הרשימה

בקיצור, כי עכשיו 04:38 בלילה של היום הכי מעייף שהיה לי בתקופה האחרונה - אני מתחיל לעבוד.
כן. שנה וחצי של חופש יסתיימו מתישהו בשבוע הבא. אני אסכם את התקופה המטורפת הזאת בקרוב, אבל בינתיים אני אחשוף את השיטה הלא מוצלחת שאיתה ניסיתי לתקוף את הבעיה המרכזית בתהליך מציאת העבודה שלי - מוטיבציה. יש כל מיני משמעויות למושג מוטיבציה, אבל אצלי הבעיה היתה בעיקר להיראות בראיונות עבודה כמו מישהו שרוצה לעבוד. ובגלל שאני גרוע בלזייף (לראייה - לא עברתי אף ראיון כח אדם), החלטתי לנסות וליצור אצלי מוטיבציה מלאכותית ע"י "הרשימה".

השיטה התבססה על כלל אחד - אני לא קונה שום דבר עד שאני מוצא עבודה.
ויש שלושה יוצאים מן הכלל, שיספקו לי את המינימום שאני צריך כדי לחיות מבלי להתאבד - אוכל, בירה ונייר טואלט. חוץ מזה - כלום.
כל דבר שאני רוצה לקנות, נכנס לרשימה. ככה יהיה לי מול העיניים את כל הדברים שאני רוצה לעצמי ואולי זה יגרום לי לרצות לעבוד. הרשימה אמיתית לחלוטין. ניהלתי אותה בכל התקופה האחרונה, והסדר שלה פה הוא סדר ההוספה האמיתי של הדברים שרציתי, בדיוק כמו שכתבתי אותם.

בדיעבד, היא כנראה לא עבדה, כי הרצון להמשיך בחופש היה גדול מכל צורך שלי בכל אחד מהדברים שלמטה. אבל בכל מקרה, הנה היא:

סמארטפון (סוף סוף)
אקס-בוקס או PS3 (צריך להחליט), לא פרוץ!
ספה שלא נדבקת בקיץ. עדיפות גם לספה נוחה
לפטופ שלא מתחמם כשרואים ב-HD
סכין חדה (אולי שתיים)
נעליים ליום יום
טלוויזיה חדשה בת זונה
רמקולים חדשים בני זונות
קרש חיתוך
מעיל חדש (עדיף לפני שייגמר החורף)
כפכפי קרוקס
תחתונים
צפצפה לאופניים
אופניים
IPod קלאסיק 160 ג'יגה
האוטוביוגרפיה החדשה של כריס ג'ריקו (פעם ראשונה שאני רואה את השם שלו בעברית. איזה מוזר זה)
מזלג או שניים (זה בא בכלל בבודד?)
בובת ראווה ותחפשות של דארת' וויידר (לכבוד פורים)
שוקולית
מערכת התראה אוטומטית נגד חתולים מחרבנים, כולל לייזר כמו במשימה בילתי אפשרית.
גרביים.
נגן לריצה עם יותר מ-4 ג'יגה זיכרון
מטאטא
קטשופ
אוזניות לריצה
ערק (זה שפל חדש, אין ספק)
וויסקי כלשהו לאורחים, לא משנה כל כך איזה כי גם ככה אני שותה רק מהערק
מצלמת dSLR
חגורה
הדבר הזה מאלומיניום ששמים עליו את השמפו במקלחת
וילון למקלחת
וילון לחדר
מטקות
משקפי שמש

הדבר הזה מאלומניום ששמים עליו את השמפו, חלוד

34 פריטים. אני מעריך שתוך חודשיים/שלושה יהיה לי את כולם.
כשיהיה לי את כולם אני אגיד לכם מתי היה יותר כיף - בלי כלום ובלי עבודה, או עם הכל ועם עבודה.
אני יכול לנחש מה תהיה התשובה, וכנראה גם אתם.

מונית שירות

"תל אביב?"
הנהנתי.

