השאירה אחריה

יש לה קטע עם חיבוקים. אוהבת אותם רישמיים וארוכים. בפעם הקודמת עמדנו ככה, ליד הדלת, כשנכנסה. משום מה אוהבת להתחבק כשהיא נכנסת, אז אני צריך לבוא אליה. טקס כזה. אחרי 20 שניות פלטתי "מיציתי את החיבוק הזה", 19 שניות אחרי שהרגשתי ככה באמת. היא הרפתה.

לפני שהגיעה הפעם, שלחה וואטסאפ:
- "הגעתי לפשרה איתך. במקום לבוא לחבק אותי כשאני נכנסת, אתה תעמוד במקום בזרועות פתוחות ואני אבוא אליך."
- "יותר טוב, אבל לא מספיק טוב. אולי אני אשאר על הספה ואת תבואי לספה?"
- "אחר כך. קודם כל תקום לכבודי."
- "למה אני לא יכול לשבת לכבודך??"
- "כי זה לא יהיה לכבודי, דביל."
- "מזתומרת, אני אהפוך את זה לכבודך. אני יכול לשבת לכבוד כל מיני דברים."
- "אז אפשר שלפחות תשכב ואז כשאני אגיע תשנה תנוחה למצב יותר קימפולי***?"
*** הערה - היא תמיד משתמשת בפועל "לקמפל" במקום "להתכרבל". לא יודע למה ולא רוצה לדעת.
- "סבבה. בדיוק קימפלתי ת'אמת."

אז היא באה.
.
"איזה פסטה את אוהבת?", שאלתי עם תקווה שאני אדע להכין את התשובה.
"עגבניות", ענתה. הוקל לי.
הכנתי צ'יק צ'ק. בטעות שמתי הכל בצלחת אחת. אני רגיל מדי להכין אוכל רק לעצמי.
"רוצה שאני אבוא גם שישי שבת?", שאלה כשאלה רטורית.
"כן", עניתי, "אבל יש לי איזה מפגש עם החברים בשבת בצהריים. אני חייב ללכת לשם. בסדר, אקפיץ אותך הביתה על הדרך". זה הקפיץ לה פיוז.
"אתה לא לוקח אותי ברצינות", אמרה/חשבה.
ניסיתי להסביר שאין לי כוח לרישמיות שכרוכה בלהביא אותה לאירוע לא רישמי שכזה. שונא הכרויות ושתיקות מביכות.
היא לא קיבלה את זה. "נראה לי שזהו, נגמר," סיכמה. "אבל אני אשאר פה עכשיו כי כבר אין לי אוטובוס הביתה."
באמת נשארה. קצת מוזר היה. התחלנו לדבר כאילו הכל נגמר. הסקנו מסקנות לעתיד. כמעט נפרדנו לשלום כשהלכתי לישון מוקדם (כי הייתי צריך להתעורר ב-4 בבוקר. אני עדיין בתקופה הקשה עד סוף פלייאוף ה-NBA). היא נשארה בסלון.
כשהתעוררתי, היתה לידי. ניסיתי למקסם לה את זמן השינה, אז הערתי אותה קצת לפני שיצאתי. "מה השעה?", שאלה. "7 ורבע". מוקדם.

שרכתי נעליים עם הראש ברצפה כששמעתי את הדלת נסגרת. הבנתי מיד.
יצאתי לחלון. ראיתי אותה מתרחקת.
לא ראיתי אותה מאז.

השאירה אחריה ערימת דפים של הבית ספר ששכחה על הספה, ואותי.

חתונות וגרוזיה

• מודיע רשמית שסיימתי את מכסת החתונות שלי לקיץ הנוכחי.
  מתנצל מראש בפני אלה שעוד יתחתנו. זה לא אישי, אני באמת אהיה שמח בשבילכם, ואני בטוח שהאוכל יהיה מצויין (במיוחד הקרפצ'יו בקבלת הפנים), והדיג'יי יהיה אחלה (במיוחד כשהוא ישים שיר של בקסטריט בויז ב-1 בלילה כשכולם שיכורים), והאולם/גן יהיה מרשים (במיוחד העצים מפלסטיק), ויבואו המון אורחים (גם כאלה שבאו רק כי הם חייבים וילכו הביתה ב-23:00), והכלה תהיה יפה (במיוחד האיפור הכבד, שבאמת יהיה יפה ולא מוגזם כי אם הוא היה מוגזם מישהו הרי היה אומר לה למרות שזה היה הורס לה את הערב שהיא חיכתה לו כל החיים), והחופה מרגשת (במיוחד הקראת הכתובה), והסרט שהחברים יכינו יהיה מצחיק (בתאוריה, כי רק הם יבינו את הבדיחות), והחולצות שהחברים ילבשו יהיו מצחיקות (בתאוריה, כי רק הם יבינו את הבדיחה), והקינוחים יהיו טעימים (למרות שהם פרווה), והכל יהיה באמת באמת מושלם.
  כאילו, חוץ מהעובדה שאני לא אהיה שם.
  
