קנאה

בחודש האחרון השקעתי הרבה זמן במוזיקה. הרמקול החדש עובד מסביב לשעון. אני שם אותו בפול ווליום כשאני מתקלח, ושמתי לב שאני גם "מבשל" (סדרת הפעולות הקבועה שאני עושה שבסוף שלה יוצא משהו שאני קורא לו פסטה) יותר מאז שהרמקול הגיע, ואני אפילו מחפש תירוצים לנקות את הדירה רק כדי לשמוע מוזיקה תוך כדי (קורטיס מייפילד הוא ללא ספק הזמר הכי טוב לניקיון).
ובגלל שאני כל הזמן עם מוזיקה, אני גם נמצא כל הזמן במצוד מתמיד אחרי מוזיקה חדשה. שעות של חפירה על rateyourmusic.com ביחד עם youtube, שומע עוד ועוד דברים עד שמשהו טוב צץ.

כל המאמץ הזה גרם לי להבין שאני מקנא בכל מי שיכול לפתוח רדיו ולאהוב את מה שהוא שומע. אני מקנא גם בכל מי שיכול בכל זמן נתון לפתוח ערוץ 24 ולקבל מוזיקה שהוא אוהב. איזה כיף זה יכול להיות! בלי לחפש, בלי לחכות שנים לאלבום שייצא (השבוע יוצא החדש של הביסטי בויז!), בלי להתאכזב. אני פשוט מקנא בכל האנשים האלה (שנראה לי שהם הרוב), שפשוט אוהבים את מה שפופולרי באותו רגע וזה מספיק להם.

ביסטי בויז כשרים לפסח

ואני כותב את זה בלי טיפה של ציניות. הרי הייתי נהנה מהמוזיקה בדיוק כמו שאני נהנה עכשיו, עכשיו רק אני צריך לעבוד הרבה יותר קשה עד שאני מוצא משהו שאני אוהב. הלוואי שיכולתי להדליק טלוויזיה ולהנות משיר של שרית חדד. זה כל כך קל. הלוואי ויכולתי להדליק גלגל"צ ולשמוע בכיף מירי מסיקה. הלוואי. אני פשוט מקנא במי שיכול לעשות את זה.

נינה סימון

ואל תספרו לי את השטות של "זה חרא מוזיקה, זה לא איכותי" וכאלה. אין דבר כזה מוזיקה איכותית. לאנשים יש נטייה להקביל איכות של מוזיקה לאייקיו המומצע של מי ששומע אותה (נטייה נפוצה בעיקר אצל אנשים עם אייקיו גבוה, כשעל הדרך הם מעלים לעצמם את הביטחון העצמי, במודע או לא במודע), וזה פשוט לא נכון. אם אדם X נהנה מקובי פרץ (שהקאבר שלו ל-Cosmic Girl פשוט אדיר) באותה צורה שאדם Y נהנה מקולדפליי, ושניהם נהנים מהמוזיקה באותה צורה שאדם Z נהנה מנינה סימון, אז מי אמר שמישהו יותר טוב/איכותי מהשאר?

מוזיקה שונה מתאימה לאופי שונה, זה כל הסיפור. נראה לי שפשוט מי ששונא מוזיקה מסוימת שונא בעיקר את אופי האנשים שהוא חושב ששומעים אותה (כמו שאני שונא את קרן פלס. ימח שמה. וכן, אני מקנא גם במי שאוהב אותה).

קרן "כל דבר חוץ מ" פלס

איך היה?

לא ספרתי כמה פעמים שמעתי את השאלה הזאת מאז שחזרתי. זה בטח בסביבות מספר החברים שלי בפייסבוק חלקי 10 (כמות האנשים שאני באמת בקשר איתם, שעם חצי מהם אני בקשר רק דרך הפייסבוק.).

אני מנחש שלא עניתי לאף אחד מהם תשובה מספקת, אז אני אנסה שוב פה.

קודם כל נשים בצד את כל הקלישאות: היה אדיר, מעולה, אחת החוויות אם לא ה-, מטורף, משהו שאני לא אשכח אף פעם, מאלף, מעלף, בנזונה.

היה בנזונה.

אם אחת התשובות האלו סיפקה אותכם, אז אחלה. וגם יכול להיות שבכלל לא מעניין אתכם לשמוע יותר מזה, כי מה אני צריך לשמוע על כיף של מישהו בחופשה בזמן שאני תקוע פה. אז גם זה אחלה.

בשביל כל השאר אני ארחיב:

הדבר שהכי כיף לי בטיולים האלה זה החופש.

בירלאו. כנראה הבירה הטובה בעולם.

חופש במשמעות של לקום בבוקר ולעשות רק את מה שעושה לי כיף. רוב הזמן זה מסתכם בכלום, והפעם היה לי את החופש לעשות כלום כמעט כל הזמן, חוץ אולי מימי נסיעות וימים שבהם הרגשתי חובה לראות אטרקציות. כלום של לקום בבוקר ולשתות קפה על האינטרנט. כלום של ללכת לחוף ולקרוא ספר. וכלום של לאכול 3 ארוחות ביום כאילו אין מחר/כרס. כלום של לשתות מללללללאאא בירה (צ'אנג בתאילנד, בירלאו בלאוס, 333 בוויטנאם ואנגקור בקמבודיה) כל ערב תוך כדי משחק סנוקר שלא נגמר. כלום.

וגם חופש במובן של לבחור עם מי אתה מטייל. אופציה שמשנה את הטיול לגמרי. לא שבטיולים הקודמים היו לי פרטנרים לא טובים. להפך, לא יכלו להיות יותר טובים. אבל יש משהו בחופש של לבחור עם מי לטייל שמשנה לגמרי את החוויה. אם זה לבלות יום בצ'אנג מיי עם אוסטרית בהתלהבות (אולי רק בגלל שהיא אוסטרית) ולהבין יום אחרי שהיא משעממת יותר ממני, או "להיזרק" ע"י בריטי שחשב שנמאס לו ממני למרות שהעברנו שבוע ביחד על קטנועים ברחבי וייטנאם (“מתי אתה מתכנן ללכת לדאלאט? עוד יומיים? טוב, נראה לי שאני אלך לשם עכשיו”), או למצוא את עצמי ב-3 שעות של שיחה עם זוג לונדוני על ההשפעה של N.W.A. על העולם אחרי שסגרו את כל הפאבים בלואנג בראבנג (יש עוצר ב-23:30), או למצוא את עצמי בחדר אפוף עשן עם שלושה ישראלים שהכרתי שעה לפני.

