זיכרון ושואה

אני לא יכול לעמוד בצפירה כשאני סתם לבד בבית. זה מרגיש לי טיפשי. אני תמיד יוצא החוצה כדי לעמוד ביחד עם עוד אנשים, או לפחות מסתכל מהחלון. אני פשוט מרגיש מזויף לעמוד ככה לבד בבית, כאילו שאני עושה הצגה בשביל עצמי.

"אבל זאת ההזדמנות שלך להתייחד. דקה שאתה לא עושה בה כלום חוץ מלחשוב על זה."

יש שני הסברים אפשריים:
יכול להיות שאני כבר מאולחש לחלוטין. אני לא מצליח להרגיש כלום בשני ימי הזיכרון. אולי כי האבל הוא כללי ולא אישי שלי (למזלי), אבל בסופו של דבר (וזה מוטיב חוזר אצלי בכלל), לא איכפת לי.
או, יכול להיות שהאנטי האוטומטי שלי כשאני צריך לעשות משהו רק כי כולם עושים, נכנס לפעולה. אותו אנטי שגורם לי לא לראות ערוץ 2 ולא לשמוע רדיו, כדי שבטעות אני לא ארצה להיות חלק ממשהו שהרוב חווים.

ביום השואה, הצפירה העירה אותי. לקח לי כמה שניות להבין למה התעוררתי, ועוד כמה שניות כדי להחליט מה לעשות. ידעתי מה אני "צריך" לעשות - לקום לעמוד ליד המיטה. אבל לא כל כך הבנתי למה. זה לא ישנה לאף אחד, וזה לא באמת ישנה כלום אצלי, כי אני לא מרגיש שאני צריך את הדקה הזאת כדי להבין. או כדי לזכור.
בבוקר יום הזיכרון הייתי כבר ער. יצאתי החוצה לרחוב. בדיוק הגיע קו 10 לתחנה שמחוץ לבית שלי, והנהג עצר וביקש מכולם לעמוד. חוץ מזה הרחוב היה די ריק, היו רק שתי בנות בערך 10 מטרים מהאוטובוס.
כולם עמדו.
אחרי 2 הדקות, הנהג התיישב והתחיל לנסוע. פתאום שמעתי צעקות. "רגע, נהג!! רגע!!!", וראיתי את שתי הבנות רצות אל האוטובוס. הוא לא שמע.
לי ברור שאם הייתי צריך לעלות על האוטובוס והוא היה 10 מטרים ממני, הייתי סוגר את המרחק בתחילת הצפירה כדי לא לפספס אותו. אבל אני לא בטוח מה נכון במקרה הזה.

נראה לי שאני דווקא כן יכול להתרגש, אבל זה כנראה צריך להיות ספונטני, כשאני חווה משהו, ולא כשאומרים לי "תהיה עצוב עכשיו!". זה יכול לקרות אם אני אשמע סיפור, או אראה סרט שיעשו לי משהו. כמו "הדירה".
ראיתי אותו במקרה, בערוץ 8. על בחור שהלך לפנות את הדירה של סבתא שלו, אחרי שהיא נפטרה, ומגלה תמונות ומכתבים שמקשרים אותה ואת סבא שלו ל-ליאופולד פון מילדנשטיין, קצין SS, קודמו של אייכמן בתפקיד האחראי על היהודים באס דה. התמונות והמכתבים מעוררים את סקרנתו, והוא מתחיל לחקור, תחילה את המשפחה שלו, דרך מומחים לתקופה ועד שהוא מגיע לבת של פון מילדנשטיין בגרמניה, כשכל הדרך הוא מגלה פרטים חדשים על המשפחה שלו ועל בני אדם בכלל.
תחפשו את זה. זה טוב.

מה אני עושה פה?

