אבל אני כן קצת זוכר שהיו לנו, לפחות לפי הסיפורים, מנהיגים.
יהושע, לדוגמא.
היה ממשיך דרכו של משה. חתיכת משימה. התחיל בקטן - ביקע את נהר הירדן. מי שראה לאחרונה את הירדן יודע שזאת משימה יותר פשוטה מלבקע את ים סוף (הירדן מבקע את עצמו לפעמים). אבל הוא ניסה. הוא גם היה צריך להתמודד עם האות י׳ שמשה החליט להוסיף לו בתחילת השם.
אבל - כשהיה צריך לשלוח לוחמים לכנען, הוא ידע להחדיר בהם מוטיבציה. אמונה.
וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ יְהוֹשֻׁ֔עַ אַל־תִּֽירְא֖וּ וְאַל־תֵּחָ֑תּוּ חִזְק֣וּ וְאִמְצ֔וּ כִּ֣י כָ֗כָה יַעֲשֶׂ֤ה יְהֹוָה֙ לְכׇל־אֹ֣יְבֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם נִלְחָמִ֥ים אוֹתָֽם׃ (ספר יהושע, פרק י', פסוק כ"ה)
גם אם לא הלך לו בהתחלה, הוא גדל לתפקיד, והפך למנהיג.
(סבא שלי היה שואל אותי, בחידוני התנ״ך שהיה עושה לי, ״איך קראו לאבא של יהושע בן נון?״. לא ידעתי. כן ידעתי מה המקצוע של יוחנן הסנדלר)
או דבורה הנביאה.
היתה שופטת, מנהיגה. לא התביישה להגדיר את עצמה גם כאם: ״עַ֤ד שַׁקַּ֙מְתִּי֙ דְּבוֹרָ֔ה שַׁקַּ֥מְתִּי אֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל:״ (שופטים פרק ה פסוק ז). יעני לא פחדה להראות את ה״חולשות״ שלה. שיתמודדו.
שלחה את ברק בן אבינעם להילחם בסיסרא בכפר תבור. ההר האהוב עלי.
ברק היסס. לא סמך עליה עד הסוף. אישה, בכל זאת. ״אִם־תֵּלְכִ֥י עִמִּ֖י וְהָלָ֑כְתִּי וְאִם־לֹ֥א תֵֽלְכִ֛י עִמִּ֖י לֹ֥א אֵלֵֽךְ״, אמר לה.
היא, לעומתו, לא היססה. ״וַתֹּ֜אמֶר הָלֹ֧ךְ אֵלֵ֣ךְ עִמָּ֗ךְ אֶ֚פֶס״ (האפס שייך לפסוק הבא אבל יש מצב שזה גם מה שהיא חשבה עליו). הלכה איתו. נתנה לו את הביטחון. בסוף הפרק היתה יתד תקועה בראש של סיסרא.
והיו לנו גם מנהיגים גרועים. לא היה חסר.
רחבעם, לדוגמא, קיבל את המלכות רק כי היה הבן של אבא שלו. לא חריג בתקופה ההיא, אבל הוא כנראה היה רחוק מלהיות מוכשר לתפקיד. הוא ניסה לבסס את כוחו בעזרת הפחדה. טקטיקה ישנה, אבל עובדת. ״אָבִי֙ הִכְבִּ֣יד אֶֽת־עֻלְּכֶ֔ם וַאֲנִ֖י אֹסִ֣יף עַֽל־עֻלְּכֶ֑ם אָבִ֗י יִסַּ֤ר אֶתְכֶם֙ בַּשּׁוֹטִ֔ים וַאֲנִ֕י אֲיַסֵּ֥ר אֶתְכֶ֖ם בָּעַקְרַבִּֽים״ (ספר מלכים א׳, פרק י"ב, פסוק י"ד)
זה כמובן היה כיסוי למחסור גדול בביטחון עצמי וכנראה גם בולבול קטן.
הוא היה כל כך עסוק בעצמו עד שגרם לממלכת ישראל להתפצל לשתי ממלכות שונות. הלך ראש בקיר, ראה את העם נקרע, אך לא ויתר (לא ידוע לי על כתבי אישום לגביו). היחיד שהצליח לגרום לו לעצור הוא הקדוש ברוך הוא בעצמו - ״כֹּ֣ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֡ה לֹא־תַעֲלוּ֩ וְלֹא־תִלָּ֨חֲמ֜וּן עִם־אֲחֵיכֶ֣ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל״. בלי זה, לא יודע אם היינו פה היום.
קמנו מזה. אחריו כבר בא דוד המלך.
חזרה להיום. ותתייחסו בעירבון מוגבל לכל מה שכתוב למעלה, כי אין לי באמת מושג וגם את חלק מהדברים המצאתי.
היום, אני לא יודע איך עם ישראל נתקע עם המנהיג הנוכחי שלו.
מנהיג שדואג להאדיר רק את עצמו.
להזיז כל אדם ראוי מתחתיו כדי שלא יאיים עליו.
להקיף את עצמו באנשי שררה שנאמנים לו, החכמים מאחורי הקלעים והטיפשים מלפניהם.
להסית אנשים שמסכימים איתו נגד כל מי שלא, בלי שום גבול. בין אם זה אזרח פשוט או שופט עליון.
לפגוע בכל ממסד לא תלוי שאומר או עושה משהו שלא עוזר להמשך שלטונו.
לנחס לעצמו כל דבר טוב שקורה ולהאשים אחרים בכל דבר רע שקורה. (בכל ספר ניהול בשקל שנכתב אי פעם, זה תיאור מדויק של מנהל גרוע שיבריח לך את כל העובדים בחברה)
לקבל כל החלטה כששרידותו האישית והפוליטית היא השיקול הראשון בה.
והכי גרוע - להוציא כל משמעות מערך האמת. אין אמת יותר. יש את דברו - זו האמת. כל דבר אחר הוא לא האמת.
סיסמא שחוזרת על עצמה בחודש האחרון היא שהמנהיגים שלנו לא ראויים לעם שלנו. אז אולי הם כן. אולי זה מה שמגיע לנו. בזה בחרנו.
וכאמור אני לא טוב בהיסטוריה אבל אני כן יודע ומרגיש, שהמנהיג הזה ייזכר כמנהיג רע.
אני רק מקווה שנדע להתגבר עליו ועל מורשתו (שתישאר פה אחריו, שלא יהיה ספק), אחרת לא תהיה תקווה ותקומה במקום הזה. לא בשבילי, לפחות.