מהנקודה הזאת, אני תמיד מקווה שהמונית תצא כמה שיותר מהר. לא כי לחוץ לי להגיע הביתה. אני לא לחוץ. אבל מאותו רגע ועד שהמונית יוצאת אני שומע את הנהג שואל "תל אביב?" כל פעם שמישהו עובר לידו. ועוברים. לפעמים אני מתעורר מזיע בלילה מסיוט שכל מה שהיה בו זה נהג מונית ששואל אותי "תל אביב? תל אביב? תל אביב? תל אביב?" מבלי להפסיק.

בינתיים נשענתי על עמוד של תמרור, מתחת לצל של עץ. עד שנצא. אני תמיד מרגיש חנוק בתוך רכב שלא זז.

"עפולה." בחור שהגיע אמר.

"אז חכה, אם יהיו עוד לעפולה אני אקח אותך. אם זה רק אתה אני נוסע דרך יקנעם."

בבקשה שלא יהיו עוד.

הסתכלתי על הבחור. בן 50 בערך, רזה, ורוטט. לא רוטט פרקינסון, רוטט נרקומן. ואוטומטית, כמו יהודי טוב, נוצר אצלי פחד ממנו. לא יודע למה, כנראה כי ככה אנחנו מחונכים. כי הוא בטח ידביק אותי באיידס או שירצה לגנוב ממני את הארנק (לא שיש מה לגנוב. כרטיס שופרסל אולי).

אחרי כמה דקות שאני נשען בהן על התמרור והוא רוטט לו להנאתו, הוא הלך לפח זבל קטן שהיה על המדרכה והתחיל לפשפש. שלף כמה בקבוקים ושם בשקית, גם היא מהפח. הייתי עם משקפי שמש, אז הרגשתי חופשי לבהות (אגב, בזמן האחרון שמתי לב למשהו הפוך - אני מרגיש יותר חופשי לבהות במחשוף של מישהי עם משקפי שמש (כשהיא עם משקפי שמש, לא אני). לא יודע למה. אולי כי אין את הרגע שגורם לי להפסיק לבהות - הרגע שהיא שמה לב לאן אני מסתכל. אני לא רואה את העיניים שלה והרגע הזה לא מגיע. מעניין. אני אמשיך לבדוק את זה, כנראה עד שאני אחטוף סטירה או עד שאני אמות, מה שיבוא קודם).

הוא לקח את שקית הבקבוקים שלו, טפח עליה כאילו מעניין אותו שהיא מלוכלכת.

ואז הוא התחיל לרטוט לכיוון שלי.

בהתחלה חשבתי שזה סתם צרוף מקרים, והוא צריך לרטוט לאיזשהו כיוון כדי לשחרר אנרגיה. אבל כשהוא התקרב אלי ממש אני בטוח שהיה אפשר לראות את הפחד בעניים שלי, גם דרך משקפי השמש.

"הרבה אנשים אוספים בקבוקים."

לא עניתי. אולי הוא מדבר לחבר הדמיוני שלו.

"מה, לא חבל?"

הוא שאל שאלה, ואחרי כמה שניות הבנתי שהחבר הדמיוני לא עונה. אז אולי הוא שאל אותי.
"חבל, בטח." עניתי. אני לא אלך נגדו, זה בטוח.

"מה, זה כסף, לא ככה?"

"בטח, כסף." המשכתי באותו קו.

נהג מונית אחר הפריע לנו. "אתה לעפולה? אני לוקח אותך עד הבית. 100 שקל."

הוא כנראה ראה את הרטט של הבחור וזיהה אותו כסימן לחולשה, וחשב שהוא יכול להוציא ממנו כסף. בנקודה הזאת הפחד שלי קצת ירד, והניסיון לניצול קצת עצבן אותי, אז אמרתי לבחור שזה יותר מדי ועדיף לו לחכות למונית שירות איתי. הנהג עשה פרצוף.

"אני יודע, אני רק במונית שירות. נסיעות זה יקר."

עדיין, לא ידעתי איך בדיוק לדבר איתו ועל מה, אז המשכתי רק לאשר. "נכון, מונית שירות זה יותר זול מאוטובוס."

ואז הוא התחיל.

