נקודות

• עברתי דירה. עכשיו יש לי מקום חדש שאני קורא לו "בית". המקום הקודם היה בית 3 שנים ועכשיו גרה בו מישהי אחרת שקוראת לו בית, ואם היא תיראה אותי שם עכשיו היא תצרח. מוזר הקטע הזה, של לעבור דירה. אני מבין שלא אראה יותר המון אנשים שראיתי יום יום (רובם אנונימיים. לא יודע את שמם). לא אראה יותר את הצרפתי מהמקום של העוף בגריל שנעלם בקיץ ואז חזר; ואת החרדי על הרולר בליידס שגורר עגלה של תינוק (בטח כל שנה זה היה תינוק אחר); ואת החבר שלו שתמיד מבקש להשלים מניין; ואת החמודה מהפיצה שכנראה עומדת על ארגז כי כשראיתי אותה ברחוב היא היתה בקושי מטר וקרמבו; ואת ההיא שמוכרת נקניקיות שרציתי להזמין אותה לבירה אבל היא אמרה שהיא לסבית; את הג'ינג'י מהפיצוציה שתמיד, אבל תמיד נמצא שם, גם ב-6 בבוקר וגם ב-11 בלילה; ואת הגרוזיני מהפיצוציה השניה שתמיד נראה לי מאיים אבל הביא לי עיתון פעם בחינם; ואת מוריס שהיה בא פעם בחצי שנה לבקש 360 שקל לוועד בית; ואת צחי האינסטלטור שהיה מגיע גם כשהייתי מזמין אינסטלטור אחר; ואת המאבטח של בנק לאומי, שאם היתה לי עבודה כמו שלו הייתי קופץ מהגג של מלון דבורה ונוחת בדיוק עליו; ואת האופניים שלי. שכחתי אותם שם.
• עברתי דירה. חצי קילומטר מהקודמת, אבל כאילו עולם אחר. ככה זה תל אביב. פתאום במקום אנגלית וצרפתית אני שומע בעיקר סלנג עברי שאני לא מבין. וגם שומע בכל מקום גנגם סטייל. הופה.
• עברתי דירה. מלא רעש יש בה, עד שסוגרים את החלון. מלא רעש של אוטובוסים, ובטח גם פיח בילתי נראה. יש אור לא מלאכותי, שזה חידוש מרענן. ויש מקום לזוז, גם זה מרענן. אני עוד לא קורא לבית החדש "בית". זה יקח קצת זמן. אולי אחרי שאני אצליח להרכיב את הארון מאיקאה.
• יושב ברכבת. קורא "איים בזרם" (כבר שלושה חודשים. אני קורא לאט). לידי יושבת מישהי. עם חצאית. קוראת מתוך ספר תהילים. וחשבתי על זה שהיא בטח קראה אותו כבר. זה לא שיש לה בתיק גם את שמואל ב'. וחשבתי על מה היא חושבת שהיא תקבל מהקריאה. מצווה? חיזוק? ברכה? או שהיא סתם רוצה לשנן משהו שהיא כבר יודעת ושכחה. לא יודע. אולי היא סתם מנסה להעביר את הזמן. כמוני בערך. ואז ניסיתי להבין מה אני חושב שאני מקבל מקריאת ספר. אבל אני קורא רק כשאין לי שום דבר אחר לעשות, אז אולי אין סיבה חוץ מהעברת זמן. לא יודע. אני גם ככה לא זוכר שום דבר ממה שאני קורא.
• אני רוצה לרצות לדוג. בינתיים זה לא קורה. אבל יום אחד אני אגיע לשם.
• אגב לדוג, דוגו את העונה השלישית של Boardwalk Empire. בישראל "אמפריית הרשע". ואם דגתם בטעות את "דקסטר", תחזירו אותו למים בתוך שק גופות בחתיכות קטנות. אני התייאשתי ממנו. התחיל מצוין, עבר לבינוני ועכשיו הוא סתם גרוע. 
 

נאקי ת'ומפסון. דקסטר היה רוצח אותו.

 
• עברתי דירה. הייתי שבוע וחצי בלי מקרר. חוץ מזה ששתיתי נח'לה במקום נס, לא שמתי לב בכלל.
• בחירות עוד מעט. עושה לי בחילה. אני שומע אותם מדברים ומרגיש שהם חושבים שאני דביל. אני שומע אותם מדברים ומרגיש שהם חושבים שאני לא זוכר כלום. אני שומע אותם מדברים ומקיא קצת בפה. ואז אני מסתכל ביום שישי בסקר, ורואה שוואלה, יש מי שקונה את מה שהם מוכרים. ומנסה להבין מי דפוק פה, אני או כולם. ואז מבין שלא איכפת לי כבר, ושאולי אני צריך לשנות עדיפויות ולכוון למקום אחר, יותר טוב. אוגנדה של שנות ה-2000. בלי עם נבחר, אבל גם בלי עם נלחם.
• בחירות עוד מעט. ונזכרתי בהופעה שהייתי לא מזמן (סוג של הופעה, כי חוץ ממני וממנה היו בקהל עוד ארבעה אנשים), בה וולקן אמר, במבטא רוסי כבד, "כבר לא איכפת לי מדמוקרטיה, כי אני לא הרוב."

השלמת פערים

1. אין לי זמן

לא כתבתי פה חודשיים.
לא כתבתי בשום מקום חודשיים.
וזה לא שהתנוונתי, או שלא היה לי על מה. פשוט אין לי זמן. ככה זה כשעובדים. כנראה.
לפני שנתיים פלוס מינוס, שאלתי את רוני אם הוא הספיק לשחק ב-Mass Effect 2, והוא ענה לי שהוא מקנא בי שיש לי זמן לזה בכלל. לא כל כך הבנתי איך אין לו זמן למשהו שהוא נהנה ממנו. הוא אמר לי, "חכה, אתה עוד תתגעגע לזה."
אני מתגעגע.
וזה מוזר, כי עבדתי גם לפני כן, ומספר השעות שלי בבית זהה למה שהיה לפני כן. אבל פתאום אני מרגיש שאין לי זמן. ההסבר היחיד שלי לתופעה הוא שבמשך התקופה שלי במעגל המובטלים/בטלנים/עקרי בית, סגנון החיים שלי השתנה והתבסס על המון זמן פנוי עם עצמי, או איך שאני קראתי לו - "זמן מיקו". שעות על גבי שעות, כמעט בכל יום עד שעות הערב, הייתי עם עצמי. ואהבתי את זה. נהניתי לשבת לבד בים, לטייל לבד עם ספר הטיולים של ניצן, ללכת לבד לקולנוע, לאכול חומוס לבד. נהניתי. ופתאום אין לי את זה.
לפני שעה התקשר חבר להזמין אותי לארוחת שישי. וויתרתי. כי אני רוצה קצת זמן מיקו.
ויש סיכוי סביר שסגנון החיים הנוכחי שלי יהיה כמו שהוא עד הפנסיה בערך.
וזה מחרפן אותי.

2. הלכנו על הטיילת

פתאום עברו אותנו במהירות שני סודנים על אופניים (יכול להיות שהם היו אריתראים, אבל אני לא מספיק לא גזען כדי להבדיל).
"מעניין של מי האופניים האלה", אמרתי.
היא צחקה.
"למרות שבטח גם אני הייתי גונב אופניים אם הייתי תקוע במדינה אחרת בלי עבודה ובלי כסף ובלי בחורות."
היו בערך ארבע שניות של שתיקה, ואז היא שאלה, "אז אתה שמאלני?"
לא ידעתי איך לענות, כי לא ידעתי אם היא התכוונה ל"שמאלני" כמילה שמאגדת דעות פוליטיות ליברליות, או שהיא התכוונה ל"שמאלני" כמילת גנאי. ויש לי תחושה שבתקופה האחרונה רוב האנשים שמשתמשים במילה מתכוונים למשמעות השנייה.
ובעצם, כמעט כל מילה שמתארת דעות פוליטיות הופכת לאט לאט למילת גנאי בפני כמעט כל מי שלא מחזיק באותה דעה. וזה נראה לי מתכון רע לחברה.
אבל אני לא מבין בזה מספיק כדי לדעת באמת. אולי זה רק יזרז את מלחמת האזרחים שאחריה הכל יהיה יותר טוב.
נראה.

3. אני כבר לא ילד

בחודשיים האלה הפכתי להיות בן 29. ינעל רבאק.
חזרתי לא מזמן מסוף שבוע בבודפשט, ושם הרגשתי את זה (שוב). הרגשתי שאני כבר לא בקצב (אולי אפילו תרתי משמע). הרגשתי שהרעיון שלי לבילוי שונה משל בני 19. שמסיבה עם 1000 שיכורים ושיכורות על ספינה לא נראית לי כזאת אטרקציה. ואני לא בטוח אם אני מרוצה מהשינוי הזה, אבל כנראה שאין לי שליטה על זה.
נו טוב.