ואולי גם חופש בקטע של ניתוק מוחלט מהחיים האמיתיים. בלי דאגות* על כסף (תודה צה"ל), על הדירה ובעיות הצנרת שלה (תודה אדם. ותביא כבר ת'כסף! :), על אנשים שמתים סתם בארץ, על אחי שמבזבז את החיים שלו בישיבה (כזאת של הקדוש ברוך הוא (ברוך שמו)), על דודה שלי שקיבלה שבץ בגיל 40 (כנראה שכל המשפחה שלי מזדקנת מהר), על למה יעקב שחר החתים את משומר הנכה הזה לעוד 4 שנים, על האינטרנט של הוט שלא עובד, על Lupe Fiasco ששבר לי את הלב אחרי שהוציא אלבום כל כך גרוע אחרי 2 קלאסיקות (כל כך גרוע שיש סיכוי שאני אכתוב על זה בפוסט הבא).

*התחלתי לכתוב את הקטע הזה עם "דאגות על בנות" אבל מחקתי כי עם זה מתעסקים גם בטיול.

זה עונה בקיצור על "איך היה?”.

היו עוד כמה שאלות ששאלו אותי, כמו:

"איפה היה הכי כיף?”

אשת חלומותי

בלאוס. לא ברור למה, אבל שם פגשתי את האנשים שהכי נהנתי איתם. את השבועיים הראשונים שלי שם התחלתי עם דייגו, איטלקי מג'נון, ודי מהר קיבצנו סביבנו חבורה אוניברסלית של אנשים מעולים – זוג בריטי (קרולין, מי שלבשה את המכנסיים בזוג, היא כנראה אשת חלומותי – יודעת בעל פה את הדיסקוגרפיה של ד"ר דרה ורואה "הסמויה"), צרפתי מכור לסוליטר, איטלקי (נוסף) בן 40 שפוטר מעבודתו כגנן וקיבל פיצויים והחליט לטייל איתם בעולם, צרפתייה פעורה שנעלמה לנו בוקר אחד ולא חזרה, והודי שמסרב לקרוא לעצמו הודי כי הוא גר בחבל סיקים בהודו וטוען שההודים והבריטים דפקו אותם (את הסיקים).

בגיחה השניה שלי ללאוס הייתי בדון דט, שזה בגדול אי שקט על נהר המקונג האגדי, ושם היה את החיבור המושלם של הרצון שלי לעשות כלום עם מקום שתומך בצורה הכי טובה שיכולה להיות (אין מה לעשות חוץ מלשבת על אבוב בנהר ולראות עלים שחורים נושרים).

יותר כיף מזה??

כלום בדון דט

"לפני שנסעת אמרת שאתה מפחד לטוס לבד. עבר לך?”

כן, די מהר. כולם (לא באמת כולם. בעיקר איתי, שלומי, ניר, רועי ובועז) אמרו לי לא לדאוג, ושמכירים אנשים מהר מאוד, והם צדקו. פגשתי מאות (באמת) אנשים. אחרי שבועיים כבר עשיתי את השיחה* בצורה אוטומטית עם כל מי שהיה בסביבה. אני מעריך שלמרות הכל הייתי לבד בערך ברבע מהטיול, כשחצי מזה (שמינית. איזה חנון.) היה מבחירה. בחצי השני סתם לא פגשתי אף אחד מעניין מספיק. בגדול, זאת הדרך הכי טובה לטייל בדרום מזרח אסיה, וכנראה בכל שאר המקומות המתוירים.

*השיחה – שיחה אוטומטית שקוראת בכל פעם ששני מטיילים נפגשים בטיול כזה. מורכבת משאלות כמו "מאיפה אתה?", "איפה טיילת?", "כמה זמן?", "כמה זמן עוד נשאר לך?" וכו'.

לבד

דוגמא לשיחה כזו:

הוא: “מאיפה אתה?”

אני: “יזראל. יו?”

הוא: “גרמניה. אמא שלי מפלסטין.”

אני: :-|

הוא: מסתובב והולך

עוד דוגמא:

היא (קמבודית): “מאיפה אתה?”

אני: “יזראל. יו?”

היא: “קמבודיה.”

אני: “אין יור מאדר. אני יודע, אבל מאיפה בקמבודיה??”

היא: צוחקת, מסתובבת והולכת.

אחרונה:

הוא: “מאיפה אתה?”

אני: “יזראל.”

הוא: “אהה, יזראל! קרב מגע!”

אני: “נכון, נכון. מאיפה אתה?”

הוא: “ג'אפאן.”

אני: “אהה, ג'אפאן! הירושימה!”

הוא: הסתובב, אבל הוא ישב לידי באוטובוס אז לא היה לו לאן ללכת.

עוד שאלות:

"עשית איזה משהו מיוחד? קפצת באנג'י? ליקקת קרפדה? אכלת תולעי משי?"

לא. אני פחדן מטבעי, אז השתדלתי לא לעשות שום דבר שנחשב מסוכן או אקזוטי. ככה אני, משעמם.

הדבר הכי קרוב למסוכן שעשיתי זה לצלול, וזה בכלל לא מסוכן. אפילו שב-3 מתוך 4 הצלילות שעשיתי המסכה שלי התמלאה בדם.

"כמה כסף הוצאת?”

לא יודע. לא בדקתי, וזה גם כנראה יישאר ככה.

"זיינת?”

"איפה הג'וקר?"