"אני, גר בעפולה. פעם הייתי צריך כמה חודשים לנסוע יום יום לטבריה. (הוא לא אמר למה, אז אוטומטית חשבתי שהוא מתבייש ממשהו. בטח מי שמכר לו את הסם שהוא אוהב היה בטבריה, או משהו שלילי בסגנון.) זה עלה לי יותר מדי כסף, אז קניתי אוהל ושמתי אותו פה בחוף. שמה ישנתי, ואכלתי בבית תמחוי שיש פה ליד. אתה בא לשם, נותן שקל או שתיים (הטעות במקור, למרות שלדעתי זו כבר לא טעות), ואוכל מה שאתה רוצה. מה רע?"
שוב, לא ידעתי איך להתייחס למה שהוא אמר לי. כשהוא התחיל לדבר חשבתי שהוא מנסה לתרץ את החיטוט שלו בפח הזבל. אבל פתאום הוא התחיל לספר את סיפור חייו.
"הייתי ככה, ישן על הים באוהל. תאמין לי, נהנתי. התעוררתי בבוקר, עשיתי לי קפה, אספתי קצת בקבוקים והייתי הולך לאכול בבית תמחוי. ככה חודשיים. שקט, אף אחד לא מציק. גם הכרתי איזה דייג שהיה עובר לידי בבוקר, לפעמים היה מביא לי דג. הייתי עושה מדורה ואוכל אותו. ככה, בלי לבזבז כסף. מה, זה לא הגיוני?"
הוא כל הזמן חיפש אישור למה שהוא עשה. אני לא בטוח אם הוא ניסה לשכנע אותי או את עצמו.
"תדע לך, לפני כמה שנים, כשהילדים שלי היו קטנים, היום הם גדולים אז הם כבר לא איתי, אבל כשהם היו קטנים לקחתי אותם ל-21 יום בכנרת. גם ישנו באוהל, גם היה כיף, הם נהנו. לא רצו לחזור הביתה. מה בנאדם צריך יותר מזה? כלום. וגם זול."
בנקודה הזאת כבר לא נשאר זכר מהפחד הראשוני והאוטומטי ממנו. זה קטע כזה, החברה מחנכת אותך לפחד מרחוק, אבל כשאתה מתקרב אתה רואה שאין סיבה לפחד. מעניין מה היה קורה אם לא היו מחנכים לפחד. נכון, אולי לכמה אנשים היו שודדים את הארנק, אבל נראה שלהרבה יותר אנשים היה אפשר לעזור. הוא המשיך:
"פעם הייתי גר פה בטבריה, בשיכון ד' (קשה להעביר פה את הטון שלו, אבל הוא אמר את זה כאילו שכונת שיכון ד' היא מינימום ארסוף. והיא לא, עם כל הכבוד למשה פרץ). היה לי מה שרציתי. היום אני לבד. נוסע פה, נוסע שם. אישתי הלכה. הילדים הלכו. וואלה, אולי אני אחזור פה לאוהל."
קטעה אותו צעקה, ביחד עם ענן של פיח שנכנס לי לפנים מאגזוז של מונית שעצרה פתאום לידנו. "עפולה, בוא בוא, אני יוצא." הוא רץ לתוכה.

התחלתי לחשוב יותר על חינוך לפחד. הוא תמיד מגיע מכוונה טובה, כדי לשמור על המחונך מאיזושהי סכנה. אבל ביותר מדי מקרים הפחד הופך לשנאה, והרצון להתרחק שנובע מהפחד הופך לאלימות שנובעת משנאה. במקרה של מכורים לסמים, השיחה הקצרה עם הבחור ביחד עם התובנה שקיימת אצלי כבר הרבה זמן, שמכורים לסמים הם בסך הכל חולים וצריך להתייחס אליהם ככה ולא כמו אל פושעים, ושבמקום רחמים אנחנו מרגישים אליהם סוג של גועל, הבנתי שגם אצלי (בנאדם קרוב למושלם) יש עוד הרבה מה לתקן. למרות שאני מאוד משתדל לא לשייך אף אדם לקבוצה מבלי שאני מכיר אותו, נפלתי במלכודת של האדם הרוטט, ולכמה שניות, כשהוא צעד לכיוון שלי, היתה אצלי הגישה שאם מישהו חולה, אז כוסאומו, שימות עם עצמו רק שלא ידביק גם אותי. בלי קשר לעובדה שזה בכלל לא מדבק.

