הסתובבתי לבדי במעמקי פנום פן. עיר מגעילה קצת, מלוכלכת ומקבצת נדבות. עדיין מדממת מהטראומות שעברו עליה בשנות ה-60 וה-70. התרחקתי משכונת התיירים על גדות הנהר ונכנסתי פנימה, אל תוך העיר האמיתית.
אחרי לא הרבה מאוד דקות של שיטוט בשכונות עם ריח לא נעים (ואני לעיתים תתרן), דלת פתוחה וגדולה בלטה בשדה הראייה שלי. אחרי מבט נוסף הבנתי שזה סוג של מקדש, ומקדש הוא סוג של מקום שכולם יכולים להכנס אליו, ללא הבדלי דת, גזע ומחסור במין. אז נכנסתי. מפתיע, כי בנקודה הזאת ראיתי כבר בערך 1000 מקדשים וכולם נראו אותו דבר חוץ מהמקדש הלבן בצ'אנג ריי שהיו בתוכו ציורים של מטריקס ומלחמת הכוכבים. אני חושב שמה שמשך אותי להיכנס היתה העליבות של המבנה. הוא נראה נטוש כזה, חוץ מנר דלוק שראיתי עוד מבחוץ. יש לי חיבה לבניינים נטושים. אני אוהב להסתובב בהם ולדמיין איך אנשים חיו בהם כשהם לא היו נטושים, ועל זה שיש מישהו בעולם שגדל בבניין הזה, ובשבילו זה לא סתם בניין נטוש אלא מקום מלא בזכרונות ילדות.
אבל המקדש הזה לא היה נטוש. נכנסתי.
האולם המרכזי היה די סטנדרטי למקדש. פסל גדול של בודהה בקצה, מוזהב אבל ישן אחושילינג. שטיחים מאובקים לפניו, וקופות צדקה מתחתיו. כן, קופות צדקה. כמו בבית כנסת, ובטח גם בכנסייה. באחת הפינות שולחן וכסא ישנים. עשיתי סיבוב קטן, והגעתי לצידו האחורי של הפסל. כאן כבר לא היה כלום, אבל הבחנתי בפתח לעוד חלל חשוך ומסקרן. נכנסתי.
הגעתי לחדר קטן יותר, ללא מוצא נראה לעין. היה עוד פסל בודהה, קטן הפעם, ומאבן. לידו קטורת ונר. האור האמיתי היחיד הגיע מהפתח. הסתכלתי סביב, לא ראיתי שום דבר מיוחד. הבנתי את הקטע. כשהסתובבתי חזרה כדי לצאת החוצה ראיתי איש, יושב ליד הפתח. זקן, אבל לא ידעתי עד כמה כי הוא אסייתי. נזיר כזה, לבוש כתום. ישב לו ליד הפתח, לא אמר מילה למרות שהייתי בחדר כבר 20 שניות בערך, אבל הסתכל עלי עם עיניים מלוכסנות וקטנות. קדתי, ואמרתי "הלו" רק עם השפתיים מבלי להוציא באמת קול. הוא עשה מין תנועה שרמזה לי לשבת, אז ישבתי, מולו, על הרצפה, כשבינינו קטורת ונרות עמומים (אל דאגה, זה לא הופך לסרט אירוטי [אגב, שמתם לב שכבר אין סרטים אירוטיים? הפורנו באינטרנט הרג אותם לגמרי. אבל חזרה לסיפור]).
לא ניסיתי לדבר איתו בכלל, ומתישהו הוא עצם עיניים אז עצמתי גם אני. לא בטוח כמה זמן היינו ככה, בטח שלוש-ארבע דקות. הרגיש כמו שעה. חשבתי על כל מיני דברים כמו על למה אנשים שולחים סמיילי קורץ ועל זה שאני אף פעם לא יודע למה הם מתכוונים כשהם שולחים לי סמיילי קורץ כי אנשים לא קורצים לי במציאות חוץ מפעם אחת שמישהי קרצה לי ומיד אחר כך ניסתה להוציא משהו שנכנס לה לעין. אז הבנתי שמספיק, פתחתי עניים ועשיתי רעש עם הרגל כדי שגם הנזיר יתעורר. קדתי לתודה, עדיין מבלי להגיד כלום, והוא עשה תנועה שביקשה את היד שלי. הושטתי. הוא שלף חוט אדום דק, קשר לי סביב הזרוע במיומנות שהזכירה את הליצנית שהיתה בבר מצווה שלי וגנבה לאנשים את שעוני היד שלהם מבלי שירגישו ולחלק מהם היא גם החזירה, ונופף לשלום. יצאתי מהמקדש, שעדיין היה ריק, והתאפקתי לא לחזור לחדר האחורי כדי לראות אם הוא באמת היה שם ולא דמיינתי את הכל.