בבוקר אחרי שפרסמתי את הפוסט הקודם, קראתי אותו שוב. אני עושה את זה תמיד - מחכה יום ואז קורא את מה שכתבתי. בדרך כלל, אחרי הקריאה הזאת, אני יכול לנחש אם אנשים יאהבו את הפוסט או לא. אבל אחרי שקראתי את האחרון, הוא נראה לי כל כך מבולבל וחסר פוקוס שלא הבנתי בכלל מה רציתי מכם (ומעצמי).
תכל'ס, יכולתי לנחש את זה תוך כדי הכתיבה. בעיקר כי הסיבה היחידה שישבתי לכתוב את הפוסט ההוא היתה שעבר כבר חודש מאז הפוסט שלפני כן, ועד עכשיו השתדלתי לעדכן בערך פעם בשבועיים אז הרגשתי מחוייבות לכתוב משהו. לא ברור בכלל למה, בהתחשב בכמות הקוראים שיש לי.

וזה קרה כבר, קצת לפני כן. לא אהבתי את "תמיד יורד גשם בפורים" כשקראתי אותו יום אחרי. וכמה ימים אחר כך הרגשתי צורך לפצות את מי שכן קרא אותו, אז ישבתי וכתבתי בלי חשק (אבל די בקלות) פוסט שהמטרה היחידה שלו היתה להצחיק בצורה הכי קלה שאני מכיר - לקחת אירוע אמיתי ולהוסיף לו "אמת" חדשה כדי לשעשע. סוג של שקר לבן. סוג של התמסחרות. (אבל זה כנראה עבד...)


אבל עכשיו אני יושב ולא כל כך מבין למה אני כותב, בכלל.

ההתחלה היתה מבטיחה. סוף ינואר 2011, נתקעתי על אי וויטנאמי בזמן חגיגות ראש השנה הוויטנאמית. הכל היה סגור, ולא היתה תחבורה ציבורית. קצת כמו פה אצלנו. לא היה לי יותר מדי מה לעשות, אז ישבתי על המרפסת וכתבתי את הפוסט הראשון, שאז עוד הגיע אליכם במייל. התגובות נעו בין "חחחחחחחחח" לבין "מיקו, אין ספק שאתה גאון!!!! אני מבקש ממך לפתוח בלוג קבוע!!!! (נ.מ.)".

הרצל wannabe

את הרעיון לכתוב משהו שהוא יותר מ"אני עכשיו פה. מחר אני הולך לשם. לי כיף ולכם לא" הגיע מאיתי, שנהג לעדכן תמיד בטיולים שלו. אז העתקתי.
אבל אחרי שחזרתי, הסיבה היחידה שהמשכתי לכתוב פה היא התקווה שיתפתח מזה משהו. שעורך "ידיעות אחרונות" יגיע לפה בטעות ויתרשם כל כך עד שהוא ייתן לי את משבצת הטור שאחרי הטור של שלמה ארצי שאחרי הטור של יאיר לפיד. או שמנכ"ל כתר ספרים יציע לי חוזה לאוטוביוגרפיה של שלושה חלקים על חיי (בפועל בקושי הצלחתי למלא דף אחד של קורות חיים). או שנקבה כלשהי תקרא את כל הפוסטים ותפנה אלי במייל רק כדי להגיד לי שאני גאון (!?).
(מוטיב חוזר שכבר דיברתי עליו - אנשים מתבלבלים יותר מדי בין מצחיק לגאון. זה פוגע בכל מי שבאמת גאון, ולא סתם מצחיק, כמוני).

"הו מיקו, אתה כל כך חכם ויפה ומצחיק (לפי הסקרים), בבקשה תתחתן איתי!" - מבוסס על מקרה אמיתי

שנה ו-30 פוסטים אחר כך, המסקנה שלי על עצמי היא שאני - א. לא טוב בזה כמו שחשבתי שאני אהיה, ו-ב. לא אוהב את זה כמו שחשבתי.
לא טוב - כי לא הצלחתי לגרום כמעט לאף אחד שלא מכיר אותי לקרוא את מה שכתוב פה בעניין, ולמעט מאוד שכן מכירים אותי. אולי בגלל שאין נושא אחיד לכל הפוסטים, או אולי סתם כי אני לא מעניין.
לא אוהב - כי היה לי את כל הזמן שבעולם להשקיע בזה, ולא השקעתי. וגם - את הפוסטים הכי טובים כתבתי כשאני שיכור (בעצם אני לא יודע מה זה אומר).
ואם למקד את זה, גיליתי שאנשים אוהבים הרבה יותר את הפוסטים המצחיקים שלי, ואני אוהב הרבה יותר לכתוב את הלא מצחיקים. אני טוב במה שאני עושה בלי חשק, ואני לא טוב במה שאני רוצה להיות טוב בו.

