שיחות שנמאס לי לקיים 4, או: 100 ימים של שקיפות עורפית

מישהי: איך זה להיות נשוי?
אני: אותו דבר.
מישהי: כן הא, עד שבא הילד. אז הכל משתנה.
אני: מתאר לעצמי. בקרוב אדע.
מישהי: אההה, איזה יופי, מזל טוב!
אני: תודה.
מישהי: אה, בעצם אומרים "בשעה טובה". בשעה טובה!
אני: זה בסדר, אני מסתדר גם עם "מזל טוב".
מישהו: יוווווו, בשעה טובה!
אני: תודה.


מישהו: מה יש לכם?
אני: בת.
מישהו: הכי טוב בת ראשונה!
אני: לא יודע.
מישהו: זה ידוע!
אני: אולי. קשה לי לדמיין בת. לא יודע מה עושים עם זה. אף פעם לא ידעתי. לא יודע איך הן חושבות. בנים אני מכיר. אני זוכר. אני זוכר אותי. פחות מפחיד. נותנים לו כדורגל והוא מסתדר כבר. פחות מסובך. אני לא יודע איך מתפעלים בת. מה אמורים ללמד אותה. אני לא ממש יודע גם מה ללמד בן, אבל מניח שאהיה פשוט עצמי והוא יעתיק. אבל אני לא יודע אם אני רוצה שהיא תעתיק.
מישהו: תפסיק לדבר שטויות, הכי טוב בת!
אני: טוב.


מישהו: וואי וואי אני לא ישן כבר חודש.
אני: גם אני. המשאית זבל מעירה אותי כל יום ב5.
מישהו: מה אתה משווה??? הוא לא נרדם לנו בכלל, כל היום בוכה, רעב, יש לו גזים, יש לו עצירות, יש לו שלבקת חוגרת.
אני: בסדר, זה בטח יעבור עוד מעט.
מישהו: כן בטח! עוד 15 שנה!!!
אני: דרמה קווין.
מישהו: חכה חכה, עוד מעט לא תישן בכלל.
אני: אני עייף עכשיו. מכיר את ההרגשה. נסתדר.
מישהו: תהנה עכשיו כמה שיותר! טוס לחו"ל כל שבוע! עוד מעט כל זה ייגמר!!!
אני: טוב.


מישהי: היא תיקח אפידורל?
אני: לא יודע.
מישהי: היא רוצה לידה טבעית?
אני: לא יודע.
מישהי: איפה תלדו?
אני: לא יודע. ליד הבית בטח.
מישהי: באיזה שבוע היא?
אני: לא יודע.
מישהי: איך אתה לא יודע?
אני: זה משתנה כל הזמן.


מישהו: אתה תהיה בלידה עצמה?
אני: נראה לי. למה לא.
מישהו: זה יכול לעשות לך טראומה.
אני: אני אשרוד לדעתי.
מישהו: תזכור שהזהרתי אותך.
אני: אזכור.
מישהו: תחתוך את חבל הטבור?
אני: אני לא רואה שום סיבה לעשות את זה.
מישהו: למה לא? חוויה.
אני: חיתוך בני אדם זה לא תחום שאני מוכן לקחת בו אחריות.


מישהי: עשיתם חלבון עוברי??
אני: מה?
מישהי: עשיתם מיי שפיר???
אני: מה?
מישהי: עשיתם סקירה שלישית מורחבת אצל רופא מומחה מינימום מנהל מחלקה אבל בפרטי כדי שיעלה מלא כסף?????
אני: מה?
מישהי: יש לכם שידת החתלה???
אני: מה?
מישהי: יש לכם כיסא הנקה???
אני: מה?
מישהי: נרשמתם מראש לגן חובה פרטי עם גננת על כל חצי ילד כולל לימודי אנגלית ואוכל טבעוני אורגני מפוסטר????
אני: כן. ביי.


היא: אני עייפה.
אני: זה בסדר, מותק, את בהריון.

היא: אני שמנה.
אני: את לא, מותק. את בהריון.

היא: אני עצובה/עצבנית/מפחדת/מתרגשת.
אני: זה ההורמונים, מותק. את בהריון.

