עשרת הסרטים הכי טובים שראיתי ב-2013 (ועוד עשרה גרועים)

בלי קישקושים, הנה זה:


(זה שקר. מיד אחרי התמונה הזאת אתחיל לקשקש)

המקום בתוך היער - The Place Beyond The Pines

מוזיקה היא אחד האלמנטים הכי פחות מוערכים בקולנוע. והסרט הזה ממחיש את הנקודה מצויין. אין לי ספק שבלי הפסקול של מייק פאטון הייתי נהנה הרבה פחות מהצפייה. וגם בחלק מהבקרים שלי מאז שהורדתי את הפסקול לאייפוד (כן, יש לי עדיין אייפוד).
ואני מודה, ניגשתי לסרט בחשדנות, בעיקר בגלל ראין גוסלינג. הבחור משחק את אותה דמות אנמית בכל הסרטים שבהם הוא משתתף. אבל אחרי Blue Valenline ו-דרייב, למדתי לחבב את הדמות הזאת. ואפרופו דרייב, הסרט הזה הוא סוג של המשך שלו, לפחות באווירה. בשניהם גוסלינג משחק נהג פעלולים (בדרייב על רכב, פה על אופנוע), ושניהם קודרים ואלימים, כמו שאני אוהב.

סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - "רק אלוהים סולח" ("Only God Forgives"), שגם הוא עם גוסלינג, וגם הוא קודר ואלים אבל גם משעמם ומתנשא (בכוונה). רק כדי שתבינו - החלק הכי טוב בו היו 2 דקות של סצנת קריוקי תאילנדי.

The Act of Killing

טוב, אז מסתבר שבאינדונזיה נרצחו מיליון איש, ככה פלוס מינוס, לפני חמישים שנה כחלק מהפיכה נגד המשטר הקומוניסטי שהיה שם.
ומסתבר שחלק גדול מהרצח נעשה על ידי גנגסטרים (ככה הם קוראים לעצמם).
בחור מערבי רצה לתעד אנשים מהתקופה, וגילה שאותם גנגסטרים נהנים לספר על מיקרי הרצח האלה, ואפילו עם חיוך. והוא איכשהו שיכנע אותם שהוא רוצה להכין סרט עלילתי שמבוסס עליהם, ובכיכובם. כשבעצם הוא גרם להם לשחזר מול המצלמות את מיקרי הרצח הכי מעניינים שלהם.
התוצאה פסיכודלית.

סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - "הבילתי אפשרי" ("The Impossible"), מנסה לתעד אסון אחר שקרה בדרום מזרח אסיה, הצונאמי שפגע בתאילנד ב-2004. הוא הצליח בעיקר בלעזור לי לנקות את תיבת הג'ימייל שלי, כי זה מה שעשיתי בזמן שצפיתי בו.

Paradise: Love

אז בסרט הקודם הדגמתי איך אני לומד היסטוריה מסרטים. מהסרט הזה למדתי קצת על היסטוריה בהתהוות. ראיתי מקרוב את תיירות המין של גברים בתאילנד, ושמעתי על תיירות המין של גברים בברזיל. אבל על תיירות מין של נשים אירופאיות באפריקה (!!) לא שמעתי.
איכשהו, למרות שמין הוא הנושא המרכזי, הסרט לא סקסי בעליל. אפילו דוחה לפעמים. לא הצלחתי להימנע מלהשוות סיטואציות של גבר אירופאי עם נשים אסיתיות אל מול נשים אירופאיות עם גברים אפריקאים. ניסיתי להבין למה הנשים האסיתיות הרגישו לי כמנוצלות, והגברים האפריקאים לא. לא הצלחתי.

סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - לא יודע למה צפיתי ב"המטרה: הבית הלבן". לרגע לא חשבתי שהוא יהיה טוב. אבל זה היה בשישי בצהריים ולא התחשק לי לחשוב. ואחרי שהוא נגמר עדיין לא הצלחתי לחשוב לכמה שעות, גם כשנסיתי.

צלילים מהשכונה - Neighbouring Sounds

אני מאוד אוהב סרטים שפותחים לי חלון למדינה שיש לי סטיגמה עליה (בערך כל מדינה), ומראים לי אנשים שחיים בסגנון ממש דומה לשלי, וקצת שוברים לי את הסטיגמה.
גם על ברזיל יש לי סטיגמה. כי ראיתי את "עיר האלוהים" ו-"Tropa de Elite", ואני יודע על הפוולות ועל תיירות המין שעוקפת את תאילנד בסיבוב.
ואז מגיע הסרט הזה, שמראה לי בחור בערך בגילי, בשכונה די דומה לשלי, עם סגנון חיים דומה לשלי ועם דאגות דומות לשלי, ותוך שעה וחצי משנה לי סטיגמה על מדינה שלמה.


סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - בראד פיט היה פעם בחור בגילי, אבל גם אז הוא לא גר בשכונה דומה לשלי, סגנון החיים שלו היה שונה משלי, ובעיקר, הדאגות שלו היו שונות משלי. אולי בגלל זה לא הבנתי מה הוא לעזאזל עושה ב-"מלחמת העולמות Z".

ניצוד - Jagten

גנן גידל דגן בגן.
או במקרה של הסרט הזה - גנן אולי ביצע מעשים מגונים לילד בגן.
הסרט משחק על ה"אולי" ממש על הקצה, ונותן לצופה לבחור בעצמו אם להיות בעד האדם שמואשם בלי הוכחות או נגד הפדופיל הסוטה שצריך לחתוך לו את הבולבול.


סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - "ג'ק ריצ'ר". הוא כל כך גרוע שאני אפילו לא זוכר למה.

העבר - Le Passe 

אם פשוט אתקצר את העלילה, אתם עלולים לחשוב שזאת עוד דרמה משפחתית, על גבול אופרת סבון - גבר מגיע לפגוש את פרודתו, כדי לחתום על הסכם הגירושים (או גירושין? לא בטוח) בניהם, ועל הדרך הוא מתמודד עם בן הזוג הנוכחי שלה (ובעלה לעתיד) ועם כל מיני ילדים מכל מיני מערכות יחסים שאני כבר לא זוכר ולא באמת רלוונטיות. 

אז אני לא אתקצר, כדי לא לבלבל אתכם. רק אגיד זאת אחת הדרמות הכי טובות שראיתי בשנים האחרונות.

סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - ב-10 הדקות הראשונות של "האשליה" ("Now You See Me") נוצרה בי אשליה של הנאה, למרות שצפיתי בסרט לא מקורי, לא מעניין ובעל הטוויסט הכי גרוע אי פעם. מהדקה ה-11 השאליה התפוגגה.

בעיניים של מייזי - What Maisie Knew

סיפור גירושים (כן, עוד אחד), שמסופר מזווית של הילדה במשפחה. בערך.

לפני שנתיים/שלוש לא הייתי נהנה מהסרט הזה. וגם אם כן אולי לא הייתי מודה בזה.

אבל התרככתי.

סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - עוד סימן שהתרככתי - כמעט בכיתי כשצפיתי ב"מת לחיות 5". לא האמנתי איך כוכב הקולנוע האהוב עלי והאיש הכי קול עלי אדמות הוא כבר לא יותר מהצל של הצל של עצמו.
יהי זכרו ברוך.

כוננות עם שחר - Zero Dark Thirty

שני סרטי המחלמה הכי טובים בשנים האחרונות נעשו ע"י אישה.
מה זה אומר? אני לא באמת יודע. בטח צירוף מיקרים.
היו השנה שני סרטים שהתיימרו לתאר את סיפור חיסול בין לאדן.
הראשון שראיתי היה Seal Team Six, סרט של נאשיונל גאוגרפיק. והוא היה גרוע. הסיבה היחידה שראיתי אותו היא שחשבתי שהוא יהיה דומה ל-Restrepo, דוקומנטרי מעולה שגם הוא שודר בערוץ (תראו אותו. הוא אדיר).
הוא היה כל כך גרוע עד ששקלתי לא לראות את "כוננות עם שחר", אבל האהבה שלי לסרטי מלחמה ודם בכלל (בסרטים. במציאות אני מתעלף מדם), גרמו לי לצפות בו. ולמרות האינפנטיליות של הפטריוטיות האמריקאית, שמנסה בכל כוחה להפוך חיילים לגיבורים, נהניתי מאוד ממנו, כי לפחות עד כמה שאני מבין, קטעי הלחימה הרגישו לי מציאותיים וזה מה שאני אוהב.

סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - רציתי מאוד לראות את "אליסיום" (Elysium), בעיקר כי ניל בלומקאמפ הוא הבמאי וסיקרן אותי לראות מה היציריות שלו עשתה עם תקציב גדול, אחרי שראיתי כמה מקורי היה "מחוז 9", שאותו הוא עשה עם תקציב אפסי בערך. שרדתי לא יותר משעה עם התוצאה.

Frances Ha

יש משהו סימפטי בסרטים חדשים שצולמו בשחור לבן. הם יוצרים אוטומטית אווירה נעימה.

וקשה לא לסמפט את פרנסיס, הדמות הראשית בסרט שנקרא על שמה.

כי היא נחמדה כזאת, שלומיאלית, מבולבלת, מבולגנת, ויש לה גם עודף במחסור בביטחון עצמי. בת 27 כזאת, לא יודעת מה תעשה כשתגמור את הצבא.

סרט כיף לשבת בצהריים כזה.

סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - "רווח וכאב" ("Pain & Gain"), הוא לא סימפטי, בלי אווירה נעימה, ללא דמויות שלומיאליות, מבולבלות ומבלוגנות, יש לו עודף עצבני בביטחון עצמי (וסטרואידים), והכי גרוע - הוא לא בשחור לבן.

פסיפיק רים - Pacific Rim

'פסיפיק רים' כנראה דבילי ולא מקורי, אבל הוא כאן כי הוא גרם לי להרגיש ילד לשעה וחצי. וזה נדיר בימינו (יש מישהי שדואגת להגיד לי כמעט כל יום כמה אני ילד, אבל מה היא מבינה). ראיתי אותו עם חיוך דבילי על הפרצוף. שילוב נדיר בין רובוטריקים לבין המפלצת ההיא שהיתה באה באקראי בסים סיטי 2000. 

ת'אמת, היה לי חיוך דבילי עוד לפני שראיתי אותו, רק בגלל השם. לא בדקתי, אבל בטח יצאה כבר פרודיית פורנו עליו בשם Pacific Rim Job (באמת שלא בדקתי).

סרט גרוע שראיתי ועדיף שאתם לא - "שני אקדחים" יש שילוב נדיר של סרט גרוע עם שני (!!) שחקנים שאני די אוהב, דנזל ומארק וולברג. בעצם אולי לא נדיר, בהתחשב בסרטים האחרונים של דנזל. אבל גרוע, זה בטוח.

זהו. 

אם אתם רואים אחד מהם בגללי, תגידו.

וגם אם אתם לא רואים אחד מהם בגללי.

שנה טובה.

שבוע עם אריק והראל, ואיתה

ראיתי ליגת האלופות כשמודי הודיע שאריק מת. הודיע, ושתק. ואז אמר "זה כאילו שבן משפחה שלי מת."
פתחתי פייסבוק וראיתי את כולם כותבים את אותו הדבר, ומצרפים שיר, מהיוטיוב. איכשהו היוטיוב נהיה הטייפ דאבל-קאסט של העולם. אבל כמו תמיד כשכולם עושים משהו, אצלי התפתח אנטי. 5 דקות אחרי המוות, כל העניין הפך מבחינתי לקיטש, וכיוצא בזה למוקצה. ככה אני, דפוק כזה.
בין לבין, צצה הסנונית הראשונה שגרמה לי לאיכפתיות מהסיפור - נדב יעקבי (שדרן הכדורגל עם הכי הרבה תשוקה לכדורגל) סיפר למודי שאריק היה מתקשר לפעמים. "אם זה טלפון ממספר שאני לא מכיר בשעה מוזרה, זה אריק." סיפר שהיה סתם רוצה לדבר על המשחק שהיה, או שואל "מי היה ההולנדי ההוא, ששיחק בצ'לסי?". אבל לא רציתי לשמוע על זה עוד אז כיביתי את הטלוויזיה.
לפני שנרדמתי אמרתי לה "שתדעי שאני נוחר לפעמים, כשאני עייף."
"אני יודעת," ענתה, "קראתי בבלוג". צחקתי, אבל רק כדי להסתיר את המבוכה.
בבוקר, על הרכבת, קראתי את העיתון. מולי ישבה מישהי, די נאה (פרט חסר חשיבות), שקראה גם. בדרך כלל אני מרפרף רק כדי להגיע לספורט. ביום הזה לא. לא הצליח לרפרף. קראתי הכל. העיתון היה מלא בטורים שאנשים כתבו לאריק. מכולם הלכה ונוצרה תמונה על האיש, שלא הקדשתי לו אף פעם מחשבה מעבר לשירים, שגם אותם אף פעם לא שמעתי מיוזמתי (חוץ מ"סן פרנסיסקו על המים", שאותו אני אוהב כמו רוב השירים שמצליחים לצייר לי בראש תמונה). וההיא, הנאה, יושבת מולי וקוראת את אותם העמודים.
עם כל טור שקראתי, נהיה לי איכפת יותר. עד שהייתי צריך לשים את משקפי השמש על העיניים, כדי שההיא לא תראה עד כמה איכפת לי.
בערב לא התאפקתי, וראיתי קצת מהפסטיבל שהיה בחדשות. הדבר שהכי בלט לי היה הפלאפונים.