תומך בי ברגע קשה. חבר אמיתי.

הג'וקר יצא לגימלאות. הוא כבר לא יטייל איתי. אני אצטרך למצוא אלטרנטיבה לטיול הבא, אבל אני בספק אם אני אמצא משהו מוצלח כמוהו.

בגימלאות

"מה אתה הולך לעשות עכשיו?”

לא יודע. בתקופה הקרובה כלום. כן, עוד פעם כלום. כלום שיכלול הרבה ים, טיולי יום בתל אביב, בדיקת המסעדות והפאבים החדשים שנפתחו בתקופה שלא הייתי פה ושבטח ייסגרו עוד מעט, קניית מושב לאופניים שלי במקום זה שנגנב, הרבה מוזיקה עם הרמקול החדש שקניתי ושעוזי תלה לי על הקיר (לא סתם הוא מהנדס. תלה לי את המדף תוך 3 דקות. איש מקצוע), לילות עם פלייאוף ה-NBA שהתחיל השבוע, וללכת פעם בשבוע ללשכת התעסוקה, להניח את האצבע על איזשהו מכשיר ולקבל פתק עם ציור של בית, ואז ללכת הביתה.

חופש, חלק ב'

"מתי הטיול הבא?”

שאלת השאלות. גם לא יודע. זה תלוי במה אני אחליט לעשות, איפה אני אעבוד, ומה יהיה מזג האוויר במונגוליה(!!).

סוג של סיכום לשבוע האחרון שלי בדרום מזרח אסיה

היתה לי תוכנית מושלמת - לבלות את השבוע האחרון בטיול בדבר שאני הכי אוהב לעשות - כלום.

התוכנית היתה כזו - להתעורר מתישהו. לאכול ארוחת בוקר או צהריים, תלוי מתי המתישהו היה. ללכת לחוף עם הספר, אם עדין לא חם מדי. לחזור, לדפוק מקלחת ולראות איזה סרט עד אחר הצהריים, וכשכבר פחות חם ללכת לחוף שוב. ואז בערב כבר לזרום.

זהו. בלי ללכת לאטרקציות, בלי לנסות להכיר אנשים, בלי לראות מפלים, בלי לצלם סלעים בצורת בולבול וטוטה. בלי כלום.

בחרתי בקו-סאמוי כמקום שבו אני אבלה את השבוע הזה. סתם כי זה היה החוף הכי קרוב לאיפה שהייתי.

עכשיו קו-סאמוי הוא אי די גדול. יש בו כמה חופים:

צ'אוואנג, שהוא החוף הכי גדול והכי יפה, ובגלל זה הוא מפוצץ תיירים וכל מה שנובע מתיירים (זונות, בתי חב"ד).

לאמאי, שהוא פחות גדול ופחות יפה, ובגלל זה פחות יקר, ולכן גם בו יש די הרבה תיירים (וזונות, אבל לא בית חב"ד).

אני רציתי שקט, אז בחרתי מראש בחוף אחר, מאנאם, שבו אין כמעט כלום (לא הגעתי אליו בסוף, אז לא יודע אם יש שם זונות). על הספינה בדרך לאי דיברתי עם בריטית שהיתה כבר באזור, שהמליצה לי דווקא על לאמאי, ואמרה שלמרות התיירים עדין יש בו פינות שקטות.

אז זרמתי.

עכשיו אני לא מישהו שמאמין במזל. גיליתי את זה לא מזמן דווקא, כשאמא שלי סיפרה לי על רחוקת משפחה שלנו, שהיא בערך בגילי, אבל לא מצליחה לעשות שום דבר. היא מנסה ללמוד, ומנסה כל מיני מקומות עבודה, אבל "מה לעשות, אין לה מזל". אמרתי לאמא שלי שלא נעים להגיד, אבל למזל אין שום קשר לזה, ואולי היא צריכה להנמיך ציפיות ונסות דברים יותר פשוטים. "מזל" יכול להיות משהו חד פעמי. אם גנבו לך את האופניים כבר פעמיים מאותו מקום, אולי אתה צריך להכניס אותם פשוט הביתה. למזל אין קשר לזה.

לי לא היה מזל.

כשהגעתי ומצאתי חדר זול, חיפשתי משהו טעים לאכול. הייתי אחרי יומיים וחצי של נסיעות לחידוש ויזה, ככה שתמיד מיהרתי ולא השקעתי באוכל שלי. מצאתי מסעדה הודית. הרחתי את השום מבחוץ וישר ידעתי שאני נכנס. הזמנתי קארי אדום, גרליק נאן ומנגו לאסי (יוגורט). האוכל היה באמת טעים, אבל ללאסי היה טעם חמוץ. זה היה לי מוזר, כי בדרך כלל היוגורט בלאסי מתוק (או שמה ששמים עם היוגורט הופך אותו למתוק), אבל שתיתי אותו בכל זאת. שההודים לא יחשבו שאני חושב שזה לא טעים.

היה לי יום ארוך (בעצם שלושה ימים), אז הלכתי לישון, כשאני יודע שיש לי עוד שישה ימים של כלום. מושלם.

בבוקר הרגשתי קצת מוזר. ב-48 השעות שבאו אחר כך, לא העזתי להתרחק יותר מ-2 דקות מהשירותים בחדר. למזלי היה סניף של 7-11 במרחק של דקה, אז קניתי כד מים של 5 ליטר, כמה עוגיות ו-3 סניקרס, כדי לסתום (זה בטח סתם לי יותר את העורקים). הבעלים התאילנדי של החדר היה נחמד ונתן לי גם כמה בננות.

את הזמן בחדר העברתי עם הטלוויזיה, שהיא אטרקציה בפני עצמה. בכל חדר שלקחתי בטיול, היה סט שונה של ערוצים. הדבר הראשון שאני עושה כשאני נכנס לחדר הוא לראות באיזה ערוצים זכיתי הפעם. תמיד קיוויתי שיהיה "סטאר מוביז", ואיזה ערוץ ספורט או שניים.