היא: אני רעבה.
אני: יופי, מותק. את בהריון.

היא: כואב לי הגב.
אני: זה הגיוני, מותק. את בהריון.

היא: כואב לי הראש.
אני: תשתי מים.

למטיבי לכת:
שיחות שנמאס לי לקיים
עוד שיחות שנמאס לי לקיים
שיחות שנמאס לי לקיים 3, או: איך נמאס לי מבני אדם

אוטובוסים, טלפונים ואני (עדכון - אנחנו)

• התעוררתי מוקדם מדי, ובגלל זה עליתי על האוטובוס העמוס מדי מוקדם מהרגיל, בשעות שעולים עליו כולם. לא היה מקום, אז עמדתי. לעמוד באוטובוס זה כמעט תמיד סיוט גדול. אין לי שיווי משקל טוב. והרגליים שלי כואבות אחרי קצת זמן. וחם לי. ועוד. אבל מדי פעם אני אוהב לעמוד, בעיקר כדי להסתכל על איך כל מיני יושבים מקשקשים בטלפון שלהם. קצת מציצני, וגם לא יפה, אני יודע. אבל אני נוסע באוטובוס בעמידה. מותר לי.
  בבוקר ההוא ישבה מימיני מישהי עם מסך טלפון דלוק, מבלי שיהיה בו כלום. ביזבוז סוללה, חשבתי. ואז שמתי לב לאצבע שלה, מרחפת מעל המסך, דרוכה ומוכנה לכל ארוע שלא יבוא.
  ו-וואלה, לא בא. אז היא נכנסה לוואטסאפ, ליתר ביטחון. כלום. חזרה לדף הבית. מסך דלוק, אצבע דרוכה.
  עשר שניות עברו. עדיין כלום. נכנס לפייסבוק. ריפרשה נוטיפיקציות. נאדה. חזרה לדף הבית. אצבע דרוכה. ממתינה שיקרה משהו. קצת ריחמתי עליה. היא שם יושבת, ובמקום להירגע ולהנות מהכיסא שהביא לה הגורל, היא בכוננות. שבי, כפרה. נוחי. למה בלחץ הכל?
  אני עומד לידה ומסתכל בזמן שהיא נכנסת לג'ימייל ומחליקה את האצבע למטה. רציתי לבקש מספר כדי לשלוח לה משהו. שתרגע קצת, תהנה מהנסיעה. היא יושבת, אחרי הכל. אולי הייתי שולח "מפני שיבה תקום". לא יודע אם זה היה עובד.
  כשאני כן יושב באוטובוס אני שם אוזניות. האוזניות מכניסות אותי לעולם אחר. עולם משלי. לא משנה איפה אני ומי סביבי, כשהן עלי, אני מרוכז במה שהן נותנות לי. העיניים רק בוהות. וזה כיף, כי זה מבחירה שלי. אני נוסע באוטובוס כל יום במקום על הקורקי נטע, בעיקר כי אני יכול לשמוע דברים באוזניות ולמרות שהדרך יותר ארוכה. שומע, שירים, דיבורים, סיפורים. כל דבר שמכניס אותי לעולם אחר לחצי שעה. עולם שכולו טוב.
  
• ישבנו בבית קפה בשישי בבוקר. מוקדם יחסית, כי התבגרנו. מולנו זוג בנות. מדברות אבל לא מסתכלות אחת על השניה. מסתכלות על הטלפון. מדי פעם אחת מראה לשניה תמונה מהטלפון ולהפך.
  אחת מראה תמונה, השניה שואלת "הוא ישן אצלך??", השניה הנהנה וסיפרה "הוא נראה טוב חוץ מהשיניים. אין לו שיניים טובות." ככה תקופה די ארוכה, אולי חצי שעה אפילו, הסתכלו על הטלפון ודיברו. ריכלו. ביקרתי אותן בסתר אבל אז שמתי לב שאנחנו יושבים אחד ליד השניה וקוראים עיתון, מבלי אפילו לדבר. לא יודע מה יותר טוב.
  