אנשים מגיעים, ומצלמים. אני רואה את זה ומקווה שהם מצלמים כדי לזכור את הרגע. אבל כנראה שהם צילמו כדי שהחברים שלהם יעשו לייק. ואני שוב תוהה כמה מהתמונות שמצולמות היום בעולם מצולמות כדי להוציא לייקים. לדעתי הרוב.
לא יודע אם הייתי מצלם אם הייתי מגיע לשם.
הספיק לי. השעה כבר 21:00. זיפזפתי לליגת האלופות. מודי, ביום שאחרי, עמד מול המצלמה. הוא אמר שהוא לא הצליח להירדם בלילה, ובין כל המחשבות הוא הבין שמה שמנחה אותו בכל פעם שהוא מכין את התוכנית הוא ליצור תוכנית שאריק ירצה לראות. לא יודע אם זה היה על אמת או שהוא אמר את זה רק כי אריק מת. היה משחק טוב, דורטמונד נגד נאפולי. 3-1 לגרמנים.
למחרת ירדתי לזרוק זבל. כבר כמעט נכנסתי בחזרה לביניין כששמעתי מישהו קורא לי. הסתובבתי, וראיתי את הראל, בן דוד, יושב על ספסל. הוא גר בלונדון, לא ראיתי אותו שנתיים, ולא ידעתי שהוא בארץ בכלל. אבל עכשיו הוא יושב על ספסל מול הבית שלי, והוא בכלל לא יודע איפה אני גר. לקח לי שניה להבין שזה באמת הוא. ולקח לי עוד 10 שניות לצאת מהקיפאון וללכת אליו. הוא עושה סיבוב בתל אביב ובמקרה התיישב על הספסל הזה. ובמקרה באותו רגע יצאתי לזרוק זבל. ישבנו.
הציע שנלך לשתות משהו בערב. בגלל שקבעתי איתה עוד מלפני, הצעתי לה לבוא גם. היא באה גם.
ישבנו שלושתינו. סיפרתי על מה קורה איתי בתקופה האחרונה, שזה הסתכם מבחינתי בכך שקניתי קורקינט. הוא שאל לאיזה מהירות הוא מגיע, וכמה אפשר לנסוע איתו. חיוך עלה על הפנים שלה כשהיא שמעה את השאלה. ידעתי למה. היא קראה בבלוג שנמאס לי מהשיחה הזאת. חייכתי בחזרה.
בבוקר ברכבת לא התחשק לי לקרוא עיתון. הספיקה לי פעם אחת. קראתי בטלפון במקום.
שלום בוגוסלבסקי כתב:

"גופתו של אריק אינשטיין ז"ל טרם התקררה, ויללות "לקחו לנו ת'מדינה" השבטיות המסורתיות כבר כאן. הקטע המצחיק הוא שבשנות השבעים, אינשטיין וחבורתו היו בעצמם עילה ליללות כאלה. "ארץ ישראל היפה", הקיבוצניקית, ה"חלוצית", ה"צנועה", ה"עובדת" הלכה פייפן בגלל פושטקים בוהמייניים שיושבים בבתי קפה בת"א, מגדלים שיער ומתעסקים בסקס עם קטינות, סמים ורוק'נ'רול. 40 שנה אח"כ, ואותם פושטקים הם בעצמם ארץ ישראל היפה וה"נחבאת אל הכלים" ששוב, כרגיל, הולכת פייפן."

הסכמתי. אף אחד בן 60+ שראה את "מציצים" בשנות ה-70 לא היה מרוצה מהדור שבא אחריו.
בערב סתם דיברנו בזמן שהיא הכינה שקשוקה (זה בדרך כלל ה-move שלי, ת'אמת). אני אוהב לספר סיפורים, אז סיפרתי לה משהו מפעם. אבל היא הפסיקה אותי באמצע ואמרה שסיפרתי לה את זה כבר. אחרי רגע אמרה "בעצם לא סיפרת. קראתי בבלוג. או שסיפרת? אני כבר לא יודעת. אבל את הסיפור מכירה."
אז אכלנו את השקשוקה מבלי לדבר, כשברקע גיא פינס מדבר על אייל גולן.

אז נרשמתי לאתר היכרויות

בהתחלה ניסיתי לשלוח הודעות לכאלה שנראו לי מעניינות.
היה לי ברור שמי שמעניינת אותי כנראה מעניינת עוד רבים אחרים, וכדי לבלוט בשטח עשיתי את מה שאני עושה בדרך כלל כדי לבלוט בשטח.

לאחת, שכתבה קצת מתנשא, שלחתי:

"אני מנחש שלא תקראי את ההודעה הזאת.
אולי כי היא תלך לאיבוד בין כל אלף ההודעות שאת מקבלת ביום, כיאה למישהי שהתמונה שלה די סבבה (נשבע שזאת לא מחמאה בשקל. סתם מחפש סיבה). או אולי כי ראית את התמונה שלי פה בקטן ופיסת המידע הזאת הספיקה לך כדי להגיע למסקנה, עוד מבלי לפתוח את ההודעה. שזה הגיוני.
קראתי את מה שכתבת, וזה עיצבן אותי קצת. הרגשתי שאת מתנשאת. ובגלל זה כתבתי לך בהתחלה הודעה אחרת, שגנזתי. היא היתה 'הלו בובה אני לא מבין מה כתבת מה זה כל המילים ארוכות כל אחת אינציקלופדיה אביב מה זה פה פסיכומטרי פחחח צחוקים.'
התחרטתי כי (אני חושב ש)הבנתי למה כתבת טקסט פסודו-מתנשא שכזה. או שאת רוצה להרחיק קהל לא רצוי, או שרצית ליצור פרובוקציה שתעודד הודעה מהקהל הרצוי. במקרה שלי לא יודע אם הצלחת. אדע לאיזו קבוצה אני שייך כשאגלה אם תעני או לא להודעה הזאת.
אם לדבר תכלס:
יש לי חוש הומור עצמי ממש טוב. לפעמים אני מגלה שהוא יותר מדי טוב, כי אנשים כבר לא מבחינים בינו לבין המציאות והופכים אותי למושא ללעג.
וגם, אני מודה שאני יכול לנהל שיחה רצינית על מלאי די מוגבל של נושאים (שרובם בטח גם לא יעניינו אותך). שיחה לא רצינית, מאידך, אני יכול לנהל על כל נושא. אני גם די טוב בלהעמיד פני מתעניין, אם את מחפשת מישהו שכאילו טוב בלהקשיב.
ויש לי עוד כמה תכונות אבל פתאום שמתי לב שהשקעתי יותר מדי זמן בהודעה הזאת וזה כבר די פתטי."

לא ענתה.

לאחרת, שכתבה שאוהבת בושם מסויים, שלחתי:

"טוב, שמעי קטע:
לפני כמה ימים היתה לי יומולדת (לא אירוע מרגש במיוחד בדרך כלל), וכמו כל שנה אמא שלי שיגעה אותי כדי שאני אגיד לה מה לקנות לי, וכמו כל שנה אני ניסיתי לשכנע אותה שאני לא צריך/רוצה מתנות.
בדרך כלל אני מצליח בזה, אבל השנה לא - היא הביאה לי בחגיגיות בקבוק בושם. שאלתי אותה מתי בפעם האחרונה היא ראתה איזשהו בקבוק בושם ששייך לי, והיא לא ידעה לענות, בעיקר בגלל שאני לא בחור של בשמים כי זה תמיד נראה לי מזויף (אני כנראה טועה כי זה נראה כאילו רוב האנשים כן בקטע).
בקיצור, הבושם הזה יושב לי על השולחן מול העיניים כבר שבוע מבלי שאני אקדיש לו תשומת לב.
ועכשיו אני מדפדף אצלך פה בפרופיל, קורא ומחפש פירצה כי די השתדלת לחסום את כולן, עד שקפץ לי לעין השם הזה, Silver Scent.
בטח ניחשת כבר. זה בדיוק הבושם שאמא שלי קנתה לי.
עכשיו, אם זה לא סימן משמיים למשהו אז אני כנראה לא מבין בסימנים משמיים (או מאיפשהו, בואי לא ניתפס לסמנטיקה).
כמובן שגם יכול להיות שזה פשוט הבושם הכי פופולרי ביקום כרגע וזה סתם צרוף מקרים, אבל אין לי שום דרך לדעת את זה בגלל שאני, שוב, לא בחור של בשמים."

גם היא לא ענתה.

הייתי כבר על סף יאוש כשכתבתי לשלישית:

"היי,
נכנסתי לקרוא את מה שכתבת בגלל התמונות, וניסיתי להבין אם יש איזשהו סיכוי להתאמה בנינו.
מסקנות:

"מעדיפה וניל על שוקו" - עקרונית אני מעדיף שוקו, אבל שוקו לבד משעמם לאורך זמן. אז אני לא בטוח.
"אוהבת לצפות בערוץ 8" - הערוץ האהוב עלי (או לפחות זה מה שאמרו לי להגיד).
"מתה על סדרות נוסטלגיות" - פה אנחנו חלוקים. כמעט תמיד, כשראיתי סדרה שאהבתי פעם שנים אחר כך, היא אכזבה אותי והרסה לי את כל הזיכרון ממנה. דוגמא בולטת: רובוטריקים.
"אוהבת כל מה שקשור לטבע" - הבעיה שלי עם טבע היא בדרך כלל אנשים שנמצאים בטבע הזה ביחד איתי. לפעמים אני מעדיף להיות לא בטבע ובלי אנשים מאשר כן בטבע עם אנשים.
"מעדיפה כלבים על פני חתולים" - מסכים. יש לי ניסיון מר עם חתולים (עם חתולה אחת ספציפית. ארחיב אם זה מעניין (מנחש שלא)).
"אוהבת את הקיץ יותר מהחורף" - הממ, לא. אני איש של חורף (כאילו, אני מעדיף אביב או סתיו, אבל אם הבחירה היא רק מול הקיץ אז חורף).
"מתה על עוגת גבינה אפויה!!" - אני דווקא מעדיף כושיות. עוגות, כן?

כמו שאת רואה, אין מסקנה חותכת."

כמו שניחשתם בטח, גם היא לא ענתה לי. במקרה הזה, לא מאשים אותה.

רגע לפני שוויתרתי על הניסיון, החלטתי לשנות טקטיקה - לכתוב פרופיל שיהיה שונה משל כל אחד אחר, בתקווה שיבלוט. אם מוחמד לא בא אל ההר, אולי, מאיזושהי סיבה שאני לא מבין כי אני לא מבין נשים, ההר יבוא אל מוחמד.

זה מה שכתבתי על עצמי:

"בגלל שאני די מאמין בקלישאה "לכל סיר יש מכסה" (ולמרות שלפעמים אני חושב שאולי אני בכלל פינג'אן), אני אנסה לכתוב כמה פרטים על עצמי למרות שאני לא טוב בזה כל כך (מיד אדגים עד כמה אני לא טוב בזה):
היחס בין כמות הספרים שאני קונה לעומת הכמות שאני קורא הוא 3 ל-1; אני אוסף מטבעות של 10 אגורות ללא מטרה נראית לעין; עדיין קונה דיסקים למרות שכבר אין לי שום דרך לנגן אותם; כותב בלוג שאף אחד לא קורא; יש לי (רק) גומה אחת; הבלמים באופניים שלי לא עובדים (עדכון - גנבו לי את האופניים. מניח שהגנב לא טרח לתקן את הבלמים, אז זה עדיין נכון); יש לי חולצה בצבע תכלת עם הכיתוב EAT SHIT וציור של קשת בענן שלא לבשתי אף פעם; עד גיל 6 לא הצלחתי לבטא את המילה "מלפפון"; היה לי פעם קטע של להחליף צבעים של שרוכים בנעליים אבל זה עבר לי. וקוראים לי מיקו. לא אני בחרתי.