• ובאותו הקשר, שיחת טלפון ממספר לא מזוהה:
  - "מיקו?"
  - "זה אני."
  - "מה קורה אחי? זה איציק שם בדוי."
  - "איציק שם בדוי? וואלה. מה.. מה קורה?"
  - "סבבה אחי. מה איתך?"
  - "איתי בסדר בגדול. לא יודע מה לספר, לא דיברנו איזה שנתיים."
  - "כן אחי. חייבים לשמור על קשר."
  - "כן בטח, בכיף."
  - "שומע? אני רוצה להזמין אותך לחתונה שלי."
  - "אתה מתחתן?? וואלה, מזל טוב. איזה יופי."
  - "תן לי כתובת, אני אשלח הזמנה."
  -"עזוב כתובת, תגיד מתי פשוט. חבל על ההזמנה, אני לא צריך את זה."
  - "זה ב-14 לחודש."
  - "לחודש הזה?? שיט. אני בחו"ל. איזה באסה, חבל."
  - "וואלה?? לאן אתה נוסע?"
  - "לגרוזיה. עד ה-20, אז אני לא אגיע כנראה. דווקא ממש רציתי." (<-- שקר)
  - "כן, באסה אחי. טוב, לא נורא."
  - "לא נורא. בירה פיצוי עלי."
  - "יאללה בכיף. למה לא."
  
  לא שמעתי ממנו מאז.

• "מתי תכיר אותי להורים שלך?", שאלה.
  "סטטיסטית, אף פעם", עניתי.
  
• על המטוס בדרך לגרוזיה, העברתי את הטלפון ל"מצב מטוס". אם לא עכשיו אז מתי.
  בדרך עצרנו בשדה תעופה באיסטנבול לכמה שעות. ולא הרגיש איסטנבול שם. שדה תעופה תמיד מרגיש כמו שדה תעופה, לא משנה היכן הוא. לדעתי זה אחד ההישגים הגדולים של האנושות - לגרום לשדות תעופה להיראות אותו דבר בכל מקום.
  
• לא הלך לנו טוב עם נהגי המוניות בגרוזיה. עוד משדה התעופה, אחת עם פרצוף עצבני הסכימה לקחת אותנו ב-20, ותוך כדי הנסיעה דרשה 30. כשירדנו ורציתי לשלם מצאתי בארנק מטבע של 20 ועוד מטבע של 10 (בדיוק החלפנו כסף, אז עוד לא הייתי בקיא במט"ח גרוזיני). נתתי לה, אבל במקום לקחת נהיה לה פרצוף עצבני אפילו יותר. לקח לי זמן להבין שהבאתי לה 30 אגורות בזמן שהיא ציפתה ל-30 שקל (או איך שלא קראו למטבע שלהם).
  היה אחד אחר שעלינו איתו לנסיעה קצרה והוא הציע לקחת אותנו לנסיעה ארוכה למקום אחר, וכשסרבנו הוא ניסה לשכנע אותנו שבכל זאת ניסע איתו ע"י ניגון "בילי ג'ין" בפול ווליום כל הנסיעה. כמעט השתכנעתי.
  והיה אפילו עוד אחד ששאל מאיפה אנחנו, ואחרי שעניתי שאלתי בצחוק מאיפה הוא (כי ברור שהוא מגרוזיה), ואז הוא ענה שהוא פליט מאזור שרוסיה כבשה מתישהו והוא לא באמת גרוזיני ושהוא מחכה שהרוסים יתחפפו מהאדמה של העם שלו כדי לחזור. פחחח. מניסיון פה אצלנו, הוא יכול להמשיך לחלום.
  



כותב בגרוזיה את הפוסט הקודם.





















•  כשהייתי שם, שלחה וואטסאפ - "מתגעגע אלי?"
  עניתי כמו שאני מבין - "אל תשאלי שאלות, לא תשמעי שקרים."
  
• בסך הכל, היה ממש כיף שם, בגרוזיה. הרבה יותר כיף משחשבתי שיהיה. חשבתי שסתם יהיה יפה (כמה יפה אפשר לראות חלקית פה), אבל לא ציפיתי שיהיו כל כך הרבה אנשים מעניינים. כמו מאיה, שאירחה אותנו בביתה, ואמרה לי בזמן חיפוש באינטרנט את המשפט שאני הכי זוכר מהטיול הזה - "Such a good thing, this Google"; מאט, האמריקאי שידע טיפה יותר מדי וכנראה היה מרגל; דוויד, שבזכות ישראלים מפונקים שרצו מים חמים ובאו אליו הביתה התחיל לארח אנשים בשנת 2006 ומאז הפך לבוס של הכפר שלו עם ב.אמ.וו. אפורה ורינגטון של הסנדק; פיוטר, פולני גדול גוף שלא מצליח להוציא יותר ממילה מבלי לגמגם; הצ'כית שאחרי יומיים של הכרות פתאום באה עם מחשוף ולא נתנה לנו להתרכז בשום דבר חוץ מהציצי שלה; האחים הצרפתיים שנסעו על אופניים את מה שאנחנו נסענו ברכב 4x4; מקסים ומרים, העיתונאים שחלק גדול מהישראלים היו מכנים אותם "שונאי ישראל" אבל לא הצלחתי להתווכח איתם כי הסכמתי עם כל מה שאמרו; הצרפתי ששכחתי את שמו ואהב לטייל לבד, וסיפר לנו על כל מיני מקומות שעבד בהם כמו בחריין (שאליה באים מלא סעודים בסופ"ש כדי להשתכר ולהכיר זונות); נאזי, שמארחת אנשים כבר 6 שנים בביתה ומכינה מרקים וקציצות שלא רוצים להפסיק לאכול; ובטח עוד מלא ששכחתי וכנראה לעולם לא אזכור יותר.