אהלן

אני לא כותב פה כמעט. לא יודע למה. לא יוצא. לא רוצה. לא מוצא השראה, או עניין. זמן יש בשפע, לפחות בינתיים. וניסיתי כמה פעמים, נשבע. התחלתי, כתבתי כמה שורות, אבל הפסקתי די מהר. מנסה שוב עכשיו, כי אין לי כח לראות עוד סרט והיא הלכה לישון ואני לא עייף.

זה עבר מהר. הכי מהר אי פעם כנראה.
חצי שנה עברה מאז שסיפרתי לכם שאני רוצה שינוי. והשינוי בא.
ארבעה חודשים עברו מאז שהפסקתי לעבוד. זמנית, מן הסתם, כי אי אפשר באמת לא לעבוד בעולם שלנו.
או שאפשר?

בפעם הקודמת שלא עבדתי תקופה, למדתי לחיות בצימצום יחסי. חייתי שנה בתל אביב בלי הכנסה, והיה לי הכל חוץ מכמה דברים שכאילו הייתי צריך אבל תכל'ס הסתדרתי מעולה בלעדיהם. ובסוף התקופה, כשחישבתי כמה כסף ביזבזתי, הבנתי שעם הכסף הזה יכולתי לחיות במשך שנים כמעט בכל מדינה שביקרתי בה. ככה, בלי לעבוד. יכולתי בכיף לחיות בוויטנאם. או בלאוס. או בפנמה. בכל מיני מקומות שכאילו נחשבים עולם שלישי אבל בפועל יש בהן את כל מה שאני צריך. והדבר היחיד שמונע ממני לעשות את זה הוא פחד, פחד שכנראה מחוויב המציאות אבל עדיין, הוא מסתיר מאחוריו את הסיכוי היחיד שלי כנראה לחיי חופש אמיתיים. אבל כבר אז השלמתי עם העובדה שאין לי אומץ, וחופש תמיד יהיה משהו זמני.

חופש. הדבר הזה, שהיה לי קצת עכשיו, והולך להיגמר ממש עוד יום/יומיים.
אלו היו ארבעת החודשים הכי מהירים אי פעם. ויחסית לחודשי חופש, עשיתי בהם המון, וגם המון קרה.
עברתי דירה, בפעם הרביעית. בפעם הראשונה ביחד איתה. וזה מרגיש כאילו הדירה היא רק סממן, ושהמעבר הוא הרבה יותר גדול. כאילו עברתי שלב בחיים (בשבוע האחרון אני נהנה לעבור שלבים גם ב"מקס פיין 3", אבל זה לא קשור). נגמר משהו, שנמשך מלא שנים. מתחיל משהו. לא רוצה להגיד כמה זמן אני מרגיש שיימשך.
מוזר להרגיש ככה. ומשום מה מוזר לי גם לכתוב על זה, כי זה מרגיש אישי מדי למרות שכתבתי פה כבר על הדברים הכי אישיים שיש לי, אז אני אפסיק.

בעוד שבוע החיים שלי ייראו אחרת. היום יום שלי יהיה אחר. בדברים קטנים, זה לא כזה ביג דיל, אבל גם הידיעה הזאת מרגישה לי מוזר.
כבר ארבעה חודשים שלא שמעתי שעון מוערר. איזה חופש זה. ואיזו המצאה נוראית זאת, השעון המעורר. צריך לקרוא לו בשמו האמיתי, "השעון המדכא". זה הדבר היחיד שהוא מעורר בי. רק לחשוב שאני הולך, מיוזמתי, להתחיל איתו את כל הימים שלי. איזו דרך נוראית להתחיל את היום. כוסאומו.

ועכשיו אני מרגיש אידיוט על התלונות שלי. באיזו זכות אני מתלונן??
חייתי חודשים על חשבון המדינה הנפלאה (?) שלנו. אני חיי חיים שבסופו של דבר, חומרית לפחות, מיעוט קטן במדינה שלנו חיי. ומיעוט קטן יותר מבני האדם בכלל. זאת עובדה פסיכית, אבל עובדה.
אין לי זכות להתלונן.