• ביום אחר ישבתי באוטובוס. ברובם אני יושב, למזלי.
  כשהאוטובוס מתקרב לבית אני מוריד את האוזניות. לא יודע למה. אולי כדי לצאת מהעולם האחר בזמן כדי שחס וחלילה לא אפספס תחנה.
  אבל קצת לפני הבית האוטובוס עצר. מישהו עלה, עצבני.
  "למה ההוא לפניך לא עצר???"הנהג לא ידע כל כך מה הוא רצה.
  "שתדע, לקחתי את הפרטים שלו. אני אראה לו מה זה."הנהג התחיל להגיד משהו, אבל לעצבני לא היה באמת איכפת והוא נכנס פנימה לשבת.
  כשעבר לידי סינן, "אתיופי מסריח. חוצפן."הסתכלתי על הנהג שלנו. הוא לא היה אתיופי, אז בטח העצבני קילל את ההוא שלא עצר. אבל ההוא שלא עצר לא עצר לו בכלל, אז לא הבנתי איך הוא יודע שהוא מסריח.
  
• ראיתי פרק של מראה שחורה שהיתה בו אפשרות לעשות לאיש מסוים mute, כזה כמו שעושים לטלוויזיה. ואז אותו איש הופך לדמות אפורה וכמעט שקופה, ולא שומעים שום דבר שהאדם הזה אומר.
  וכל כך רציתי כזה. אבל לא סלקטיבי, מספיק לי כפתור אחד שמשתיק את כולם בעולם ומשאיר אותי לבד. לפעמים, לא באופן קבוע. אה, וגם שישתיק כל מיני מכונות שעושות רעש. בעיקר מכוניות שצופרות. זה יעשה את החיים שלי יותר מאושרים (לא להתלהב, לא אמרתי מאושרים. רק יותר מאושרים).
  
  
  

• לפני חודש עברתי בשדה התעופה בקייב, אוקראינה. השלט הזה בלט ליד אחת החנויות.
  לא יכולתי להתעלם ממנו, ומהמסר שהוא מנסה להעביר - אני קונה בדיוטי פרי, לכן אני מוצלח. לכן אני קיים.
  ובצורה די מוזרה העליונות שהוא מנסה ליצור אצלי גרמה ליצר נחיתות, כי אני יודע שנפלתי בפח של פרסומות טיפה יותר מתוחכמות רק כי הן התביישו להיות כל כך בוטות, אבל המסר בהן היה זהה - תקנה ותהיה מוצלח. תהיה מאושר. תהיה.
  ונפלתי, אין ספור פעמים. קניתי כי זה גרם לי להרגיש טוב יותר, לא כי הייתי צריך.
  ואני יודע שאני אמשיך ליפול, כי זה קשה לא. אבל במקרה הזה חסכתי בקבוק ויסקי.

• איתי לקח אותי לראות הופעה בישיבה. לא זוכר אפילו של מי. באוטובוסים זה טוב לשבת, אבל אף פעם לא חיבבתי את הקונספט של הופעות בישיבה. כשיש מוזיקה אני צריך לזוז. אבל שיהיה.
  שורה לפני ישבה מישהי. דקה אחרי שההופעה התחילה היא צילמה תמונה, נכנסה לפייסבוק והעלתה. ומאותו רגע, בערך כל שתי דקות היא פתחה את הטלפון, נכנסה לפייסבוק וריפרשה את הנוטיפיקציות, כדי לראות אם מישהו עשה לה לייק. ואני לא יכולתי להתעלם מכל הסיפור כי המסך בלט כל כך בחדר החשוך ולא יכולתי לשנות מיקום כי זאת היתה הופעה בישיבה.
  שני לייקים, ספרתי. לא ברור למה, התמונה היתה גרועה.
  גם ההופעה.
  