מסיבה על ספינה עם 1000 שיכורים ושיכורות

4. אני לא זוכר כלום

ראיתי לפני כמה ימים את "ביג לבובסקי", בפעם המי יודע כמה, ולא זכרתי כמעט כלום מהפעמים הקודמות. וזה נכון לכמעט כל סרט שראיתי בתקופה שראיתי בה הרבה סרטים, ובמיוחד לשנה וחודשיים שקדמו ליום שהתחלתי בו לעבוד.
ניסיתי לסכם כמה סרטים ראיתי בתקופה הזאת, והמספר שיצא לי קצת מפחיד.
258. בשנה וחודשיים ראיתי 258 סרטים. יש סיכוי שרוב האנשים לא רואים כל כך הרבה בכל החיים שלהם.
ומתוך כל אלה אני זוכר ממש בודדים. כנראה רק את הטובים ביותר.
אני זוכר את "ברבור שחור" (הו נטלי, מתי כבר תהיי שלי?), את "Das Boot" (שלוש שעות של סרט צוללות גרמני. לא נשמע טוב, אבל אני מבטיח לכם שזה אחד מסרטי המלחמה הכי טובים שתראו), את "השיבה" (דיכאון רוסי. אבל ממש דיכאון) את "ביוטיפול" (דיכאון מקסיקני, או ספרדי, אני לא בטוח), את "50/50" (דיכאון אמריקאי, ובגלל זה הוא לא באמת מדכא), את "Enter The Void" (פסיכי לגמרי. תדמינו סרט במצולם בטוקיו עם המון סמים וגילגולי נשמות), את "העור בו אני חי" (שהוא גם קצת פסיכי), את "Man Bites Dog" (שהוא ממש פסיכי, אבל מצחיק), את "Rosemary's Baby" (שהראה לי שכבר לא עושים סרטי מתח כמו פעם), וגם את "ממלכת אור הירח" (שעדיין מוקרן לדעתי בקולנוע).

מסקנה שצצה אחרי צפייה בכמות כזו של סרטים - הזמינות של פורנו באינטרנט חיסלה לחלוטין את סצנות הסקס בסרטים. וטוב שכך.

לראות את The Dude הולך ככה לסופר כדי לקנות חלב ממש הזכיר לי את עצמי.

5. תמימות

עוד משהו לגבי השנה וחודשיים - זה מה שפירסמתי כשחזרתי מדרום-מזרח אסיה, כשהם התחילו:

"מחפש שותפים/ות לפעילויות חסרות תכלית כגון ים, בירה, אקס-בוקס וכו'.

רלוונטי 24 שעות ביממה, לפחות לחודש הקרוב."

בדיעבד אחרי החודש הראשון אפילו לא התחלתי לחתום אבטלה.

6. מישהו יכול להמליץ על סדרה טובה?

בא לי להתמכר לסדרה. כזאת שתמלא לי שעה פנויה ביום בכיף, ושתגרום לי לרצות לראות עוד.
יכול להיות שכבר אין כאלה שעוד לא ראיתי. שוב, כי ישבתי שנה וחודשיים בבית.
ניסיתי לזכור איזה סדרות ראיתי בתקופה הזאת, והמספרים יצאו אפילו יותר מפחידים מכמות הסרטים שראיתי. בכל זמן נתון היתה סדרה אחת לפחות ברוטציה, ולשמחתי מרובן מאוד נהניתי. מעל כולן עומדות 5, שאת רובן אתם מכירים כבר - "תרגיע" (80 פרקים), קומדיה שהיא בעצם דרך חיים, "עמוק באדמה" (63 פרקים), דרמה שהיא בעיקר על מוות, "מד מן" (65 פרקים), שהכוכב הראשי שלה הוא כנראה הגבר היחיד ביקום שיגרום לי להרגיש לא מספיק גבר, וה"מגן" (88 פרקים), הדבר הכי אינטנסיבי ששודר בטלוויזיה אי פעם. וחוץ מזה יש את "Treme", שאף אחד לא ראה ואולי אני מעדיף שזה יישאר כך.
וזה לא הכל. ראיתי גם את כל הפרקים שיש לראות ב"משחקי הכס", "The Walking Dead", "דקסטר", "The Killing", "הומלנד", "אמפריית הפשע", "Extras", "Breaking Bad", ו"טרה נובה" (כנראה היחידה שהצטערתי שראיתי).
מאות פרקים בשנה וחודשיים.
בטח אפשר לחשב לכמה שעות כל זה מסתכם, ואז לראות כמה ימים מתוך התקופה הייתי מול המסך.
אבל אולי עדיף שלא.

7. עדכון מהשטח

החתול המחרבן נעלם!!!

מדהים כמה הייצור הדי חמוד הזה הצליח לדרדר לי את איכות החיים

7. חופש

אני צריך חופש.
מזל שיש את יום שבת.

הרשימה

בקיצור, כי עכשיו 04:38 בלילה של היום הכי מעייף שהיה לי בתקופה האחרונה - אני מתחיל לעבוד.
כן. שנה וחצי של חופש יסתיימו מתישהו בשבוע הבא. אני אסכם את התקופה המטורפת הזאת בקרוב, אבל בינתיים אני אחשוף את השיטה הלא מוצלחת שאיתה ניסיתי לתקוף את הבעיה המרכזית בתהליך מציאת העבודה שלי - מוטיבציה. יש כל מיני משמעויות למושג מוטיבציה, אבל אצלי הבעיה היתה בעיקר להיראות בראיונות עבודה כמו מישהו שרוצה לעבוד. ובגלל שאני גרוע בלזייף (לראייה - לא עברתי אף ראיון כח אדם), החלטתי לנסות וליצור אצלי מוטיבציה מלאכותית ע"י "הרשימה".

השיטה התבססה על כלל אחד - אני לא קונה שום דבר עד שאני מוצא עבודה.
ויש שלושה יוצאים מן הכלל, שיספקו לי את המינימום שאני צריך כדי לחיות מבלי להתאבד - אוכל, בירה ונייר טואלט. חוץ מזה - כלום.
כל דבר שאני רוצה לקנות, נכנס לרשימה. ככה יהיה לי מול העיניים את כל הדברים שאני רוצה לעצמי ואולי זה יגרום לי לרצות לעבוד. הרשימה אמיתית לחלוטין. ניהלתי אותה בכל התקופה האחרונה, והסדר שלה פה הוא סדר ההוספה האמיתי של הדברים שרציתי, בדיוק כמו שכתבתי אותם.

בדיעבד, היא כנראה לא עבדה, כי הרצון להמשיך בחופש היה גדול מכל צורך שלי בכל אחד מהדברים שלמטה. אבל בכל מקרה, הנה היא:

סמארטפון (סוף סוף)
אקס-בוקס או PS3 (צריך להחליט), לא פרוץ!
ספה שלא נדבקת בקיץ. עדיפות גם לספה נוחה
לפטופ שלא מתחמם כשרואים ב-HD
סכין חדה (אולי שתיים)
נעליים ליום יום
טלוויזיה חדשה בת זונה
רמקולים חדשים בני זונות
קרש חיתוך
מעיל חדש (עדיף לפני שייגמר החורף)
כפכפי קרוקס
תחתונים
צפצפה לאופניים
אופניים
IPod קלאסיק 160 ג'יגה
האוטוביוגרפיה החדשה של כריס ג'ריקו (פעם ראשונה שאני רואה את השם שלו בעברית. איזה מוזר זה)
מזלג או שניים (זה בא בכלל בבודד?)
בובת ראווה ותחפשות של דארת' וויידר (לכבוד פורים)
שוקולית
מערכת התראה אוטומטית נגד חתולים מחרבנים, כולל לייזר כמו במשימה בילתי אפשרית.
גרביים.
נגן לריצה עם יותר מ-4 ג'יגה זיכרון
מטאטא
קטשופ
אוזניות לריצה
ערק (זה שפל חדש, אין ספק)
וויסקי כלשהו לאורחים, לא משנה כל כך איזה כי גם ככה אני שותה רק מהערק
מצלמת dSLR
חגורה
הדבר הזה מאלומיניום ששמים עליו את השמפו במקלחת
וילון למקלחת
וילון לחדר
מטקות
משקפי שמש

הדבר הזה מאלומניום ששמים עליו את השמפו, חלוד

34 פריטים. אני מעריך שתוך חודשיים/שלושה יהיה לי את כולם.
כשיהיה לי את כולם אני אגיד לכם מתי היה יותר כיף - בלי כלום ובלי עבודה, או עם הכל ועם עבודה.
אני יכול לנחש מה תהיה התשובה, וכנראה גם אתם.

מונית שירות

"תל אביב?"
הנהנתי.

מהנקודה הזאת, אני תמיד מקווה שהמונית תצא כמה שיותר מהר. לא כי לחוץ לי להגיע הביתה. אני לא לחוץ. אבל מאותו רגע ועד שהמונית יוצאת אני שומע את הנהג שואל "תל אביב?" כל פעם שמישהו עובר לידו. ועוברים. לפעמים אני מתעורר מזיע בלילה מסיוט שכל מה שהיה בו זה נהג מונית ששואל אותי "תל אביב? תל אביב? תל אביב? תל אביב?" מבלי להפסיק.