אור

כתבתי את השורות האלה לפני כמה ימים, מיד כשהתפרסם שנהרגו 13 חיילים. קראתי את זה בסיום הכתיבה והרגשתי לא נוח לפרסם. לא בטוח למה. אולי כי הרגשתי שזאת דעה שעדיף לי לשמור לעצמי, ושאתחרט בעוד כמה ימים כשארגע ואחשוב אחרת. או אולי שמי שקורא את זה יעשה לי אנפרנד בפייסבוק וכבר לא יהיה חבר וירטואלי שלי יותר.
החלטתי כן לפרסם, בלי שינויים, כי לדעתי הטקסט מבטא את התיסכול והיאוש שיש בי לפעמים. לא בטוח שהוא קוהרנטי. לא בטוח שאני חושב כך עכשיו. לא בטוח שזה משנה.

-------------------------------------------

יושב פה בחדר. בתוך בית אבן עתיק. מסביבי כרם. הרבה ירוק. מסביב לכרם יש את טוסקנה. לא פחות. אמור להיות פה אבל אני שם.
יושב ולא רוצה לחזור הביתה. בעיקר לא רוצה לחזור לחיות בין האנשים שאני כאילו שייך אליהם.
עם ישראל. ככה הוא קורא לעצמו. עם סגולה, עם הספר, העם הנבחר. אור לגויים.

אור לגוויות.

כולנו התחנכנו על המיתולוגיה הזאת. שאנחנו הטובים, וכל השאר הרעים. שאנחנו אוהבים, וכל השאר שונאים אותנו. שאנחנו רודפי שלום וצדק, וכולם רודפים אותנו. סיפורים על גבי סיפורים, כולם עם אותו המוטיב. איך אפשר לעמוד בשטיפת המוח הזאת? אני לא מאשים אף אחד שנפל בפח שלה.
המיתולוגיה המחורבנת הזאת עשתה כל כך הרבה נזק. כל כך הרבה מתו בגללה. אלפים. בטח עשרות אלפים. והכל בשם "העם".
איזה דבר טיפשי זה,"עם". בני אדם, נולדים מטר אחד מהשני, נראים אותו דבר, רוצים את אותו הדבר, ומתים בגלל בדיוק אותו הדבר. מתים כי יש עם אחר פה ליד. עם שאותו מלמדים את אותו הדבר רק הפוך. כוסראבאק.

"שיספקו חשמל ומים ויפסיקו לנופף עם הסמרטוט הזה", כתבו לא מזמן באיזה שיר.

כמה חרא אפשר להאכיל אנשים בשם "העם"?
כמה חרא אפשר לעשות בשם "העם"?
כמה חרא אפשר להצדיק בשם" העם"?

פעם חשבתי שיהיה בסדר.
אני חי ככה, לפי רוב. "יהיה בסדר". יש כאלה ששונאים את זה. אומרים שצריך לעשות. אני לא מאמין בזה.
אבל אני כבר לא חושב שיהיה בסדר. לא בקרוב לפחות.
יהיה הרבה יותר גרוע.

לכו מפה. מי שיכול, שילך לחיות במקום אחר. לא בגלל מלחמות. לא בגלל "המצב". אלא בגלל החבר שלכם. השכן שלכם. הדוד שלכם. כל אלה שצמאים לדם של אנשים אחרים בשם העם. כי הרגע הזה יגיע, גם אם אתם לא מאמינים. הרגע שיהיה בו בסדר. שלא יהיה "המצב". זה יגיע, אני בטוח.
אבל אז, החבר, השכן, הדוד, עדיין יהיו צמאים. והם ימצאו, תהיו בטוחים. הם ימצאו את הדם שהם צריכים.
הדם שלכם.
לכו מפה, ותשאירו אותם למות עם עצמם.

דברים שעושים כשכואב הגב (חוץ מללכת לרופא)