• חזרתי לקרוא ספרים.
  בתור ילד היתה קורא המון. כל דבר. אינציקלופדיות שלמות, מההתחלה לסוף. אטלסים. את כל סדרת "ג'ינג'י" כמה פעמים. בגלל זה כנראה לא ראיתי טוב ברוב חיי (עד שסכום כסף לא מבוטל תיקן את זה).
  הפסקתי לקרוא כשהמחשב נכנס הביתה. הוא פשוט השתלט על כל חלקה טובה בזמן הפנוי שלי.
  הקריאה חזרה מתישהו בצבא, כשהסמג"ד ריתק אותי לחודש בבסיס כי הפקרתי את הנשק שלי במדבר. היה משעמם בשבתות ומצאתי שם באיזה חדר ספר על מלחמה בין שתי חברות נפט באלסקה. וכשאתה מרותק בשבת לבסיס בצריפין אין דבר מרתק יותר כמו סיפור על מקום רחוק כמו אלסקה. וזה החזיר אותי לקרוא קצת, אבל החשק דעך שוב אחרי קצת חודשים.
  כמה שנים אחר כך חזר בי הצמא, אבל הפעם לז'אנר מאוד ספציפי שכבר הודתי בציבור (בחוסר אחריות מסוים) שאני חסיד שלו - אוטוביוגרפיות של מתאבקים מקצוענים. קראתי המון כאלה, קצת באובססיה, מנסה ללמוד כמה שיותר על תחום הבידור הכי מוזר שיש היום בעולם. ידע שאני כנראה לעולם לא אחלוק עם אף אחד. אבל זה היה לי כיף.
  וכל התחושה הזאת, שמפרפרת בי כבר תקופה, שאני מחובר מדי לכל מיני מסכים, בעבודה, בדרך לעבודה, בסלון, במיטה, בשירותים ובעצם איפה לא, גרמה לי לחזור שוב. הייתי צריך רק ספר שיסקרן אותי מספיק כדי לעשות את הצעד הראשון.
  מצאתי אותו כשקראתי את התקציר ל-"The Martian" - אסטרונאוט שנשכח על מאדים כי שותפיו למשימה היו בטוחים שהוא מת וחזרו לכדור הארץ בלעדיו. והוא לא מת. הוא שם, לבד, מנסה לשרוד. ואני כל לילה לפני השינה מנסה לשרוד איתו. בינתיים הוא מסתדר יופי.

• השבוע הקשר הזוגי שלנו הפך לנחלת הכלל.
  עד השבוע הוא היה שלנו. של שנינו, וזהו. רק אנחנו התעמקנו בו. כל השאר נהנו מהפירות (או סבלו, אני לא באמת יודע).
  השבוע הוא הפך לשל כולם. רק כי עשיתי את מה שכתוב בחוברת ההפעלה שצריך לעשות, וקניתי טבעת.
  לא ציפיתי לזה. אבל פתאום כולם מרשים לעצמם. אנשים שלא פגשתי שנים. "תעשו ככה. ותעשו ככה. ואל תעשו ככה." נדחפים לי לחיים (בעצם נדחפים לנו, אבל איכשהו לה פחות איכפת).
  ואני מתעלם לרוב, כי אני נתקל בבני אדם כבר יותר מ-30 שנה וקשה לי להיות מופתע. אבל הקלות שבה כולם מרשים לעצמם מרשימה אותי.
  
  אבל אני מבסוט, בגדול. שתדעו.
  
  

עשרת הסרטים הכי טובים (שראיתי) ב-2014, פלוס מינוס

קודם כל, קצת התלהבות - שנה רביעית שאני כותב את הסיכום הזה.
ובגלל אי ההצלחה השנתית, אמשיך באותו פורמט וארחיב על עשרה סרטים שמתחשק לי לכתוב עליהם, כך שלא בטוח שהם באמת הכי טובים שראיתי (שזה גם ככה משהו שקשה למדוד). כנראה שהם יהיו איזוטריים יחסית, כי על סרטים שכולם מכירים ישעמם אותי להמליץ. בתגובות אזרוק את כל השמות ששקלתי לכתוב עליהם, אז אם אתם לא מוצאים משהו שמעניין אתכם פה, אולי תמצאו את זה שם.
אה, וגם - בונוס - עשרה סרטים גרועים שראיתי ועדיף שאתם לא אבל בטח כבר ראיתם.

