זיכרון ושואה

אני לא יכול לעמוד בצפירה כשאני סתם לבד בבית. זה מרגיש לי טיפשי. אני תמיד יוצא החוצה כדי לעמוד ביחד עם עוד אנשים, או לפחות מסתכל מהחלון. אני פשוט מרגיש מזויף לעמוד ככה לבד בבית, כאילו שאני עושה הצגה בשביל עצמי.

"אבל זאת ההזדמנות שלך להתייחד. דקה שאתה לא עושה בה כלום חוץ מלחשוב על זה."

יש שני הסברים אפשריים:
יכול להיות שאני כבר מאולחש לחלוטין. אני לא מצליח להרגיש כלום בשני ימי הזיכרון. אולי כי האבל הוא כללי ולא אישי שלי (למזלי), אבל בסופו של דבר (וזה מוטיב חוזר אצלי בכלל), לא איכפת לי.
או, יכול להיות שהאנטי האוטומטי שלי כשאני צריך לעשות משהו רק כי כולם עושים, נכנס לפעולה. אותו אנטי שגורם לי לא לראות ערוץ 2 ולא לשמוע רדיו, כדי שבטעות אני לא ארצה להיות חלק ממשהו שהרוב חווים.

ביום השואה, הצפירה העירה אותי. לקח לי כמה שניות להבין למה התעוררתי, ועוד כמה שניות כדי להחליט מה לעשות. ידעתי מה אני "צריך" לעשות - לקום לעמוד ליד המיטה. אבל לא כל כך הבנתי למה. זה לא ישנה לאף אחד, וזה לא באמת ישנה כלום אצלי, כי אני לא מרגיש שאני צריך את הדקה הזאת כדי להבין. או כדי לזכור.
בבוקר יום הזיכרון הייתי כבר ער. יצאתי החוצה לרחוב. בדיוק הגיע קו 10 לתחנה שמחוץ לבית שלי, והנהג עצר וביקש מכולם לעמוד. חוץ מזה הרחוב היה די ריק, היו רק שתי בנות בערך 10 מטרים מהאוטובוס.
כולם עמדו.
אחרי 2 הדקות, הנהג התיישב והתחיל לנסוע. פתאום שמעתי צעקות. "רגע, נהג!! רגע!!!", וראיתי את שתי הבנות רצות אל האוטובוס. הוא לא שמע.
לי ברור שאם הייתי צריך לעלות על האוטובוס והוא היה 10 מטרים ממני, הייתי סוגר את המרחק בתחילת הצפירה כדי לא לפספס אותו. אבל אני לא בטוח מה נכון במקרה הזה.

נראה לי שאני דווקא כן יכול להתרגש, אבל זה כנראה צריך להיות ספונטני, כשאני חווה משהו, ולא כשאומרים לי "תהיה עצוב עכשיו!". זה יכול לקרות אם אני אשמע סיפור, או אראה סרט שיעשו לי משהו. כמו "הדירה".
ראיתי אותו במקרה, בערוץ 8. על בחור שהלך לפנות את הדירה של סבתא שלו, אחרי שהיא נפטרה, ומגלה תמונות ומכתבים שמקשרים אותה ואת סבא שלו ל-ליאופולד פון מילדנשטיין, קצין SS, קודמו של אייכמן בתפקיד האחראי על היהודים באס דה. התמונות והמכתבים מעוררים את סקרנתו, והוא מתחיל לחקור, תחילה את המשפחה שלו, דרך מומחים לתקופה ועד שהוא מגיע לבת של פון מילדנשטיין בגרמניה, כשכל הדרך הוא מגלה פרטים חדשים על המשפחה שלו ועל בני אדם בכלל.
תחפשו את זה. זה טוב.

מה אני עושה פה?

בבוקר אחרי שפרסמתי את הפוסט הקודם, קראתי אותו שוב. אני עושה את זה תמיד - מחכה יום ואז קורא את מה שכתבתי. בדרך כלל, אחרי הקריאה הזאת, אני יכול לנחש אם אנשים יאהבו את הפוסט או לא. אבל אחרי שקראתי את האחרון, הוא נראה לי כל כך מבולבל וחסר פוקוס שלא הבנתי בכלל מה רציתי מכם (ומעצמי).
תכל'ס, יכולתי לנחש את זה תוך כדי הכתיבה. בעיקר כי הסיבה היחידה שישבתי לכתוב את הפוסט ההוא היתה שעבר כבר חודש מאז הפוסט שלפני כן, ועד עכשיו השתדלתי לעדכן בערך פעם בשבועיים אז הרגשתי מחוייבות לכתוב משהו. לא ברור בכלל למה, בהתחשב בכמות הקוראים שיש לי.