בחדר הזה היה לי מזל (שיט, אבל אמרתי שאני לא מאמין במזל). היו שני ערוצים סופר מועילים - ערוץ יוניברסל, ששידר כמעט 24 שעות פרקים של "חוק וסדר", "חוק וסדר - היחידה לפשעים מיוחדים", "חוק וסדר - כוונה פלילית" ו"חוק וסדר - לוס אנג'לס". הערוץ השני היה ערוץ סייפיי, ערוץ מדע בידיוני. עברו כמה שנים טובות (אולי אפילו 10) מאז שראיתי פרק של "מסע בין כוכבים - הדור הבא", ועכשיו יכולתי להשלים פערים ולקבל רעיונות לתחפושות חנוניות במיוחד לפורים הבא. שני הערוצים האלה הצליחו להעביר לי את הזמן, אבל לא הצליחו להשכיח ממני את העובדה שאני בשבוע האחרון של החופש שלי, ואני יושב בחדר ורואה טלוויזיה.

ביום הרביעי הסערה חלפה (אל דאגה, היא עוד תחזור). החלטתי לשכור קטנוע, ולהסתובב קצת באי ולראות למה כל כך הרבה אנשים באים לפה.

כבר כתבתי שנמאס לי מאטרקציות. אטרקציות (בקיצור) הן הדברים שכתוב ב"לונלי פלאנט" שיש לעשות במקום הזה. כולם עושים אותם.

האטרקציות בקו-סאמוי (חוץ מהחופים, זונות ובית חב"ד) הם כמה מפלים, כמה מקדשים, וכמה סלעים בצורת בולבול וטוטה. עברתי עם הקטנוע ליד כולם. בכל מקום ראיתי מלא אנשים, חשבתי קצת והמשכתי לנסוע. אחרי שעתיים גיליתי שהקפתי את כל האי. בסדר.

החזרתי את הקטנוע, והחלטתי שזאת הפעם האחרונה שאני שוכר קטנוע בטיול (היו בערך 20), והסכמתי לעצמי בפעם הראשונה להגיד שאיזה מזל (שיט. שוב.), לא התרסקתי איתו אפילו פעם אחת, למרות שהכבישים פה חרא ושאני בכלל לא יודע לרכב על קטנוע.

החלטתי שזהו, עכשיו שבוע הכלום שלי מתחיל. באיחור של שלושה ימים, אבל מתחיל. לקחתי את הספר ("החוף"), והלכתי לחוף.

החוף איכזב אותי. אני כנראה אחד הישראלים הכי פחות פטריוטים שיש, אבל הרשתי לעצמי לחשוב שהחוף שנמצא 2 דקות הליכה מהדירה שלי יותר יפה.

בערב החלטתי לקפוץ לצ'אוואנג (ענין של 8 ק"מ), החוף היותר יפה והיותר תיירותי, ולראות עד כמה הוא נורא.

דקה אחרי שהגעתי ראיתי את רפאל, בחורצ'יק מצחיק, בן 40 מאילניה (!!), שפגשתי בדון דט (לאוס. מי שידבר איתי בחודש הקרוב ישמע אותי מספר על המקום הזה). הוא אחד האנשים הבודדים, מכל האנשים שפגשתי בטיול, שדווקא היה לי מתאים לפגוש באותו רגע. דוגמא לבאיזו צורה הוא מצחיק - באחד הבקרים בדון דט, יצאתי מהבונגלו שלי, הצצתי מסביב, וראיתי אותו עם קערה הולך לכיוון הנהר. שאלתי אותו מה זה, והוא הראה לי שהקערה מלאה ירקות ואמר "רציתי להכין סלט, אז הלכתי לשוק, קניתי קערה ואז מלאתי אותה ירקות. בוא, יש פה מספיק לגדוד. נפתח פה את "מסעדת יוסיפון" (הוא בטח התכוון ל"מסעדת הויקטור")." רק אחרי שאכלנו את הסלט נזכרתי שבכלל אין בדון דט שוק (אין שם כלום, ובגלל זה כל כך כיף שם). מסתבר שהוא לקח דייג ונתן לו 5$ כדי שיקח אותו לכפר הקרוב עם שוק.

החלטתי שלמחרת אני עובר לצ'אוונאג. נכון, מלא אנשים, אבל אני בטוח אמצא לי פינה יחסית שקטה על החוף, כך שאני אוכל להמשיך בשבוע הכלום שלי (שעדין לא התחיל), וגם יהיה מישהו לשתות איתו בירה בערב.

צילמתי בערך 200 תמונות שקיעה בדון דט

למחרת (היום החמישי בשבוע הכלום שלי שעדין לא התחיל), ראיתי פרק אחרון של "מסע בין כוכבים - הדור הבא" ל-10 השנים הבאות (היה פרק מגניב. דאטה, שהוא רובוט נטול רגשות, ניסה לגשר בין שני חברים שאמורים להתחתן אבל קיבלו רגליים קרות. והוא עשה את זה בצורה הכי רובוטית ומצחיקה שיש), ועברתי לצ'אוואנג.

מצאתי חדר זול, לקחתי את הספר (כן, "החוף") והלכתי לחוף. לא היה חם באותו יום. בהתחלה חשבתי שזה טוב, אבל כשהתחיל לרדת גשם הבנתי שזה לא. חזרתי לחדר ודחיתי את תחילת שבוע הכלום שלי בעוד קצת. לא נורא. הזדמנות מצוינת לראות באיזה ערוצים זכיתי בחדר החדש.

עם כל זיפ זופ הפרצוף שלי נהיה יותר מודאג. כל ערוץ היה דובר תאילנדית. ובכל פעם שראיתי דמות מערבית במרקע עלה לי חיוך, שנעלם אחרי שניה (לקול לוקח בערך שניה להתחיל בכל פעם שמעבירים ערוץ. השניה הכי ארוכה שיכולה להיות), כששמעתי דיבוב תאילנדי. לא היו ערוצים דוברי אנגלית. המשמעות של זה ברורה - כל עוד יורד גשם אני בחדר, והדבר היחיד שיש לי לעשות בחדר זה לראות טלוויזיה, ובגלל שאני לא יודע תאילנדית (חוץ מ"קאפונקההההההה") אני לא יכול לעשות את זה. ולכן אין לי מה לעשות.