פרסום חסר משמעות למטיבי לכת - לינקים טריים לסיכום 2013, 2012 ואפילו 2011.

יאללה.

מתחת לעור - Under The Skin 

אם מישהו היה בא ושואל אותי, "היי אתה, תן לי עכשיו ומייד מאפיינים לסרט חדש שנעשה במיוחד בשבילך. אבל מיד, שמעת?!", בטח הייתי עונה (מיד):

- ז'אנר - מדע בדיוני. עדיפות לחייזרים.

- setting - קודר ואפל, עם כמה שיותר גשם.

- אורך - שעה וחצי, גג שעה ארבעים.

- שחקנים - נטלי פורטמן, או סקרלט ג'והנסן, בעדיפות לעירום מלא.

- שפה - אנגלית, עם עדיפות למבטא סקוטי כדי שיהיה קצת אתגר.

בגלל שאנחנו חיים במציאות אף אחד לא שאל אותי את השאלה הזאת. משום מה, איכשהו, מישהו (ג'ונתן גלייזר שליט"א) החליט להגשים לי חלום ולתת לי את כל מבוקשי.

הקונספט הזכיר לי את "מין מסוכן", יהלום 90s ידוע. רק שב"מתחת לעור" הוא תופס טוויסט של ראליטי - סקרלט, יפתי, הסתובבה לה בטרנזיט ברחבי סקוטלנד, וניסתה לשכנע גברים לעלות איתה לטרנזיט. על אמת. חצי מהסרט מוקדש לניסיונות האמיתיים האלה. ובניגוד לכל הפרקים של BangBus שראיתם, כמעט אף אחד לא הסכים. 

זה ריתק אותי. לא כמו סצינות העירום. אבל ריתק.

סקרלט, אם את קוראת את זה - 3>

(שני, אם את קוראת את זה - אני צוחק חחחחחחחחחחח)

סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - "נימפומנית, חלק 1" היה גיבוב מתנשא ומשעמם, סרט פסטיבלים קלאסי, עד כדי ששקלתי להפסיק אותו באמצע בערך כל רבע שעה, ומה שהחזיק אותי כל פעם לראות עוד קצת הם רק איברי מין שקפצו למסך בתדירות לא מספיק גבוהה.

על סוסים ואנשים - Of Horses and Men

מיד כשראיתי את התמונה הזאת ידעתי שאני הולך לראות את הסרט הזה, לא משנה מה.

וגם לכם, אני בטוח שברור כבר עכשיו אם תראו את זה או לא.

ידעתי שזה הולך להיות מוזר.

לא ידעתי עד כמה.

קיוויתי שלא יהיו סצנות ביסטיאליטי (שקר?).
לא היו.

לא ידעתי שבערך כל דבר אחר שאפשר לעשות לסוסים, עשו בסרט הזה (בסוף היה כתוב שאף סוס לא נפגע במהלך הסרט, אז הכל בסדר).

וכל זה על רקע היופי של איסלנד.

מה עוד אדם שפוי יכול לבקש??

סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - "רובוקופ". מדהים איך הגרסה מלפני 30 שנה כמעט עדיפה פי 1000 מבילבול הביצים הזה. מישהו צריך לקבל שם פרס על הפיכת דמות מגניבה כמו רובוקופ, פאקינג חצי אדם חצי רובוט חסין כדורים, למשעממת כמו מכונת משקאות אוטומטית. מאכזב במיוחד שיוצר הסרט הוא גם הבמאי של של סרטי Tropa de Elite הברזילאים, סרטי אקשן אדירים בכל קנה מידה.

כחול הוא הצבע החם ביותר - Blue is The Warmest Color

או בצרפתית -  La vie D'Adele, שזה בכלל משהו אחר

הסרט הכי סקסי אי פעם.

ביי.

סרט גרוע שראיתי (השבוע) ועדיף שאתם לא - "ראיון סוף". הסרט הכי מפגר שראיתי אי פעם.
לאמריקאים מגיע שהקוראנים יפציצו אותם על החרא הזה.
ביי.