רק חברים דימיוניים תומכים ברגעים הקשים (רגעים קשים במקרה זה = יותר מדי בירה)

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה כפוסט פרידה מ"נוסע וחוזר".
אני אסיים אותו רק עם שינוי מדיניות - אני אכתוב כשאני ממש ארצה, ואני לא יודע באמת כל כמה זמן זה יקרה, אם בכלל. וברור לי שזה הצעד הנכון כי אם לא הייתי מכריז על זה, אף אחד לא היה שם לב לשינוי...

זו בטח שקיעה, כי אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שהייתי ער כדי לראות זריחה

נאיבי

אני נאיבי. (התחלתי מהסוף, כמו שעושים לפעמים בסרטים. אני אחזור למשפט הזה לקראת סוף הפוסט, אחרי שתשכחו ממנו, ואז תיזכרו בו ותגידו "אה, המשפט הזה היה בהתחלה וזה עכשיו כאילו מתחבר". כמו הזקנה מטיטניק.)
[ניזכרתי בטיטניק כי ראיתי סרט על איך ג'יימס קמרון צולל לטיטניק כי אין לו מה לעשות עם מיליארד דולר.]

לכל בעיה רצינית בעולם, יש לי פיתרון.

לדוגמא, תאונות הדרכים. לא תאונות מהסוג של צמיג שהתפוצץ שבגללו רכב נכנס בעמוד, או רכב שהחליק בסיבוב על כביש רטוב וקפץ לתהום. אני מדבר על תאונות שנגרמות בגלל עצבנות ייתר ואי אדיבות של אנשים, שגורמת להם לנהוג בצורה פרועה ומעלה את הסיכוי לתאונה, או סתם לעצבן. אי אדיבות וחוסר איכפתיות (שבדרך כלל מהולים בעודף ביטחון עצמי) הם, לדעתי, הסיבה לכך שכל כך נורא לנהוג בארץ.
איך פותרים אי אדיבות? כאן מגיע הפיתרון שלי - ע"י אדיבות ייתר!
תחשבו על זה ככה: ברגע שמישהו אדיב אליכם בכביש, ונותן לכם, לדוגמא, זכות קדימה גם כשלא מגיעה לכם, או מאט כשאתם רוצים לעבור לפניו בנתיב שלו, או כל דבר אחר שגורם לכם להודות לו עם תנועת היד המוסכמת בין הנהגים, הסיכוי שאתם תהיו אדיבים למישהו שיבוא דקה אחר כך הוא הרבה יותר גבוה. מכאן - האדיבות מדבקת. לכן, אם 5% מהנהגים יפנימו את זה ויהיו אדיבים בצורה קיצונית, זה ידביק את שאר הנהגים במהירות ויפחית את תאונות הדרכים.

וזהו, הצלתי ממוות כמה מאות אנשים בשנה.

יש בעיה אחרת שתמיד מצחיקה אותי. "אירופה מתאסלמת".
והפיתרון שלי אליה הוא ממש פשוט - לא לעשות כלום! הרי האירופיים הצברים לא יתאסלמו, והמהגרים המוסלמים אומנם מגיעים לאירופה מוסלמים, אבל ככל שעובר הזמן חלק מהם זונחים את דתם כשהם רואים סגנון חיים שונה ומודרני, והם ישפיעו לאט לאט גם על מדינות המוצא שלהם, ככה שיכול להיות שהגירת מוסלמים לאירופה זה הדבר הכי טוב שקורה לעולם.