בינתיים נשענתי על עמוד של תמרור, מתחת לצל של עץ. עד שנצא. אני תמיד מרגיש חנוק בתוך רכב שלא זז.

"עפולה." בחור שהגיע אמר.

"אז חכה, אם יהיו עוד לעפולה אני אקח אותך. אם זה רק אתה אני נוסע דרך יקנעם."

בבקשה שלא יהיו עוד.

הסתכלתי על הבחור. בן 50 בערך, רזה, ורוטט. לא רוטט פרקינסון, רוטט נרקומן. ואוטומטית, כמו יהודי טוב, נוצר אצלי פחד ממנו. לא יודע למה, כנראה כי ככה אנחנו מחונכים. כי הוא בטח ידביק אותי באיידס או שירצה לגנוב ממני את הארנק (לא שיש מה לגנוב. כרטיס שופרסל אולי).

אחרי כמה דקות שאני נשען בהן על התמרור והוא רוטט לו להנאתו, הוא הלך לפח זבל קטן שהיה על המדרכה והתחיל לפשפש. שלף כמה בקבוקים ושם בשקית, גם היא מהפח. הייתי עם משקפי שמש, אז הרגשתי חופשי לבהות (אגב, בזמן האחרון שמתי לב למשהו הפוך - אני מרגיש יותר חופשי לבהות במחשוף של מישהי עם משקפי שמש (כשהיא עם משקפי שמש, לא אני). לא יודע למה. אולי כי אין את הרגע שגורם לי להפסיק לבהות - הרגע שהיא שמה לב לאן אני מסתכל. אני לא רואה את העיניים שלה והרגע הזה לא מגיע. מעניין. אני אמשיך לבדוק את זה, כנראה עד שאני אחטוף סטירה או עד שאני אמות, מה שיבוא קודם).

הוא לקח את שקית הבקבוקים שלו, טפח עליה כאילו מעניין אותו שהיא מלוכלכת.

ואז הוא התחיל לרטוט לכיוון שלי.

בהתחלה חשבתי שזה סתם צרוף מקרים, והוא צריך לרטוט לאיזשהו כיוון כדי לשחרר אנרגיה. אבל כשהוא התקרב אלי ממש אני בטוח שהיה אפשר לראות את הפחד בעניים שלי, גם דרך משקפי השמש.

"הרבה אנשים אוספים בקבוקים."

לא עניתי. אולי הוא מדבר לחבר הדמיוני שלו.

"מה, לא חבל?"

הוא שאל שאלה, ואחרי כמה שניות הבנתי שהחבר הדמיוני לא עונה. אז אולי הוא שאל אותי.
"חבל, בטח." עניתי. אני לא אלך נגדו, זה בטוח.

"מה, זה כסף, לא ככה?"

"בטח, כסף." המשכתי באותו קו.

נהג מונית אחר הפריע לנו. "אתה לעפולה? אני לוקח אותך עד הבית. 100 שקל."

הוא כנראה ראה את הרטט של הבחור וזיהה אותו כסימן לחולשה, וחשב שהוא יכול להוציא ממנו כסף. בנקודה הזאת הפחד שלי קצת ירד, והניסיון לניצול קצת עצבן אותי, אז אמרתי לבחור שזה יותר מדי ועדיף לו לחכות למונית שירות איתי. הנהג עשה פרצוף.

"אני יודע, אני רק במונית שירות. נסיעות זה יקר."

עדיין, לא ידעתי איך בדיוק לדבר איתו ועל מה, אז המשכתי רק לאשר. "נכון, מונית שירות זה יותר זול מאוטובוס."

ואז הוא התחיל.

"אני, גר בעפולה. פעם הייתי צריך כמה חודשים לנסוע יום יום לטבריה. (הוא לא אמר למה, אז אוטומטית חשבתי שהוא מתבייש ממשהו. בטח מי שמכר לו את הסם שהוא אוהב היה בטבריה, או משהו שלילי בסגנון.) זה עלה לי יותר מדי כסף, אז קניתי אוהל ושמתי אותו פה בחוף. שמה ישנתי, ואכלתי בבית תמחוי שיש פה ליד. אתה בא לשם, נותן שקל או שתיים (הטעות במקור, למרות שלדעתי זו כבר לא טעות), ואוכל מה שאתה רוצה. מה רע?"
שוב, לא ידעתי איך להתייחס למה שהוא אמר לי. כשהוא התחיל לדבר חשבתי שהוא מנסה לתרץ את החיטוט שלו בפח הזבל. אבל פתאום הוא התחיל לספר את סיפור חייו.
"הייתי ככה, ישן על הים באוהל. תאמין לי, נהנתי. התעוררתי בבוקר, עשיתי לי קפה, אספתי קצת בקבוקים והייתי הולך לאכול בבית תמחוי. ככה חודשיים. שקט, אף אחד לא מציק. גם הכרתי איזה דייג שהיה עובר לידי בבוקר, לפעמים היה מביא לי דג. הייתי עושה מדורה ואוכל אותו. ככה, בלי לבזבז כסף. מה, זה לא הגיוני?"
הוא כל הזמן חיפש אישור למה שהוא עשה. אני לא בטוח אם הוא ניסה לשכנע אותי או את עצמו.
"תדע לך, לפני כמה שנים, כשהילדים שלי היו קטנים, היום הם גדולים אז הם כבר לא איתי, אבל כשהם היו קטנים לקחתי אותם ל-21 יום בכנרת. גם ישנו באוהל, גם היה כיף, הם נהנו. לא רצו לחזור הביתה. מה בנאדם צריך יותר מזה? כלום. וגם זול."
בנקודה הזאת כבר לא נשאר זכר מהפחד הראשוני והאוטומטי ממנו. זה קטע כזה, החברה מחנכת אותך לפחד מרחוק, אבל כשאתה מתקרב אתה רואה שאין סיבה לפחד. מעניין מה היה קורה אם לא היו מחנכים לפחד. נכון, אולי לכמה אנשים היו שודדים את הארנק, אבל נראה שלהרבה יותר אנשים היה אפשר לעזור. הוא המשיך:
"פעם הייתי גר פה בטבריה, בשיכון ד' (קשה להעביר פה את הטון שלו, אבל הוא אמר את זה כאילו שכונת שיכון ד' היא מינימום ארסוף. והיא לא, עם כל הכבוד למשה פרץ). היה לי מה שרציתי. היום אני לבד. נוסע פה, נוסע שם. אישתי הלכה. הילדים הלכו. וואלה, אולי אני אחזור פה לאוהל."
קטעה אותו צעקה, ביחד עם ענן של פיח שנכנס לי לפנים מאגזוז של מונית שעצרה פתאום לידנו. "עפולה, בוא בוא, אני יוצא." הוא רץ לתוכה.

התחלתי לחשוב יותר על חינוך לפחד. הוא תמיד מגיע מכוונה טובה, כדי לשמור על המחונך מאיזושהי סכנה. אבל ביותר מדי מקרים הפחד הופך לשנאה, והרצון להתרחק שנובע מהפחד הופך לאלימות שנובעת משנאה. במקרה של מכורים לסמים, השיחה הקצרה עם הבחור ביחד עם התובנה שקיימת אצלי כבר הרבה זמן, שמכורים לסמים הם בסך הכל חולים וצריך להתייחס אליהם ככה ולא כמו אל פושעים, ושבמקום רחמים אנחנו מרגישים אליהם סוג של גועל, הבנתי שגם אצלי (בנאדם קרוב למושלם) יש עוד הרבה מה לתקן. למרות שאני מאוד משתדל לא לשייך אף אדם לקבוצה מבלי שאני מכיר אותו, נפלתי במלכודת של האדם הרוטט, ולכמה שניות, כשהוא צעד לכיוון שלי, היתה אצלי הגישה שאם מישהו חולה, אז כוסאומו, שימות עם עצמו רק שלא ידביק גם אותי. בלי קשר לעובדה שזה בכלל לא מדבק.

עוד שיחות שנמאס לי לקיים

היא, בטלפון: "דני מסר לך ד"ש."
אני: "אוקיי."
היא: "למסור לו בחזרה?"
אני: "לא."

הוא: "אתה בא לפוקר?"
אני: "לא."
הוא: "למה?"
אני: "כי אני לא טוב בזה."

היא: "חשבתי שאתה לא בקטע שלי."
אני: "באמת? אבל אני תמיד עושה לך 'לייק'."

אני: "אתה בא להופעה של 51%?"
הוא: "מה זה?"

היא: "שלום, מדברת דנה מחברת משהוTech. חיפוש העבודה עדיין רלוונטי לגביך?"
אני: "תלוי. מעניין אצלכם?"
היא: "בטח."
אני: "טוב, את לא אובייקטיבית."