חיכיתי.

הגשם לא הפסיק. הוא רק התחזק. כל כך חזק שאי אפשר לסתובב ככה סתם בחוץ. אז הלכתי לאכול בצהריים ובערב במסעדה שהיתה הכי קרובה אלי, רק כדי להיות רטוב, ולא מאוד רטוב (אני ידוע שבמשפט האחרון אני סותר את מה שרבינו ג'רי סיינפלד שליט"א אמר בפרק הראשון של התנ"ך - שברגע שמשהו רטוב, זהו, הוא רטוב. הוא לא יכול להפוך לרטוב יותר.

(אני יכול.

הלכתי לישון, מחוסר ברירה.

למחרת (היום השישי בשבוע הכלום שעדין לא התחיל) הגשם המשיך. מילא שאני לא יכול ללכת לחוף, הבעיה היותר קשה היא שאי אפשר להסתובב בחוץ, ואין לי מה לעשות בחדר כי אני לא יודע תאילנדית. אז העברתי את היום בלמשוך את הארוחות על פני שעתיים, לקרוא ספר בחדר ולהתפלל שיפסיק הגשם. כנראה בגלל שפיקפקתי ברבינו ג'רי סיינפלד שליט"א, מי שאחראי על הגשם לא הקשיב לתפילות שלי. את מה שאתם קוראים עכשיו אני כותב בערב של היום השישי.

ואני אפסיק לכתוב עוד רגע, כי פתאום חשבתי על משהו כל כך פשוט, שאני לא מבין איך הוא לא עלה לי בראש עד עכשיו. משהו שבעזרתו אני אוכל להסתובב קצת בחוץ ולפגוש אנשים, ואולי לשתות בירה או להיתקל שוב ברפאל או במישהו אחר שאני מכיר.

אז אני הולך לחפש מיטריה. נקווה שמחר הגשם יפסיק.

סוג של סיכום לחודש השני שלי בדרום מזרח אסיה

החודש השני עבר. עבר מהר מדי.

את רובו ביליתי בוויטנאם. את השבוע האחרון העברתי בקמבודיה.

אני מחכה לטיסה חזרה ללאוס, אז ניצלתי את הזמן לנסות לסכם את החודש הזה.

יצא ארוך. מתנצל.

אבל שוב, כמה חוויות ומסקנות:

ג'יזז

ראש השנה הוויטנאמי, חג הטט' (או איך שאנחנו קראנו לו - ט' בשבט), הוא סיוט לכל מטייל, במיוחד אם אותו מטייל לא יודע עליו מראש. נתקעתי 3 ימים בעיר סאפה, בטמפרטורה של 5 מעלות וראות של 3 מטר, כי כל הרכבות והאוטובוסים ממנה היו מלאים. אחר כך, נתקעתי 3 ימים באי קאט בה (לא מקום רע להיות תקוע בו, אבל בכל זאת) כי כל החנויות היו סגורות. כשכן הצלחתי למצוא אוטובוס, הכרטיס עלה לי 60 דולר!!! ככה זה כשהביקוש הוא פי 100 מההיצע.

לפעמים נדמה לי שאני משתמש בהרבה שמפו רק כדי שהתיק שלי יהיה יותר קל.

הרעיון של "סליפר באס" נשמע בהתחלה מצוין - במקום לשבת מכווץ בכיסא 12 שעות בלי מקום ברגלים משלמים עוד קצת ומקבלים אוטובוס עם מיטה! רק מה, לא אמרו לי שזאת מיטה זוגית, ויכול להיות שוויטנאמי שמן יישן לידך. ואם זה יכול להיות - זה בטוח יקרה לי. וזה קרה.

מתוך החודש שביליתי בוויטנאם, ב-8 ימים לא עשיתי כלום חוץ מלקרוא ספר בחוף. סיימתי ככה שני ספרים. אחד אדיר והשני בינוני מינוס.

חלוקת שימוש בכל הנעליים שלקחתי:

65% - כפכפים

עץ או ענן

15% - נעלי ההליכה המטורפות שקניתי בנקודות ספורט

15% - אול סטארס

5% - סנדלים

מדהים לראות את ההערצה העיוורת של הוויאטנאמים ל-הו צ'י מין, המנהיג שלהם בשנות ה-40/50/60 והבנאדם שהם מחשיבים לאבי האומה, שבזכותו לא היית וייטנאם. התמונה שלו מופיעה בכל מקום, על כל השטרות שלהם, והם אפילו שינו את השם של סייגון ל-הו צ'י מין סיטי.

עם העובדה הזאת, עלה במוחי עוד רעיון גאוני לסטארט אפ שיכול לעשות מיליונים:

לקחת את הלהיט של סולג'ה בוי ולהקליט אותו מחדש תוך כדי החלפת השם "סולג'ה בוי" ב-"הו צ'י מין". מיליוני ילדים וייטנאמים יהפכו את השיר הזה להימנון החדש של המדינה, ואנחנו נשמע שוב את הצ'י צ'ינג $$$$$$$.

חם פה. ממש חם. כמו תל אביב בקיץ. בדיעבד, עשיתי טעות בכיוון המסלול שלי, כי אני עכשיו באזור הכי חם, בתקופה הכי חמה, כשצפון וייטנאם (האזור שהייתי בו לפני חודש והיה שם קר טילים) מלא עכשיו במזג אוויר מושלם.

קרייזי האוס

הביקור במוזיאון המלחמה בסייגון הזכיר לי באיזה עולם דפוק אנחנו חיים.

אוהדי ליברפול צועקים "וואנקר!" בכל פעם שהם רואים את פרננדו טורס (לפחות בחודש האחרון).

