זר: "כן, הא? אז כמה?"
אני: "7-8."
זר: "מגניב אחי."
אני: "כן אחי."
זר: "אפשר סיבוב?"
אני: "לא."
זר: "למה אחי?"
אני: "כי זה יקר ואני לא מכיר אותך." 


זר: "סליחה, הרכבת הזאת עוצרת בבנימינה, נכון?"
אני: "לא."
זר: "איזה איפה היא עוצרת?"
אני: "בתל אביב."
זר: "רק בתל אביב???"
אני: "כן."
זר: "כוסססרבראבאקק."

אני:  :-) 

היא: "בוקר טוב."
אני: "בוקר טוב."


הוא: "זה מוזיקה, מה שאתה שומע?"
אני: "כן."
הוא: "גם אני יכול לעשות את הקולות האלה."
אני: "אז לך תעשה."
הוא, בדרך החוצה: "קולולולולו קולולו קולולו."

אני: "תקשיבי, נראה לי שזה לא ילך."
היא: "מסכימה איתך."  <--- שקר


אני: "אני יוצא לריצה."
הוא: "אתה רץ?"
אני: "כן, כל הזמן."
הוא: "אז איך אתה שמן?"
אני: "...זאת כרס בירה."
הוא: "כן, הא?"
אני: "טוב, יש בה גם קצת אוכל."


נודניק: "כמה אתה משלם על הדירה?"
אני: "4000."
נודניק: "זה לא יקר?"
אני: "יקר." 
נודניק: "למה אתה לא עובר לגבעתיים?"
אני: "למה אתה לא עובר לגבעתיים?" (רציתי להגיד - "למה אתה לא עובר למקום רחוק מאוד ממני?")


היא: "אז מה אתה עושה בחיים?"
אני: "אני בלה בלה בלה בלה בלה בלה."
היא: "יפה. מעניין."
אני: "ואת?"
היא: "אני בלה בלה בלה בלה בלה בלה."
אני: "יפה. מעניין."    <--- שקר


קופאית: "יש לך כרטיס you?"
אני: "לא." 
קופאית: "רוצה לעשות?"
אני: "לא."  
קופאית: "למה?"
אני: "לא."


אני: "אפשר הפוך קטן?"
מוכרת: "רוצה עם זה גם מאפה ב-19?"
אני: "לא."


אני: "אפשר אייס קפה קטן?"
מוכרת: "רוצה להגדיל לבינוני בתוספת 2 שקל?"
אני: "לא."


אני: "אפשר משאושה לקחת?" 
מוכרת: "רוצה עם זה ביצה?"
אני: "לא."


'שיחות שנמאס לי לקיים' משנות ה-90:
אני: "אפשר מק רויאל?"
מוכרת: "רוצה להגדיל בשקל תשעים?"
אני: "לא."

חם לי

• הלכתי להסתפר.
  כאילו כרגיל. רק שהפעם החלפתי ספר.
  לא אמור להיות סיפור גדול, בהתחשב באין שיער שיש לי. אבל כן סיפור גדול, בהתחשב בכך שאף פעם לא החלפתי ספר.
  כבר 9 (!!!) שנים שאני מתאם את ההגעות שלי לטבריה עם הצורך להסתפר. בחורף מדי פעם, בקיץ יותר. חם לי.
  אז נכנסתי לספר השני בחיים שלי, מתחת לבית. שישי בבוקר, איך שהוא פתח.
  כבר  היה מישהו בפנים. דיברו על דירות ועל בעלי דירות. שיחה קבועה בתל אביב.
  ראה שנכנסתי. זיהה שאני בשר טרי.
  "פעם ראשונה פה? קח, יש פה עיתון. 7-8 דקות אני איתך."
  הסתכלתי מסביב. מוזר. הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שאין טלוויזיה עם ערוץ 24.
  הייתי בטוח שיש כזה בכל המספרות. אבל אצלו לא.
  טלפון צילצל. "הלו? כן, פתוח. אני עד שלוש פה. לא, עדיף שלא תביא כלב." איפשהו בתל אביב מסתתר גם ספר כלבים בטח.
  אחרי 7-8 דקות הוא היה איתי.
  "מה לעשות?", שאל. עשיתי עם הכתפיים. מה, הוא צוחק עלי?
  "טוב, מתי פעם אחרונה הסתפרת?" שאל לפני שהספקתי לצחוק בעצמי.
  "חודש". תדירות גבוהה. אנחנו באוגוסט וחם (מוטיב חוזר בחיים שלי, החום).
  הוא הנהן. כאילו חישב בראש כמה השיער צומח בחודש, ולפי זה הבין מה לעשות.
  בזמן שקיצץ, התעניין בי. "אתה עירקי?"
  "כורדי", עניתי, בגאווה מזויפת.
  "כורדי?? אז איך הגעת לפה? אין כורדים בתל אביב." הא?
  "אין??"
  "אין. אתה מכיר פה כורדים?" שאלה טובה.
  "לא יודע. אף פעם לא התעניינתי."
  "אני אומר לך אין. גם אין פרסים. אני פרסי, ואני אומר לך גם פרסים אין."
  "לא יודע. אבל זה הגיוני, שמו אותנו רחוק מתל אביב. רק החזקים שרדו את הדרך." שיחקתי אותה אמנון לוי.
  נכנסה מישהי עם מישהו. לקוחות קבועים. אמרה לו "רוצה לעשות לי פן?"
  הוא צחק. "פחחח, נראה לך שאני אעמוד חצי שעה כמו טמבל בשביל 50-60 שקל?? בואי אני אתן לך 50 שקל ותעזבי אותי בשקט."
  ברגע הזה ידעתי שעשיתי בחירה נכונה.
  