נכנסתי לחנות הראשונה שראיתי ברחוב הרצל. היתה שם מישהי מטופחת, בת 50 בערך. אולי אפילו מטופחת מדי.
"שלום, באתי לקנות מזרון. או מזרן. לא יודע איך אומרים."
היא חייכה. "או, הגעת למקום הנכון."
חייכתי בחזרה.
"על איזה מזרון חשבת?" (אני כותב מעכשיו מזרון כי ככה החלטתי)
לא כל כך הבנתי את השאלה. "לא יודע. נוח. מה עוד יש?"
"אתה צריך להחליט איזה. קפיצים, ספוג, לאטקס, ויסקו. יש המון סוגים."
"אני לא יודע מה כל זה אומר. אני צריך רק נוח."
"אוקיי, בוא. נסה את זה", והצביעה על מזרון שנראה כמו כל שאר המזרונים אבל אני מניח שהיה בו משהו מיוחד. נשכבתי.
"נו, איך?"
עצמתי עניים. היה בסדר. אבל גם על המזרון בן ה-5 שלי שקניתי ב-500 שקל כולל משלוח די בסדר.
היא התחילה להפציץ אותי בנתונים טכניים שאני זוכר רק חלקית. "יש לו שכבת ויסקו שפיתחו בנאס"א, את הקפיצים המפעל מקבל במיוחד מארצות הברית, ויש ג'ל שזוכר את מבנה הגוף שלך תוך שבוע."
התרשמתי. והסתקרנתי. "מה זה אומר, שאני חייב לישון עליו רק בתנוחה אחת כדי שהוא באמת יצליח לזכור?"
היא לא אהבה את השאלה. "לא לא, אתה יכול לישון עליו איך שתרצה. הוא זוכר."
"טוב. וואלה. נוח." אמרתי, בחוסר ברירה.
היא מחייכת. "אמרתי לך שבאת למקום הנכון."
הנהנתי, בחוסר ברירה. "כנראה שכן."
"לא סתם הצעתי לך אותו. זה המזרון הכי טוב שלנו." הרגשתי שינוי בטון שלה. היא הריחה טרף קל.
"ואני לא אוהבת לערבב את החיים האישיים שלי, אבל גם הבן שלי קנה אותו לא מזמן. מאוד מרוצה."

פה חשדתי.

הייתי בטוח שהטריק הזה עבר מן העולם, כשהשריד האחרון ממנו הוא כל מיני סצינות עם סוחרי מכוניות מלוקקים בסרטים אמריקאים. לא האמנתי שהיא באמת השתמשה בזה. החלטתי שאני מנסה מזרון אחר ומעמיד פנים שהוא אפילו יותר נוח לי, כדי לראות אם היא תמציא לעצמה גם בת, שבמקרה קנתה גם את המזרון הזה. "אני יכול לנסות את זה שכאן?", הצבעתי.
"בטח", אמרה, והוסיפה "גם הוא מאוד פופולרי אצלנו."
נשכבתי, ועצמתי שוב עיניים.
"וגם צעירים מאוד אוהבים אותו." חלש. היא כנראה בזבזה את התותחים הכבדים שלה על המזרון הראשון.
למרות שהיה משהו מתוחכם בניסיון הזה. היא כאילו זיהתה אצלי את הרצון לחזור להיות (יותר) צעיר ושיחקה על זה.
"כן, הוא נחמד. אבל הראשון יותר, נראה לי. אי אפשר באמת לדעת."
הרגשתי שאני מתחיל להימאס עליה והיא באמת ניסתה להתקדם - "בוא, אני אתן לך מחיר טוב עליו." והתיישבה מאחורי שולחן הקבלה.
התיישבתי מולה, אבל הודעתי שאני בטוח לא קונה עכשיו כי אני רוצה להסתובב בעוד מקומות כדי שיהיה לי קצת יותר מושג.
"בשביל מה לך להסתובב?? חם בחוץ. יש לך זמן לזה?"
פחחח, היא לא מכירה אותי. "זמן יש לי. בשפע. אבל החום זאת באמת נקודה טובה."
היא לחצה חזק. "שתדע לך, אנחנו הכי טובים. אנחנו מתעסקים במזרונים כבר 40 שנה. ואצלנו יש את הדברים הכי איכותיים."
נאנחתי. ויש מצב שגם גילגלתי עיניים, לא רצונית. "כולם אומרים את זה על עצמם, לא? את לא בדיוק אובייקטיבית."
היא המשיכה - "ושתדע לך, אצל כל האחרים מרכיבים את המזרונים שמה, אתה יודע... ערבים..."
לא האמנתי שהיא אמרה את זה.
"אצלנו מרכיבים את זה פה, בכפר סבא."
לא רציתי להיכנס לזה שבטח כל העובדים שמרכיבים להם בכפר סבא גרים בטייבה או כפר קאסם. וגם לנזוף בה קצת, לא אידיאולוגית, אלא על טעות טיפשית של אשת מכירות במרכז תל אביב, מעוז הסמולנים.
ובכלל, מיציתי את השיחה איתה.
סיכמתי. "תיראי, לא איכפת לי מי הרכיב, ומה הוא הרכיב. אמרתי לך, אני רוצה נוח."
היא ניסתה להתחיל להגיד משהו, אבל הקדמתי אותה וקמתי מהכסא.
"תודה רבה. אולי אחזור יותר מאוחר."
יצאתי מהחנות, כשברור לי שאני לא אחזור לשם לעולם.