הם: "נו מיקו, איך בתל אביב?"
אני: "רגיל. לא יודע. כמו פה רק מעניין."
הם: "זהו, הא? הפכת לנו לתל אביבי."
אני: "אני לא הפכתי לשום דבר."

הוא: "תגיד, ממה אתה חי?"
אני: "ממה שהיה לי."
הוא: "כן, אבל כמה זמן אתה יכול לחיות על זה?"
אני: "לא יודע. עד שיתקשרו מהבנק."

אני: "באה לים?"
היא: "לא יכולה. מחר?"
אני: "לא יודע. זה מה שאמרת גם אתמול."

הוא: "אתה עוד רואה את כל ההיאבקות הזה?"
אני: "כן."
הוא: "זה לא מרגיש לך טיפשי קצת?"
אני: "רק כששואלים אותי על זה."

אבא: "מה זה המוזיקה הזאת??"
אני: "זה מה שאני שומע."
אבא: "באמת? אתה שומע את זה?"
אני: "באמת."

היא: "למה אתה רוצה לעבוד אצלנו?"
אני: "הממ, אני לא בטוח שאני רוצה לעבוד אצלכם."

הוא: "מיקו, קניתי אקסבוקס."
אני: "מגניב. מזל טוב."
הוא: "איך אני מוריד משחקים?"
אני: "תרשום בגוגל 'איך אני מוריד משחקים לאקסבוקס', בטח ייצא משהו."

הוא: "מיקו, ראיתי את הסרט שהמלצת עליו."
אני: "וואלה? איך היה?"
הוא: "סרט דפוק."

אמא: "אתה שותה נס? אבל אכלנו בשר מקודם."
אני: "אה, כן. אופס."

הוא: "אתה כבר עובד?"
אני: "לא."
הוא: "מה אתה עושה כל היום?"
אני: "מה שבא לי."
הוא: "זה לא נמאס לך?"
אני: עושה פרצוף שאומר 'תגיד לי, אתה דפוק????'

זיכרון ושואה

אני לא יכול לעמוד בצפירה כשאני סתם לבד בבית. זה מרגיש לי טיפשי. אני תמיד יוצא החוצה כדי לעמוד ביחד עם עוד אנשים, או לפחות מסתכל מהחלון. אני פשוט מרגיש מזויף לעמוד ככה לבד בבית, כאילו שאני עושה הצגה בשביל עצמי.

"אבל זאת ההזדמנות שלך להתייחד. דקה שאתה לא עושה בה כלום חוץ מלחשוב על זה."

יש שני הסברים אפשריים:
יכול להיות שאני כבר מאולחש לחלוטין. אני לא מצליח להרגיש כלום בשני ימי הזיכרון. אולי כי האבל הוא כללי ולא אישי שלי (למזלי), אבל בסופו של דבר (וזה מוטיב חוזר אצלי בכלל), לא איכפת לי.
או, יכול להיות שהאנטי האוטומטי שלי כשאני צריך לעשות משהו רק כי כולם עושים, נכנס לפעולה. אותו אנטי שגורם לי לא לראות ערוץ 2 ולא לשמוע רדיו, כדי שבטעות אני לא ארצה להיות חלק ממשהו שהרוב חווים.

ביום השואה, הצפירה העירה אותי. לקח לי כמה שניות להבין למה התעוררתי, ועוד כמה שניות כדי להחליט מה לעשות. ידעתי מה אני "צריך" לעשות - לקום לעמוד ליד המיטה. אבל לא כל כך הבנתי למה. זה לא ישנה לאף אחד, וזה לא באמת ישנה כלום אצלי, כי אני לא מרגיש שאני צריך את הדקה הזאת כדי להבין. או כדי לזכור.
בבוקר יום הזיכרון הייתי כבר ער. יצאתי החוצה לרחוב. בדיוק הגיע קו 10 לתחנה שמחוץ לבית שלי, והנהג עצר וביקש מכולם לעמוד. חוץ מזה הרחוב היה די ריק, היו רק שתי בנות בערך 10 מטרים מהאוטובוס.
כולם עמדו.
אחרי 2 הדקות, הנהג התיישב והתחיל לנסוע. פתאום שמעתי צעקות. "רגע, נהג!! רגע!!!", וראיתי את שתי הבנות רצות אל האוטובוס. הוא לא שמע.
לי ברור שאם הייתי צריך לעלות על האוטובוס והוא היה 10 מטרים ממני, הייתי סוגר את המרחק בתחילת הצפירה כדי לא לפספס אותו. אבל אני לא בטוח מה נכון במקרה הזה.

נראה לי שאני דווקא כן יכול להתרגש, אבל זה כנראה צריך להיות ספונטני, כשאני חווה משהו, ולא כשאומרים לי "תהיה עצוב עכשיו!". זה יכול לקרות אם אני אשמע סיפור, או אראה סרט שיעשו לי משהו. כמו "הדירה".
ראיתי אותו במקרה, בערוץ 8. על בחור שהלך לפנות את הדירה של סבתא שלו, אחרי שהיא נפטרה, ומגלה תמונות ומכתבים שמקשרים אותה ואת סבא שלו ל-ליאופולד פון מילדנשטיין, קצין SS, קודמו של אייכמן בתפקיד האחראי על היהודים באס דה. התמונות והמכתבים מעוררים את סקרנתו, והוא מתחיל לחקור, תחילה את המשפחה שלו, דרך מומחים לתקופה ועד שהוא מגיע לבת של פון מילדנשטיין בגרמניה, כשכל הדרך הוא מגלה פרטים חדשים על המשפחה שלו ועל בני אדם בכלל.
תחפשו את זה. זה טוב.

מה אני עושה פה?

בבוקר אחרי שפרסמתי את הפוסט הקודם, קראתי אותו שוב. אני עושה את זה תמיד - מחכה יום ואז קורא את מה שכתבתי. בדרך כלל, אחרי הקריאה הזאת, אני יכול לנחש אם אנשים יאהבו את הפוסט או לא. אבל אחרי שקראתי את האחרון, הוא נראה לי כל כך מבולבל וחסר פוקוס שלא הבנתי בכלל מה רציתי מכם (ומעצמי).
תכל'ס, יכולתי לנחש את זה תוך כדי הכתיבה. בעיקר כי הסיבה היחידה שישבתי לכתוב את הפוסט ההוא היתה שעבר כבר חודש מאז הפוסט שלפני כן, ועד עכשיו השתדלתי לעדכן בערך פעם בשבועיים אז הרגשתי מחוייבות לכתוב משהו. לא ברור בכלל למה, בהתחשב בכמות הקוראים שיש לי.

וזה קרה כבר, קצת לפני כן. לא אהבתי את "תמיד יורד גשם בפורים" כשקראתי אותו יום אחרי. וכמה ימים אחר כך הרגשתי צורך לפצות את מי שכן קרא אותו, אז ישבתי וכתבתי בלי חשק (אבל די בקלות) פוסט שהמטרה היחידה שלו היתה להצחיק בצורה הכי קלה שאני מכיר - לקחת אירוע אמיתי ולהוסיף לו "אמת" חדשה כדי לשעשע. סוג של שקר לבן. סוג של התמסחרות. (אבל זה כנראה עבד...)


אבל עכשיו אני יושב ולא כל כך מבין למה אני כותב, בכלל.

ההתחלה היתה מבטיחה. סוף ינואר 2011, נתקעתי על אי וויטנאמי בזמן חגיגות ראש השנה הוויטנאמית. הכל היה סגור, ולא היתה תחבורה ציבורית. קצת כמו פה אצלנו. לא היה לי יותר מדי מה לעשות, אז ישבתי על המרפסת וכתבתי את הפוסט הראשון, שאז עוד הגיע אליכם במייל. התגובות נעו בין "חחחחחחחחח" לבין "מיקו, אין ספק שאתה גאון!!!! אני מבקש ממך לפתוח בלוג קבוע!!!! (נ.מ.)".

הרצל wannabe

את הרעיון לכתוב משהו שהוא יותר מ"אני עכשיו פה. מחר אני הולך לשם. לי כיף ולכם לא" הגיע מאיתי, שנהג לעדכן תמיד בטיולים שלו. אז העתקתי.
אבל אחרי שחזרתי, הסיבה היחידה שהמשכתי לכתוב פה היא התקווה שיתפתח מזה משהו. שעורך "ידיעות אחרונות" יגיע לפה בטעות ויתרשם כל כך עד שהוא ייתן לי את משבצת הטור שאחרי הטור של שלמה ארצי שאחרי הטור של יאיר לפיד. או שמנכ"ל כתר ספרים יציע לי חוזה לאוטוביוגרפיה של שלושה חלקים על חיי (בפועל בקושי הצלחתי למלא דף אחד של קורות חיים). או שנקבה כלשהי תקרא את כל הפוסטים ותפנה אלי במייל רק כדי להגיד לי שאני גאון (!?).
(מוטיב חוזר שכבר דיברתי עליו - אנשים מתבלבלים יותר מדי בין מצחיק לגאון. זה פוגע בכל מי שבאמת גאון, ולא סתם מצחיק, כמוני).