אני אוהב לעשות כל מיני דברים, חלקם מיוחדים, רובם לא, ובחלקם אני טוב, ברובם לא, אבל יש דבר אחד שאני מאוד אוהב לעשות, אולי יותר מכל דבר אחר - כלום. לדעתי אני גם ממש טוב בזה (קצת קשה לי להסביר למה אני ממש טוב בזה, כי בסך הכל לא צריך לעשות כלום כדי לעשות כלום). יכול להיות שטיפשי מצידי להודות בזה, כי אני לא בטוח שזה מוסיף לי נקודות זכות, אבל אני בקטע של לפרוס את הקלפים על השולחן (עוד לפני שיש שולחן בכלל), אז שיהיה.

אני מחלק את החיים שלי לשני חלקים - מה שהיה ומה שיהיה.
ממה שהיה אני די מרוצה (אם מתעלמים מהרוב).
מה שיהיה עדיין לא היה, אז לגבי זה אני אמביוולנטי.

אני איש מכירות גרוע. את זה אני יודע די מזמן. וזה בא לידי ביטוי גם פה, כשאני צריך למכור את עצמי.
כאילו, איך אני אמור להעביר בכמה שורות משהו שיגרום למי שקוראת את זה לחשוב לשנייה שאני מיוחד. ואם אני לא מצליח אולי אני לא מיוחד בכלל.

מה שכן, אני רק בטוח שבת הזוג שלי תהיה חייבת לאתגר אותי. שכלית בעיקר, אבל לא רק. מישהי שתצליח להוציא אותי טמבל בוויכוח. זה מדליק אותי ממש. בקיצור, היא צריכה להיות יותר חכמה ממני (לא חוכמה גדולה, אבל בכל זאת)."

לא ברור איך ולמה, אבל הדבר הזה פתח את שערי הגיהנום. פתאום הוצפתי בעשרות הודעות. כן, אני. הוצפתי. בהודעות. מנשים. כן, מנשים.
החל מ

"בהחלט כרטיס מוזר..במיוחד אם מקווה לקבל פניות
ובכל זאת..היה קסם
איך אתה עם חתולים?"

 דרך

"אתה חמוד, חבל שאני גרה באילת. אבל אם הייתי גרה בתל אביב לא הייתי כותבת לך שאתה חמוד.. אז הרווחת."

 ואפילו

"מה דעתך שנעשה כלום ביחד?" [הערת העורך: ובאמת לא עשינו כלום ביחד :( ]

מה עשה את השינוי? באמת שאני לא יודע. מיותר אפילו לנסות להסביר את זה.

אבל לפני חודש בערך קיבלתי הודעה ממנה:

"היי מיקו.
על פי הכתוב מסתמנת אינטלגנציה (בהנחה שאתה אכן הכותב ),
על כן, לא בטוחה שעומדת בדרישה היחידה : "היא צריכה להיות יותר חכמה ממני"..
נעים מאוד, xxx"

מאז לא קראתי יותר הודעות.

הרהורים

סבא שלי.
לא יודע בן כמה הוא. אני לא בטוח שיש מישהו שיודע.
שריד מתקופה אחרת. כל כך לא מחובר, וכל כך לא מודע. וטוב לו. הוא מבסוט.
לפעמים נדמה לי שהוא סוג של מכונת מצבים. יש לו שאלות קבועות, סיפורים קבועים, מנהגים קבועים. תמיד כשאני פוגש אותו הוא יושר מברך "בחתונה שלך". תמיד כשאני מתקשר הוא שואל "גם אצלכם חם?". תמיד יש לו סיפור אחד שהוא זוכר ממה שקרה לו בתקופה האחרונה, והוא מספר את הסיפור לכל אחד שהוא פוגש, עד שהסיפור מתחלף בסיפור חדש שקרה לו ואז הוא מתחיל שוב לספר.
לא יודע לקרוא. מספרים כן, אבל אותיות לא. היום שמנו לו מדבקה על הפלאפון שלו, עם המספר שלו. כי הוא לא זוכר אז למקרה שמישהו ישאל. עשינו ניסיון, ונתנו לו להתקשר לעצמו לפי המדבקה. לא הצליח. כאילו, הצליח, אבל בניסיון הרביעי.
לפעמים אני מצליח להוציא ממנו סיפור מהעבר, מעיראק. היום הוא סיפר איך הם היו קונים מהערבים כבש, ומחלקים אותו בין כל המשפחה, ואת מה שנשאר היו מכסים במלח כדי לשמור. ואיך המאפיונר של הכפר בא לבקש פרוטקשן מאבא שלו (סבא של אמא שלי), אבל סבא של אבא שלי (שהיה גם באותו כפר) בא עם קרש כדי להגן עליו. ואיך בחורף הם לא יצאו בכלל מהבית כי השלג חסם הכל. ועוד כל מיני היסטוריות שיעלמו ביחד איתו.
הוא בנקודה מיוחדת. אף אחד לא תלוי בו. אף אחד לא מצפה ממנו לכלום. אם הוא יעלם, והוא יעלם, כל מי שמכיר אותו ימשיך לחיות כרגיל. כל שמונת ילדיו נשואים עם משפחות. בהתחלה יהיה עצוב אבל הם יתרגלו. והכל יהיה כרגיל. זה קטע. חופש כזה. עושה מה שבא לו.

[מצטער על הפסקה הבאה. אבל אני משאיר אותה פה.]
הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם הוא שאחד מההורים שלי ימות. כי אני לא יודע מה השני יעשה. הם תלויים אחד בשני. בשביל כל אחד מהם, השני הוא הכל. בדיוק הפוך מסבא. אין לי מושג מה יעשה מי מהם שישאר. יהיה לבד בבית? זה לא הגיוני לי. אבל זה יקרה. ואני מפחד. כי אני אישית אסתדר. מתרגלים. אבל מי מהם שישאר לא יתרגל. זה יהיה גם הסוף שלו. למזלי יש כנראה עוד קצת זמן עד אז.

בא לי וויסקי כרגע. אבל אין כי אני אצל ההורים.
כתבתי את השורה הזאת והלכתי לחפש בכל זאת. מצאתי בירה. מכבי. גם טוב.

קניתי לאמא שלי מתנה לחג. כל מיני סכינים משוכללים כאלה, כדי שהיא תחתוך דברים במטבח יותר בקלות, כי היא עדיין משתמשת בסכינים שקיבלה בחתונה שלה בערך. אבל ברגע האמת לא היה לי כח לטקס של לתת מתנה. היא היתה מתרגשת ואין לי סבלנות לזה. בסך הכל סכינים. אז נתתי לה ואמרתי שקיבלתי מתנה לחג מהעבודה ואין לי מה לעשות בזה, אז הנה, קחי. התלהבה, בלי הטקס. בדיוק כמו שרציתי. "תודה". זהו, מספיק לי.

משהו קרה לי. אולי זה הגיל, אבל פתאום התחלתי לחשוב על דברים שפעם לא עברו לי בכלל בראש. דברים כמו פנסיה. דברים של מבוגרים. פתאום התחלתי לנסות לחסוך כסף. לא יודע למה בדיוק, אבל מנסה. אף פעם לא ניסיתי. ת'אמת, זה פחות כיף מלא לנסות. אבל כנראה צריך.

אני טס עוד כמה ימים. שוב. לשבועיים וחצי. פעם שלישית השנה. סיפרתי להם, להורים שלי. הם לא כל כך מבינים את הקטע הזה. אמא שלי אף פעם לא היתה בחו"ל. רגע, בעצם אפילו באילת היא לא היתה. ויש לה יחסית הרבה זמן פנוי. אבל לא היתה. אבא שלי היה קצת, אבל רק כשהיה חייב. וזה משהו שמנחה אותי. הם בערך רק עובדים. לא מתרכזים בכיף שלהם, ולא שמים לב לזה אפילו. יש להם שיגרה, והם חיים אותה. עד שיגמרו החיים. ואני לא מוכן שהחיים שלי יהיו ככה. אני רוצה יותר. כל כך קל להעביר סתם יום. ואז עוד יום, ועוד יום, ועוד שנה.


קראתי עכשיו את מה שכתוב פה. שתדעו, אני בסדר. זה סתם לילה עם קצת יותר מדי זמן לחשוב. מחר הכל ייעלם. עוד כמה ימים יהיה קצת חופש. 17 יום בלי שיגרה. יאללה.

שיחות שנמאס לי לקיים 3, או: נמאס לי מבני אדם

זר: "מה זה, קורקינט חשמלי?"
אני: "כן. "
זר: "כמה הוא סוגר? "
אני: "סוגר..? "
זר: "לכמה הוא מגיע? "
אני: "20 קמ"ש. "
זר: "כמה הוא מחזיק? "
אני: "מחזיק..?"
זר: "כמה זמן אפשר לנסוע עליו?"
אני: "20 ק"מ."
זר: "ומה, הוא נטען בחשמל בבית?"
אני: "כן... "
זר: "פששש. כמה עולה דבר כזה?"
אני: "יותר מדי."
זר: "כן, הא? אז כמה?"
אני: "7-8."
זר: "מגניב אחי."
אני: "כן אחי."
זר: "אפשר סיבוב?"
אני: "לא."
זר: "למה אחי?"
אני: "כי זה יקר ואני לא מכיר אותך." 


זר: "סליחה, הרכבת הזאת עוצרת בבנימינה, נכון?"
אני: "לא."
זר: "איזה איפה היא עוצרת?"
אני: "בתל אביב."
זר: "רק בתל אביב???"
אני: "כן."
זר: "כוסססרבראבאקק."

אני:  :-) 

היא: "בוקר טוב."
אני: "בוקר טוב."


הוא: "זה מוזיקה, מה שאתה שומע?"
אני: "כן."
הוא: "גם אני יכול לעשות את הקולות האלה."
אני: "אז לך תעשה."
הוא, בדרך החוצה: "קולולולולו קולולו קולולו."

אני: "תקשיבי, נראה לי שזה לא ילך."
היא: "מסכימה איתך."  <--- שקר


אני: "אני יוצא לריצה."
הוא: "אתה רץ?"
אני: "כן, כל הזמן."
הוא: "אז איך אתה שמן?"
אני: "...זאת כרס בירה."
הוא: "כן, הא?"
אני: "טוב, יש בה גם קצת אוכל."


נודניק: "כמה אתה משלם על הדירה?"
אני: "4000."
נודניק: "זה לא יקר?"
אני: "יקר." 
נודניק: "למה אתה לא עובר לגבעתיים?"
אני: "למה אתה לא עובר לגבעתיים?" (רציתי להגיד - "למה אתה לא עובר למקום רחוק מאוד ממני?")


היא: "אז מה אתה עושה בחיים?"
אני: "אני בלה בלה בלה בלה בלה בלה."
היא: "יפה. מעניין."
אני: "ואת?"
היא: "אני בלה בלה בלה בלה בלה בלה."
אני: "יפה. מעניין."    <--- שקר


קופאית: "יש לך כרטיס you?"
אני: "לא." 
קופאית: "רוצה לעשות?"
אני: "לא."  
קופאית: "למה?"
אני: "לא."


אני: "אפשר הפוך קטן?"
מוכרת: "רוצה עם זה גם מאפה ב-19?"
אני: "לא."


אני: "אפשר אייס קפה קטן?"
מוכרת: "רוצה להגדיל לבינוני בתוספת 2 שקל?"
אני: "לא."


אני: "אפשר משאושה לקחת?" 
מוכרת: "רוצה עם זה ביצה?"
אני: "לא."


'שיחות שנמאס לי לקיים' משנות ה-90:
אני: "אפשר מק רויאל?"
מוכרת: "רוצה להגדיל בשקל תשעים?"
אני: "לא."