וזה בגדול נכון לכל אוכלוסייה סגורה או דתית מדי, גם אצלנו פה בארץ. הבעיה היא שקצב ההתרבות בה גדול מקצב החוזרים בשאלה, ולכן צריך לנקוט בפעולה קצת קיצונית אבל שתבטיח את חשיפתם לעולם החופשי, ותגדיל את קצב החוזרים בשאלה. בקיצור - צריך לגרום להם להיחשף לפורנו.
כן, ככה. בצורה קיצונית, שלא תהיה להם אפשרות לברוח מזה. אולי להצניח מלמעלה מגזינים. או דיסקים. או חשפניות. זה יראה להם שיש עולם שכולו טוב מהצד השני, ולאט לאט זה יקרה.

וכך פתרתי את הבעיה הכי גדולה, כנראה.

או שלא.

כי אולי אם אני אהיה אדיב לכולם בכביש, השינוי היחיד יהיה שייקח לי הרבה יותר זמן להגיע ליעד שלי, כי כולם ינצלו את האדיבות שלי. מה מבטיח לי שהם יהיו אדיבים חזרה? כלום, כנראה רק התמימות שלי.
ואולי קבוצה דתית בתוך בתוך אוכלוסייה לא דתית רק מתקבצת בתוך עצמה ונהיית קנאית יותר לדת שלה, ובנקודות החיכוך, במקום חשיפה שתוביל למשהו טוב יהיו פיצוצים שיובילו לבית קברות.
וגם אולי פורנו הוא לא התשובה לקיצונות דתית. אולי זה רק ירתיע אותם, והדרך הכי טובה לגרום להם להיות כמוך היא דווקא עם פיתוי שקרוב אליהם ושאין להם רתיעה אוטומטית ממנו. בערך כמו שרוצים למשוך חתול פחדן אלינו עם תנועות קטנות, אבל כל תנועה מהירה ומפתיעה רק תרחיק אותו. (אף אחד לא שם לב שגנבתי את האנלוגיה הזאת מסיינפלד, נכון?)

אז אני כבר לא כל כך בטוח בפתרונות שלי.
וככל שאני חושב על זה יותר אני מבין שאין באמת סיכוי שמשהו ישתנה לטובה בקרוב. לפי כל הסימנים יהיה הרבה יותר גרוע לפני שיהיה טוב, אבל אני בינתיים נהנה לעבוד על עצמי ולחשוב שיש לי את הפתרון הפשוט להכל. כנראה שככה אני מנחם את עצמי.
או שאני סתם נאיבי.

קו 23

הקו הזה לא לוקח אותי לשום מקום מועיל. לא יודע למה עליתי עליו. כנראה בגלל הגשם.
התישבתי בספסל האחורי וניסיתי להבין איפה אני אמור לרדת.