  
• וכן, החום הזה. נמאס לי ממנו.
  חם לי הרבה יותר מרוב האנשים, את זה אני יודע ממזמן.
  קראתי שהמוח הוא יוצר החום המרכזי בגוף. ככה אני גם מנחם את עצמי. חם לי יותר מכולם כי המוח שלי גדול יותר משל כולם.
  אבל באמת נמאס לי. שיגיע כבר הכפור, החושך, והרצון לחיות גם כשהמזגן לא דלוק.
  
  
• משפטים שנזכרתי שאמרה לי פעם:
  - "יש לך לב של דביל עם מוח של אינטיליגנט."
  - "לא יעזור לך, אתה בנאדם טוב למרות שאתה חרא."
  - "יש לך תובנות טובות למרות שאתה אידיוט."
  
  
• תוך כדי עוד דייט כושל, הכושלת ניסתה לחנך אותי. "מה, אתה לא משחק בקנדי קראש???"
  עד אותו רגע לא ידעתי מה זה. עכשיו אני יודע, והחיים שלי פחות טובים.
  הבת זונה, לקחה לי כבר איזה כמה שעות מהחיים, ואני רק בשלב 30.
  
  
• רציתי לכתוב עוד, אבל אני עייף.
  החום מעייף.
  ביי.

רבע דרך

• אני בן 30.
  לא יודע מה לעשות עם זה.
  אני אמור להמשיך כרגיל? מותר לי להמשיך לעשות את כל מה שעשיתי עד עכשיו?
  אני אמור לסכם? להתחרט? לשנות משהו?
  איך ממשיכים מפה? אני לא מרגיש שונה. אני אמור להרגיש שונה?
  30 זה מלא. אני זוכר רק איזה 10. כל השאר מעומעם עד כדי לא קיים. שנים שלמות שעברו ומסתכמות בזיכרון של כמה תמונות אצלי בראש.
  הייתי צריך לצלם יותר.
  