"הו מיקו, אתה כל כך חכם ויפה ומצחיק (לפי הסקרים), בבקשה תתחתן איתי!" - מבוסס על מקרה אמיתי

שנה ו-30 פוסטים אחר כך, המסקנה שלי על עצמי היא שאני - א. לא טוב בזה כמו שחשבתי שאני אהיה, ו-ב. לא אוהב את זה כמו שחשבתי.
לא טוב - כי לא הצלחתי לגרום כמעט לאף אחד שלא מכיר אותי לקרוא את מה שכתוב פה בעניין, ולמעט מאוד שכן מכירים אותי. אולי בגלל שאין נושא אחיד לכל הפוסטים, או אולי סתם כי אני לא מעניין.
לא אוהב - כי היה לי את כל הזמן שבעולם להשקיע בזה, ולא השקעתי. וגם - את הפוסטים הכי טובים כתבתי כשאני שיכור (בעצם אני לא יודע מה זה אומר).
ואם למקד את זה, גיליתי שאנשים אוהבים הרבה יותר את הפוסטים המצחיקים שלי, ואני אוהב הרבה יותר לכתוב את הלא מצחיקים. אני טוב במה שאני עושה בלי חשק, ואני לא טוב במה שאני רוצה להיות טוב בו.

רק חברים דימיוניים תומכים ברגעים הקשים (רגעים קשים במקרה זה = יותר מדי בירה)

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה כפוסט פרידה מ"נוסע וחוזר".
אני אסיים אותו רק עם שינוי מדיניות - אני אכתוב כשאני ממש ארצה, ואני לא יודע באמת כל כמה זמן זה יקרה, אם בכלל. וברור לי שזה הצעד הנכון כי אם לא הייתי מכריז על זה, אף אחד לא היה שם לב לשינוי...

זו בטח שקיעה, כי אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שהייתי ער כדי לראות זריחה

נאיבי

אני נאיבי. (התחלתי מהסוף, כמו שעושים לפעמים בסרטים. אני אחזור למשפט הזה לקראת סוף הפוסט, אחרי שתשכחו ממנו, ואז תיזכרו בו ותגידו "אה, המשפט הזה היה בהתחלה וזה עכשיו כאילו מתחבר". כמו הזקנה מטיטניק.)
[ניזכרתי בטיטניק כי ראיתי סרט על איך ג'יימס קמרון צולל לטיטניק כי אין לו מה לעשות עם מיליארד דולר.]

לכל בעיה רצינית בעולם, יש לי פיתרון.

לדוגמא, תאונות הדרכים. לא תאונות מהסוג של צמיג שהתפוצץ שבגללו רכב נכנס בעמוד, או רכב שהחליק בסיבוב על כביש רטוב וקפץ לתהום. אני מדבר על תאונות שנגרמות בגלל עצבנות ייתר ואי אדיבות של אנשים, שגורמת להם לנהוג בצורה פרועה ומעלה את הסיכוי לתאונה, או סתם לעצבן. אי אדיבות וחוסר איכפתיות (שבדרך כלל מהולים בעודף ביטחון עצמי) הם, לדעתי, הסיבה לכך שכל כך נורא לנהוג בארץ.
איך פותרים אי אדיבות? כאן מגיע הפיתרון שלי - ע"י אדיבות ייתר!
תחשבו על זה ככה: ברגע שמישהו אדיב אליכם בכביש, ונותן לכם, לדוגמא, זכות קדימה גם כשלא מגיעה לכם, או מאט כשאתם רוצים לעבור לפניו בנתיב שלו, או כל דבר אחר שגורם לכם להודות לו עם תנועת היד המוסכמת בין הנהגים, הסיכוי שאתם תהיו אדיבים למישהו שיבוא דקה אחר כך הוא הרבה יותר גבוה. מכאן - האדיבות מדבקת. לכן, אם 5% מהנהגים יפנימו את זה ויהיו אדיבים בצורה קיצונית, זה ידביק את שאר הנהגים במהירות ויפחית את תאונות הדרכים.

וזהו, הצלתי ממוות כמה מאות אנשים בשנה.

יש בעיה אחרת שתמיד מצחיקה אותי. "אירופה מתאסלמת".
והפיתרון שלי אליה הוא ממש פשוט - לא לעשות כלום! הרי האירופיים הצברים לא יתאסלמו, והמהגרים המוסלמים אומנם מגיעים לאירופה מוסלמים, אבל ככל שעובר הזמן חלק מהם זונחים את דתם כשהם רואים סגנון חיים שונה ומודרני, והם ישפיעו לאט לאט גם על מדינות המוצא שלהם, ככה שיכול להיות שהגירת מוסלמים לאירופה זה הדבר הכי טוב שקורה לעולם.

וזה בגדול נכון לכל אוכלוסייה סגורה או דתית מדי, גם אצלנו פה בארץ. הבעיה היא שקצב ההתרבות בה גדול מקצב החוזרים בשאלה, ולכן צריך לנקוט בפעולה קצת קיצונית אבל שתבטיח את חשיפתם לעולם החופשי, ותגדיל את קצב החוזרים בשאלה. בקיצור - צריך לגרום להם להיחשף לפורנו.
כן, ככה. בצורה קיצונית, שלא תהיה להם אפשרות לברוח מזה. אולי להצניח מלמעלה מגזינים. או דיסקים. או חשפניות. זה יראה להם שיש עולם שכולו טוב מהצד השני, ולאט לאט זה יקרה.

וכך פתרתי את הבעיה הכי גדולה, כנראה.

או שלא.

כי אולי אם אני אהיה אדיב לכולם בכביש, השינוי היחיד יהיה שייקח לי הרבה יותר זמן להגיע ליעד שלי, כי כולם ינצלו את האדיבות שלי. מה מבטיח לי שהם יהיו אדיבים חזרה? כלום, כנראה רק התמימות שלי.
ואולי קבוצה דתית בתוך בתוך אוכלוסייה לא דתית רק מתקבצת בתוך עצמה ונהיית קנאית יותר לדת שלה, ובנקודות החיכוך, במקום חשיפה שתוביל למשהו טוב יהיו פיצוצים שיובילו לבית קברות.
וגם אולי פורנו הוא לא התשובה לקיצונות דתית. אולי זה רק ירתיע אותם, והדרך הכי טובה לגרום להם להיות כמוך היא דווקא עם פיתוי שקרוב אליהם ושאין להם רתיעה אוטומטית ממנו. בערך כמו שרוצים למשוך חתול פחדן אלינו עם תנועות קטנות, אבל כל תנועה מהירה ומפתיעה רק תרחיק אותו. (אף אחד לא שם לב שגנבתי את האנלוגיה הזאת מסיינפלד, נכון?)

אז אני כבר לא כל כך בטוח בפתרונות שלי.
וככל שאני חושב על זה יותר אני מבין שאין באמת סיכוי שמשהו ישתנה לטובה בקרוב. לפי כל הסימנים יהיה הרבה יותר גרוע לפני שיהיה טוב, אבל אני בינתיים נהנה לעבוד על עצמי ולחשוב שיש לי את הפתרון הפשוט להכל. כנראה שככה אני מנחם את עצמי.
או שאני סתם נאיבי.

קו 23

הקו הזה לא לוקח אותי לשום מקום מועיל. לא יודע למה עליתי עליו. כנראה בגלל הגשם.
התישבתי בספסל האחורי וניסיתי להבין איפה אני אמור לרדת.

"שלום."
מה? מי זאת?
"שלום."
או איך שאמרתי לעצמי בראש - שלוווום, אחות!
"אני יכולה לשבת?"
ברור.
"ברור."
"ואני יכולה לשאול אותך כמה שאלות לסקר?"
ידעתי שיש קץ'.
"בסדר. אין לי משהו אחר לעשות."
"זה יהיה קצר. מבטיחה."
זה בדרך כלל מה שאני מבטיח.
"יש לך עד הסנטר." (בדיעבד הקו בכלל לא הגיע לסנטר. אבל בסדר, זה לא שאני ממהר לאנשהו)
היא שלפה דף.
"טוב, נתחיל. קודם כל - זכר. את זה אני מנחשת לבד."
היא הקיפה.
"מגורים?"
"תל אביב".
"תל אביב. אחלה. קבוצת גיל.. 30 עד 35?"
היא כבר התחילה להקיף עוד לפני שהספקתי לענות.
"הממ, לא."
"אז...?"
היא אשכרה התלבטה לאיזה כיוון לתקן. שלוש מילים - Just For Men.
"25-30".
"אוקיי. עכשיו לחלק היותר מעניין: איזה תכונה שלך הכי היית רוצה לשפר?"
אה. אז זה סקר כזה. ברור שאני לא הולך לענות עליו ברצינות.
"הייתי רוצה להיות יותר גמיש. גמיש פיזית. אבל בלי לעשות יוגה."
היא היתה אמורה לבקש ממני לענות ברצינות. אבל לא, היא כתבה את זה.
"בסדר גמור. אם היית יכול לבקש משהו, כל דבר, מה זה היה?"
פה כבר התחלתי להרגיש שהסקר הזה קצת מוזר. הלכתי לכיוון מלכת היופי.
"שלום עולמי."
"באמת?"
"באמת. העולם יהיה מקום יותר טוב אם יהיה שלום עולמי."
מודה שלא חשבתי על המשפט המטומטם הזה באותו רגע, אלא בשיחה על טקס מלכת היופי שבוע לפני כן.
"מצויין. שאלה אחרונה: מי המודל לחיקוי שלך?"
זה קל.
"מספר 9, אייל ברקוביץ'."
היא כתבה גם את זה. עם ה'מספר 9'. כאן כבר הייתי בטוח שמשהו לא בסדר אצלה, אבל לא הצלחתי להצביע על בדיוק מה.
"יופי. זהו. לא היה נורא, נכון?"
נורא? זה הדבר הכי מעניין שקרה לי היום.
"תגידי, אפשר לשאול מה המטרה של הסקר?"
"בטח. אנחנו רוצים לשנות את העולם, אז אנחנו בודקים מה מפריע לאנשים בחיים, ומה השאיפות שלהם, ואחר כך אנחנו נשנה את מה שצריך."
WTF?? ניסיתי להישאר קול.
"יומרני קצת, לא? מי זה 'אנחנו'?"
"אה. אני מהמרכז לסיינטולוגיה."