"שלום."
מה? מי זאת?
"שלום."
או איך שאמרתי לעצמי בראש - שלוווום, אחות!
"אני יכולה לשבת?"
ברור.
"ברור."
"ואני יכולה לשאול אותך כמה שאלות לסקר?"
ידעתי שיש קץ'.
"בסדר. אין לי משהו אחר לעשות."
"זה יהיה קצר. מבטיחה."
זה בדרך כלל מה שאני מבטיח.
"יש לך עד הסנטר." (בדיעבד הקו בכלל לא הגיע לסנטר. אבל בסדר, זה לא שאני ממהר לאנשהו)
היא שלפה דף.
"טוב, נתחיל. קודם כל - זכר. את זה אני מנחשת לבד."
היא הקיפה.
"מגורים?"
"תל אביב".
"תל אביב. אחלה. קבוצת גיל.. 30 עד 35?"
היא כבר התחילה להקיף עוד לפני שהספקתי לענות.
"הממ, לא."
"אז...?"
היא אשכרה התלבטה לאיזה כיוון לתקן. שלוש מילים - Just For Men.
"25-30".
"אוקיי. עכשיו לחלק היותר מעניין: איזה תכונה שלך הכי היית רוצה לשפר?"
אה. אז זה סקר כזה. ברור שאני לא הולך לענות עליו ברצינות.
"הייתי רוצה להיות יותר גמיש. גמיש פיזית. אבל בלי לעשות יוגה."
היא היתה אמורה לבקש ממני לענות ברצינות. אבל לא, היא כתבה את זה.
"בסדר גמור. אם היית יכול לבקש משהו, כל דבר, מה זה היה?"
פה כבר התחלתי להרגיש שהסקר הזה קצת מוזר. הלכתי לכיוון מלכת היופי.
"שלום עולמי."
"באמת?"
"באמת. העולם יהיה מקום יותר טוב אם יהיה שלום עולמי."
מודה שלא חשבתי על המשפט המטומטם הזה באותו רגע, אלא בשיחה על טקס מלכת היופי שבוע לפני כן.
"מצויין. שאלה אחרונה: מי המודל לחיקוי שלך?"
זה קל.
"מספר 9, אייל ברקוביץ'."
היא כתבה גם את זה. עם ה'מספר 9'. כאן כבר הייתי בטוח שמשהו לא בסדר אצלה, אבל לא הצלחתי להצביע על בדיוק מה.
"יופי. זהו. לא היה נורא, נכון?"
נורא? זה הדבר הכי מעניין שקרה לי היום.
"תגידי, אפשר לשאול מה המטרה של הסקר?"
"בטח. אנחנו רוצים לשנות את העולם, אז אנחנו בודקים מה מפריע לאנשים בחיים, ומה השאיפות שלהם, ואחר כך אנחנו נשנה את מה שצריך."
WTF?? ניסיתי להישאר קול.
"יומרני קצת, לא? מי זה 'אנחנו'?"
"אה. אני מהמרכז לסיינטולוגיה."

פה הייתי צריך כמה שניות לחשוב. לא רציתי לצאת חרא מתנשא כמו שאני בדרך כלל יוצא עם אנשים מאמינים בשיחות על דת (אבל ככה יוצא תמיד משום מה. אולי אני חרא מתנשא).
ניסיתי מהר לסדר לעצמי בראש את כל מה שאני יודע על הסיינטלוגיה, שזה לא הרבה:

• מייסד הדת הוא סופר מדע בידיוני שאמר (על פי מקורות זרים) "אתה לא תתעשר מלכתוב ספרות מדע בדיוני. אם אתה רוצה להתעשר - תמציא דת!"
• הם מאמינים שהיסטורית האדם על כדור הארץ התחילה עם דיקטטור גאלקטי שלפני 75 מיליון שנה הביא כמה מיליארדי אנשים לכאן ואז הפציץ אותם עם פצצות מיימן. אנחנו צאצאים של השורדים.
• כל "מאמין" צריך לשלם סכום מסויים כדי להשתתף בקורסים שמקדמים את ה"level" שלו. קצת כמו World of Warcraft, רק שאתה משלם בכסף ולא בחיים שלך.
• טום קרוז הוא סיינטולוג. וגמד.

הוא בטח טס עם קרוז קונטרול. הבנתם? "קורז קונטרול" חחחחחחחחח :))))

כאמור, אני לא יודע הרבה. אבל עם זה ניסיתי להמשיך.
"איך בדיוק אתם הולכים לשנות?"
"צעד צעד. קודם כל נתקוף את הבעיות שמפריעות לרוב האנשים, שאגב, תתפלא, אבל לחלק גדול מהאנשים הכי מפריעות בעיות זוגיות."
ניסיתי להמשיך להראות רציני. זה היה ממש קשה.
"כאילו, אצל נשים בעיות מציאת חתן ואצל גברים בעיות אין אונות?"
היא צחקה. מדהים שרק עכשיו.
"אבל איך? איך תגרמי לשלום עולמי לדוגמא?"
"אין לי תשובה לזה עכשיו, ככה סתם. אנחנו עושים עבודה רצינית. אולי אם תגיע אלינו לשמוע קצת זה יהיה קצת יותר ברור."
"לא חושב. לא נראה לי ששלום עולמי יגיע מאיזושהי דת שלא קוראים לה 'בודהיזם'."
"תתפלא. אתה באמת צריך להגיע. נראה לי שתתחבר לזה."
רציתי לשאול אם יש כוסיות, אבל שמתי לב עוד קודם לזקנה שישבה לפנינו והקשיבה.
"וכמה התענוג יעלה לי?"
"כלום. אתה יכול להגיע לקורס מתי שתרצה."
אני לא נופל בפח זה.
"אה, אז זה כמו סמים. פעם ראשונה חינם."
לשניה הסיחה את דעתי השאלה למה עם זונות זה לא חינם בפעם הראשונה (ככה סיפרו לי), וכששמתי לב לשינוי בהבעת הפנים שלה כבר היה מאוחר מידי.
"אני רואה שאתה לוקח את זה לכיוון שלילי. טוב, תודה רבה לך על הזמן."
היא צילצלה בפעמון וקמה.