חם לי

• הלכתי להסתפר.
  כאילו כרגיל. רק שהפעם החלפתי ספר.
  לא אמור להיות סיפור גדול, בהתחשב באין שיער שיש לי. אבל כן סיפור גדול, בהתחשב בכך שאף פעם לא החלפתי ספר.
  כבר 9 (!!!) שנים שאני מתאם את ההגעות שלי לטבריה עם הצורך להסתפר. בחורף מדי פעם, בקיץ יותר. חם לי.
  אז נכנסתי לספר השני בחיים שלי, מתחת לבית. שישי בבוקר, איך שהוא פתח.
  כבר  היה מישהו בפנים. דיברו על דירות ועל בעלי דירות. שיחה קבועה בתל אביב.
  ראה שנכנסתי. זיהה שאני בשר טרי.
  "פעם ראשונה פה? קח, יש פה עיתון. 7-8 דקות אני איתך."
  הסתכלתי מסביב. מוזר. הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שאין טלוויזיה עם ערוץ 24.
  הייתי בטוח שיש כזה בכל המספרות. אבל אצלו לא.
  טלפון צילצל. "הלו? כן, פתוח. אני עד שלוש פה. לא, עדיף שלא תביא כלב." איפשהו בתל אביב מסתתר גם ספר כלבים בטח.
  אחרי 7-8 דקות הוא היה איתי.
  "מה לעשות?", שאל. עשיתי עם הכתפיים. מה, הוא צוחק עלי?
  "טוב, מתי פעם אחרונה הסתפרת?" שאל לפני שהספקתי לצחוק בעצמי.
  "חודש". תדירות גבוהה. אנחנו באוגוסט וחם (מוטיב חוזר בחיים שלי, החום).
  הוא הנהן. כאילו חישב בראש כמה השיער צומח בחודש, ולפי זה הבין מה לעשות.
  בזמן שקיצץ, התעניין בי. "אתה עירקי?"
  "כורדי", עניתי, בגאווה מזויפת.
  "כורדי?? אז איך הגעת לפה? אין כורדים בתל אביב." הא?
  "אין??"
  "אין. אתה מכיר פה כורדים?" שאלה טובה.
  "לא יודע. אף פעם לא התעניינתי."
  "אני אומר לך אין. גם אין פרסים. אני פרסי, ואני אומר לך גם פרסים אין."
  "לא יודע. אבל זה הגיוני, שמו אותנו רחוק מתל אביב. רק החזקים שרדו את הדרך." שיחקתי אותה אמנון לוי.
  נכנסה מישהי עם מישהו. לקוחות קבועים. אמרה לו "רוצה לעשות לי פן?"
  הוא צחק. "פחחח, נראה לך שאני אעמוד חצי שעה כמו טמבל בשביל 50-60 שקל?? בואי אני אתן לך 50 שקל ותעזבי אותי בשקט."
  ברגע הזה ידעתי שעשיתי בחירה נכונה.
  
  
• וכן, החום הזה. נמאס לי ממנו.
  חם לי הרבה יותר מרוב האנשים, את זה אני יודע ממזמן.
  קראתי שהמוח הוא יוצר החום המרכזי בגוף. ככה אני גם מנחם את עצמי. חם לי יותר מכולם כי המוח שלי גדול יותר משל כולם.
  אבל באמת נמאס לי. שיגיע כבר הכפור, החושך, והרצון לחיות גם כשהמזגן לא דלוק.
  
  
• משפטים שנזכרתי שאמרה לי פעם:
  - "יש לך לב של דביל עם מוח של אינטיליגנט."
  - "לא יעזור לך, אתה בנאדם טוב למרות שאתה חרא."
  - "יש לך תובנות טובות למרות שאתה אידיוט."
  
  
• תוך כדי עוד דייט כושל, הכושלת ניסתה לחנך אותי. "מה, אתה לא משחק בקנדי קראש???"
  עד אותו רגע לא ידעתי מה זה. עכשיו אני יודע, והחיים שלי פחות טובים.
  הבת זונה, לקחה לי כבר איזה כמה שעות מהחיים, ואני רק בשלב 30.
  
  
• רציתי לכתוב עוד, אבל אני עייף.
  החום מעייף.
  ביי.

רבע דרך

• אני בן 30.
  לא יודע מה לעשות עם זה.
  אני אמור להמשיך כרגיל? מותר לי להמשיך לעשות את כל מה שעשיתי עד עכשיו?
  אני אמור לסכם? להתחרט? לשנות משהו?
  איך ממשיכים מפה? אני לא מרגיש שונה. אני אמור להרגיש שונה?
  30 זה מלא. אני זוכר רק איזה 10. כל השאר מעומעם עד כדי לא קיים. שנים שלמות שעברו ומסתכמות בזיכרון של כמה תמונות אצלי בראש.
  הייתי צריך לצלם יותר.
  
  
• ישבנו בקפה ברנש. במרפסת בבית ממול, בצידו השני של הכביש, קומה שניה, היה זקן. יושב שם הזקן במרפסת ולא זז, עם הצד לכיוון שלנו. בוהה במה שמלפניו. אפילו לא בוהה החוצה, כמו שאני לפעמים עושה.
  ככה 10 דקות. אני הזמנתי אגז בנדיקט. היא סלט. חצי שעה עברה. לא היה משהו, האגז בנדיקט. הסלט היה סלט. הוא עדיין יושב. לא זז, לא מדבר. שתיתי את הקפה. היא מים מהברז. והוא יושב לו, הזקן. לבדו. לפחות שיעשה משהו. יקרא ספר. עיתון. משהו. אז אמרתי שאני לא רוצה להיות כמוהו, לשבת ככה לבד כשאני זקן. מעדיף שזה ייגמר בשלב שלפני כן. למרות שבעצם ישבתי ככה במשך שנה מהחיים שלי, דווקא לא מזמן. בעיקר בים אומנם, אבל גם אני ישבתי. אבל זה נראה כאילו הוא עשה את זה מחוסר ברירה. או מחוסר הכרה. יכול להיות שהוא בכלל מת שם, בישיבה, ולאף אחד לא איכפת. עד שלשכנים יהיה לא נעים מהריח.
  הזמנו חשבון. לא זוכר כמה. "תודה", אמרנו בדרך החוצה למלצרית, כמו שעושים. הלכנו על המדרכה ממולו, כשלאט לאט הזווית שבה אנחנו רואים אותו השתנתה. ככה היה אפשר לראות קצת מהבית, דרך המרפסת. נראה דווקא יפה. רטרו, וינטג', ניו אייג', של פעם. המשכנו ללכת.
  כשהזווית ביננו היתה כבר ממש חדה, אפשר היה לראות שמולו היתה פשוט טלוויזיה.
  הרגשתי טמבל.
  
  

• אני בן 30.
  קניתי לי צעצוע. קורקינט. בגיל 40, לפי הקלישאות, קונים אוטו אדום גג נפתח כדי להתגבר על המשבר. לא מצאתי בגוגל מה קונים בגיל 30, אז קניתי לעצמי את כלי הרכב הכי יקר שאני יכול להרשות לעצמי. ובאמת, כשאני עליו אני מרגיש יותר צעיר. והוא נוסע די מהר, אז אני רק מקווה שבגללו אני גם לא אמות צעיר.

• הבנתי לא מזמן שאני מנקה את השולחן בעבודה רק כנשפך לי בטעות קפה.
  לא הבנתי למה אני עדיין קונה דיסקים, כי כבר אין לי שום דרך לנגן אותם.
  הבנתי שאני בטח מופיע בהמון תמונות ברחבי העולם שאנשים צילמו כשאני רק במקרה עברתי ברקע. וזה נכון לכל אחד.
  לא הבנתי למה לעזאזל אני לא מריח לפעמים את החלב כשהוא בטוח לא מקולקל, כדי שיהיה לי למה להשוות כשאני חושב שהוא מקולקל.
  הבנתי שאני כל היום רודף אחרי מטענים. לטלפון, לטאבלט, לאייפוד, לקורקינט. עובר ממטען למטען, וככה עובר לי היום.
  
  
• אני בן 30.
  עדיין מנסה להבין מה לעשות עם זה.
  די מרוצה מאיפה שאני נמצא. עשיתי כמעט כל מה שרציתי לעשות, חוץ מיחסי מין עם נשים מסויימות. כמעט בלי מאמץ, ת'אמת. גורם לי לחשוב איפה הייתי אם כן הייתי מתאמץ. רק קצת. אבל ככה אני, לא מתאמץ.
  "אתה בכלל לא שאפתן", היא קבעה. לא הבינה שאין לי שום שאיפה להיות שאפתן. טוב לי ככה.
  
  
• קראו לי לשחק כדורגל. לא שיחקתי שנתיים וחצי במציאות. בדימיון אני משחק כדורגל די הרבה. וגם באקס-בוקס. אבל במציאות כבר לא יוצא.
  שיחקנו במגרש בבית ספר. מרכז תל אביב, אמור להיות אופטימי. על הקיר בבית ספר היה ציור אחד, של ילדה, נחמדה כנראה, עם מסיכת אב"כ. וזהו, זה הציור היחיד. אי אפשר לפספס אותו. וזה נראה לי כל כך דפוק, כאילו, למה לחנך את הילדים מגיל כל כך צעיר לפחד. הם ילדים, תנו להם כיף. הרי כשגדלים מפסיק הכיף, אז למה לגרום להם לפחד?? ועוד ממשהו שלא צריך לפחד ממנו.
  ססעממק. זה עיצבן אותי.
  בא לי ללכת לשם עם טיפקס.

• אני בן 30.
  30 שנים, זאת אומרת. בערך חצי מהתקופה אני מחפש את המישהי (במשך חלק גדול מהתקופה אף מישהי לא רצתה שאני אמצא אותה, אבל זה סיפור אחר).
  המישהי הזאת פלונית אלמונית, רוב הזמן. לפעמים יש אשליה ואני מצליח להדביק לה שם ופרצוף, והיא לרגע כבר לא פלונית אלמונית. אבל זה די מהר מתפוגג. וחוזר חלילה.
  השבוע גם היא התפוגגה. על הפעם הקודמת שהיא הלכה סיפרתי. על הפעם היא ביקשה שאני לא אכתוב. אז אסתפק בתמונה, ההוכחה היחידה לקיום שלה. אף אחד שאני מכיר לא ראה אותה, כמו ברוס וויליס ב"חוש השישי". אז אם אתם רואים רק יד אחת בתמונה הזאת, יש סיכוי שהיא לא קיימת ודימיינתי את הכל.
  
  

אני פה מימין, למי שתהה.

השאירה אחריה

יש לה קטע עם חיבוקים. אוהבת אותם רישמיים וארוכים. בפעם הקודמת עמדנו ככה, ליד הדלת, כשנכנסה. משום מה אוהבת להתחבק כשהיא נכנסת, אז אני צריך לבוא אליה. טקס כזה. אחרי 20 שניות פלטתי "מיציתי את החיבוק הזה", 19 שניות אחרי שהרגשתי ככה באמת. היא הרפתה.

לפני שהגיעה הפעם, שלחה וואטסאפ:
- "הגעתי לפשרה איתך. במקום לבוא לחבק אותי כשאני נכנסת, אתה תעמוד במקום בזרועות פתוחות ואני אבוא אליך."
- "יותר טוב, אבל לא מספיק טוב. אולי אני אשאר על הספה ואת תבואי לספה?"
- "אחר כך. קודם כל תקום לכבודי."
- "למה אני לא יכול לשבת לכבודך??"
- "כי זה לא יהיה לכבודי, דביל."
- "מזתומרת, אני אהפוך את זה לכבודך. אני יכול לשבת לכבוד כל מיני דברים."
- "אז אפשר שלפחות תשכב ואז כשאני אגיע תשנה תנוחה למצב יותר קימפולי***?"
*** הערה - היא תמיד משתמשת בפועל "לקמפל" במקום "להתכרבל". לא יודע למה ולא רוצה לדעת.
- "סבבה. בדיוק קימפלתי ת'אמת."

אז היא באה.
.
"איזה פסטה את אוהבת?", שאלתי עם תקווה שאני אדע להכין את התשובה.
"עגבניות", ענתה. הוקל לי.
הכנתי צ'יק צ'ק. בטעות שמתי הכל בצלחת אחת. אני רגיל מדי להכין אוכל רק לעצמי.
"רוצה שאני אבוא גם שישי שבת?", שאלה כשאלה רטורית.
"כן", עניתי, "אבל יש לי איזה מפגש עם החברים בשבת בצהריים. אני חייב ללכת לשם. בסדר, אקפיץ אותך הביתה על הדרך". זה הקפיץ לה פיוז.
"אתה לא לוקח אותי ברצינות", אמרה/חשבה.
ניסיתי להסביר שאין לי כוח לרישמיות שכרוכה בלהביא אותה לאירוע לא רישמי שכזה. שונא הכרויות ושתיקות מביכות.
היא לא קיבלה את זה. "נראה לי שזהו, נגמר," סיכמה. "אבל אני אשאר פה עכשיו כי כבר אין לי אוטובוס הביתה."
באמת נשארה. קצת מוזר היה. התחלנו לדבר כאילו הכל נגמר. הסקנו מסקנות לעתיד. כמעט נפרדנו לשלום כשהלכתי לישון מוקדם (כי הייתי צריך להתעורר ב-4 בבוקר. אני עדיין בתקופה הקשה עד סוף פלייאוף ה-NBA). היא נשארה בסלון.
כשהתעוררתי, היתה לידי. ניסיתי למקסם לה את זמן השינה, אז הערתי אותה קצת לפני שיצאתי. "מה השעה?", שאלה. "7 ורבע". מוקדם.