אינרציה

אני אוהב להיות רגוע.
אני לא אוהב לחץ.
אני אוהב שיש לי זמן לחשוב.
אני אוהב שיש לי זמן לבצע את הדברים שאני חושב עליהם.
אני לא אוהב שאומרים לי מה לעשות. בעצם לא - אני לא אוהב שאומרים לי איך לעשות.
ואני לא אוהב שגורמים לי לעשות משהו מבלי שאני אשים לב.

עשיתי 1+1 מכל הדברים האלה והתשובה היתה חד משמעית.

התפטרתי.


בקיצור - כי נמאס לי מהמירוץ הבילתי נגמר אחרי כלום. נמאס לי לשאוף להגיע לדברים שאין לי עניין בהם. נמאס לי לצרוך את כל מה שזורקים לי מול הפנים רק כי אני יכול. נמאס לי להיות עבד. לפחות לבינתיים.

היו כמה קשים ששברו את גב הגמל, שהחזיק מעמד כמעט שנתיים:

אחד התחביבים היחסית חדשים שלי (שגם אותו, כמו כל התחביבים שלי, אני הופך אט אט לאובססיה) הוא להאזין לפודקאסטים. לא אגיד לאיזה כי אהפוך למושא ללעג גדול יותר ממה שאני כרגע.
באחד מהם, המנחה דיבר על כסף, ועל העובדה שהוא עשיר ושהוא לא שם לב לזה בכלל. ועל העובדה שהוא כן הרגיש הבדל בחיים שלו בגלל כסף ברגע שהוא הפסיק לדאוג לדברים בסיסיים - גג מעל הראש, ואוכל.
כל השאר - מותרות שמתרגלים לקיום או לאי הקיום שלהם או לדרך הקיום שלהם.
לדוגמא - אתה יכול לנהוג בסובארו, ואתה יכול לנהוג במרצדס. בגדול, לאורך זמן החוויה תהיה זהה בשניהם (אורך הזמן כאורך האגו שלך או כאי אורך איבר המין שלך). נכון, בהתחלה זה ירגיש שונה, אבל כשתתרגל לשניהם זה בסופו של דבר יהיה כלי תחבורה שמבצע את המשימה בצורה זהה בשני המקרים.
או לדוגמא בית - אתה יכול לגור בדירת פאר או בבית חלומותיך או בבית שתבנה בעצמך וכו'. או שאתה יכול לגור בדירה שמספקת את הצרכים שלך. בשני המקרים, התוצאה, שוב - לאורך זמן, תהיה זהה. אתה תתרגל וזה יהיה הבית שלך.
אז למה להשקיע כסף בדברים האלה, מעבר למה שצריך?
ויותר חשוב - למה להשקיע את כל הזמן הפנוי שלך בצבירת הכסף הזה?
ואולי הכי חשוב - האם תפסיק לנסות לרדוף אחרי כסף גם אחרי שתשיג אותם? או שיהיה משהו נוסף שבגללו תהיה חייב עוד כסף?

אני לא יודע לענות על השאלות האלה לגבי עצמי. אבל אני יודע שאני יכול להסתדר מעולה גם עם חצי מהמשכורת הנוכחית שלי. ונכון, יכול להיות שבעתיד, כשיהיו לי יותר מחוייביות, זה יהיה שונה. יכול להיות.

אירוע אחר ששינה אצלי משהו הוא מרתון תל אביב.