ססעמק, שוב יצאתי חרא מתנשא.
מזל שלא איכפת לי.

"תמיד יורד גשם בפורים"

נכון?
בעצם השנה לא ירד גשם. מוזר. כי תמיד יורד.
רגע - עכשיו, כשלא ירד גשם, עדיין אפשר להגיד "תמיד יורד גשם בפורים"? זה בכלל משנה?
נראה לי שלא. זה מהמשפטים האלה, שלא משנה מה קורה במציאות אנשים ימשיכו להגיד אותם.

"תמיד חם ביום כיפור."

אני עצלן מדי כדי לבדוק באמת, אבל יש לי תחושה שברוב השנים לא יורד גשם בפורים. בעיקר כי הוא נופל בדרך כלל במרץ ואנחנו חיים במדבר. אבל מספיק שפעם ב-5 שנים כן יורד והורס למישהו את התחפושת, וזהו, אותו מישהו יזכור תמיד שירד לו גשם בפורים. והשיוך הזה של אירוע שקורה בתאריך מסויים מקשר את האירוע לתאריך, סתם כי זה משהו שזוכרים.

זה דומה לעוד כל מיני דברים.
נגיד, כשאני לומד מילה חדשה (בדרך כלל באנגלית, אבל לפעמים גם בעברית), אני פתאום שומע או קורא אותה בהמון מקומות, ואני לא מבין איך לא הכרתי אותה לפני. ואז זה דועך, כי היא מפסיקה להיות מילה חדשה ואני כבר לא שם לב אליה.

או שאולי זה קשור לחוקי מרפי.

מרפי

אף פעם לא האמנתי בהם.
בבסיס של חוקי מרפי יש את "אם משהו יכול להשתבש, הוא ישתבש." ואף אחד לא שם לב שזה חרטא. רוב הדברים לא משתבשים, אבל לא שמים לב לזה בכלל, כי את כל תשומת הלב תופס מה שמשתבש.
וזה עוד בסדר כשזה נשאר תחת המטרייה של חוקי מרפי, כי למרפי אין בקשות מיוחדות ממי שמאמין בחוקים שלו. אבל הכל משתנה כשאת החוקים האלה קובע מישהו שקוראים לו אלוהים. כי לאלוהים יש דרישות. והרבה.

"אלוהים גדול."

אתמול ראיתי את "The Grey".

סרט די מעפן במסווה של סרט עם מוסר השכל ותובנה על המין האנושי (כשבפועל הוא סרט קיטצ'י להחריד עם צילום ובימוי די טובים). אחרי שמתרסק המטוס (אופס, ספויילר), כשהניצולים מנסים להבין למה דווקא הם ניצלו וכל השאר מתו, מיד קם מי ששיבח את האלוהים שלו על העובדה שהוא עדיין חי. וכנראה נורא קל במקרה שלו לחשוב ככה. לפני שהיה לי זמן לחשוב על זה, היה את מי שאמר לו שוואלה, טוב שהוא חי, אבל 10 מטר ממנו יש 20 גופות של אנשים שמתו, וכנראה שהם לא נמצאים עכשיו בכניסה לגן-עדן, ליד המוסך להתקנת כנפיים. אבל כנראה שאתה חי מתי שאתה לא אמור להיות, 20 גופות זה משהו שאפשר להתעלם ממנו.

מה כל זה אומר?
לא יודע. אבל מחר אמור לרדת גשם.