פה הייתי צריך כמה שניות לחשוב. לא רציתי לצאת חרא מתנשא כמו שאני בדרך כלל יוצא עם אנשים מאמינים בשיחות על דת (אבל ככה יוצא תמיד משום מה. אולי אני חרא מתנשא).
ניסיתי מהר לסדר לעצמי בראש את כל מה שאני יודע על הסיינטלוגיה, שזה לא הרבה:

• מייסד הדת הוא סופר מדע בידיוני שאמר (על פי מקורות זרים) "אתה לא תתעשר מלכתוב ספרות מדע בדיוני. אם אתה רוצה להתעשר - תמציא דת!"
• הם מאמינים שהיסטורית האדם על כדור הארץ התחילה עם דיקטטור גאלקטי שלפני 75 מיליון שנה הביא כמה מיליארדי אנשים לכאן ואז הפציץ אותם עם פצצות מיימן. אנחנו צאצאים של השורדים.
• כל "מאמין" צריך לשלם סכום מסויים כדי להשתתף בקורסים שמקדמים את ה"level" שלו. קצת כמו World of Warcraft, רק שאתה משלם בכסף ולא בחיים שלך.
• טום קרוז הוא סיינטולוג. וגמד.

הוא בטח טס עם קרוז קונטרול. הבנתם? "קורז קונטרול" חחחחחחחחח :))))

כאמור, אני לא יודע הרבה. אבל עם זה ניסיתי להמשיך.
"איך בדיוק אתם הולכים לשנות?"
"צעד צעד. קודם כל נתקוף את הבעיות שמפריעות לרוב האנשים, שאגב, תתפלא, אבל לחלק גדול מהאנשים הכי מפריעות בעיות זוגיות."
ניסיתי להמשיך להראות רציני. זה היה ממש קשה.
"כאילו, אצל נשים בעיות מציאת חתן ואצל גברים בעיות אין אונות?"
היא צחקה. מדהים שרק עכשיו.
"אבל איך? איך תגרמי לשלום עולמי לדוגמא?"
"אין לי תשובה לזה עכשיו, ככה סתם. אנחנו עושים עבודה רצינית. אולי אם תגיע אלינו לשמוע קצת זה יהיה קצת יותר ברור."
"לא חושב. לא נראה לי ששלום עולמי יגיע מאיזושהי דת שלא קוראים לה 'בודהיזם'."
"תתפלא. אתה באמת צריך להגיע. נראה לי שתתחבר לזה."
רציתי לשאול אם יש כוסיות, אבל שמתי לב עוד קודם לזקנה שישבה לפנינו והקשיבה.
"וכמה התענוג יעלה לי?"
"כלום. אתה יכול להגיע לקורס מתי שתרצה."
אני לא נופל בפח זה.
"אה, אז זה כמו סמים. פעם ראשונה חינם."
לשניה הסיחה את דעתי השאלה למה עם זונות זה לא חינם בפעם הראשונה (ככה סיפרו לי), וכששמתי לב לשינוי בהבעת הפנים שלה כבר היה מאוחר מידי.
"אני רואה שאתה לוקח את זה לכיוון שלילי. טוב, תודה רבה לך על הזמן."
היא צילצלה בפעמון וקמה.

ססעמק, שוב יצאתי חרא מתנשא.
מזל שלא איכפת לי.

"תמיד יורד גשם בפורים"

נכון?
בעצם השנה לא ירד גשם. מוזר. כי תמיד יורד.
רגע - עכשיו, כשלא ירד גשם, עדיין אפשר להגיד "תמיד יורד גשם בפורים"? זה בכלל משנה?
נראה לי שלא. זה מהמשפטים האלה, שלא משנה מה קורה במציאות אנשים ימשיכו להגיד אותם.

"תמיד חם ביום כיפור."

אני עצלן מדי כדי לבדוק באמת, אבל יש לי תחושה שברוב השנים לא יורד גשם בפורים. בעיקר כי הוא נופל בדרך כלל במרץ ואנחנו חיים במדבר. אבל מספיק שפעם ב-5 שנים כן יורד והורס למישהו את התחפושת, וזהו, אותו מישהו יזכור תמיד שירד לו גשם בפורים. והשיוך הזה של אירוע שקורה בתאריך מסויים מקשר את האירוע לתאריך, סתם כי זה משהו שזוכרים.

זה דומה לעוד כל מיני דברים.
נגיד, כשאני לומד מילה חדשה (בדרך כלל באנגלית, אבל לפעמים גם בעברית), אני פתאום שומע או קורא אותה בהמון מקומות, ואני לא מבין איך לא הכרתי אותה לפני. ואז זה דועך, כי היא מפסיקה להיות מילה חדשה ואני כבר לא שם לב אליה.

או שאולי זה קשור לחוקי מרפי.

מרפי

אף פעם לא האמנתי בהם.
בבסיס של חוקי מרפי יש את "אם משהו יכול להשתבש, הוא ישתבש." ואף אחד לא שם לב שזה חרטא. רוב הדברים לא משתבשים, אבל לא שמים לב לזה בכלל, כי את כל תשומת הלב תופס מה שמשתבש.
וזה עוד בסדר כשזה נשאר תחת המטרייה של חוקי מרפי, כי למרפי אין בקשות מיוחדות ממי שמאמין בחוקים שלו. אבל הכל משתנה כשאת החוקים האלה קובע מישהו שקוראים לו אלוהים. כי לאלוהים יש דרישות. והרבה.

"אלוהים גדול."

אתמול ראיתי את "The Grey".

סרט די מעפן במסווה של סרט עם מוסר השכל ותובנה על המין האנושי (כשבפועל הוא סרט קיטצ'י להחריד עם צילום ובימוי די טובים). אחרי שמתרסק המטוס (אופס, ספויילר), כשהניצולים מנסים להבין למה דווקא הם ניצלו וכל השאר מתו, מיד קם מי ששיבח את האלוהים שלו על העובדה שהוא עדיין חי. וכנראה נורא קל במקרה שלו לחשוב ככה. לפני שהיה לי זמן לחשוב על זה, היה את מי שאמר לו שוואלה, טוב שהוא חי, אבל 10 מטר ממנו יש 20 גופות של אנשים שמתו, וכנראה שהם לא נמצאים עכשיו בכניסה לגן-עדן, ליד המוסך להתקנת כנפיים. אבל כנראה שאתה חי מתי שאתה לא אמור להיות, 20 גופות זה משהו שאפשר להתעלם ממנו.

מה כל זה אומר?
לא יודע. אבל מחר אמור לרדת גשם.

שיחות שנמאס לי לקיים

הוא: "תגיד, עבר קו 61?"
אני: "לא ב-2 דקות האחרונות."
הוא: "כמה זמן אתה מחכה פה?"
אני: "2 דקות."
הוא: "אתה יודע מתי הוא צריך לבוא?"
אני: "לא."

היא: "בוא, תעבור אותי בתור."
אני: "לא צריך. אני לא ממהר. תודה."
היא: "אבל יש לך רק חלב. תעבור תעבור."
אני: "באמת שזה בסדר."
היא, לקופאית: "תעבירי לו את החלב קודם."

היא: "שלום, מדברת דנה מחברת משהוTech."
אני: "היי."
היא: "אני רואה פה שלא עבדת מאז 2010. מה עשית בשנתיים האחרונות?"
אני: "שנתיים?? לא לא, זה רק שנה."
היא: "אוקיי, מה עשית בשנה האחרונה?"
אני: "הייתי בחו"ל."
היא: "כל השנה?"
אני: "לא, רק חצי ממנה."
היא: "ובשאר הזמן?"
אני: "כלום. בחופש."
היא: "הממ. אוקיי."