עשיתי לחבורת אנגלים/ות "חגיגה בסנוקר" במשחק "חבר את שחקני הקולנוע". הפתעתי גם את עצמי, כי אף פעם לא שיחקתי במשחק הזה לפני כן, אבל אחרי שהצלחתי לחבר בין וין דיזל לטום הנקס בסרט אחד, הם התייאשו, קראו לי "לג'נד" וקנו לי בירה.

לסקרנים, וין דיזל שיחק ב"להציל את טוראי ראיין" בתפקיד יחסית קטן. אפילו היה לו קצת שיער אז.

אפרופו שיער, ילד בן 15 סיפר אותי. לקח לו 45 דקות. לא ברור למה, עם כמות השיער שיש לי. תוך כדי התספורת הבנתי למה אני מדוכא בכל פעם שהסתפרתי אצל יניב, הספר שלי בטבריה - הכיסוי שיניב משתמש בו (זה שכל השיער אמור ליפול עליו במקום על הבגדים) הוא בצבע שחור. בגלל זה בכל פעם שהסתפרתי, ראיתי רק את השיער האפור/לבן על הכיסוי, כי השיער השחור שעוד יש לי היה מוסווה בכיסוי. אבל מה, הילד הגאון השתמש בכיסוי לבן! ככה ראיתי רק שיער שחור נופל מהראש שלי והרגשתי מיליון דונג.

הקמבודים הם כנראה העם שסבל הכי הרבה ב-50 השנים האחרונות. לא מספיק שהאמריקאים הפציצו להם את הצורה והרגו 300,000 ועוד מספר לא ידוע (בעשרות אלפים) של אנשים שדורכים בטעות של פצצות ומוקשים עד היום, הם היו צריכים לסבול את השיגעון של שילטון הקמר רוג', שטבח 2,000,000 קמבודים. והיום היא אחת המדינות הכי מושחתות בעולם (נדמה לי שהם במקום ה-166 מתוך 180), ורואים את זה ביום יום. יש מיעוט בולט של אנשים מאוד עשירים, ורוב שקט של אנשים מאוד עניים. מרגישים את זה הכי הרבה בכבישים - הרכב הכי פופולארי בקמבודיה הוא לקסוס. במקום השני - חמור.

פה נרצחו אלפי קמבודים

ברחוב ממוצע בעיר גדולה (כמו סייגון, פנום פן), ב-5 דקות הליכה, יציעו לך (בסדר הזה): ליידי, בוק (ספר), בום בום (זהה לליידי), "מריחואן", ליידי, טוק טוק, בום בום, בוק, סאקי סאקי (דומה לבום בום, אבל בטח יותר זול), סמוק, ליידי, טוק טוק, "מריחואן" וחוזר חלילה. בהתחלה עוד אמרתי "לא תודה" עם חיוך בכל פעם (אלא אם רציתי אחד מהם...) אבל אחרי מאות פעמים עכשיו אני פשוט מתעלם.

 הכספומטים בקמבודיה מוציאים רק דולרים. כל המחירים נקובים גם בדולרים, אבל כעודף תמיד מקבלים ריל, המטבע המקומי שלהם.

הגסט-האוסים בסייגון יקרים. הכי זול שמצאתי היה ב-6$, אבל הוא נראה כמו השירותים בבית ספר היסודי שלי, ואמצע ה"לובי" היה מזרון עם מישהו מאוד מבוגר, ומאוד לא פעיל, עד כדי כך שיש סיכוי שהוא היה מת. אז שילמתי קצת יותר.

בסייגון, אחד הדברים הכי כייפים לעשות כשאתה שיכור הוא לצפות בערוץ הקריוקי.

בקמבודיה יש ערוץ היאבקות!!!!!!!! את כל ארבע השעות הראשונות של היום הזה ביליתי בצפיה בו. אדיר.

בחוף הים בקמבודיה יש קבצנים. בלי ידים. ובלי רגליים. חלקם גם בלי עיניים.

די נמאס לי מהג'וקר. אני משתמש בו עכשיו רק לשבירת קרח (עם אנשים).

סייגון מלמעלה

אני לא מצליח לתרגם את חוש ההומור הדלוח שלי לאנגלית.

עוד 3 שירים שכיף לשמוע תוך כדי נסיעה בקטנוע:

http://www.youtube.com/watch?v=mpaPBCBjSVc

http://www.youtube.com/watch?v=rYCKkmM0Tu8

http://www.youtube.com/watch?v=RPeuFt749l8

אחרי חודשיים, ההצלחה שלי בהתחמקות מישראליאדות קצת מחשידה. אולי אין פה בכלל ישראליאדות.

בשניה שראיתי שיש קולנוע בסייגון ידעתי שאני נכנס פנימה ורואה סרט. ראיתי את "אומץ אמיתי", של האחים כהן. כנראה המערבון הכי טוב מאז "בילתי נסלח".

אני מת לעדכן את האייפוד עם קצת מוזיקה חדשה, אבל מפחד יותר מדי שמנגנון הסינכרון המקולל ימחק לי הכל.

רק אחרי חודשיים ויום (אתמול בבוקר) שמעתי בפעם הראשונה מקומי אומר את המילה "סבבה".

אני כבר כל כך טוב עם צ'ופ-סטיקס, שאני כבר לא צריך שניים. מספיק לי צופ'-סטיק אחד.

אחרי בערך 100 שעות טיסה על קטנועים ברחבי וויטנאם ללא כל תקלה, לקח לי רק 5 דקות על קטנוע בקמבודיה עד ששוטר עצר אותי וביקש 5 דולר שוחד כי הקסדה שלי לא היתה בסדר. אמרתי לי שהיא כן בסדר, אז הוא ביקש את הרשיון שלי ואמר לי שהוא לא של האיחוד האירופי. אמרתי לו שאני לא מאירופה, אין סיבה שיהיה לי רשיון של האיחוד האירופי, אבל הוא לא הסכים איתי. שילמתי 5 דולר.