שרכתי נעליים עם הראש ברצפה כששמעתי את הדלת נסגרת. הבנתי מיד.
יצאתי לחלון. ראיתי אותה מתרחקת.
לא ראיתי אותה מאז.

השאירה אחריה ערימת דפים של הבית ספר ששכחה על הספה, ואותי.

חתונות וגרוזיה

• מודיע רשמית שסיימתי את מכסת החתונות שלי לקיץ הנוכחי.
  מתנצל מראש בפני אלה שעוד יתחתנו. זה לא אישי, אני באמת אהיה שמח בשבילכם, ואני בטוח שהאוכל יהיה מצויין (במיוחד הקרפצ'יו בקבלת הפנים), והדיג'יי יהיה אחלה (במיוחד כשהוא ישים שיר של בקסטריט בויז ב-1 בלילה כשכולם שיכורים), והאולם/גן יהיה מרשים (במיוחד העצים מפלסטיק), ויבואו המון אורחים (גם כאלה שבאו רק כי הם חייבים וילכו הביתה ב-23:00), והכלה תהיה יפה (במיוחד האיפור הכבד, שבאמת יהיה יפה ולא מוגזם כי אם הוא היה מוגזם מישהו הרי היה אומר לה למרות שזה היה הורס לה את הערב שהיא חיכתה לו כל החיים), והחופה מרגשת (במיוחד הקראת הכתובה), והסרט שהחברים יכינו יהיה מצחיק (בתאוריה, כי רק הם יבינו את הבדיחות), והחולצות שהחברים ילבשו יהיו מצחיקות (בתאוריה, כי רק הם יבינו את הבדיחה), והקינוחים יהיו טעימים (למרות שהם פרווה), והכל יהיה באמת באמת מושלם.
  כאילו, חוץ מהעובדה שאני לא אהיה שם.
  
• ובאותו הקשר, שיחת טלפון ממספר לא מזוהה:
  - "מיקו?"
  - "זה אני."
  - "מה קורה אחי? זה איציק שם בדוי."
  - "איציק שם בדוי? וואלה. מה.. מה קורה?"
  - "סבבה אחי. מה איתך?"
  - "איתי בסדר בגדול. לא יודע מה לספר, לא דיברנו איזה שנתיים."
  - "כן אחי. חייבים לשמור על קשר."
  - "כן בטח, בכיף."
  - "שומע? אני רוצה להזמין אותך לחתונה שלי."
  - "אתה מתחתן?? וואלה, מזל טוב. איזה יופי."
  - "תן לי כתובת, אני אשלח הזמנה."
  -"עזוב כתובת, תגיד מתי פשוט. חבל על ההזמנה, אני לא צריך את זה."
  - "זה ב-14 לחודש."
  - "לחודש הזה?? שיט. אני בחו"ל. איזה באסה, חבל."
  - "וואלה?? לאן אתה נוסע?"
  - "לגרוזיה. עד ה-20, אז אני לא אגיע כנראה. דווקא ממש רציתי." (<-- שקר)
  - "כן, באסה אחי. טוב, לא נורא."
  - "לא נורא. בירה פיצוי עלי."
  - "יאללה בכיף. למה לא."
  
  לא שמעתי ממנו מאז.

• "מתי תכיר אותי להורים שלך?", שאלה.
  "סטטיסטית, אף פעם", עניתי.
  
• על המטוס בדרך לגרוזיה, העברתי את הטלפון ל"מצב מטוס". אם לא עכשיו אז מתי.
  בדרך עצרנו בשדה תעופה באיסטנבול לכמה שעות. ולא הרגיש איסטנבול שם. שדה תעופה תמיד מרגיש כמו שדה תעופה, לא משנה היכן הוא. לדעתי זה אחד ההישגים הגדולים של האנושות - לגרום לשדות תעופה להיראות אותו דבר בכל מקום.
  
• לא הלך לנו טוב עם נהגי המוניות בגרוזיה. עוד משדה התעופה, אחת עם פרצוף עצבני הסכימה לקחת אותנו ב-20, ותוך כדי הנסיעה דרשה 30. כשירדנו ורציתי לשלם מצאתי בארנק מטבע של 20 ועוד מטבע של 10 (בדיוק החלפנו כסף, אז עוד לא הייתי בקיא במט"ח גרוזיני). נתתי לה, אבל במקום לקחת נהיה לה פרצוף עצבני אפילו יותר. לקח לי זמן להבין שהבאתי לה 30 אגורות בזמן שהיא ציפתה ל-30 שקל (או איך שלא קראו למטבע שלהם).
  היה אחד אחר שעלינו איתו לנסיעה קצרה והוא הציע לקחת אותנו לנסיעה ארוכה למקום אחר, וכשסרבנו הוא ניסה לשכנע אותנו שבכל זאת ניסע איתו ע"י ניגון "בילי ג'ין" בפול ווליום כל הנסיעה. כמעט השתכנעתי.
  והיה אפילו עוד אחד ששאל מאיפה אנחנו, ואחרי שעניתי שאלתי בצחוק מאיפה הוא (כי ברור שהוא מגרוזיה), ואז הוא ענה שהוא פליט מאזור שרוסיה כבשה מתישהו והוא לא באמת גרוזיני ושהוא מחכה שהרוסים יתחפפו מהאדמה של העם שלו כדי לחזור. פחחח. מניסיון פה אצלנו, הוא יכול להמשיך לחלום.
  



כותב בגרוזיה את הפוסט הקודם.





















•  כשהייתי שם, שלחה וואטסאפ - "מתגעגע אלי?"
  עניתי כמו שאני מבין - "אל תשאלי שאלות, לא תשמעי שקרים."
  
• בסך הכל, היה ממש כיף שם, בגרוזיה. הרבה יותר כיף משחשבתי שיהיה. חשבתי שסתם יהיה יפה (כמה יפה אפשר לראות חלקית פה), אבל לא ציפיתי שיהיו כל כך הרבה אנשים מעניינים. כמו מאיה, שאירחה אותנו בביתה, ואמרה לי בזמן חיפוש באינטרנט את המשפט שאני הכי זוכר מהטיול הזה - "Such a good thing, this Google"; מאט, האמריקאי שידע טיפה יותר מדי וכנראה היה מרגל; דוויד, שבזכות ישראלים מפונקים שרצו מים חמים ובאו אליו הביתה התחיל לארח אנשים בשנת 2006 ומאז הפך לבוס של הכפר שלו עם ב.אמ.וו. אפורה ורינגטון של הסנדק; פיוטר, פולני גדול גוף שלא מצליח להוציא יותר ממילה מבלי לגמגם; הצ'כית שאחרי יומיים של הכרות פתאום באה עם מחשוף ולא נתנה לנו להתרכז בשום דבר חוץ מהציצי שלה; האחים הצרפתיים שנסעו על אופניים את מה שאנחנו נסענו ברכב 4x4; מקסים ומרים, העיתונאים שחלק גדול מהישראלים היו מכנים אותם "שונאי ישראל" אבל לא הצלחתי להתווכח איתם כי הסכמתי עם כל מה שאמרו; הצרפתי ששכחתי את שמו ואהב לטייל לבד, וסיפר לנו על כל מיני מקומות שעבד בהם כמו בחריין (שאליה באים מלא סעודים בסופ"ש כדי להשתכר ולהכיר זונות); נאזי, שמארחת אנשים כבר 6 שנים בביתה ומכינה מרקים וקציצות שלא רוצים להפסיק לאכול; ובטח עוד מלא ששכחתי וכנראה לעולם לא אזכור יותר.
  

איך גרמתי לתקרית דיפלומטית ואולי כמעט למלחמה

הגענו לנוף. שעה טיפוס אבל יפה. זה היה רכס כזה. אולי גם קו פרשת מים. מצד אחד גרוזיה, ממנה הגענו. בצד השני אזרבייג'ן. מה יש באזרבייג'ן אני לא יודע, אבל מישהי שיודעת אמרה ששם למטה בנוף יש בסיס צבאי.

זה היה נוף יפה אבל ידעתי מה אני צריך לעשות כדי להפוך את זה למושלם. שלפתי אותו מהמכנסיים.

ניסיתי כמה תמונות. אני תמיד מנסה לגרום לו להיראות בגודל אמיתי, וזה קשה כי צריך שלא יהיו דברים בגודל אמיתי מסביב. אבל יצא טוב לדעתי.

שניה אחרי שצילמתי, משב רוח הגיע. לא סיבה למסיבה בדרך כלל, אבל המשב היה מספיק חזק כדי להפיל אותו. אחורה. וזה צוק. לא יודע כמה גבוה. ראיתי את זה קורה, אבל לא היה לי מה לעשות חוץ מלצעוק "לאאאאאאאאאאאאאאא" כמו ג'ורג' קונסטנזה. הסתכלתי למטה, ולא הצלחתי לראות לאן נפל. אבל ידעתי מה אני צריך לעשות.
חיפשתי דרך למטה.
יש מעט מאוד אנשים בעולם שהייתי רץ למטה כמו שרצתי באותו רגע, אם היו נופלים. ברוב המקרים הייתי נשאר למעלה ומסתכל. אבל רצתי, דילגתי, קפצתי כאילו אין מחר. וידוע שאני משתדל לא לעשות דברים שמעלים משמעותית את הסיכוי שאמות, אבל באותו רגע לא היה איכפת.
הגעתי למטה, אבל לא מצאתי אותו. לא יכול להיות. הוא נפל, הוא חייב להיות פה איפשהו. ואז ראיתי אותו.
הוא היה על מדף, במעלה הצוק. באמצע הדרך מאיפה שנפל לאיפה שאני. לא היתה דרך לטפס, אז לקחתי אבן וניסיתי לפגוע בו (ביקשתי מראש סליחה). פיספתי בראשונה אבל בשניה לא. הוא נפל לידי. איזה אושר.

[הערת העורך - עשיתי הפסקה ושתיתי הרבה יין. מעכשיו מהלאה אני שיכור, אז סליחה אם יהיו שגיאות כתיב]

טיפסתי חזרה למעלה עם הפרס. הזוג הפולני שטייל איתנו הסתכל עלי בצורה מוזרה. למה מישהו עם שיער שיבה מצלם בובה. ולמה הוא רץ, מדלג וקופץ כדי להביא אותה. מי זה המוזר הזה.
לא היה איכפת לי.

התחלנו ללכת חזרה (היינו על קצה צוק). אחרי דקה ראיתי צללית של שני אנשים, ובצללית שלהם היה משהו שנראה כמו נשק. אבל זה לא היה הגיוני כי אנחנו לא בישראל אז התעלמתי. אבל כשהם התקרבו ראיתי שזה באמת נשק. קלצ'ניקוב כזה. והם היו על מדים.

הם התקרבו ושאלו מאיפה אנחנו. הזוג הפולני אמר "מפולין". הם הסתכלו עלינו ושאלו אם גם אנחנו (אולי בגללי, אני לא נראה כל כך פולני). אמרנו "מישראל", והם היו סבבה עם זה. הם אמרו (אני לא באמת הבנתי, אבל הפולנים תירגמו) שאסור לצאת משביל הטיול. חשבתי קצת והבנתי שאני זה שיצא מהשביל (כשירדתי מהצוק), והם כנראה מוצבים באיזור אז הם קפצו לראות מי זה האיש שהולך איפה שאסור ללכת. הפולנים הסבירו לנו שהם חיילים אזרבייג'נים שמוצבים בגבול עם גרוזיה. הם כנראה חשבו שאני מסתנן כלשהו.
ברחנו משם בנונשלנטיות. אחרי חצי דקה ראינו עוד חייל, עם מדים אחרים.

הפולנים אמרו לנו שזה חייל גורזיני. ואחריו היה עוד אחד. הם כנראה ראו תנועה של כוחות מהצבא האזרבייג'ני (שבא בגללי), ובאו לבדוק מה קורה.

זה נשמע כמו סצינה מ"גבעת חלפון אינה עונה". כשאני בתפקיד מר חסון.

הבנתי שאנחנו חייבים ללכת משם, כי תוך דקה חיילים משני צבאות יפגשו ואי אפשר לדעת איך זה ייגמר כי לכולם יש קלצ'ניקוב. הלכנו במהירות. אמרנו שלום לחייל הגרוזיני כשעברנו לידו. אחרי קצת הסתכלתי אחורה.

אני לא יודע מה קרה אחר כך, אבל לא שמענו ירויות.
אני מקווה שלא התחלתי מלחמה.