הסתובבתי עם החוט האדום על היד שלי בחודש שלאחר מכך, והורדתי אותו רק כשנחתתי בארץ, כדי שלא יחשבו בטעות שהייתי אצל הבאבה סאלי.
 |
| העיר האמיתית |
 |
| שכונת התיירים |
אחרי לא הרבה מאוד דקות של שיטוט בשכונות עם ריח לא נעים (ואני לעיתים תתרן), דלת פתוחה וגדולה בלטה בשדה הראייה שלי. אחרי מבט נוסף הבנתי שזה סוג של מקדש, ומקדש הוא סוג של מקום שכולם יכולים להכנס אליו, ללא הבדלי דת, גזע ומחסור במין. אז נכנסתי. מפתיע, כי בנקודה הזאת ראיתי כבר בערך 1000 מקדשים וכולם נראו אותו דבר חוץ מהמקדש הלבן בצ'אנג ריי שהיו בתוכו ציורים של מטריקס ומלחמת הכוכבים. אני חושב שמה שמשך אותי להיכנס היתה העליבות של המבנה. הוא נראה נטוש כזה, חוץ מנר דלוק שראיתי עוד מבחוץ. יש לי חיבה לבניינים נטושים. אני אוהב להסתובב בהם ולדמיין איך אנשים חיו בהם כשהם לא היו נטושים, ועל זה שיש מישהו בעולם שגדל בבניין הזה, ובשבילו זה לא סתם בניין נטוש אלא מקום מלא בזכרונות ילדות.
אבל המקדש הזה לא היה נטוש. נכנסתי.
האולם המרכזי היה די סטנדרטי למקדש. פסל גדול של בודהה בקצה, מוזהב אבל ישן אחושילינג. שטיחים מאובקים לפניו, וקופות צדקה מתחתיו. כן, קופות צדקה. כמו בבית כנסת, ובטח גם בכנסייה. באחת הפינות שולחן וכסא ישנים. עשיתי סיבוב קטן, והגעתי לצידו האחורי של הפסל. כאן כבר לא היה כלום, אבל הבחנתי בפתח לעוד חלל חשוך ומסקרן. נכנסתי.
הגעתי לחדר קטן יותר, ללא מוצא נראה לעין. היה עוד פסל בודהה, קטן הפעם, ומאבן. לידו קטורת ונר. האור האמיתי היחיד הגיע מהפתח. הסתכלתי סביב, לא ראיתי שום דבר מיוחד. הבנתי את הקטע. כשהסתובבתי חזרה כדי לצאת החוצה ראיתי איש, יושב ליד הפתח. זקן, אבל לא ידעתי עד כמה כי הוא אסייתי. נזיר כזה, לבוש כתום. ישב לו ליד הפתח, לא אמר מילה למרות שהייתי בחדר כבר 20 שניות בערך, אבל הסתכל עלי עם עיניים מלוכסנות וקטנות. קדתי, ואמרתי "הלו" רק עם השפתיים מבלי להוציא באמת קול. הוא עשה מין תנועה שרמזה לי לשבת, אז ישבתי, מולו, על הרצפה, כשבינינו קטורת ונרות עמומים (אל דאגה, זה לא הופך לסרט אירוטי [אגב, שמתם לב שכבר אין סרטים אירוטיים? הפורנו באינטרנט הרג אותם לגמרי. אבל חזרה לסיפור]).
לא ניסיתי לדבר איתו בכלל, ומתישהו הוא עצם עיניים אז עצמתי גם אני. לא בטוח כמה זמן היינו ככה, בטח שלוש-ארבע דקות. הרגיש כמו שעה. חשבתי על כל מיני דברים כמו על למה אנשים שולחים סמיילי קורץ ועל זה שאני אף פעם לא יודע למה הם מתכוונים כשהם שולחים לי סמיילי קורץ כי אנשים לא קורצים לי במציאות חוץ מפעם אחת שמישהי קרצה לי ומיד אחר כך ניסתה להוציא משהו שנכנס לה לעין. אז הבנתי שמספיק, פתחתי עניים ועשיתי רעש עם הרגל כדי שגם הנזיר יתעורר. קדתי לתודה, עדיין מבלי להגיד כלום, והוא עשה תנועה שביקשה את היד שלי. הושטתי. הוא שלף חוט אדום דק, קשר לי סביב הזרוע במיומנות שהזכירה את הליצנית שהיתה בבר מצווה שלי וגנבה לאנשים את שעוני היד שלהם מבלי שירגישו ולחלק מהם היא גם החזירה, ונופף לשלום. יצאתי מהמקדש, שעדיין היה ריק, והתאפקתי לא לחזור לחדר האחורי כדי לראות אם הוא באמת היה שם ולא דמיינתי את הכל.
הסתובבתי עם החוט האדום על היד שלי בחודש שלאחר מכך, והורדתי אותו רק כשנחתתי בארץ, כדי שלא יחשבו בטעות שהייתי אצל הבאבה סאלי.