עוד שיחות שנמאס לי לקיים

היא, בטלפון: "דני מסר לך ד"ש."
אני: "אוקיי."
היא: "למסור לו בחזרה?"
אני: "לא."

הוא: "אתה בא לפוקר?"
אני: "לא."
הוא: "למה?"
אני: "כי אני לא טוב בזה."

היא: "חשבתי שאתה לא בקטע שלי."
אני: "באמת? אבל אני תמיד עושה לך 'לייק'."

אני: "אתה בא להופעה של 51%?"
הוא: "מה זה?"

היא: "שלום, מדברת דנה מחברת משהוTech. חיפוש העבודה עדיין רלוונטי לגביך?"
אני: "תלוי. מעניין אצלכם?"
היא: "בטח."
אני: "טוב, את לא אובייקטיבית."

הם: "נו מיקו, איך בתל אביב?"
אני: "רגיל. לא יודע. כמו פה רק מעניין."
הם: "זהו, הא? הפכת לנו לתל אביבי."
אני: "אני לא הפכתי לשום דבר."

הוא: "תגיד, ממה אתה חי?"
אני: "ממה שהיה לי."
הוא: "כן, אבל כמה זמן אתה יכול לחיות על זה?"
אני: "לא יודע. עד שיתקשרו מהבנק."

אני: "באה לים?"
היא: "לא יכולה. מחר?"
אני: "לא יודע. זה מה שאמרת גם אתמול."

הוא: "אתה עוד רואה את כל ההיאבקות הזה?"
אני: "כן."
הוא: "זה לא מרגיש לך טיפשי קצת?"
אני: "רק כששואלים אותי על זה."

אבא: "מה זה המוזיקה הזאת??"
אני: "זה מה שאני שומע."
אבא: "באמת? אתה שומע את זה?"
אני: "באמת."

היא: "למה אתה רוצה לעבוד אצלנו?"
אני: "הממ, אני לא בטוח שאני רוצה לעבוד אצלכם."

הוא: "מיקו, קניתי אקסבוקס."
אני: "מגניב. מזל טוב."
הוא: "איך אני מוריד משחקים?"
אני: "תרשום בגוגל 'איך אני מוריד משחקים לאקסבוקס', בטח ייצא משהו."

הוא: "מיקו, ראיתי את הסרט שהמלצת עליו."
אני: "וואלה? איך היה?"
הוא: "סרט דפוק."

אמא: "אתה שותה נס? אבל אכלנו בשר מקודם."
אני: "אה, כן. אופס."

הוא: "אתה כבר עובד?"
אני: "לא."
הוא: "מה אתה עושה כל היום?"
אני: "מה שבא לי."
הוא: "זה לא נמאס לך?"
אני: עושה פרצוף שאומר 'תגיד לי, אתה דפוק????'

זיכרון ושואה

אני לא יכול לעמוד בצפירה כשאני סתם לבד בבית. זה מרגיש לי טיפשי. אני תמיד יוצא החוצה כדי לעמוד ביחד עם עוד אנשים, או לפחות מסתכל מהחלון. אני פשוט מרגיש מזויף לעמוד ככה לבד בבית, כאילו שאני עושה הצגה בשביל עצמי.

"אבל זאת ההזדמנות שלך להתייחד. דקה שאתה לא עושה בה כלום חוץ מלחשוב על זה."

יש שני הסברים אפשריים:
יכול להיות שאני כבר מאולחש לחלוטין. אני לא מצליח להרגיש כלום בשני ימי הזיכרון. אולי כי האבל הוא כללי ולא אישי שלי (למזלי), אבל בסופו של דבר (וזה מוטיב חוזר אצלי בכלל), לא איכפת לי.
או, יכול להיות שהאנטי האוטומטי שלי כשאני צריך לעשות משהו רק כי כולם עושים, נכנס לפעולה. אותו אנטי שגורם לי לא לראות ערוץ 2 ולא לשמוע רדיו, כדי שבטעות אני לא ארצה להיות חלק ממשהו שהרוב חווים.