  
• ישבנו בקפה ברנש. במרפסת בבית ממול, בצידו השני של הכביש, קומה שניה, היה זקן. יושב שם הזקן במרפסת ולא זז, עם הצד לכיוון שלנו. בוהה במה שמלפניו. אפילו לא בוהה החוצה, כמו שאני לפעמים עושה.
  ככה 10 דקות. אני הזמנתי אגז בנדיקט. היא סלט. חצי שעה עברה. לא היה משהו, האגז בנדיקט. הסלט היה סלט. הוא עדיין יושב. לא זז, לא מדבר. שתיתי את הקפה. היא מים מהברז. והוא יושב לו, הזקן. לבדו. לפחות שיעשה משהו. יקרא ספר. עיתון. משהו. אז אמרתי שאני לא רוצה להיות כמוהו, לשבת ככה לבד כשאני זקן. מעדיף שזה ייגמר בשלב שלפני כן. למרות שבעצם ישבתי ככה במשך שנה מהחיים שלי, דווקא לא מזמן. בעיקר בים אומנם, אבל גם אני ישבתי. אבל זה נראה כאילו הוא עשה את זה מחוסר ברירה. או מחוסר הכרה. יכול להיות שהוא בכלל מת שם, בישיבה, ולאף אחד לא איכפת. עד שלשכנים יהיה לא נעים מהריח.
  הזמנו חשבון. לא זוכר כמה. "תודה", אמרנו בדרך החוצה למלצרית, כמו שעושים. הלכנו על המדרכה ממולו, כשלאט לאט הזווית שבה אנחנו רואים אותו השתנתה. ככה היה אפשר לראות קצת מהבית, דרך המרפסת. נראה דווקא יפה. רטרו, וינטג', ניו אייג', של פעם. המשכנו ללכת.
  כשהזווית ביננו היתה כבר ממש חדה, אפשר היה לראות שמולו היתה פשוט טלוויזיה.
  הרגשתי טמבל.
  
  

• אני בן 30.
  קניתי לי צעצוע. קורקינט. בגיל 40, לפי הקלישאות, קונים אוטו אדום גג נפתח כדי להתגבר על המשבר. לא מצאתי בגוגל מה קונים בגיל 30, אז קניתי לעצמי את כלי הרכב הכי יקר שאני יכול להרשות לעצמי. ובאמת, כשאני עליו אני מרגיש יותר צעיר. והוא נוסע די מהר, אז אני רק מקווה שבגללו אני גם לא אמות צעיר.

• הבנתי לא מזמן שאני מנקה את השולחן בעבודה רק כנשפך לי בטעות קפה.
  לא הבנתי למה אני עדיין קונה דיסקים, כי כבר אין לי שום דרך לנגן אותם.
  הבנתי שאני בטח מופיע בהמון תמונות ברחבי העולם שאנשים צילמו כשאני רק במקרה עברתי ברקע. וזה נכון לכל אחד.
  לא הבנתי למה לעזאזל אני לא מריח לפעמים את החלב כשהוא בטוח לא מקולקל, כדי שיהיה לי למה להשוות כשאני חושב שהוא מקולקל.
  הבנתי שאני כל היום רודף אחרי מטענים. לטלפון, לטאבלט, לאייפוד, לקורקינט. עובר ממטען למטען, וככה עובר לי היום.
  
  
• אני בן 30.
  עדיין מנסה להבין מה לעשות עם זה.
  די מרוצה מאיפה שאני נמצא. עשיתי כמעט כל מה שרציתי לעשות, חוץ מיחסי מין עם נשים מסויימות. כמעט בלי מאמץ, ת'אמת. גורם לי לחשוב איפה הייתי אם כן הייתי מתאמץ. רק קצת. אבל ככה אני, לא מתאמץ.
  "אתה בכלל לא שאפתן", היא קבעה. לא הבינה שאין לי שום שאיפה להיות שאפתן. טוב לי ככה.
  
  
• קראו לי לשחק כדורגל. לא שיחקתי שנתיים וחצי במציאות. בדימיון אני משחק כדורגל די הרבה. וגם באקס-בוקס. אבל במציאות כבר לא יוצא.
  שיחקנו במגרש בבית ספר. מרכז תל אביב, אמור להיות אופטימי. על הקיר בבית ספר היה ציור אחד, של ילדה, נחמדה כנראה, עם מסיכת אב"כ. וזהו, זה הציור היחיד. אי אפשר לפספס אותו. וזה נראה לי כל כך דפוק, כאילו, למה לחנך את הילדים מגיל כל כך צעיר לפחד. הם ילדים, תנו להם כיף. הרי כשגדלים מפסיק הכיף, אז למה לגרום להם לפחד?? ועוד ממשהו שלא צריך לפחד ממנו.
  ססעממק. זה עיצבן אותי.
  בא לי ללכת לשם עם טיפקס.