בערך מ-2007, אני משתתף במירוצים האלה. קונה ערכה, מקבל חולצה עם פרסומות, ורץ. לאן? לא יודע. הביתה בסוף. אבל רץ.
גם השנה, הלכתי לאסוף את הערכה למרתון. אמרו להגיע לכיכר רבין. לא אמרו שכיכר רבין תהפוך לקניון.
נכנסתי לקניון המאולתר ועקבתי אחרי השלטים שמובילים לקבלת הערכה. אחרי כמה דקות שיטוט הבנתי שאני הולך במבוך של חנויות מאולתרות, בלי שום ערכה באופק. הולך והולך, ליד דוכן של Nature Valley, סאמסונג או אדידס. הולך והולך, עד שמגיע ומקבל ערכה. אבל מה, בתוך הערכה אין את החולצה המובטחת. בשביל החולצה הייתי צריך לעקוב אחרי עוד שלטים, שהובילו אותי בתוך עוד מבוך של עוד חניות. עוד ועוד ועוד ועוד.
זה עיצבן אותי. והגעיל אותי. וגרם לי למכור את הערכה יום למחרת, למרבה במחיר.
(אף מילה על הברך הדפוקה שמונעת ממני לרוץ, כמובן)

קניון מאולתר בכיכר רבין.

וזה גם גרם לי לחשוב על איזה עוד דברים אני צורך רק בגלל הסביבה שלי, מבלי שבאמת אצטרך אותם.

אבל כל אלה (ועוד) הם רק הפילוסופיה בשקל שלי, ואין סיכוי שהייתי באמת משנה בגללה משהו. כי ברור לי שיכול להיות שכל הדברים שכתבתי עכשיו (ועוד) הם סתם אידילייה פנטזיונרית ולא מציאותית.

הסיבה האמיתית לשינוי היא היא.

כי מאז שהיא קיימת בעולם שלי, יש מישהו ששואל "מה שלומך?" לא מתוך נימוס אלא באמת מתוך רצון לדעת מה שלומי. וכשאני אומר בקול כמעט בכל יום ששלומי לא משהו, זה מתחיל לחלחל חזרה אלי. ושלומי לא משהו כבר תקופה לא קצרה, כי אין לי זמן לעצמי ולתחביבים שאני אוהב לחבב בצורה אובססיבית, אבל המשכתי לנוע מכוח האינרציה כי אף אחד לא עצר אותי.
היא עצרה אותי. בלי כוונה אפילו.

אני לא יודע מה אני הולך לעשות. בחודש הראשון יעסיק אותי פלייאוף ה-NBA (שיוווווו, איזה כיף יהיה לקום לפנות בוקר ואז לחזור לישון). בחודש שאחר כך יעסיק אותי המונדיאל. אולי גם אמצא עוד תחביב לחבב.
וכשיהיה כבר קיץ, אגבש דעה עם ראש ושמיים צלולים.

זמן

כבר 5 שנים בתל אביב ואני מרגיש בבית. 5 שנים על אותו ק"מ רבוע, וכל שבוע מכיר בו פינה חדשה ולא מבין איך פיספסתי אותה לפני. זה ישמע מתלהב אבל אני נהנה ומבסוט מזה כל כך, ובוכה על שנים שהייתי תקוע בהן בתוך בסיס צבאי תוך כדי בהייה בטלוויזיה ואכילת סנדוויץ' עם חלבה ושוקולד. לא שהיתה לי אופציה אחרת, אבל בוכה. המון זמן שהלך על כלום, כי לא היה לי משהו אחר לעשות. אבל זה היה כבר מזמן אז די לבכות, כי היום יש לי יותר מדי אופציות ולא מספיק זמן.

בזמן הפנוי שאין לי עכשיו אני מדפדף בפייסבוק. מדפדף ומבין שהמיזנטרופיות הכללית שאופפת אותי גרמה לי להחביא כמעט את כל החברים. "הייד" קוראים לזה. לפעמים אני רוצה לעשות הייד לאנשים גם בחיים. להעלים אותם מבלי שידעו שהעלמתי (בצורה חוקית, למרות שאני כבר יודע איך עושים את זה לא חוקית כי ראיתי כמעט את כל הפרקים של "חוק וסדר" ושל "CSI מיאמי").
יום אחד אני אנסה לדפדף וכבר לא יישאר מה שיתדפדף. כשזה יקרה אפרסם בסטטוס סמיילי, כדי שתדעו גם.