וזה קרה כבר, קצת לפני כן. לא אהבתי את "תמיד יורד גשם בפורים" כשקראתי אותו יום אחרי. וכמה ימים אחר כך הרגשתי צורך לפצות את מי שכן קרא אותו, אז ישבתי וכתבתי בלי חשק (אבל די בקלות) פוסט שהמטרה היחידה שלו היתה להצחיק בצורה הכי קלה שאני מכיר - לקחת אירוע אמיתי ולהוסיף לו "אמת" חדשה כדי לשעשע. סוג של שקר לבן. סוג של התמסחרות. (אבל זה כנראה עבד...)


אבל עכשיו אני יושב ולא כל כך מבין למה אני כותב, בכלל.

ההתחלה היתה מבטיחה. סוף ינואר 2011, נתקעתי על אי וויטנאמי בזמן חגיגות ראש השנה הוויטנאמית. הכל היה סגור, ולא היתה תחבורה ציבורית. קצת כמו פה אצלנו. לא היה לי יותר מדי מה לעשות, אז ישבתי על המרפסת וכתבתי את הפוסט הראשון, שאז עוד הגיע אליכם במייל. התגובות נעו בין "חחחחחחחחח" לבין "מיקו, אין ספק שאתה גאון!!!! אני מבקש ממך לפתוח בלוג קבוע!!!! (נ.מ.)".

הרצל wannabe

את הרעיון לכתוב משהו שהוא יותר מ"אני עכשיו פה. מחר אני הולך לשם. לי כיף ולכם לא" הגיע מאיתי, שנהג לעדכן תמיד בטיולים שלו. אז העתקתי.
אבל אחרי שחזרתי, הסיבה היחידה שהמשכתי לכתוב פה היא התקווה שיתפתח מזה משהו. שעורך "ידיעות אחרונות" יגיע לפה בטעות ויתרשם כל כך עד שהוא ייתן לי את משבצת הטור שאחרי הטור של שלמה ארצי שאחרי הטור של יאיר לפיד. או שמנכ"ל כתר ספרים יציע לי חוזה לאוטוביוגרפיה של שלושה חלקים על חיי (בפועל בקושי הצלחתי למלא דף אחד של קורות חיים). או שנקבה כלשהי תקרא את כל הפוסטים ותפנה אלי במייל רק כדי להגיד לי שאני גאון (!?).
(מוטיב חוזר שכבר דיברתי עליו - אנשים מתבלבלים יותר מדי בין מצחיק לגאון. זה פוגע בכל מי שבאמת גאון, ולא סתם מצחיק, כמוני).

"הו מיקו, אתה כל כך חכם ויפה ומצחיק (לפי הסקרים), בבקשה תתחתן איתי!" - מבוסס על מקרה אמיתי

שנה ו-30 פוסטים אחר כך, המסקנה שלי על עצמי היא שאני - א. לא טוב בזה כמו שחשבתי שאני אהיה, ו-ב. לא אוהב את זה כמו שחשבתי.
לא טוב - כי לא הצלחתי לגרום כמעט לאף אחד שלא מכיר אותי לקרוא את מה שכתוב פה בעניין, ולמעט מאוד שכן מכירים אותי. אולי בגלל שאין נושא אחיד לכל הפוסטים, או אולי סתם כי אני לא מעניין.
לא אוהב - כי היה לי את כל הזמן שבעולם להשקיע בזה, ולא השקעתי. וגם - את הפוסטים הכי טובים כתבתי כשאני שיכור (בעצם אני לא יודע מה זה אומר).
ואם למקד את זה, גיליתי שאנשים אוהבים הרבה יותר את הפוסטים המצחיקים שלי, ואני אוהב הרבה יותר לכתוב את הלא מצחיקים. אני טוב במה שאני עושה בלי חשק, ואני לא טוב במה שאני רוצה להיות טוב בו.

רק חברים דימיוניים תומכים ברגעים הקשים (רגעים קשים במקרה זה = יותר מדי בירה)

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה כפוסט פרידה מ"נוסע וחוזר".
אני אסיים אותו רק עם שינוי מדיניות - אני אכתוב כשאני ממש ארצה, ואני לא יודע באמת כל כמה זמן זה יקרה, אם בכלל. וברור לי שזה הצעד הנכון כי אם לא הייתי מכריז על זה, אף אחד לא היה שם לב לשינוי...

זו בטח שקיעה, כי אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שהייתי ער כדי לראות זריחה

נאיבי

אני נאיבי. (התחלתי מהסוף, כמו שעושים לפעמים בסרטים. אני אחזור למשפט הזה לקראת סוף הפוסט, אחרי שתשכחו ממנו, ואז תיזכרו בו ותגידו "אה, המשפט הזה היה בהתחלה וזה עכשיו כאילו מתחבר". כמו הזקנה מטיטניק.)
[ניזכרתי בטיטניק כי ראיתי סרט על איך ג'יימס קמרון צולל לטיטניק כי אין לו מה לעשות עם מיליארד דולר.]

