אני לא כותב פה כמעט. לא יודע למה. לא יוצא. לא רוצה. לא מוצא השראה, או עניין. זמן יש בשפע, לפחות בינתיים. וניסיתי כמה פעמים, נשבע. התחלתי, כתבתי כמה שורות, אבל הפסקתי די מהר. מנסה שוב עכשיו, כי אין לי כח לראות עוד סרט והיא הלכה לישון ואני לא עייף.
זה עבר מהר. הכי מהר אי פעם כנראה.
חצי שנה עברה מאז שסיפרתי לכם שאני רוצה שינוי. והשינוי בא.
ארבעה חודשים עברו מאז שהפסקתי לעבוד. זמנית, מן הסתם, כי אי אפשר באמת לא לעבוד בעולם שלנו.
או שאפשר?
בפעם הקודמת שלא עבדתי תקופה, למדתי לחיות בצימצום יחסי. חייתי שנה בתל אביב בלי הכנסה, והיה לי הכל חוץ מכמה דברים שכאילו הייתי צריך אבל תכל'ס הסתדרתי מעולה בלעדיהם. ובסוף התקופה, כשחישבתי כמה כסף ביזבזתי, הבנתי שעם הכסף הזה יכולתי לחיות במשך שנים כמעט בכל מדינה שביקרתי בה. ככה, בלי לעבוד. יכולתי בכיף לחיות בוויטנאם. או בלאוס. או בפנמה. בכל מיני מקומות שכאילו נחשבים עולם שלישי אבל בפועל יש בהן את כל מה שאני צריך. והדבר היחיד שמונע ממני לעשות את זה הוא פחד, פחד שכנראה מחוויב המציאות אבל עדיין, הוא מסתיר מאחוריו את הסיכוי היחיד שלי כנראה לחיי חופש אמיתיים. אבל כבר אז השלמתי עם העובדה שאין לי אומץ, וחופש תמיד יהיה משהו זמני.
חופש. הדבר הזה, שהיה לי קצת עכשיו, והולך להיגמר ממש עוד יום/יומיים.
אלו היו ארבעת החודשים הכי מהירים אי פעם. ויחסית לחודשי חופש, עשיתי בהם המון, וגם המון קרה.
עברתי דירה, בפעם הרביעית. בפעם הראשונה ביחד איתה. וזה מרגיש כאילו הדירה היא רק סממן, ושהמעבר הוא הרבה יותר גדול. כאילו עברתי שלב בחיים (בשבוע האחרון אני נהנה לעבור שלבים גם ב"מקס פיין 3", אבל זה לא קשור). נגמר משהו, שנמשך מלא שנים. מתחיל משהו. לא רוצה להגיד כמה זמן אני מרגיש שיימשך.
מוזר להרגיש ככה. ומשום מה מוזר לי גם לכתוב על זה, כי זה מרגיש אישי מדי למרות שכתבתי פה כבר על הדברים הכי אישיים שיש לי, אז אני אפסיק.
בעוד שבוע החיים שלי ייראו אחרת. היום יום שלי יהיה אחר. בדברים קטנים, זה לא כזה ביג דיל, אבל גם הידיעה הזאת מרגישה לי מוזר.
כבר ארבעה חודשים שלא שמעתי שעון מוערר. איזה חופש זה. ואיזו המצאה נוראית זאת, השעון המעורר. צריך לקרוא לו בשמו האמיתי, "השעון המדכא". זה הדבר היחיד שהוא מעורר בי. רק לחשוב שאני הולך, מיוזמתי, להתחיל איתו את כל הימים שלי. איזו דרך נוראית להתחיל את היום. כוסאומו.
ועכשיו אני מרגיש אידיוט על התלונות שלי. באיזו זכות אני מתלונן??
חייתי חודשים על חשבון המדינה הנפלאה (?) שלנו. אני חיי חיים שבסופו של דבר, חומרית לפחות, מיעוט קטן במדינה שלנו חיי. ומיעוט קטן יותר מבני האדם בכלל. זאת עובדה פסיכית, אבל עובדה.
אין לי זכות להתלונן.