בין לבין אני עדיין מנסה לעכל את גיל 30, ובטעות מגלה סממנים שהולמים אותו. הלכנו בכיף לפסטיבל הקצב, והרגשתי במסיבת כיתה. המון ילדים שלא יודעים מה יעשו כשיגמרו את הצבא. והגעתי לשם שיכור מההתחלה כדי שיבוא לי לרקוד עם הקצב, אבל האנרגיות בגוף דעכו הרבה לפני השיא. לא הצלחתי לצבור כח כשנרדמתי בזקני צפת, והלכתי הביתה עוד לפני ששב"ק ס' תקעו בחצצורה וכופפו בננות. לפני כמה שנים הייתי מפנתר שם כמו שועל, אבל הזמן הזה עבר ואני כבר לא ילד.

כשנרדמתי חלמתי שאני נופל ממקום גבוה והתעוררתי לפני שהגעתי לרצפה. זה מוטיב חוזר בחלומות שלי. נופל, כל פעם ממקום אחר. למרות שאין לי פחד גבהים כשאני לא בתוך חלום. בעצם יכול להיות שתכל'ס יש, אבל הוא לא חמור יותר משאר הפחדים שלי.
כשמדברים על חלומות אני תמיד נזכר ב"התחלה" של כריס נולן, ועל איך הוא תיאר יפה כל כך רעיון על איך זמן מתקדם בקצב אחר בזמן שחולמים. הכל עומד במקום והזמן ממשיך ללכת.
עוד מוטיב חוזר שהצלחתי לזהות הוא חלומות על ניסיונות כושלים (ופיקטיבים) שלי לשכב עם נשים. אלה חלומות מפורטים להחריד, ובהם אני מבלה (לא המילה הנכונה אבל אין לי כח למצוא אחרת) בנסיונות חסרי תוחלת, כל פעם עם אחרת, בזמן שהכל מסביב משתבש ומתסכל.
את החלומות עם הנפילות מגבוה אני לא יודע לפרש. את אלה על נפילות עם נשים אני יודע אבל אשמור לעצמי, עד שהיא תקרא את השורות כאן ותבקש ממני לספר.

היא.
ראיתי את הסרט הזה עם יואכים פיניקס המלך. אבל אני לא אכתוב עליו. אני אכתוב קצת עליה.

"אתה חמוד, אבל לא נחמד", היא אומרת לי כל הזמן.
וזה קטע, כי זה בדיוק הפוך ממה שאני מנסה להיות.
היא החליטה שיש לי הפרעה שקשורה לזמן. OCD בשפה שלה.
למה? כי אמרתי לה שאני מגיע הביתה ב-19:23/24. זהו, הספיק לה כדי להחליט.
כמובן שזה קישקוש.
אז מה אם אני מתעורר ב-7:28 ויוצא מהבית ב-7:46 כדי להגיע לרכבת שיוצאת ב-8:02.
אז מה אם אני קם מהכיסא שלי ב-11:29 כדי לאכול.
אז מה אם כל יום ב-15:00 אני שותה פחית זירו.
אז מה אם אני יוצא מהמשרד ב-18:12 לרכבת שיוצאת ב-18:22 למרות שהדרך לוקחת לי רק 7 דקות. שתהיה איזה דקה/שתיים ספייר.
אז מה אם אני מסתכל כל כך הרבה פעמים על השעה בטלפון, שהחלטתי לקנות שעון יד כדי לחסוך סוללה.
אז מה.

אני, מדגמן שעון ויד שעירה

שבוע אחרי השיחה עם סבא הייתי בטבריה והוא בא לבקר. ברגע הראשון שהיינו לבד, לחש לי "מתי היא באה?", נזהר שאף אחד לא ישמע. הסוד שלנו.
אמרתי לו "לא יודע. נראה."
הוא ניסה טריק של ילדים ואמר "תביא אותה, אם אתה לא משקר."
לא נפלתי בפח, אבל גם לא הייתי בטוח שזה בכלל טריק. "אני לא משקר, סבא. מתי שיקרתי לך?"
הוא המשיך בקו - "אם אתה לא משקר תביא אותה".
הבנתי את הדחיפות מבחינתו, כי גם הוא אחרי הכל כבר לא ילד.
"אני אביא, כשיגיע הזמן."