אני: "היי עדי, שילמתי את חשבון החשמל שלנו."
עדי: "אוקיי. כמה יצא?"
אני: "400 לשנינו. יש פה את הפירוט אם את רוצה."
עדי: "טוב. אני אקפוץ עם הכסף בקרוב."
אני: "אין לחץ."

נהג: "זה ריק. נגמר לך."
אני: "אתה יכול לטעון לי ב-50?"
נהג: "50?"
אני: "כן."

ההוא מהמכבסה: "מיקו!! מה שלומך??"
אני: "הכל בסדר."
ההוא מהמכבסה: "תזכיר לי, ביחד או להפריד?"
אני: "ביחד."
ההוא מהמכבסה: "6 קילו. זה יוצא 42 שקל. אורי, תן למיקו בלו פתק."

הוא: "מה להביא לך?"
אני: "מסבחה. ותוודא שלא יהיה שם שאריות פול."
הוא: "בלי פול. בסדר."
אני: "אם במקרה אתה כן שם פול אז תזמין לי גם אמבולנס."
הוא: "אל תדאג. בלי פול."

היא: "אני לומדת פסיכולוגיה."
אני: "וואלה. איפה?"
היא: "באוניברסיטה."
אני: "מגניב. שנה שלישית?"
היא: "שנייה."

הוא: "רוצה להשלים מניין?"
אני: "לא."

אמא: "יש לך כסף למונית?"
אני: "כן אמא."
אמא: "כן? אתה לא צריך כסף?"
אני: "לא אמא."

אני: "מוריס, יש שוב סתימה."
מוריס: "עוד פעם?? וואלק הגדי הזה. אלק אינסטלטור."
אני: "מוריס, אתה חייב לעשות משהו. תחליפו את הצינור הזה."
מוריס: "אני אחליף, אל תדאג, רק צריך לאסוף כסף מהדיירים."
אני: "אתה כבר חצי שנה אומר את זה, ובנתיים אני קופץ מעל נהר קקי כדי להיכנס הביתה."
מוריס: "שבוע הבא. מבטיח."

הוא: "מה בשבילך?"
אני: "גולדסטאר."

7 וחצי

לכבוד הקור והגשם - משהו שכתבתי לפני חצי שנה, בים:

איזה ביצים היו לה.
לשכב ככה על החוף, אוזניות באוזניים (where else…) ופשוט לשיר.
לא זהיתי באיזו שפה היא שרה. מדי פעם צצו מילים בעברית, אבל בשאר הזמן זה נשמע לי יותר ספרדית. או אולי איטלקית.
הוצאתי את הראש מהספר. היא היתה אולי חמישה מטרים ממני. שכבה על לונג, כמוני, רק על הגב, עם רגליים כפופות. וארוכות.
חזרתי לספר. "פרחים לאלג'רנון" (שמשום מה נקרא בעברית "צ'רלי". אבל אף פעם לא היינו חזקים בשמות). ובדיוק כשלצ'רלי גורדון השתנה חזרה ה-IQ לרמה השווה בערך לפיגור שכלי (אחרי שניתוח ניסיוני הפך אותו לגאון), שמעתי ברקע, ביחד עם שיר ספרדי או איטלקי, את קולו של יוסי החרמן. חייכתי.

יוסי החרמן (שם בדוי. אני לא באמת יודע איך קוראים לו) משחק עם הזקנים כדורגל על החוף, כל יום ב-6 בערב. אבל הוא לא זקן. בטח 30. הוא מגיע לפני הזקנים ומשקיע חצי שעה בלעבור על כולן בחוף. מנסה. השיא שלו בינתיים זה בערך 3 דקות שיחה. לפעמים אני שוקל להגיד לו שאם הוא ייגש לבוש במשהו אחר מעבר לתחתונים, או לפחות תחתונים בצבע שונה מלבן, או שימשיך עם הלבן אבל ידאג שהם לא יהיו רטובים, ואם כבר רטובים אז בצורה אחידה מהים ולא בעיגולי זיעה, יהיה לו סיכוי טוב יותר (לא אמרתי "טוב". אמרתי "טוב יותר").

"מה את שרה?"
היא הבינה מיד. "שיר".
"אה. שיר יפה."
היא שתקה.
"תגידי, יש מצב להיפגש הערב?"
"לדעתי כבר ערב. הנה, נפגשנו."

זהו. התאהבתי.
יוסי, מנומס כמו תמיד, איחל לה יום טוב.
ניסיתי לחשוב כמה זמן אני צריך לחכות כדי שהיא תספיק לשכוח מיוסי ולא תתנגד אוטומטית כשאני אגש. התלבטתי בין 5 ל-10 עמודים (לא היה לי שעון). החלטתי על 7 וחצי.

ואז שמתי לב שהיא כבר לא שרה.
הרמתי את הראש מהספר. היא כבר לא היתה שם.

מתגעגע ללונג

גאוני

יש לי תחושה שיש בילבול גדול בין המשמעות של שמות התואר "מצחיק" ו-"מקורי" ל-"גאוני", כי אני שומע המון אנשים מתארים משהו בתור "גאוני" וכאני נחשף אליו הוא מתגלה במקרה הטוב כמצחיק, וגם זה לא תמיד.
כדי לאמת את התחושה, חיפשתי "גאוני" בגוגל ובדקתי אם התוצאות בעמוד הראשון באמת גאוניות.

תוצאה מספר 1:
אל גיא אוני - רעיון גאוני

מחפשים רעיון גאוני? חופשה קסומה ב"סוויטות אל גיא אוני"

בנאלי

אוקיי, נניח שאני רוצה לצאת לחופש. לרוב האנשים בארץ, הרעיון של צימר בצפון הוא הראשון שעולה לראש. הראשון! ככה שצימר בראש פינה, יפה ככל שיהיה, לא יכול להיות גאוני.
 התירוץ שלהם לשימוש השגוי במילה יהיה כנראה שפשוט חיפשו שם קליט (עם עדיפות לשם של ספר מפורסם) שיוכלו להשתמש בו בסלוגן ביחד עם המילה "גאוני", אבל אין בכך כדי להצדיק הטעייה שכזו. הם היו צריכים למצוא מילה שמתארת בדיוק את הצימר, ואז גם את הסלוגן, לדוגמא - "מחפשים רעיון בנאלי? חופשה קסומה ב"גיא אנאלי"."

תוצאה מספר 2:
רעיון גאוני אך לעשות כסף (השגיאה במקור)

אנחנו יכולים להרוויח כסף, הרבה כסף, בתוך שבועות קצרים, עם השקעה בסיסית של רק 30 ש"ח + 6 בולים.

זה גבולי. במקור, רעיון תרמית הפירמידה יכול להחשב כגאוני - הוא היה מקורי, הוא עובד ברוב המקרים למי שמתחיל את התרמית, והוא גורם להמון אנשים להוציא כסף תחת אשליית רווח. אני בטוח שאנשי שיווק יכולים להחשיב את זה כגאוני.

אבל, היום התרמית עובדת רק על טמבלים, ואני לא יכול להחשיב משהו שעובד רק על טמבלים לגאוני.

 תוצאה מספר 3:
נקרע הקונדום גאוני (מיוטיוב)
אין צורך בתיאור, תשפטו בעצמכם:

פה כבר התייאשתי. אני לא אצליח למצוא משהו גאוני בגוגל ע"י חיפוש המילה "גאוני".

המסקנה התבקשת - המילה "גאוני" איבדה כל לחלוטין את המשמעות שלה. כמו שחששתי. ניסיתי לחשוב בעצמי מתי ראיתי או שמעתי או הכרתי משהו/מישהו גאוני, ולא הצלחתי.

 

ולא יודע אם זה קשור, אבל אתמול הגעתי בזיפזופ לערוץ 8, לפרק של "הינשופים" עם עפר שלח שמשוחח עם שלושה אנשים על שלושה גאונים, כל אחד בתחומו - מוחמד עלי (עם יאיר לפיד 3> 3> 3>), קלינט איסטווד (עם מנשה נוי) ו-וודי אלן (עם גורי אלפי). זאת היתה השעה הטלוויזיונית שהכי נהנתי ממנה בתקופה האחרונה.

אז הנה, תראו גם אתם:

 

http://www.shmone.co.il/#/video/11/http://locator.3dcdn.com/vod/ch8-EUpUr1-se/vod.smil

מוחמד. הגדול מכולם.