לכל בעיה רצינית בעולם, יש לי פיתרון.

לדוגמא, תאונות הדרכים. לא תאונות מהסוג של צמיג שהתפוצץ שבגללו רכב נכנס בעמוד, או רכב שהחליק בסיבוב על כביש רטוב וקפץ לתהום. אני מדבר על תאונות שנגרמות בגלל עצבנות ייתר ואי אדיבות של אנשים, שגורמת להם לנהוג בצורה פרועה ומעלה את הסיכוי לתאונה, או סתם לעצבן. אי אדיבות וחוסר איכפתיות (שבדרך כלל מהולים בעודף ביטחון עצמי) הם, לדעתי, הסיבה לכך שכל כך נורא לנהוג בארץ.
איך פותרים אי אדיבות? כאן מגיע הפיתרון שלי - ע"י אדיבות ייתר!
תחשבו על זה ככה: ברגע שמישהו אדיב אליכם בכביש, ונותן לכם, לדוגמא, זכות קדימה גם כשלא מגיעה לכם, או מאט כשאתם רוצים לעבור לפניו בנתיב שלו, או כל דבר אחר שגורם לכם להודות לו עם תנועת היד המוסכמת בין הנהגים, הסיכוי שאתם תהיו אדיבים למישהו שיבוא דקה אחר כך הוא הרבה יותר גבוה. מכאן - האדיבות מדבקת. לכן, אם 5% מהנהגים יפנימו את זה ויהיו אדיבים בצורה קיצונית, זה ידביק את שאר הנהגים במהירות ויפחית את תאונות הדרכים.

וזהו, הצלתי ממוות כמה מאות אנשים בשנה.

יש בעיה אחרת שתמיד מצחיקה אותי. "אירופה מתאסלמת".
והפיתרון שלי אליה הוא ממש פשוט - לא לעשות כלום! הרי האירופיים הצברים לא יתאסלמו, והמהגרים המוסלמים אומנם מגיעים לאירופה מוסלמים, אבל ככל שעובר הזמן חלק מהם זונחים את דתם כשהם רואים סגנון חיים שונה ומודרני, והם ישפיעו לאט לאט גם על מדינות המוצא שלהם, ככה שיכול להיות שהגירת מוסלמים לאירופה זה הדבר הכי טוב שקורה לעולם.

וזה בגדול נכון לכל אוכלוסייה סגורה או דתית מדי, גם אצלנו פה בארץ. הבעיה היא שקצב ההתרבות בה גדול מקצב החוזרים בשאלה, ולכן צריך לנקוט בפעולה קצת קיצונית אבל שתבטיח את חשיפתם לעולם החופשי, ותגדיל את קצב החוזרים בשאלה. בקיצור - צריך לגרום להם להיחשף לפורנו.
כן, ככה. בצורה קיצונית, שלא תהיה להם אפשרות לברוח מזה. אולי להצניח מלמעלה מגזינים. או דיסקים. או חשפניות. זה יראה להם שיש עולם שכולו טוב מהצד השני, ולאט לאט זה יקרה.

וכך פתרתי את הבעיה הכי גדולה, כנראה.

או שלא.

כי אולי אם אני אהיה אדיב לכולם בכביש, השינוי היחיד יהיה שייקח לי הרבה יותר זמן להגיע ליעד שלי, כי כולם ינצלו את האדיבות שלי. מה מבטיח לי שהם יהיו אדיבים חזרה? כלום, כנראה רק התמימות שלי.
ואולי קבוצה דתית בתוך בתוך אוכלוסייה לא דתית רק מתקבצת בתוך עצמה ונהיית קנאית יותר לדת שלה, ובנקודות החיכוך, במקום חשיפה שתוביל למשהו טוב יהיו פיצוצים שיובילו לבית קברות.
וגם אולי פורנו הוא לא התשובה לקיצונות דתית. אולי זה רק ירתיע אותם, והדרך הכי טובה לגרום להם להיות כמוך היא דווקא עם פיתוי שקרוב אליהם ושאין להם רתיעה אוטומטית ממנו. בערך כמו שרוצים למשוך חתול פחדן אלינו עם תנועות קטנות, אבל כל תנועה מהירה ומפתיעה רק תרחיק אותו. (אף אחד לא שם לב שגנבתי את האנלוגיה הזאת מסיינפלד, נכון?)

אז אני כבר לא כל כך בטוח בפתרונות שלי.
וככל שאני חושב על זה יותר אני מבין שאין באמת סיכוי שמשהו ישתנה לטובה בקרוב. לפי כל הסימנים יהיה הרבה יותר גרוע לפני שיהיה טוב, אבל אני בינתיים נהנה לעבוד על עצמי ולחשוב שיש לי את הפתרון הפשוט להכל. כנראה שככה אני מנחם את עצמי.
או שאני סתם נאיבי.