לוק - Locke

זוכרים את "תא טלפון" מלפני 10 שנים בערך, עם קולין פארל שתקוע כל הסרט בתוך תא טלפון?
אז אותו דבר, רק עם אוטו, ועם אהוב ליבי טום הארדי, שהופך את הקונספט הבעייתי והמחשיד הזה לסרט סוחף, שכן, כולו מתנהל בתוך אוטו, כמעט בזמן אמיתי.
מה כבר יכול להיות מעניין במישהו שיושב באוטו 90 דקות?! ועוד לבד?!?
(רמז - ידידו הטוב ביותר של האדם - הפלאפון, ובת זוגו, הדיבורית)
הארדי הוא השחקן האהוב עלי מהדור החדש יחסית של כוכבי הקולנוע. הוא יודע להעביר רגש מבלי שתרגיש (או לפחות מבלי שאני ארגיש) משחק יתר. הכל טבעי אצלו גם כשהוא משחק דמויות פסיכיות כמו ברונסון.

סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא: "קפטן פיליפס", עוד קישקוש של טום האנקס, השחקן השנוא עלי, דוגמן הסחיות של העולם המערבי, מלך הקלישאות האמריקאיות, וגם בן זונה לא קטן. <---- פה סתם הגזמתי. 

אני פשוט סולד מסרטים אמריקאים שמציגים אנשים ממקום אחר כאנשים סוג ב'. זה מחליא אותי.

בורגמן - Borgman

תסתכלו על התמונה הזאת.

יש שם זוג. ישן, בלילה.

נראים מבוססים. חיים טוב.

יש שם גבר נוסף. עירום. רוכן מעל האשה.

נראה הומלס. 

זה קריפי.

זה מותח.

זה מוזר.

זה מצחיק.

זה מבלבל.

זה מיוחד.

זה בורגמן. איזה כיף היה לראות אותו.

סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - "רובוטריקים 4". לא ברור מיהם המיליונים שראו את ערימת החרא מאנימציה ממוחשבת הזאת. איכשהו שרדתי את השניים הקודמים בסדרה, גם בקושי, אבל ברביעי כבר פרשתי אחרי שעה, אחרי שהבנתי שאני אפילו לא בחצי הסרט.

העובדה שבכלל ניסיתי לראות את זה הוא דוגמא קלאסית לתסמונת האשה המוכה.

לכידות - Coherence

בלי קשר אבל בעצם עם, זאת היתה שנה מעולה לחובבי סרטי מדע בדיוני. היו המון טובים, מכל הסוגים.

מ"לכידות" לא ציפיתי ליותר מדי. שורת התקציר שקראתי עליו לא ריתקה אותי - 'דברים מוזרים קורים לקבוצת חברים שנפגשת לארוחה ביתית'.

עד שהתחילו לקרות הדברים המוזרים.

ניחוש - אם הייתי רואה את הסרט באור יום, הוא היה מותח אותי הרבה פחות. אולי אפילו משעמם.

אם הייתי רואה אותו לא לבדי, אין סיכוי שלא הייתי מגיב בציניות לרוב הרעיונות שמובעים בו.

אבל העובדה שכן ראיתי אותו לבד, ובלילה, גרמה לי להיות מרותק לשעה וחצי, וללכת להשתין ממתח 4 פעמים בחצי השעה האחרונה.

סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - אוטומטה (Automata), שהטריילר שלו גרם לי לרצות אותו כמו שלא רציתי דבר מעולם (חוץ מרגעים מסויימים בחיים שחשקתי בהם מאוד בקוקילידה).
איזה קקי פיפי של רובוטים זה היה.

נקמה כחולה - Blue Ruin

יש מי שקורא לו, בצדק יחסי, חורבה כחולה. אני קורא לו Blue Ruin.