זה מתחיל

• פסח. עשינו על האש כמו כל יהודי טוב. במרפסת של ההורים אני זה שאחראי על המנגל. בערך המקום היחיד שזה ככה, כי בכל שאר המקומות דאגתי לטפח תדמית של מישהו שלא אחראי מספיק כדי להיות אחראי על דבר (לא) חשוב כמו מנגל.
  שמתי את המנגל על מעקה השיש במרפסת, וניפנפתי.
  במרפסת ממול, צץ השכן עם מנגל משלו. הסתכלנו אחד על השני, וזהו, לא היה צריך יותר מזה. התחיל המאבק. המאבק על מי ידליק את המנגל ראשון. המאבק על מי יותר גבר.
  אני התחלתי עם הקוביות הלבנות האלה שלא עובדות אף פעם אבל נזכרים בזה רק אחרי שמנסים. הוא התחיל ישר במדליק הנוזלי. ספציפית במרפסת של ההורים אני די נזהר מלהשתמש בנוזלי, כי כמה שנים לפני כן השפרצתי ממנו לכיוון הלא נכון, והזרם עבר מעל המנגל, נדלק באוויר ונחת בוער על השולחן של השכנים למטה. כיביתי את השריפה עם מים אבל הם בטח לא הבינו למה פתאום יש להם כתם שחור באמצע השולחן הלבן.
  תוך כדי ששנינו זורקים גפרורים, המבטים שלנו נפגשו שוב ושוב. שני גברים, מרפסת מול מרפסת, במאבק חסר תוכן אבל מלא משמעות. ידענו מה עומד על הפרק. כלום. אבל אף אחד מאיתנו לא היה מוכן לוותר.
  עד שהוא פתאום נעלם. חשבתי שהוא הלך לקרוא לעזרה (או לעזרא), אבל הוא חזר דקה אחר כך, לבדו, עם הפתעה ביד - פן. כזה של שיער. כזה שיוצר רוח וחום. כזה שהולך לנצח בשבילו את הקרב. הייתי חייב לצמצם את הפער שהוא פתח בכל שניה שעברה, אבל אין לי מושג איפה יש בבית פן והרגיש לי מוזר לשאול את אמא שלי. אז הבאתי את הדבר הכי קרוב שמצאתי - מאוורר רצפה. כזה שלוחצים על 1, 2 או 3 והוא מסתובב. חיברתי אותו לשקע במרפסת ולחצתי על 3.
  עמדנו ככה, אחד מול השני, כמו שני אקדחונים במערבון של סרג'יו לאון. כל אחד מחזיק ביד את הכלי שלו. הוא עם הפן, אני עם המאוורר. מחכים לגיצים.
  ואני ניצחתי.
  למה? לא יודע. כנראה פוקס. אבל זה לא היה משנה. שמתי שיפוד על הגחל שנראה לי הכי בוער, ואחרי דקה הוצאתי אותו ונתתי ביס, ככה מול העניים שלו. השיפוד היה נא לחלוטין, אבל לא נתתי למציאות להפריע לי לחגוג.
  ניצחתי. כמו שרק גבר יודע.
  
  
• ב-2 בלילה ככה:
  - טוב, תקשיבי, אני לפעמים נוחר כשאני עייף. אבל רק כשאני על הגב.
  - רק כשאתה על הגב??
  - כן. אז אם אני נוחר תגלגלי אותי על הבטן.
  - טוב.
  - אבל תיזהרי שלא תגלגלי אותי לרצפה.
  - אוקיי.
  
  אחרי 10 שניות:
  - מיקו?
  - מה?
  - אתה נוחר.
  - מה נוחר? עוד לא נירדמתי.
  - נרדמת. אתה נוחר.
  - מה את מקשקשת? בקושי עצמתי עניים.
  - נו, נחרת.
  - אז את לא יכולה לחכות שניה? תני לעצמך הזדמנות להתרגל לזה. כמה זמן כבר נחרתי?
  - 5 דקות.
  - באמת?
  - באמת.
  - חיכית 5 דקות??
  - חיכיתי שזה אולי יפסיק.
  - אופס. טוב. אני מתהפך.
  
  
• קצת נמאס לי מכל הימים האלה. הימים האלה שאומרים לי איך להרגיש בהם.
  היה יום השואה והייתי אמור להיות עצוב. לא הייתי (מותר להגיד את זה בכלל?). אולי כי לא כל המשפחה שלי מתה שם. אבל אני רוצה לשמור את הזכות להיות עצוב מתי שבא לי, לא כשאומרים לי. זה מרגיש לי מזוייף, כל הרגש הקולקטיבי המלאכותי הזה.
  אותו דבר עם יום העצמאות. אני אמור להיות בו שמח ופטריוט. אבל אני לא (כאילו, אני כן, אבל בעיקר כי יש חופש). אני לא פטריוט באף יום (אולי חוץ מהיום ההוא שניצחנו את אוסטריה 5-0), ואני משתדל לא להיות שמח ככה סתם. אבל בטוח לא רוצה שיגידו לי מתי להיות שמח (גם לא בפורים).
  אם כבר צריך יום לרגש מסויים, זה יום הכעס. אני צריך יום כזה כי אני לא כועס מספיק. יום שכולם יוציאו בו קיטור ועצבים. בא לי יום כזה, שכולם צועקים אחד על השני, יתווכחו בלי סיבה. יום כיף. אפשר לקבוע אותו גם באוגוסט ככה, כדי שגם נזיע תוך כדי.
  
  
• קבוצות בוואטסאפ זה מטרד לרוב אבל כיף לפעמים:
  אני: "יוצא ריצה ברבע לשבע ככה. יכול לדחות לשבע, אבל זהו."
  הוא: "אל תאיים. אני לא יכול."
  היא: "אני יכולה, אבל ב-8."
  אני: "אני על לו"ז צפוף, אז 8 לא טוב. אם את רוצה אני אשאיר פרורי לחם על הדרך ותוכלי לרוץ אחריי גם שעה אחר כך."
  הוא: "בשבילי בחיים לא היית טורח לעשות כאלה מחוות."
  אני: "נכון."
  הוא: "מה יש לה שלי אין???"
  אני: "חיוך."
  היא: "מיקוווו אני מסמיקהה."
  אני: "תסמיקי גם אחרי שאני אגלה לך שכתבתי חיוך אבל התכוונתי לציצי?"
  
  
• החודש יש ל"נוסע וחוזר" יומולדת. הוא בן שנתיים. כן, כבר שנתיים אני פה ורובכם היו פה גם לאורך רוב הדרך, מאז שנסעתי וחזרתי למזרח, דרך שנת השבתון/בטלה שלי, ועד עכשיו.
  קצת סטטיסטיקות:
  - יש בערך 30 מנויים, קוראים קבועים שמקבלים את העדכונים למייל. רובם לא מגיב אז אני לא יודע אם הם באמת קוראים עדיין.
  - יש רק אחת, מכל המנויים, שאני לא באמת מכיר. אולי קראתם עליה פה.
  - כתבתי 46 פוסטים. ממוצע של כמעט שניים לחודש.
  - הדפדפן המועדף על קוראי הבלוג הוא Chrome. לא מפתיע, אבל 42% מקוראי הבלוג משתמשים בו. מה שמפתיע הוא שבמקום השני נמצא דווקא האקספלורר עם 25%, ולא פיירפוקס (רק 19%).
  - החודש הכי ניצפה בבלוג הוא אפריל 2013. כן, החודש הזה. לא יודע למה.
  - בערך פעם בחודש מישהו מגיע בטעות לבלוג אחרי שחיפש בגוגל "פסל של בולבול ותותה בתאילנד". (אני אף פעם לא בטוח אם כותבים תותה או טוטה. אבל במקרה יש בין הקוראים תותולוג/טוטולוג מדופלם, אולי הוא יכול להבהיר את העניין)
  
  
• זה התחיל השבוע, החודשיים האהובים עלי בשנה. החודשיים שבהם הדבר העיקרי שאני עושה בהם הוא להילחם בגוף שלי כדי לצפות בפלייאוף ה-NBA.
  אני כבר כמעט לא רואה ספורט. עוקב, קורא עיתון ספורט בחינם ברכבת, רואה חדשות הספורט, יציע העיתונות וכאלה. אבל ספורט ממש כמעט ולא. אבל פלייאוף ה-NBA שונה. משום מה יש משהו באירוע הזה, שגורם לי מאז שנת 92 (כן, הייתי בן 10 בקושי, אבל אני באמת זוכר את המאבק בין מייקל ג'ורדן לקלייד דרקסלר) להתעורר ב-3 או 4 בבוקר, או לפעמים לא ללכת לישון בכלל, ולראות לבדי, באמצע/סוף הלילה, משחק כדורסל שמשוחק כמה אלפי קילומטרים ממני. מתעורר, מכין קפה, ושוקע לשלוש שעות בידיעה שבשאר היום אני אהיה זומבי. אבל לא איכפת לי כי אני אוהב את זה ואהבה מנצחת.
  ככל שעוברות השנים, נהיה קשה יותר ויותר להתמסר לחודשיים האלה. והשנה זה הולך להיות הכי קשה, כי אני אשכרה עובד במקביל (באמת עובד, לא כמו פעם), ואשכרה צריך להפעיל את המוח במשך היום ויש מצב שלהיות זומבי לא יספיק הפעם.
  אז אני מתנצל מראש, אבל כמו כל שנה, עד תחילת/אמצע יוני בערך, יש סיכוי שלא תיראו אותי כל כך כי אני אהיה עסוק בלהשלים שעות שינה.
  וכמו כל שנה, אף אחד לא באמת ירגיש בחסרוני.
  
  

גן עדן לגאנגסטרים

• בדרך להורים קניתי Jacobs. הם עדיין עם נמס עלית, ואני כבר לא יכול לשתות אותו בהנאה. בסתמיות כן, לא בהנאה.
  זה היה בפסח, אז אמא חיפשה כתובית "כשר". לא היתה, אז נאלצתי להמשיך עם הנמס עלית עד אחרי פסח. לא כי לא כשר. כי אני מתחשב.
  אחרי שבועיים היא אמרה "אתה יודע כמה הקפה שלך עולה?", בטון שרמז שהוא עולה הרבה.
  אמרתי "לא", כי אני קונה מה שבא לי מבלי לבדוק מחיר כחלק מההתנהלות הכלכלית השערורייתית שלי. "35 שקל פה. בטח אצלך יותר", אמרה. ואז נזכרתי שקניתי אותו ב"סופר באבא", ובאמת באותו רגע היה לי מוזר שהוא עולה 44 שקל (אבל לא מנע ממני לקנות).
  "אבל שתדע שכולם שותים ממנו עכשיו." כאילו זה פלא.
  "ברור אמא. הוא יותר טעים", סיכמתי.
  
  
• בזמן שחיכיתי לרכבת המאחרת ניסיתי לחשב כמה זמן אני מבזבז בשנה בגלל שהיא מאחרת. לא כולל זמן נסיעה. רק איחורים.
  היא תמיד מאחרת בדקה שתיים, לפעמים ביותר. אז חישבתי 5 דקות בממוצע ליום (הלוך חזור). כפול 200 ימי עבודה, יצא לי 1000 דקות. לחלק ל-60, יצא לי 16.5 שעות. הוספתי לזה עוד איזה 7 שעות שינה, וזהו, סגרתי יום. יום שלם בשנה הולך לי רק על איחורים של הרכבת.
  החיים קצרים.
  
  
• דברים שהיא עשתה בפעם הראשונה שנפגשנו, בערך בסדר כרונולוגי:
• כשראתה אותי אמרה "זה מה שאתה לובש תמיד? זה לא הבגדים שאתה יישן איתם?"
• שתתה לי את הבירה.
• השקיעה 5 דקות בלבחור סושי, התחרטה וחוזר חלילה 4 פעמים.
• הציעה לי לטעום סושי לא לפני שמעכה את הסושי באצבעותיה (צ'ופ סטיקס זה לחלשים).
• שמעה קצת עלי ושאלה (אולי בצדק) "רגע, אז אתה בעצם לוזר?"
• ניגבה את הפה עם מפית. ואז עם המפית שלי. אני לא ניגבתי כי לא נשארה לי מפית.
• רכנה קדימה מעל השולחן, משכה לי את החולצה והציצה פנימה (לא יודע למה, לא שאלתי).
• לקחה לי את הוואטסאפ והתכתבה עם עוזי ("אחייי, אני בדייט עם כוסית עללללל!!!")
• שאלה אותי "עד איזה גיל הניקו אותך?". לא ידעתי את התשובה ואני מקווה שגם לא אדע.
• עשתה לי ראיון עבודה. לא עברתי.
• אמרה "בוא אליך הביתה אבל שתדע שלא יהיה סקס."
  