אחרי 2 דקות עצר אותי עוד שוטר, והתנהלה אותה השיחה בדיוק. הפעם התעקשתי לא לתת 5 דולר, אז הוא הסכים לרדת לדולר אחד. הבנתי שיש לי עסק עם שוטר רכרוכי, אז סרבתי גם לזה. הוא וויתר לי.

אחרי חודש של צבירת ניסיון בחציית כבישים בוויטנאם, אני יכול לחצות את הכביש הכי סואן בקמבודיה בגלגלונים, תוך כדי ניפוח בלון ואחר כך להתשמש בתנועת הגילגול כדי לקשור אותו.

התקנתי גוגל כרום ב-100 מחשבים בערך.

ילד בן 12 ניצח אותי 4-1 בפיפ"א אונליין 2.

וזה, דרך אגב, מה שילדים פה עושים כל היום. כל האינטרנט קפה'ס של המלוכסנים מלאים בילדים שמשחקים פיפ"א אונליין 2 או סטארקראפט, וילדות שרואות קליפים של ג'סטין ביבר ביוטיוב.

וייטנאמית שפגשתי ברכבת הזמינה אותי לראות איך המשפחה שלה מתכוננת לראש השנה (ט' בשבט). זה נשמע לי כמו רעיון טוב בהתחלה. לפני ששמתי לב, היא לקחה אותי להכיר את אמא ואבא שלה, ואז את דודה שלה, ואז את דוד שלה, ואז את שכנה של סבתא שלה (הסבתא לא היתה בבית).

קיבלתי 2 הצעות נישואין מוויאטנאמיות.

הדבר הכי טוב שיצא מהכיבוש של הצרפתים באיזור לפני 50 שנה, הוא שיש פה באגטים.

שכר הלימוד באוניברסיטה בקמבודיה הוא 200$. כדי לממן שנה אחת, מלוכסן קמבודי ממוצע עובד 8 שעות ביום תוך כדי הלימודים, ובחופשות חוזר למשפחה שלו ועובד בחווה. כמעט כמו אצלנו, רק שהם עובדים בחווה אמיתית ולא בפייסבוק.

בערב ממוצע עוקצים אותי 10 יתושים. כל אחד מהם מעלה את הסיכוי שאני אקבל מלריה ואמות.

פעילות פופולארית בקמבודיה לתיירים היא ללכת למטווח. כן, כמו בצבא, רק בלי כל הדברים של הבטיחות, ועם כלי נשק קצת יותר מגניבים מאמ-16. בריטי (כן, יש הרבה מהם פה) שיכור טען בפני אפילו שהציעו לו ללכת למטווח בשדה עם חולים סופניים בתור מטרות (!!!!!!!) תמורת 3000$ (או 5000$ אם רוצים להשתמש ברוקט לאנצ'ר). אף אחד לא האמין לו, אבל הוא התעקש שזאת האמת.

השיר "ברברה סטרייסנד" הוא כרגע רישמית השיר השני הכי אהוב עלי בכל הזמנים.

לסקרנים - במקום הראשון יש תיקו בין כל שאר השירים בעולם.

זהו בערך.

התוכנית לחודש הבא - שבוע ב-4,000 האיים בלאוס, עוד טיפה תאילנד, וקצת קורס צלילה.

נתראה עוד חודש.

סוג של סיכום לחודש הראשון שלי בדרום מזרח אסיה

שניה אחרי הפיל גירד מאחורי האוזן עם הרגל שלי

עבר חודש. כמה דברים ששמתי לב אליהם:

א. בשדה התעופה בבנקוק לא אוהבים מזגנים.

ב. מלוכסנים אוהבים קריוקי.

ג. ממש לא כיף לרכב על פיל. אבל כולם עושים את זה, כי... זה פיל!

ד. אפשר לחסוך 70% מהעלויות על נסיעות אם פשוט הולכים לתחנת האוטובוס המקומית וקונים כרטיס כמו כל שאר המלוכסנים.

ה. האוסטרלים הם עם מעפן. במיוחד הצעירים שבהם.

ו. הצרפתים, לעומת זאת, מתגלים ברובם כאחלה אנשים. לפחות אלה מהם שיודעים אנגלית (על השאר אני לא יודע).

ח. אני לא אוהב לקלל.

ט. חדי העין והזיכרון ישימו לב שבסעיף הקודם גנבתי מדודו טופז בדיחה גרועה.

י. למלוכסנים לא כל כך איכפת מהחיים שלהם. אין הסבר אחר לצורה שבה הם נוסעים על קטנועים.

בודהה עם תיבת תרומה

י"א. אין אמריקאים בוייטנאם.

י"ב. הנזירים הבודהיסטים משועממים כל כך שהם ישמחו לדבר עם כל אחד על כל דבר.

י"ג. מלוכסנים אוהבים אול סטאר. אחד מהם אפילו ניצל את העובדה שלא נכנסים לחדר עם נעליים כדי למדוד את האול סטאר שלי, ואז לבקש אותם במתנה, כי שי לי "ביג מאני".

י"ד. ליד כל פסל של בודהה במקדש, תהיה תיבת תרומה.

ט"ו. ממש מוזר שבין כל הרמאים, הנוכלים והגנבים בתאילנד ו-וייטנאם, שוכנת לה מדינה כמו לאוס שבה כל המלוכסנים ממש נחמדים.

ט"ז. לאו לאו הוא כנראה המשקה האלכוהולי הזול בעולם. 10,000 קיפ לבקבוק. רק מה, לידו עארק מרגיש כמו <שם של הוויסקי הכי יקר שאתם מכירים>.

י"ז. ביה הוי היא כנראה הבירה הזולה בעולם. 4000 דונג לכוס. אבל בגלל שמגישים אותה רק ברחוב, הסיכוי שלך למות מקטנוע סורר ברחובות האנוי עולה ב-1,000,000 אחוז (כשעוד לפני כן הוא כנראה היה הגבוה בעולם).

