- נכנסתי לסופר שהכי קרוב ושאני הכי שונא. תמיד עמוס וחם ותור שלא נגמר אף פעם.
"סליחה, אדוני. שמעת על הקוטג' החדש?", שאלה מישהי שמשום מה התלבשה כמו אחות.
"לא. מה חדש בו?", התעניינתי באמת.
"קוטג' למריחה", היא הפתיעה.
"למריחה? אז את הקוטג' הישן לא הייתי אמור למרוח?", שאלתי באמת.
"היית, אבל זה נמרח יותר טוב." תשובה יפה. הגברת יודעת את העבודה, על כך אין חולקים.
"לא תודה. אני לא אוכל קוטג'", מיציתי.
המשכתי פנימה. משום מה הדברים שאני צריך נמצאים תמיד בקצה הרחוק של הסופר. אולי זה בכוונה.
מישהי אחרת עצרה אותי. "שלום, אפשר להציע לך תפוח פרוטי לופ?" (שם בדוי, ניסיתי ממש אבל לא הצלחתי להיזכר בשם התפוח)
"אפשר. אני אוהב תפוחים. מה יש לו?", התעניינתי באמת.
"זה תפוח מזן אוסטרלי. עשיר ולח. יש לו צבע נהדר, והרבה יותר טעים וכיף מתפוח רגיל. קח, תטעם."
לקחתי. טעמתי. "יש לזה טעם של תפוח", עניתי באמת.
ראיתי שהיא חושדת שאני סתם מתחכם, אבל עשיתי את הפרצוף הרציני שלי כדי להבהיר שאני לא.
לא רציתי לבזבז לה עוד מהזמן הלא יקר שלה, אז אמרתי תודה והלכתי למדף של החלב. - זאת שבהריון עברה לידנו.
מאז ומתמיד הריון נראה לי כמו משהו מסתורי, פלאי, ולפרקים גם לא אנושי.
"אם היא תתעטש ממש חזק, יש סיכוי שהתינוק ייצא?", שאלתי כדי להבהיר כמה אין לי מושג.
"ייצא מאיפה?", היא שאלה, בצדק.
נזכרתי לשניה באי הנוחות שהרגשתי בפעם הראשונה ששמעתי את הביטוי "לידת עכוז". שוב, כי אין לי מושג מה באמת קורה שם.
"לא יודע. ייצא מאיפשהו."
"מה, מהבטן כזה? כמו באלמנט החמישי?"
ניסיתי להיזכר איזה תינוק יצא ומאיפה באחד מהסרטים שאני הכי אוהב. ונזכרתי בסוג של תינוק שיצא מהבטן בסרט אחר שאני גם אוהב. "התכוונת לנוסע השמיני?"
"אה, כן", תיקנה.
"זה בסדר, התבלבלת בין שני סרטים שבשם של שניהם יש שתי מילים שאחת מהן היא מספר."
תמיד אהבתי לעשות reverse engineering לטעויות שנובעות מדיסלקציה. - התעוררתי. עוד לפני שפתחתי עיניים שמתי לב שכואב הראש.
עשיתי 1 ועוד 1. אני זוכר ששתיתי. לא זוכר איך הלילה נגמר. זה אומר שאני סובל מחמרמורת (אחת המילים האהובות עלי בעברית, מאז שגיליתי שהיא קיימת). וזה אומר שאני צריך מים. קמתי כדי לשתות והרגל שלי הפילה בקבוק שהיה ליד המיטה. יפה, אז אולי שתיתי קצת לפני שישנתי ואז אולי זאת תהיה חמרמורת קצרה (בדיעבד לא היתה קצרה. אפילו קצת הרסה לי חצי מהשבת).
הרתחתי מים. אכלתי חתיכת עוגה שהייתי צריך לזרוק כבר. חיפשתי איך להעביר בוקר שיעביר לי את החמרמורת.
מצאתי. אני בעיצומו של מרתון "מת לחיות", והגיע התור של האהוב עלי - "מת לחיות 3". ראיתי אותו אינספור פעמים בתור ילד, ואני מכיר אותו בעל פה. ג'ון מקליין התחיל את היום עם האנגאובר רגיל, עד שסיימון הטיל עליו את המשימה הראשונה - ללכת להארלם כשעליו תלוי השלט "אני שונא כושים" (הגזענות במקור).
זה לא העביר לי את החמרמורת, אבל זה הזכיר לי את המחווה שעשיתי באחד הסרטים החובבניים (מאוד) שיצרתי בתקופה היותר יצירתית שלי:
[הערת העורך - לא בטוח שמי שקורא את זה דרך המייל יצליח לראות. אז כנסו פנימה]
- אני סולד מקיטש.
המפלצת הצינית/סרקסטית שמפעילה את רוב החלקים שעובדים יחסית בסדר במוח שלי מונעת ממני לקבל כל דבר שמוגדר על ידי המילה הזאת, קיטש.
לדוגמא, כל סיפור על הצעת נישואין שאי פעם שמעתי.
זה קיטש. וזה לעיתים קרובות עושה לי בחילה קלה.
לכן החלטתי שהמאושרת האלמונית שתזכה להצעה ממני לא תוכל לספר עליה לאף אחד.
כי אני אציע לה בזמן שהיא בשירותים.
כן. אני אפתח את הדלת, ארד על ברכי (ואז נהיה פנים מול פנים, כי היא יושבת), ואגיד את המשפט.
אם היא תסכים בסיטואציה הזאת, אוכל להיות בטוח שזאת אהבה אמיתית. - משפטים שאמרו לי בשבועיים האחרונים:
- "אתה חי בעולם משלך, מדי פעם אתה נותן לנו להציץ פנימה."
- "אתה לא נורמלי, אתה צריך טיפול."
- "אתה פשוט בילתי אפשרי. אי אפשר להווכח איתך, כי אתה לא אומר שום דבר נורמלי."
- "אתה מעוות את המציאות כל הזמן. בגלל זה אתה תמיד צודק."
הערה: את כולם אמרה שיר, חצי בצחוק. חצי בצחוק, אבל בכל זאת אמרה.
עוד לא החלטתי מה זה אומר. - אני עדיין קורא את "איים בזרם". כן, כבר חמישה חודשים. כל יום (ממש) קצת.
גם כי אני קורא לאט, וגם כי אני מוצא את עצמי קורא דברים פעמיים, כי אני ממש אוהב.
זה ספר מוזר. היו בו 10 עמודים של שיחה עם זונה קובנית, 20 עמודים שמתארים חתול, ו-50 עמודים שתיארו דג (דג גדול, אבל עדיין רק דג).
וזה מזכיר לי שאני רוצה אקווריום רק כדי שאני אוכל לשים בו דג ולקרוא לו בשם "סנופ דוגי דג".
וזה גם עשה לי ממש חשק להגיע לקובה. ויש סיכוי טוב שזה יקרה ממש עוד מעט. פרטים בקרוב.