סרטי נקמה הם תמיד קלישאתיים.
אין בהם משהו מפתיע. כמעט תמיד יודעים מי הטוב ומי הרע, ולכן מי ינצח ומי יפסיד.
השאלה היחידה היא - איך.
טרנטינו, לדוגמא, לקח את הקלישאה עד הסוף וגרם לסרט הנקמה שלו (קיל ביל, א.ל.ה.ב.) להיות כמעט קרקטורה. כי אם כבר קלישאה, אז בוא ניקח אותה למקסימום, ואז לנהרות הדם אין באמת אפקט של נהרות דם, אלא של תערוכה במוזיאון של הצבע אדום.
ב-Blue Ruin הנקמה באה לאט. ובשקט.
עד שהיא מגיעה במלוא הכח - ואז היא הופכת לדבר הכי מותח שראיתי לאחרונה.
וגם לאלימות שמגיעה איתה יש משמעות מיוחדת, כי ראית אותה ניבנת עם המתח שלך. ונהרות הדם שמגיעים (והם מגיעים ועוד איך) יש השפעה כמעט מצמררת על הצופה, גם על צופה מאולחש לחלוטין, כמוני.
לא יודע אם גיבוב השטויות שכתבתי עכשיו מובן כי אני תחת השפעת אלכוהול קלה, אבל שיהיה.


סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - "מפוצלים" (!!!), או בלעז - Divergent. צריך לנקום במי שגרם לי לחשוב שזה לא סרט לנערות בנות 14.

רכבת הקרח - Snowpiercer

דימיון. בצורה מוזרה, דימיון הוא אחד הדברים שהכי חסרים בקולנוע היום, ועוד יותר בקולנוע מדע בדיוני.
דימיון מביא איתו מקוריות. והיו חלקים ב"רכבת הקרח" שהעיפו אותי לכמה שניות כל פעם, בטח עם חיוך דבילי על הפנים, כי לא ראיתי שום דבר דומה להם לפני כן.
דימיון, שהכניס אקו-סיסטם וציביליזציה שלמה לתוך רכבת.
דימיון, שיצר את הסצנה שהכי אהבתי השנה - למי שראה - סצנת קרון בית הספר.
דימיון, שכמו בלא מעט סרטים קוראנים אחרים שראיתי (אל דאגה, הוא דובר אנגלית), יצר קטעי אלימות שגובלים בשירה.
עכשיו הגזמתי קצת אז אני רק אכתוב שזה סרט אש פצצות לגבות ניצים לריסים וזהו ביי.


סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - "נח" היה מאכזב. כן, אשכרה ציפיתי ממנו להיות טוב. מה לעשות, ארונובסקי הוא אחד מהבמאים האהובים עלי, אבל גם הטובים ביותר נופלים לפעמים. נקווה שזה באמת יישאר רק לפעמים.

התבגרות - Boyhood

"התבגרות" היה טוב. כמעט טוב מדי.
הביצוע לרעיון - סרט שצולם על פני 12 שנים ועוקב אחרי חיי ילד מגיל 6 עד 18 - הוא באמת לא פחות ממושלם, ומוכיח בפעם המי יודע כמה שלא צריך סיפור. צריך שחקנים טובים, וכתיבה טובה, ואז גם אירועים יומיומיים יהיו מספיק מעניינים.


סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - "צבי הנינג'ה". כן, היה סרט חדש לצבי הנינג'ה השנה. והוא היה מעפן. לא שהיה לי ספק. אבל כשזה קשור לגיבורי ילדות קשה לעמוד בפיתוי (ראה ערך "רובוטריקים 4").

וויפלאש - Whiplash

כמה דברים שלמדתי מ"וויפלאש":

- אפשר לאהוב סרט גם אם שונאים את הדמות הראשית.
- הנגנים הכי טובים בעצם מנגנים ג'ז.
- ג'ון שילינג'ר, מנהיג הנאצים מאוז, הוא דמות כל כך טובה, שהיא גם עובדת 15 שנים אחר כך בתור מנצח תזמורת.
- צפייה באדם מתופף במשך 10 דקות יכולה להיות מאוד אינטנסיבית, בנסיבות הנכונות.


סרט שלא ראיתי אבל אני בטוח מספיק שהוא גרוע כדי להמליץ לכם לא לראות אותו - "ההוביט 3", איך שלא קוראים לו. אין סיכוי שמישהו ישכנע אותי לראות עוד 3 שעות של הפליצה הזאת.




זהו נראה לי.