ביום השואה, הצפירה העירה אותי. לקח לי כמה שניות להבין למה התעוררתי, ועוד כמה שניות כדי להחליט מה לעשות. ידעתי מה אני "צריך" לעשות - לקום לעמוד ליד המיטה. אבל לא כל כך הבנתי למה. זה לא ישנה לאף אחד, וזה לא באמת ישנה כלום אצלי, כי אני לא מרגיש שאני צריך את הדקה הזאת כדי להבין. או כדי לזכור.
בבוקר יום הזיכרון הייתי כבר ער. יצאתי החוצה לרחוב. בדיוק הגיע קו 10 לתחנה שמחוץ לבית שלי, והנהג עצר וביקש מכולם לעמוד. חוץ מזה הרחוב היה די ריק, היו רק שתי בנות בערך 10 מטרים מהאוטובוס.
כולם עמדו.
אחרי 2 הדקות, הנהג התיישב והתחיל לנסוע. פתאום שמעתי צעקות. "רגע, נהג!! רגע!!!", וראיתי את שתי הבנות רצות אל האוטובוס. הוא לא שמע.
לי ברור שאם הייתי צריך לעלות על האוטובוס והוא היה 10 מטרים ממני, הייתי סוגר את המרחק בתחילת הצפירה כדי לא לפספס אותו. אבל אני לא בטוח מה נכון במקרה הזה.

נראה לי שאני דווקא כן יכול להתרגש, אבל זה כנראה צריך להיות ספונטני, כשאני חווה משהו, ולא כשאומרים לי "תהיה עצוב עכשיו!". זה יכול לקרות אם אני אשמע סיפור, או אראה סרט שיעשו לי משהו. כמו "הדירה".
ראיתי אותו במקרה, בערוץ 8. על בחור שהלך לפנות את הדירה של סבתא שלו, אחרי שהיא נפטרה, ומגלה תמונות ומכתבים שמקשרים אותה ואת סבא שלו ל-ליאופולד פון מילדנשטיין, קצין SS, קודמו של אייכמן בתפקיד האחראי על היהודים באס דה. התמונות והמכתבים מעוררים את סקרנתו, והוא מתחיל לחקור, תחילה את המשפחה שלו, דרך מומחים לתקופה ועד שהוא מגיע לבת של פון מילדנשטיין בגרמניה, כשכל הדרך הוא מגלה פרטים חדשים על המשפחה שלו ועל בני אדם בכלל.
תחפשו את זה. זה טוב.

מה אני עושה פה?

בבוקר אחרי שפרסמתי את הפוסט הקודם, קראתי אותו שוב. אני עושה את זה תמיד - מחכה יום ואז קורא את מה שכתבתי. בדרך כלל, אחרי הקריאה הזאת, אני יכול לנחש אם אנשים יאהבו את הפוסט או לא. אבל אחרי שקראתי את האחרון, הוא נראה לי כל כך מבולבל וחסר פוקוס שלא הבנתי בכלל מה רציתי מכם (ומעצמי).
תכל'ס, יכולתי לנחש את זה תוך כדי הכתיבה. בעיקר כי הסיבה היחידה שישבתי לכתוב את הפוסט ההוא היתה שעבר כבר חודש מאז הפוסט שלפני כן, ועד עכשיו השתדלתי לעדכן בערך פעם בשבועיים אז הרגשתי מחוייבות לכתוב משהו. לא ברור בכלל למה, בהתחשב בכמות הקוראים שיש לי.

וזה קרה כבר, קצת לפני כן. לא אהבתי את "תמיד יורד גשם בפורים" כשקראתי אותו יום אחרי. וכמה ימים אחר כך הרגשתי צורך לפצות את מי שכן קרא אותו, אז ישבתי וכתבתי בלי חשק (אבל די בקלות) פוסט שהמטרה היחידה שלו היתה להצחיק בצורה הכי קלה שאני מכיר - לקחת אירוע אמיתי ולהוסיף לו "אמת" חדשה כדי לשעשע. סוג של שקר לבן. סוג של התמסחרות. (אבל זה כנראה עבד...)