י"ח. לא ברור איך בוואנג ווינג מתים בטיובינג רק 10 אנשים כל שנה. בחצי יום שהייתי שם ראיתי לפחות 50 מקרי כמעט ומת.

י"ט. לא משנה מה תזמין במסעדה בוויטנאם, אף פעם לא יגיע לשולחן מה שחשבת.

ביה הוי. 60 אגורות לכוס.

כ. הייתי בטוח שהרבה יותר מסובך לרכב על קטנוע.

כ"א. אפשר להתרגל ממש מהר לנופים מדהימים.

כ"ב. לפעמים נדמה לי שאני משלם על כל דבר פי 5 ממה שמשלם על אותו הדבר המלוכסן הממוצע..

כ"ג. משום מה הוויטנאמים והלאוסים בטוחים שהם קומוניסטים. הם לא.

כ"ד. יש מקומות שבהם הדבר הכי מעניין שאפשר לעשות הוא לצפות ב-סי.אן.אן.

כ"ה. אני מבטיח לא להתלונן יותר בחיים על אגד ודן.

כ"ו. לחכות שעתיים לתיק שלך אחרי טיסה של 45 דקות זה מעצבן.

כ"ז. כסף קונה הכל.

כ"ח. חשבתי שזה מוזר שאני יכול להוציא מהכספומט 1,000,000 קיפ. זה עבר לי שבועיים אחרי, כשהוצאתי מכספומט אחר 5,000,000 דונג.

כ"ט. בהאנוי, בדקה ממוצעת ברחוב ממוצע: תשמע 100 צפירות, יציעו לך 20 פעמים מונית "מוטובייק", תראה 5 כמעט תאונות קטנוע, מתוכן אתה תהיה מעורב ב-2 למרות שרק עמדת בכביש (אי אפשר לעמוד שם על המדרכה. על המדרכה חונים קטנועים).

ל. חשוב לבדוק מזג אוויר לפני שהולכים לעיר מסויימת.

ל"א. חשוב עוד יותר לבדוק מתי החורף במדינה שאתה נוסע אליה.

ל"ב. בפעם הראשונה בחיי פגשתי מישהו עם טעם מוזיקלי בדיוק כמו שלי. אפילו החלפנו דעות על האלבום האחרון של דל, הפאנקי הומוספיין, ושרנו ברחובות לואנג פראבאנג את הלהיט של אייס קיוב משנת 89. בערך כמו הטמבלים האלה:

http://www.youtube.com/watch?v=gd53UZweGKQ

ל"ג. קליפורניקיישן סדרה טובה.

ל"ד. איטלקים לא אוהבים את עמיר לב.

ל"ה. צרפתיות אוהבות את מרסדס בנד.

ל"ו. איכשהו התחמקתי בהצלחה יתרה מישראליאדות. בינתיים.

ל"ז. לאמריקאים בני 72 יש עוזרים מנפאל שהולכים איתם לכל מקום וסוחבים להם את התיק.

ל"ח. הג'וקר עושה את העבודה שלו. לפעמים יותר מדי טוב, כי בכל פעם שאני מוציא אותו מהתיק לקחת תמונה אני בסופו של דבר ממתין חצי שעה עד שכל מי שאיתי יסיים לנסות להיות יצירתי איתו.

ל"ט. אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות: "אתה מטייל לבד?" "לא, אני מטייל איתו:" *מוציא את הג'וקר מהתיק*

לאו לאו עם עקרב

מ. שכחו מהכלב. האייפוד הוא חברו הטוב ביותר של האדם.

מ"א. להיות תקוע יומיים על ספינה ביחד עם 50 איש יכול להיות ממש כיף. במיוחד אם הבאת מראש בקבוק לאו לאו עם עקרב בתוכו.

מ"ב. הייתי צריך לקחת איתי לפטופ קטן.

מ"ג. לא מבין איך אנשים יכולים להתמקח עם מוכר בשוק, שמרוויח אולי 10 דולר בחודש, שיוריד להם 20 סנט במחיר.

מ"ד. כולם אוהבים כדורגל.

מ"ה. כולם חושבים שבישראל רוכבים על גמלים.

מ"ו. יש בחור ממאוריציוס, שחי עכשיו בהולנד, והיה בתל אביב בשנת 94 ויצא למסיבה בקולוסיאום.

מ"ז. כולם חושבים שאני אוכל בבית פלאפל כל היום. הפעם האחרונה שאכלתי פלאפל היתה בגוואטמלה.

מ"ח. השירים שהכי כיף לשמוע בזמן רכיבה על קטנוע:

http://www.youtube.com/watch?v=SyJaPv1Ad50

http://www.youtube.com/watch?v=iGyfD913WwE

http://www.youtube.com/watch?v=A25Ww5SRsXQ

מ"ט. אני קורא ספרים ממש לאט.

נ. רמקול נייד יכול להציל יום משעמם.

נ"א. אני אף פעם לא ידוע איזה יום היום.

נ"ב. לפעמים נדמה שבכל פעם שאני נותן את הבגדים שלי לכביסה, המלוכסנים מחכים שעתיים, מקפלים אותם ונותנים לי אותם בחזרה.

נ"ג. באיטליה ובדנמרק אפשר לעשות תואר ראשון בסימביוטיקה.

נ"ד. מלוכסנים לא יודעים להכין פיצה.

נ"ה. ברוב הפעמים שקיבלתי עודף, הוא היה מעוגל כלפי מטה.

נ"ו. בכל כפר,  לא משנה עד כמה הוא קטן ונידח, יש את סוחר הסמים השכונתי שמסתובב בג'יפ שחור כשלכל השאר יש בקושי קפה שחור.

נ"ז. איטלקים לא מכירים את הסדרה מרקו. וגם לא את סיינפלד.

נ"ח. הסרטים הישנים של ג'קי צ'אן ממש טובים.

נ"ט. כולם בטוחים שממש בטוח להסתובב איתי ברחוב כי הייתי 6 וחצי שנים בצבא.

ס. פחחחחחחחחחחחח.