שיחות שנמאס לי לקיים 3, או: נמאס לי מבני אדם

זר: "מה זה, קורקינט חשמלי?"
אני: "כן. "
זר: "כמה הוא סוגר? "
אני: "סוגר..? "
זר: "לכמה הוא מגיע? "
אני: "20 קמ"ש. "
זר: "כמה הוא מחזיק? "
אני: "מחזיק..?"
זר: "כמה זמן אפשר לנסוע עליו?"
אני: "20 ק"מ."
זר: "ומה, הוא נטען בחשמל בבית?"
אני: "כן... "
זר: "פששש. כמה עולה דבר כזה?"
אני: "יותר מדי."
זר: "כן, הא? אז כמה?"
אני: "7-8."
זר: "מגניב אחי."
אני: "כן אחי."
זר: "אפשר סיבוב?"
אני: "לא."
זר: "למה אחי?"
אני: "כי זה יקר ואני לא מכיר אותך." 


זר: "סליחה, הרכבת הזאת עוצרת בבנימינה, נכון?"
אני: "לא."
זר: "איזה איפה היא עוצרת?"
אני: "בתל אביב."
זר: "רק בתל אביב???"
אני: "כן."
זר: "כוסססרבראבאקק."

אני:  :-) 

היא: "בוקר טוב."
אני: "בוקר טוב."


הוא: "זה מוזיקה, מה שאתה שומע?"
אני: "כן."
הוא: "גם אני יכול לעשות את הקולות האלה."
אני: "אז לך תעשה."
הוא, בדרך החוצה: "קולולולולו קולולו קולולו."

אני: "תקשיבי, נראה לי שזה לא ילך."
היא: "מסכימה איתך."  <--- שקר


אני: "אני יוצא לריצה."
הוא: "אתה רץ?"
אני: "כן, כל הזמן."
הוא: "אז איך אתה שמן?"
אני: "...זאת כרס בירה."
הוא: "כן, הא?"
אני: "טוב, יש בה גם קצת אוכל."


נודניק: "כמה אתה משלם על הדירה?"
אני: "4000."
נודניק: "זה לא יקר?"
אני: "יקר." 
נודניק: "למה אתה לא עובר לגבעתיים?"
אני: "למה אתה לא עובר לגבעתיים?" (רציתי להגיד - "למה אתה לא עובר למקום רחוק מאוד ממני?")


היא: "אז מה אתה עושה בחיים?"
אני: "אני בלה בלה בלה בלה בלה בלה."
היא: "יפה. מעניין."
אני: "ואת?"
היא: "אני בלה בלה בלה בלה בלה בלה."
אני: "יפה. מעניין."    <--- שקר


קופאית: "יש לך כרטיס you?"
אני: "לא." 
קופאית: "רוצה לעשות?"
אני: "לא."  
קופאית: "למה?"
אני: "לא."


אני: "אפשר הפוך קטן?"
מוכרת: "רוצה עם זה גם מאפה ב-19?"
אני: "לא."


אני: "אפשר אייס קפה קטן?"
מוכרת: "רוצה להגדיל לבינוני בתוספת 2 שקל?"
אני: "לא."


אני: "אפשר משאושה לקחת?" 
מוכרת: "רוצה עם זה ביצה?"
אני: "לא."


'שיחות שנמאס לי לקיים' משנות ה-90:
אני: "אפשר מק רויאל?"
מוכרת: "רוצה להגדיל בשקל תשעים?"
אני: "לא."

חם לי

• הלכתי להסתפר.
  כאילו כרגיל. רק שהפעם החלפתי ספר.
  לא אמור להיות סיפור גדול, בהתחשב באין שיער שיש לי. אבל כן סיפור גדול, בהתחשב בכך שאף פעם לא החלפתי ספר.
  כבר 9 (!!!) שנים שאני מתאם את ההגעות שלי לטבריה עם הצורך להסתפר. בחורף מדי פעם, בקיץ יותר. חם לי.
  אז נכנסתי לספר השני בחיים שלי, מתחת לבית. שישי בבוקר, איך שהוא פתח.
  כבר  היה מישהו בפנים. דיברו על דירות ועל בעלי דירות. שיחה קבועה בתל אביב.
  ראה שנכנסתי. זיהה שאני בשר טרי.
  "פעם ראשונה פה? קח, יש פה עיתון. 7-8 דקות אני איתך."
  הסתכלתי מסביב. מוזר. הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שאין טלוויזיה עם ערוץ 24.
  הייתי בטוח שיש כזה בכל המספרות. אבל אצלו לא.
  טלפון צילצל. "הלו? כן, פתוח. אני עד שלוש פה. לא, עדיף שלא תביא כלב." איפשהו בתל אביב מסתתר גם ספר כלבים בטח.
  אחרי 7-8 דקות הוא היה איתי.
  "מה לעשות?", שאל. עשיתי עם הכתפיים. מה, הוא צוחק עלי?
  "טוב, מתי פעם אחרונה הסתפרת?" שאל לפני שהספקתי לצחוק בעצמי.
  "חודש". תדירות גבוהה. אנחנו באוגוסט וחם (מוטיב חוזר בחיים שלי, החום).
  הוא הנהן. כאילו חישב בראש כמה השיער צומח בחודש, ולפי זה הבין מה לעשות.
  בזמן שקיצץ, התעניין בי. "אתה עירקי?"
  "כורדי", עניתי, בגאווה מזויפת.
  "כורדי?? אז איך הגעת לפה? אין כורדים בתל אביב." הא?
  "אין??"
  "אין. אתה מכיר פה כורדים?" שאלה טובה.
  "לא יודע. אף פעם לא התעניינתי."
  "אני אומר לך אין. גם אין פרסים. אני פרסי, ואני אומר לך גם פרסים אין."
  "לא יודע. אבל זה הגיוני, שמו אותנו רחוק מתל אביב. רק החזקים שרדו את הדרך." שיחקתי אותה אמנון לוי.
  נכנסה מישהי עם מישהו. לקוחות קבועים. אמרה לו "רוצה לעשות לי פן?"
  הוא צחק. "פחחח, נראה לך שאני אעמוד חצי שעה כמו טמבל בשביל 50-60 שקל?? בואי אני אתן לך 50 שקל ותעזבי אותי בשקט."
  ברגע הזה ידעתי שעשיתי בחירה נכונה.
  
  
• וכן, החום הזה. נמאס לי ממנו.
  חם לי הרבה יותר מרוב האנשים, את זה אני יודע ממזמן.
  קראתי שהמוח הוא יוצר החום המרכזי בגוף. ככה אני גם מנחם את עצמי. חם לי יותר מכולם כי המוח שלי גדול יותר משל כולם.
  אבל באמת נמאס לי. שיגיע כבר הכפור, החושך, והרצון לחיות גם כשהמזגן לא דלוק.
  
  
• משפטים שנזכרתי שאמרה לי פעם:
  - "יש לך לב של דביל עם מוח של אינטיליגנט."
  - "לא יעזור לך, אתה בנאדם טוב למרות שאתה חרא."
  - "יש לך תובנות טובות למרות שאתה אידיוט."
  
  
• תוך כדי עוד דייט כושל, הכושלת ניסתה לחנך אותי. "מה, אתה לא משחק בקנדי קראש???"
  עד אותו רגע לא ידעתי מה זה. עכשיו אני יודע, והחיים שלי פחות טובים.
  הבת זונה, לקחה לי כבר איזה כמה שעות מהחיים, ואני רק בשלב 30.
  
  
• רציתי לכתוב עוד, אבל אני עייף.
  החום מעייף.
  ביי.