עשרת הסרטים שהכי אהבתי ב-2011

2011 היתה שנה לא מוצלחת, לדעתי, לסרטים. לפחות יחסית לקודמות. בשנה שעברה, לדוגמא, היו המון סרטים שממש אהבתי (תציצו בתגובות למטה לרשימה). השנה היו 2. היו עוד כמה שנהנתי לראות, אבל אף אחד מהם אני לא ארצה לראות שוב בקרוב.
בכל זאת, ניסיתי לבחור את עשרת הסרטים שהכי אהבתי ב-2011. עטפתי את הרשימה עם השניים שהכי אהבתי - הראשון והאחרון. באמצע כל השאר, בלי דרוג/מספור, כי אין לזה באמת משמעות. אם תראו אחד מהם בגללי ותאהבו אותו, תגידו לי. אם לא תאהבו אז אני מעדיף לא לשמוע על זה.
בכל מקרה, הנה זה:

העור בו אני חי - The Skin I Live In / La Piel Que Habito 

במשך שעתיים היה לי חיוך של דביל על הפרצוף, ולא הצלחתי להיפטר ממנו (פרס לראשון שיגיד שתמיד יש לי חיוך של דביל על הפרצוף). זה לא היה חיוך של צחוק, אלא יותר חיוך של הנאה, של המוח וגם של העין. ויזואלית אני לא זוכר סרט יפה כל כך. אחרי שראיתי אותו שקלתי לפתוח אתר שיכיל תמונות של כל הפריימים בסרט כדי שאנשים ישתמשו בהן בתור wallpaper-ים (כמו כל הרעיונות שהיו לי, לא עשיתי את זה בסוף). וגם, פאקינג אנטוניו בנדרס. הוא פשוט אדיר פה. הבנאדם חיכה 15 שנה עד שיצא לו שוב להשתתף בסרט טוב (כן, עברו כבר 15 שנה מאז "דספרדו". אני כזה זקן, כוסאומו), והוא השתתף מאז באיזה 30 סרטים, אז אני מנחש שפשוט יצא לו פוקס.
מה שהיה לי מוזר זה שבכניסה לקולנוע, אף אחד לא קרא לסרט בשמו. כולם קראו לו פשוט "החדש של אלמדובר", או אפילו סתם "אלמדובר". ובהתחשב בעובדה שאלמדובר הוא במאי עם 2 סרטים טובים ועוד איזה עשרה לא כל כך טובים, לא הבנתי איך השם שלו משך כל כך הרבה אנשים לסרט הזה. אולי בגלל השם עצמו - אלמדובר. שם מגניב, וקליט, וגורם לאנשים להרגיש יותר טוב עם עצמם.
אה, ובסרט הזה יש את סצנת הסקס הכי טובה שראיתי. יש שיגידו שזאת בכלל סצנת אונס, אבל לדעתי היא נהנתה.
קולנוע "לב" עדיין מקרין אותו. לכו לראות, בחיית.

עולם נוסף - Another Earth

מה הייתם עושים אם יום אחד, ככה סתם, יופיע פתאום בשמיים, ממש קרוב, כוכב זהה לכדור הארץ? והדגש הוא על מה אתם הייתם עושים. לא מה הפנטגון, או ה-FBI, או וויל סמית', או סופרמן. אתם, אנשים רגילים.
כן, איזה קטע - סרט מדע בדיוני, שהחלק הבידיוני בו הוא סתם סיפור רקע לדרמה קצת דיכאונית ואפילו פחות רומנטית. אותי זה הפתיע, כי ציפיתי לקיטצ' הוליוודי או לסרט פסאודו-אומנותי (כמו "מלנכוליה", שגם יצא השנה).
ואני שמח שהוא לא היה כזה, כי לא חסר רעיונות טובים בסרטי מדע בדיוני גרועים. **שיעול** Cowboys & Aliens **שיעול**

מאניבול - Moneyball

לפני שראיתי את הסרט הזה הייתי בטוח שבייסבול זה הספורט הכי משעמם שיש (לפני שאתם מעירים - כדורסל נשים זה לא ספורט).
ולפני שראיתי את הסרט הייתי בטוח שבראד פיט הוא השחקן שיודע הכי טוב לבחור את הסרטים שהוא משתתף בהם (לא היה לו סרט גרוע מאז "מר וגברת סמית' ", וכולנו יודעים למה הוא בחר להשתתף בו, אז זה לא נחשב).
אחרי שראיתי את "מאניבול", שני הדברים האלה עדיין לא השתנו.

העזרה - The Help

סרט על משרתות שחורות עור במשפחות לבנות. איזה מזל שזה כבר לא קיים בעולם, הא?

פרידה - A Separation

אירן. רק לכתוב את השם הזה מפחיד אותי.
ככה זה כששנים מחנכים אותנו לפחד, כי הם ציר הרשע, והם מוסלמים, והם רוצים להרוג.
ואז בא סרט אחד (ת'אמת היו שניים, אבל השני פחות טוב), שחושף קצת את היום יום של האנשים הקטנים שם, באירן (אמא'לה, הפחיד אותי שוב). ואיזה קטע, הם די דומים לנו. אנשים רגילים כאלה, שמתגרשים, ומטפלים באבא שלהם כי הוא משותק ולא זוכר כלום, ואפילו קצת ממורמרים על מה שקורה במדינה שלהם. כמונו.

לוחם - Warrior

טוב, יכול להיות שאם לא הייתי מכור MMA הייתי חושב שזה סתם עוד חיקוי "רוקי". אני לא בטוח. אבל מה שבטוח, כל מי שכן אוהב MMA/UFC/שני גברים נלחמים עד שאחד כבר לא יכול להמשיך, יאהב את זה.
וגם, יש בסרט הזדמנות להציץ בטום הארדי, שניה לפני שהוא הופך לכוכב על כי בקיץ הוא יתחפש ל-Bane וינסה להרוג את באטמן בסרט שידוע כבר עכשיו שיהיה הכי טוב ב-2012.
רק מה, אל תראו את הטריילר לפני. הוא מלא ספויילרים.

בלאקת'ורן - Blackthorn

סרט המשך ל...קיד וקסידי, יותר מ-40 שנה אחרי. ואני לא יודע אם זה במקרה, אבל גם העלילה מתרחשת בערך 40 שנה אחרי הסיפור ההוא (שבסוף שלו בוץ' קסידי בכלל מת, אבל מי סופר), כשבוץ' מנסה לחזור מבוליביה (שאליה הוא ברח אז) חזרה לבית, לארצות הברית.
זה כנראה הסרט הכי פחות טוב ברשימה הזאת, אבל ללא ספק עם הנופים הכי יפים. עשה לי חשק לראות את בוליביה מקרוב (במיוחד אחרי שאמרו לי שמציאות היא יותר יפה).

סנסט לימיטד - The Sunset Limited

שני אנשים, חדר אחד, שעה וחצי, ושאלה: יש אלוהים?
אחד אומר כן (סמואל ל. ג'קסון, שאהב לצטט את אלוהים עוד ב"ספרות זולה"), אחד אומר לא (טומי לי ג'ונס, שאהב חייזרים עוד ב"גברים בשחור").
ואחד מהם השתכנע.

כוכב הקופים: המרד - The Rise of the Planet of the Apes

שמרתי מקום אחד ברשימה לבלוקבאסטר, וכמעט הכנסתי אליו את אקס-מן First Class (שהיה מעולה). אבל בחרתי בסרט השביעי (!!!) בסדרת כוכב הקופים, בעיקר כי יוצריו הצליחו להפוך דמות וירטואלית לשחקן השני הכי טוב שראיתי השנה (שני רק לבחור מהסרט שעוד שניה תגיעו אליו).

50/50

סרטן.
משום מה, יחסית לדבר שהורג הכי הרבה אנשים, אין כל כך התעסקות בסרטן במדיה הפופולרית. אני לא יודע אם זה ככה כי מפחדים להתעסק עם זה (כמו שתמיד אומרים בחדשות "מחלה קשה" במקום להגיד פשוט סרטן, כאילו זה מדבק), או שסתם קשה לשווק את זה. הדוגמא הכי קרובה שאני זוכר היא בסדרה Breaking Bad, ושם עטפו את הסרטן עם קומדיה ומתח.
כאן לא.
אם הבחור בתמונה מוכר לכם, אז זה כנראה כי הוא שיחק את הילד בסדרה "מפגשים מהסוג האישי" (יש לו גם שם - ג'וסף גורדון-לוויט), והוא פשוט עושה את הסרט. אני לא זוכר שחקן, במיוחד בגילו, שלוקח דמות ומגלם אותה בכל כך הרבה טיבעיות, ברמה שזה היה כבר חשוד (אולי יש לו במציאות סרטן!).
למרות שצחקתי המון בסרט הזה, לקראת הסוף קרה לי משהו מוזר. הרגשתי גירוד מוזר שהתחיל מהעין וירד לכיוון הלחיים, וכשהוא הגיע לפה הרגשתי שהוא קצת מלוח. זה הפחיד אותי לשניה אז בדקתי באינטרנט מה זה יכול להיות (לך תדע, אולי סרטן). מצאתי אתר שכתב שהסימפטומים האלה מעידים בדרך כלל שזאת היתה דמעה. נשמע לי מוזר. זה אף פעם לא קרה לי לפני, אז אני בנתיים לא כל כך מאמין להם (כולם יכולים לכתוב מה שהם רוצים באינטרנט הזה).