אבל עכשיו אני יושב ולא כל כך מבין למה אני כותב, בכלל.

ההתחלה היתה מבטיחה. סוף ינואר 2011, נתקעתי על אי וויטנאמי בזמן חגיגות ראש השנה הוויטנאמית. הכל היה סגור, ולא היתה תחבורה ציבורית. קצת כמו פה אצלנו. לא היה לי יותר מדי מה לעשות, אז ישבתי על המרפסת וכתבתי את הפוסט הראשון, שאז עוד הגיע אליכם במייל. התגובות נעו בין "חחחחחחחחח" לבין "מיקו, אין ספק שאתה גאון!!!! אני מבקש ממך לפתוח בלוג קבוע!!!! (נ.מ.)".

הרצל wannabe

את הרעיון לכתוב משהו שהוא יותר מ"אני עכשיו פה. מחר אני הולך לשם. לי כיף ולכם לא" הגיע מאיתי, שנהג לעדכן תמיד בטיולים שלו. אז העתקתי.
אבל אחרי שחזרתי, הסיבה היחידה שהמשכתי לכתוב פה היא התקווה שיתפתח מזה משהו. שעורך "ידיעות אחרונות" יגיע לפה בטעות ויתרשם כל כך עד שהוא ייתן לי את משבצת הטור שאחרי הטור של שלמה ארצי שאחרי הטור של יאיר לפיד. או שמנכ"ל כתר ספרים יציע לי חוזה לאוטוביוגרפיה של שלושה חלקים על חיי (בפועל בקושי הצלחתי למלא דף אחד של קורות חיים). או שנקבה כלשהי תקרא את כל הפוסטים ותפנה אלי במייל רק כדי להגיד לי שאני גאון (!?).
(מוטיב חוזר שכבר דיברתי עליו - אנשים מתבלבלים יותר מדי בין מצחיק לגאון. זה פוגע בכל מי שבאמת גאון, ולא סתם מצחיק, כמוני).

"הו מיקו, אתה כל כך חכם ויפה ומצחיק (לפי הסקרים), בבקשה תתחתן איתי!" - מבוסס על מקרה אמיתי

שנה ו-30 פוסטים אחר כך, המסקנה שלי על עצמי היא שאני - א. לא טוב בזה כמו שחשבתי שאני אהיה, ו-ב. לא אוהב את זה כמו שחשבתי.
לא טוב - כי לא הצלחתי לגרום כמעט לאף אחד שלא מכיר אותי לקרוא את מה שכתוב פה בעניין, ולמעט מאוד שכן מכירים אותי. אולי בגלל שאין נושא אחיד לכל הפוסטים, או אולי סתם כי אני לא מעניין.
לא אוהב - כי היה לי את כל הזמן שבעולם להשקיע בזה, ולא השקעתי. וגם - את הפוסטים הכי טובים כתבתי כשאני שיכור (בעצם אני לא יודע מה זה אומר).
ואם למקד את זה, גיליתי שאנשים אוהבים הרבה יותר את הפוסטים המצחיקים שלי, ואני אוהב הרבה יותר לכתוב את הלא מצחיקים. אני טוב במה שאני עושה בלי חשק, ואני לא טוב במה שאני רוצה להיות טוב בו.

רק חברים דימיוניים תומכים ברגעים הקשים (רגעים קשים במקרה זה = יותר מדי בירה)

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה כפוסט פרידה מ"נוסע וחוזר".
אני אסיים אותו רק עם שינוי מדיניות - אני אכתוב כשאני ממש ארצה, ואני לא יודע באמת כל כמה זמן זה יקרה, אם בכלל. וברור לי שזה הצעד הנכון כי אם לא הייתי מכריז על זה, אף אחד לא היה שם לב לשינוי...

זו בטח שקיעה, כי אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שהייתי ער כדי לראות זריחה