• אני בן 30.
  30 שנים, זאת אומרת. בערך חצי מהתקופה אני מחפש את המישהי (במשך חלק גדול מהתקופה אף מישהי לא רצתה שאני אמצא אותה, אבל זה סיפור אחר).
  המישהי הזאת פלונית אלמונית, רוב הזמן. לפעמים יש אשליה ואני מצליח להדביק לה שם ופרצוף, והיא לרגע כבר לא פלונית אלמונית. אבל זה די מהר מתפוגג. וחוזר חלילה.
  השבוע גם היא התפוגגה. על הפעם הקודמת שהיא הלכה סיפרתי. על הפעם היא ביקשה שאני לא אכתוב. אז אסתפק בתמונה, ההוכחה היחידה לקיום שלה. אף אחד שאני מכיר לא ראה אותה, כמו ברוס וויליס ב"חוש השישי". אז אם אתם רואים רק יד אחת בתמונה הזאת, יש סיכוי שהיא לא קיימת ודימיינתי את הכל.
  
  

אני פה מימין, למי שתהה.

השאירה אחריה

יש לה קטע עם חיבוקים. אוהבת אותם רישמיים וארוכים. בפעם הקודמת עמדנו ככה, ליד הדלת, כשנכנסה. משום מה אוהבת להתחבק כשהיא נכנסת, אז אני צריך לבוא אליה. טקס כזה. אחרי 20 שניות פלטתי "מיציתי את החיבוק הזה", 19 שניות אחרי שהרגשתי ככה באמת. היא הרפתה.

לפני שהגיעה הפעם, שלחה וואטסאפ:
- "הגעתי לפשרה איתך. במקום לבוא לחבק אותי כשאני נכנסת, אתה תעמוד במקום בזרועות פתוחות ואני אבוא אליך."
- "יותר טוב, אבל לא מספיק טוב. אולי אני אשאר על הספה ואת תבואי לספה?"
- "אחר כך. קודם כל תקום לכבודי."
- "למה אני לא יכול לשבת לכבודך??"
- "כי זה לא יהיה לכבודי, דביל."
- "מזתומרת, אני אהפוך את זה לכבודך. אני יכול לשבת לכבוד כל מיני דברים."
- "אז אפשר שלפחות תשכב ואז כשאני אגיע תשנה תנוחה למצב יותר קימפולי***?"
*** הערה - היא תמיד משתמשת בפועל "לקמפל" במקום "להתכרבל". לא יודע למה ולא רוצה לדעת.
- "סבבה. בדיוק קימפלתי ת'אמת."

אז היא באה.
.
"איזה פסטה את אוהבת?", שאלתי עם תקווה שאני אדע להכין את התשובה.
"עגבניות", ענתה. הוקל לי.
הכנתי צ'יק צ'ק. בטעות שמתי הכל בצלחת אחת. אני רגיל מדי להכין אוכל רק לעצמי.
"רוצה שאני אבוא גם שישי שבת?", שאלה כשאלה רטורית.
"כן", עניתי, "אבל יש לי איזה מפגש עם החברים בשבת בצהריים. אני חייב ללכת לשם. בסדר, אקפיץ אותך הביתה על הדרך". זה הקפיץ לה פיוז.
"אתה לא לוקח אותי ברצינות", אמרה/חשבה.
ניסיתי להסביר שאין לי כוח לרישמיות שכרוכה בלהביא אותה לאירוע לא רישמי שכזה. שונא הכרויות ושתיקות מביכות.
היא לא קיבלה את זה. "נראה לי שזהו, נגמר," סיכמה. "אבל אני אשאר פה עכשיו כי כבר אין לי אוטובוס הביתה."
באמת נשארה. קצת מוזר היה. התחלנו לדבר כאילו הכל נגמר. הסקנו מסקנות לעתיד. כמעט נפרדנו לשלום כשהלכתי לישון מוקדם (כי הייתי צריך להתעורר ב-4 בבוקר. אני עדיין בתקופה הקשה עד סוף פלייאוף ה-NBA). היא נשארה בסלון.
כשהתעוררתי, היתה לידי. ניסיתי למקסם לה את זמן השינה, אז הערתי אותה קצת לפני שיצאתי. "מה השעה?", שאלה. "7 ורבע". מוקדם.

שרכתי נעליים עם הראש ברצפה כששמעתי את הדלת נסגרת. הבנתי מיד.
יצאתי לחלון. ראיתי אותה מתרחקת.
לא ראיתי אותה מאז.

השאירה אחריה ערימת דפים של הבית ספר ששכחה על הספה, ואותי.