שיחות שנמאס לי לקיים

הוא: "תגיד, עבר קו 61?"
אני: "לא ב-2 דקות האחרונות."
הוא: "כמה זמן אתה מחכה פה?"
אני: "2 דקות."
הוא: "אתה יודע מתי הוא צריך לבוא?"
אני: "לא."

היא: "בוא, תעבור אותי בתור."
אני: "לא צריך. אני לא ממהר. תודה."
היא: "אבל יש לך רק חלב. תעבור תעבור."
אני: "באמת שזה בסדר."
היא, לקופאית: "תעבירי לו את החלב קודם."

היא: "שלום, מדברת דנה מחברת משהוTech."
אני: "היי."
היא: "אני רואה פה שלא עבדת מאז 2010. מה עשית בשנתיים האחרונות?"
אני: "שנתיים?? לא לא, זה רק שנה."
היא: "אוקיי, מה עשית בשנה האחרונה?"
אני: "הייתי בחו"ל."
היא: "כל השנה?"
אני: "לא, רק חצי ממנה."
היא: "ובשאר הזמן?"
אני: "כלום. בחופש."
היא: "הממ. אוקיי."

אני: "היי עדי, שילמתי את חשבון החשמל שלנו."
עדי: "אוקיי. כמה יצא?"
אני: "400 לשנינו. יש פה את הפירוט אם את רוצה."
עדי: "טוב. אני אקפוץ עם הכסף בקרוב."
אני: "אין לחץ."

נהג: "זה ריק. נגמר לך."
אני: "אתה יכול לטעון לי ב-50?"
נהג: "50?"
אני: "כן."

ההוא מהמכבסה: "מיקו!! מה שלומך??"
אני: "הכל בסדר."
ההוא מהמכבסה: "תזכיר לי, ביחד או להפריד?"
אני: "ביחד."
ההוא מהמכבסה: "6 קילו. זה יוצא 42 שקל. אורי, תן למיקו בלו פתק."

הוא: "מה להביא לך?"
אני: "מסבחה. ותוודא שלא יהיה שם שאריות פול."
הוא: "בלי פול. בסדר."
אני: "אם במקרה אתה כן שם פול אז תזמין לי גם אמבולנס."
הוא: "אל תדאג. בלי פול."

היא: "אני לומדת פסיכולוגיה."
אני: "וואלה. איפה?"
היא: "באוניברסיטה."
אני: "מגניב. שנה שלישית?"
היא: "שנייה."

הוא: "רוצה להשלים מניין?"
אני: "לא."

אמא: "יש לך כסף למונית?"
אני: "כן אמא."
אמא: "כן? אתה לא צריך כסף?"
אני: "לא אמא."

אני: "מוריס, יש שוב סתימה."
מוריס: "עוד פעם?? וואלק הגדי הזה. אלק אינסטלטור."
אני: "מוריס, אתה חייב לעשות משהו. תחליפו את הצינור הזה."
מוריס: "אני אחליף, אל תדאג, רק צריך לאסוף כסף מהדיירים."
אני: "אתה כבר חצי שנה אומר את זה, ובנתיים אני קופץ מעל נהר קקי כדי להיכנס הביתה."
מוריס: "שבוע הבא. מבטיח."

הוא: "מה בשבילך?"
אני: "גולדסטאר."

7 וחצי

לכבוד הקור והגשם - משהו שכתבתי לפני חצי שנה, בים:

איזה ביצים היו לה.
לשכב ככה על החוף, אוזניות באוזניים (where else…) ופשוט לשיר.
לא זהיתי באיזו שפה היא שרה. מדי פעם צצו מילים בעברית, אבל בשאר הזמן זה נשמע לי יותר ספרדית. או אולי איטלקית.
הוצאתי את הראש מהספר. היא היתה אולי חמישה מטרים ממני. שכבה על לונג, כמוני, רק על הגב, עם רגליים כפופות. וארוכות.
חזרתי לספר. "פרחים לאלג'רנון" (שמשום מה נקרא בעברית "צ'רלי". אבל אף פעם לא היינו חזקים בשמות). ובדיוק כשלצ'רלי גורדון השתנה חזרה ה-IQ לרמה השווה בערך לפיגור שכלי (אחרי שניתוח ניסיוני הפך אותו לגאון), שמעתי ברקע, ביחד עם שיר ספרדי או איטלקי, את קולו של יוסי החרמן. חייכתי.

יוסי החרמן (שם בדוי. אני לא באמת יודע איך קוראים לו) משחק עם הזקנים כדורגל על החוף, כל יום ב-6 בערב. אבל הוא לא זקן. בטח 30. הוא מגיע לפני הזקנים ומשקיע חצי שעה בלעבור על כולן בחוף. מנסה. השיא שלו בינתיים זה בערך 3 דקות שיחה. לפעמים אני שוקל להגיד לו שאם הוא ייגש לבוש במשהו אחר מעבר לתחתונים, או לפחות תחתונים בצבע שונה מלבן, או שימשיך עם הלבן אבל ידאג שהם לא יהיו רטובים, ואם כבר רטובים אז בצורה אחידה מהים ולא בעיגולי זיעה, יהיה לו סיכוי טוב יותר (לא אמרתי "טוב". אמרתי "טוב יותר").

"מה את שרה?"
היא הבינה מיד. "שיר".
"אה. שיר יפה."
היא שתקה.
"תגידי, יש מצב להיפגש הערב?"
"לדעתי כבר ערב. הנה, נפגשנו."

זהו. התאהבתי.
יוסי, מנומס כמו תמיד, איחל לה יום טוב.
ניסיתי לחשוב כמה זמן אני צריך לחכות כדי שהיא תספיק לשכוח מיוסי ולא תתנגד אוטומטית כשאני אגש. התלבטתי בין 5 ל-10 עמודים (לא היה לי שעון). החלטתי על 7 וחצי.

ואז שמתי לב שהיא כבר לא שרה.
הרמתי את הראש מהספר. היא כבר לא היתה שם.

מתגעגע ללונג