  כל זאת ועוד. אולי המשך יבוא.
  (נ.ב. באמת לא היה בסוף)
  
  
• בהפסקת הצהריים, אחת שאני לא מכיר כל כך אמרה שיש לה שעון בסמארטפון שמראה שני זמנים שונים - את השעה פה ואת השעה ביפן. כי אמא ביפן.
  אמרתי לה שאני רוצה גם שעון כזה. אבל בשעון השני אני לא רוצה שיראה לי את השעה האמיתית. אני רוצה שיראה את השעה שאני רוצה שתהיה.
   
• "וואי, אחי, שומע? נעלמו שלושה אנשים בים. בטח טבעו."
  "אוי לא. אסון. מסכנים, מחפשים אותם עדיין או שכבר מצאו?"
  "אה רגע."
  "מה קרה? לא טבעו?"
  "טבעו טבעו. אבל בדואים אחי."
  "אה, איזה מזל. אלה תמיד טובעים."
  "כן אחי, ערבים לא יודעים לשחות."
  
  כעבור שבוע:
  
  "וואי, אחי, שומע? מתו שישה אנשים בתאונת דרכים."
  "אסון. מרגיש כמו פיגוע. מסכנים."
  "אה רגע."
  "מה קרה? לא מתו?"
  "מתו מתו. אבל ערבים כולם אחי. מדיר אל אסד."
  "אה, איזה מזל. אלה תמיד עושים תאונות."
  "כן, אחי. ערבים לא יודעים לנהוג."
  "רגע, אז למה יש שירים עצובים ברדיו?"
  "יום השואה אחי."
   
• לפני קצת זמן היתה הופעה של קוליו, פה בשכונה.
  תזכורת למי זה קוליו:

 

•  לא הלכתי, כי אף אחד שאני מכיר לא אוהב את המוזיקה שאני אוהב.
  במקום זה ראיתי סטנד אפ, של כריס רוק. הוא אמר שהמוזיקה שהיית שומע בזמן שהתחלת להתעניין במין השני, היא המוזיקה שתאהב כל החיים. לא בדקתי את התאוריה בצורה מדעית, אבל במקרה שלי היא די נכונה.
  הבית שגדלתי בו לא היה מוזיקלי. שמעו בו רשת ב'. ככה שהשפעות וזכרונות המוזיקה שלי מתנקזים לשלושת אלה:
• קלטת של האלבום Dangerous של (הגדול מכולם) מייקל ג'קסון שקיבלתי מדודה שלי. עשיתי כמה עותקים שלו כי שמעתי אותו כל הזמן והיה לי טייפ דאבל קאסט של חברה לא מוכרת והקלטות נהרסו תמיד.
• קלטת אוסף שמצאתי בגן חיות בקיבוץ בגולן ולקחתי לעצמי. הייתי שומע את האוסף הזה המון, ורק הרבה אחר כך, כשהגיע האינטרנט ואיתו התבונה, הבנתי מה היה בו (אני הולך לזרוק שמות שלרוב לא יגידו הרבה אבל לי היום אומרים המון) - הלהיטים הכי גדולים של פאבליק אנמי, ביסטי בויז, ראן די.אמ.סי, אייס קיוב, וגם, איפשהו שם בין כולם, שיר הסיפור שהכי אהוב עלי עד היום - "שכחתי את הארנק שלי באל סגונדו", של A Tribe Called Quest.
• המורה שלי לאנגלית בכיתה י', הקדישה שיעור שלם ללימוד מילים משיר. השיר היה אותו שיר של קוליו מלמעלה שאז היה להיט ענק אבל אף אחד לא באמת הקשיב למילים שלו. אני זוכר את השיעור הזה, איך עקבתי אחרי המילים על הדף בזמן שאני שומע אותם בפעם האלף אבל בעצם בפעם הראשונה. יש סיכוי יותר מסביר שהשיעור הזה שינה לי את החיים, כי אחריו כבר לא שמעתי מוזיקה באותה הצורה ואין לי ספק שהמוזיקה שאני שומע מאז והתרבות שנחשפתי אליה בגלל המוזיקה היא גורם משמעותי מאוד באופי שלי היום.
• השבוע עשיתי קצת סדר במגירה ומצאתי דף שאותה המורה לאנגלית חילקה כשהיא עזבה את בית הספר. היא כתבה לכל תלמיד שלה חמשיר קטן. זה מה שהיא כתבה לי (שימו לב גם לציור המדוייק):
  
   
  

דייט כושל, מספר 173

מישהו הביא לי מספר טלפון של מישהי. אמר "דבר איתה, היא בסדר היא."
ידעתי שהוא כנראה טועה, אבל אני אופטימי מטבעי (שקר), אז זרמתי.
גיששתי קודם, כי אני שונא להפריע.

כשהחזירה צלצול כבר היה לילה והייתי קצת שיכור (במקרה), והזהרתי מראש שאני עלול לדבר שטויות. ודיברתי. היא בעיקר הקשיבה, וצחקה. אם הייתה מדברת יותר אולי הייתי שם לב שהיא לא בדיוק כוס התה שלי (בכוונה בחרתי בביטוי הזה כי אפשר לנקד את אחת המילים בו בצורה קצת שונה ואז זה יוצא מצחיק ועדיין נכון באותה מידה).
למחרת בבוקר, כשניסיתי להיזכר על מה דיברתי איתה וקראתי מחדש את ההתכתבות בנינו אחרי השיחה, עלה החשד הראשון - היא שלחה לי שתי הודעות, ובשתיהן היה סמיילי קורץ.

סלידתי משולחי הסמיילי הקורץ ידועה בציבור, וגם עכשיו, כשאני קורא את ההודעות שוב, אני לא מבין למה היא התכוונה. היא כתבה לילה טוב, ואז קרצה. האם היא לא באמת התכוונה שיהיה לי לילה טוב? או שהיא רמזה שהיא תדאג בעצמה שיהיה לי לילה טוב? שתי האופציות לא הגיוניות, אבל לא הצלחתי לחשוב על עוד אחת. לא יודע. אולי אני צריך לבקש ממישהו להסביר לי איך ולמה משתמשים בסמיילי הזה.

אז קבענו להיפגש. היא איחרה. כשהגיעה כבר הייתי בסוף הבירה הראשונה. בהתחלה בעיקר הקשבתי בזמן שהיא בילבלה לי בביצים מטפורית, ושתיתי עוד שתי בירות. אחר כך כבר הייתי טיפה שיכור (הפעם לא במקרה) והיא לא עניינה אותי אבל הבירה היתה טעימה, אז במקום ללכת הביתה עברתי לדבר שטויות בתפזורת למטרת בידור עצמי. אני לא זוכר בדיוק מה אמרתי (אני זוכר בערך שתארתי לה איך העולם יהיה עוד 100 שנה ולמה הנכדים שלנו יהיו קומוניסטים, ושצריך לשלול זכויות אדם בסיסיות מכל מי שחושב ש"חברים" טובה יותר מ"סיינפלד"). אני כן זוכר את הבעת הפנים שלה משתנה לאט לאט מחיוך למבט שאומר "מה אני עושה כאן ומי זה המוזר שיושב מולי??" (מבט שבטח היה מוצדק, כי אני רואה אותו לפעמים אצל אנשים שמדברים איתי).
דווקא כשהיה ברור שהערב צריך להיגמר, היא הוציאה מהתיק אורביט והציעה לי גם. פיספסתי משהו? היא איכשהו בכל זאת נהנתה מהשעה המיותרת הזאת וכבר חושבת על הצעד הבא? אני לא מבין נשים אז זה בילבל אותי, אבל למרות שאני אופטימי מטבעי (שקר) הבנתי שאין שום סיכוי שהערב הזה ישתנה לטובה.
ואז היא עשתה לי את הטריק הידוע שפעם היה איכפת לי כשעשו לי אותו - היא הלכה לשירותים בדיוק שהזמנו חשבון. אז שילמתי. גבר צריך לעשות מה שגבר צריך לעשות (או משהו כזה).
נפרדנו לשלום בקרירות (אורביט או לא אורביט) וחזרתי הביתה בהרגשה שביזבזתי את ערב יום חמישי שלי (הערב האהוב עלי בשבוע. וידוע שאני אוהב ערבים).

למחרת קיבלתי את זה:

קראתי וצחקתי. בעיקר כי לא היה בהודעה שום סמיילי קורץ.

חוט אדום

הסתובבתי לבדי במעמקי פנום פן. עיר מגעילה קצת, מלוכלכת ומקבצת נדבות. עדיין מדממת מהטראומות שעברו עליה בשנות ה-60 וה-70. התרחקתי משכונת התיירים על גדות הנהר ונכנסתי פנימה, אל תוך העיר האמיתית.

העיר האמיתית

שכונת התיירים

אחרי לא הרבה מאוד דקות של שיטוט בשכונות עם ריח לא נעים (ואני לעיתים תתרן), דלת פתוחה וגדולה בלטה בשדה הראייה שלי. אחרי מבט נוסף הבנתי שזה סוג של מקדש, ומקדש הוא סוג של מקום שכולם יכולים להכנס אליו, ללא הבדלי דת, גזע ומחסור במין. אז נכנסתי. מפתיע, כי בנקודה הזאת ראיתי כבר בערך 1000 מקדשים וכולם נראו אותו דבר חוץ מהמקדש הלבן בצ'אנג ריי שהיו בתוכו ציורים של מטריקס ומלחמת הכוכבים. אני חושב שמה שמשך אותי להיכנס היתה העליבות של המבנה. הוא נראה נטוש כזה, חוץ מנר דלוק שראיתי עוד מבחוץ. יש לי חיבה לבניינים נטושים. אני אוהב להסתובב בהם ולדמיין איך אנשים חיו בהם כשהם לא היו נטושים, ועל זה שיש מישהו בעולם שגדל בבניין הזה, ובשבילו זה לא סתם בניין נטוש אלא מקום מלא בזכרונות ילדות.
אבל המקדש הזה לא היה נטוש. נכנסתי.
האולם המרכזי היה די סטנדרטי למקדש. פסל גדול של בודהה בקצה, מוזהב אבל ישן אחושילינג. שטיחים מאובקים לפניו, וקופות צדקה מתחתיו. כן, קופות צדקה. כמו בבית כנסת, ובטח גם בכנסייה. באחת הפינות שולחן וכסא ישנים. עשיתי סיבוב קטן, והגעתי לצידו האחורי של הפסל. כאן כבר לא היה כלום, אבל הבחנתי בפתח לעוד חלל חשוך ומסקרן. נכנסתי.
הגעתי לחדר קטן יותר, ללא מוצא נראה לעין. היה עוד פסל בודהה, קטן הפעם, ומאבן. לידו קטורת ונר. האור האמיתי היחיד הגיע מהפתח. הסתכלתי סביב, לא ראיתי שום דבר מיוחד. הבנתי את הקטע. כשהסתובבתי חזרה כדי לצאת החוצה ראיתי איש, יושב ליד הפתח. זקן, אבל לא ידעתי עד כמה כי הוא אסייתי. נזיר כזה, לבוש כתום. ישב לו ליד הפתח, לא אמר מילה למרות שהייתי בחדר כבר 20 שניות בערך, אבל הסתכל עלי עם עיניים מלוכסנות וקטנות. קדתי, ואמרתי "הלו" רק עם השפתיים מבלי להוציא באמת קול. הוא עשה מין תנועה שרמזה לי לשבת, אז ישבתי, מולו, על הרצפה, כשבינינו קטורת ונרות עמומים (אל דאגה, זה לא הופך לסרט אירוטי [אגב, שמתם לב שכבר אין סרטים אירוטיים? הפורנו באינטרנט הרג אותם לגמרי. אבל חזרה לסיפור]).
לא ניסיתי לדבר איתו בכלל, ומתישהו הוא עצם עיניים אז עצמתי גם אני. לא בטוח כמה זמן היינו ככה, בטח שלוש-ארבע דקות. הרגיש כמו שעה. חשבתי על כל מיני דברים כמו על למה אנשים שולחים סמיילי קורץ ועל זה שאני אף פעם לא יודע למה הם מתכוונים כשהם שולחים לי סמיילי קורץ כי אנשים לא קורצים לי במציאות חוץ מפעם אחת שמישהי קרצה לי ומיד אחר כך ניסתה להוציא משהו שנכנס לה לעין. אז הבנתי שמספיק, פתחתי עניים ועשיתי רעש עם הרגל כדי שגם הנזיר יתעורר. קדתי לתודה, עדיין מבלי להגיד כלום, והוא עשה תנועה שביקשה את היד שלי. הושטתי. הוא שלף חוט אדום דק, קשר לי סביב הזרוע במיומנות שהזכירה את הליצנית שהיתה בבר מצווה שלי וגנבה לאנשים את שעוני היד שלהם מבלי שירגישו ולחלק מהם היא גם החזירה, ונופף לשלום. יצאתי מהמקדש, שעדיין היה ריק, והתאפקתי לא לחזור לחדר האחורי כדי לראות אם הוא באמת היה שם ולא דמיינתי את הכל.

הסתובבתי עם החוט האדום על היד שלי בחודש שלאחר מכך, והורדתי אותו רק כשנחתתי בארץ, כדי שלא יחשבו בטעות שהייתי אצל הבאבה סאלי.

סופרמרקט, הריון, ואהבתי לברוס וויליס

• נכנסתי לסופר שהכי קרוב ושאני הכי שונא. תמיד עמוס וחם ותור שלא נגמר אף פעם.
  "סליחה, אדוני. שמעת על הקוטג' החדש?", שאלה מישהי שמשום מה התלבשה כמו אחות.
  "לא. מה חדש בו?", התעניינתי באמת.
  "קוטג' למריחה", היא הפתיעה.
  "למריחה? אז את הקוטג' הישן לא הייתי אמור למרוח?", שאלתי באמת.
  "היית, אבל זה נמרח יותר טוב." תשובה יפה. הגברת יודעת את העבודה, על כך אין חולקים.
  "לא תודה. אני לא אוכל קוטג'", מיציתי.
  המשכתי פנימה. משום מה הדברים שאני צריך נמצאים תמיד בקצה הרחוק של הסופר. אולי זה בכוונה.
  מישהי אחרת עצרה אותי. "שלום, אפשר להציע לך תפוח פרוטי לופ?" (שם בדוי, ניסיתי ממש אבל לא הצלחתי להיזכר בשם התפוח)
  "אפשר. אני אוהב תפוחים. מה יש לו?", התעניינתי באמת.
  "זה תפוח מזן אוסטרלי. עשיר ולח. יש לו צבע נהדר, והרבה יותר טעים וכיף מתפוח רגיל. קח, תטעם."
  לקחתי. טעמתי. "יש לזה טעם של תפוח", עניתי באמת.
  ראיתי שהיא חושדת שאני סתם מתחכם, אבל עשיתי את הפרצוף הרציני שלי כדי להבהיר שאני לא.
  לא רציתי לבזבז לה עוד מהזמן הלא יקר שלה, אז אמרתי תודה והלכתי למדף של החלב.
  
  
• זאת שבהריון עברה לידנו.
  מאז ומתמיד הריון נראה לי כמו משהו מסתורי, פלאי, ולפרקים גם לא אנושי.
  "אם היא תתעטש ממש חזק, יש סיכוי שהתינוק ייצא?", שאלתי כדי להבהיר כמה אין לי מושג.
  "ייצא מאיפה?", היא שאלה, בצדק.
  נזכרתי לשניה באי הנוחות שהרגשתי בפעם הראשונה ששמעתי את הביטוי "לידת עכוז". שוב, כי אין לי מושג מה באמת קורה שם.
  "לא יודע. ייצא מאיפשהו."
  "מה, מהבטן כזה? כמו באלמנט החמישי?"
  ניסיתי להיזכר איזה תינוק יצא ומאיפה באחד מהסרטים שאני הכי אוהב. ונזכרתי בסוג של תינוק שיצא מהבטן בסרט אחר שאני גם אוהב. "התכוונת לנוסע השמיני?"
  "אה, כן", תיקנה.
  "זה בסדר, התבלבלת בין שני סרטים שבשם של שניהם יש שתי מילים שאחת מהן היא מספר."
  תמיד אהבתי לעשות reverse engineering לטעויות שנובעות מדיסלקציה.
  
  
• התעוררתי. עוד לפני שפתחתי עיניים שמתי לב שכואב הראש.
  עשיתי 1 ועוד 1. אני זוכר ששתיתי. לא זוכר איך הלילה נגמר. זה אומר שאני סובל מחמרמורת (אחת המילים האהובות עלי בעברית, מאז שגיליתי שהיא קיימת). וזה אומר שאני צריך מים. קמתי כדי לשתות והרגל שלי הפילה בקבוק שהיה ליד המיטה. יפה, אז אולי שתיתי קצת לפני שישנתי ואז אולי זאת תהיה חמרמורת קצרה (בדיעבד לא היתה קצרה. אפילו קצת הרסה לי חצי מהשבת).
  הרתחתי מים. אכלתי חתיכת עוגה שהייתי צריך לזרוק כבר. חיפשתי איך להעביר בוקר שיעביר לי את החמרמורת.
  מצאתי. אני בעיצומו של מרתון "מת לחיות", והגיע התור של האהוב עלי - "מת לחיות 3". ראיתי אותו אינספור פעמים בתור ילד, ואני מכיר אותו בעל פה. ג'ון מקליין התחיל את היום עם האנגאובר רגיל, עד שסיימון הטיל עליו את המשימה הראשונה - ללכת להארלם כשעליו תלוי השלט "אני שונא כושים" (הגזענות במקור).
  זה לא העביר לי את החמרמורת, אבל זה הזכיר לי את המחווה שעשיתי באחד הסרטים החובבניים (מאוד) שיצרתי בתקופה היותר יצירתית שלי:
  [הערת העורך - לא בטוח שמי שקורא את זה דרך המייל יצליח לראות. אז כנסו פנימה]

• אני סולד מקיטש.
  המפלצת הצינית/סרקסטית שמפעילה את רוב החלקים שעובדים יחסית בסדר במוח שלי מונעת ממני לקבל כל דבר שמוגדר על ידי המילה הזאת, קיטש.
  לדוגמא, כל סיפור על הצעת נישואין שאי פעם שמעתי.
  זה קיטש. וזה לעיתים קרובות עושה לי בחילה קלה.
  לכן החלטתי שהמאושרת האלמונית שתזכה להצעה ממני לא תוכל לספר עליה לאף אחד.
  כי אני אציע לה בזמן שהיא בשירותים.
  כן. אני אפתח את הדלת, ארד על ברכי (ואז נהיה פנים מול פנים, כי היא יושבת), ואגיד את המשפט.
  אם היא תסכים בסיטואציה הזאת, אוכל להיות בטוח שזאת אהבה אמיתית.
  
  
  
• משפטים שאמרו לי בשבועיים האחרונים:
  - "אתה חי בעולם משלך, מדי פעם אתה נותן לנו להציץ פנימה."
  - "אתה לא נורמלי, אתה צריך טיפול."
  - "אתה פשוט בילתי אפשרי. אי אפשר להווכח איתך, כי אתה לא אומר שום דבר נורמלי."
  - "אתה מעוות את המציאות כל הזמן. בגלל זה אתה תמיד צודק."
  הערה: את כולם אמרה שיר, חצי בצחוק. חצי בצחוק, אבל בכל זאת אמרה.
  עוד לא החלטתי מה זה אומר.
  
  
  
• אני עדיין קורא את "איים בזרם". כן, כבר חמישה חודשים. כל יום (ממש) קצת.
  גם כי אני קורא לאט, וגם כי אני מוצא את עצמי קורא דברים פעמיים, כי אני ממש אוהב.
  זה ספר מוזר. היו בו 10 עמודים של שיחה עם זונה קובנית, 20 עמודים שמתארים חתול, ו-50 עמודים שתיארו דג (דג גדול, אבל עדיין רק דג).
  וזה מזכיר לי שאני רוצה אקווריום רק כדי שאני אוכל לשים בו דג ולקרוא לו בשם "סנופ דוגי דג".
  וזה גם עשה לי ממש חשק להגיע לקובה. ויש סיכוי טוב שזה יקרה ממש עוד מעט. פרטים בקרוב.
  

אף פעם לא הלכתי מכות

אף פעם לא הלכתי מכות
בשביל גבר זה יותר גרוע מלבכות
אבל מעולם לא השתמשתי בידיי הדקות
כדי בראש של מישהו אחר להכות

לא יודע למה זה לא קרה
כנראה כי ההתייחסות אלי תמיד קרירה
מעולם לא יצרתי אצל מישהו סערה
עד כדי שירצה להשאיל לי אגרוף או סטירה

זה מרגיש לי כמו חסך בילדות
שפגם לי בייצר ההישרדות
כי לפעמים ממש בא לי להשתמש באלימות
כדי לפתור סכסוך או סתם כדי לצאת סמרטוט

השקר הכי גדול שאפשר למרוח
הוא שאם אתה מאויים על ידי קצת כוח
אז כאילו עדיף להשתמש במוח
שבמקרה שלי אומר תמיד לברוח

לפעמים מתחשק לי מישהו לעצבן
אפשר גם בת, אבל בהחלט עדיף בן
שיבוא מאיים ויגיד לי "לך תזדיין!!!"
אבל שניה לפני אני תמיד משתפן

אבל בוא נודה באמת, כנראה שלא הייתי בזה טוב
אני מנחש שלצערי הייתי מפסיד לרוב
ואת ריח הדם שלי לומד לאהוב מקרוב
וגם להתעורר באמצע הלילה רטוב

אף פעם לא הלכתי מכות
בשביל גבר זה יותר גרוע מלבכות.



 

שירז

• אף פעם לא אהבתי את יאיר לפיד.
  לא יודע למה.
  אולי כי הוא תמיד אומר דברים ברורים מאליהם שאין לך ברירה אלא להסכים להם ואני שונא קלישאות.
  אולי כי הוא כזה מוצלח ועשיר ויפה ושרירי ואני לא.
  אולי כי כולם אוהבים אותו. ואני אוטומטית לא אוהב את מה שכולם אוהבים.
  אולי כי תמיד כשהוא שאל מרואיינים שלו את השאלה הדבילית "מה ישראלי בענייך?" ראו בעיניים שלו שהוא מת שהמרואיין יגיד "אתה, יאיר. אתה."

ב-2004 כתבתי את השם שלו על מטרה במטווח. כן, לא חשבתי על זה עד הסוף.
לסוכן השב"כ שקורא את זה - אינני מעודד התנקשות ביאיר לפיד. חס וחלילה. שייבדל לחיים ארוכים יותר משלי.
לדביל שקורא את זה ובגלל התמונה רוצה להתנקש ביאיר לפיד - באמא ש'ך, אל תסבך אותי.

• - אתה יודע, קצת מוזר הקשר הזה שלנו.
  - מוזר שהוא קיים בכלל.
  - כן. בסדר, אנחנו זורמים.
  - שתדעי, אנחנו כנראה לא נחיה באושר ועושר עד עצם היום הזה.
  - כן, הבנתי את זה כבר.
  - אז סבבה.
  - כן. זורמים.
  
  אחרי יומיים לא ראיתי אותה יותר.

• בר רפאלי הזאת.
  איך זה שכולם מדברים עליה כל הזמן? וזה עוד בלי אלה שלא מדברים עליה. אלה שרק מדמיינים.
  אני בדרך כלל לא שוביניסט (לפעמים כן, כי זה כיף), אבל לדעתי היא נמצאת איפה שהיא נמצאת עכשיו רק בגלל גבר. בגלל לאונרדו. או ליאו, איך שהיא קוראת לו.
  אני לא חזק בגיא פינס, אז אני לא מכיר את רוב המפורסמים פה (אני מכיר גם רק חלק קטן מאוד מהלא מפורסמים). אבל איכשהו אני יודע עליה הכל, מבלי שניסיתי בכלל.
  לדעתי אני רואה אותה יותר מאשר אני רואה את אמא שלי.
  

• ראיתי סרט ישן על בית כלא.
  מגניב הקטע הזה של כלא. כלומר, חוץ מהעובדה שאי אפשר לצאת ממנו, וגם יש סיכוי גבוה מהממוצע למות. זה נראה כמו משהו שהייתי רוצה לנסות. ככה לאיזה חודש.
  כמובן, בתנאי שיעברו להשתמש בסבון נוזלי.
  אני לא מתכופף בשביל אף אחד.

• חיכיתי עם העונה השלישית של Treme עד שיגיעו הטלוויזיה והרמקולים החדשים. כי ידעתי שלא נשארו עוד הרבה פרקים וכשזה ייגמר לא יהיה יותר, אז אני רוצה להנות ממה שנשאר כמה שיותר.
  ואיזה כיף זה, כל החצוצרות והטרומבונים האלה.
  ואיזה קטע שהרוב המכריע של האנשים מעדיף לראות The Voice.
  אולי אני לא שייך לפה.

• שיר לשבת:
  אקשן ברונסון. הוא אלבני. וג'ינג'י. וגם שף. תמיד שר על אוכל ושניצלים.
  כנראה שאתם לא בקטע, ובטח תפסיקו את השיר האמצע.