20 ביולי 2011

דלוריאן

יש כל מני דברים שאני לא מבין איך עובדים. יכול להיות שאני מבין פיזיקלית איך הם עובדים, אבל המוח שלי עדין לא מקבל את זה. וגם יש כל מיני דברים שאני פשוט לא מאמין שקיימים. מבין איך הם עובדים, והמוח שלי אפילו מקבל את זה, אבל עדין, לא מעכל שזה באמת קיים. דברים קטנים שגורמים ליום יום שלי להרגיש כמו "בחזרה לעתיד 1.5" (כי ב"בחזרה לעתיד 2" הם נסעו לשנת 2015, ורוב הדברים שהיו שם עדין לא קיימים, כמו הנעליים עם Power Laces).


Nike Air McFly


כמה דוגמאות שעולות לי לראש:


  • אני לא מבין איך נושאת מטוסים צפה. אני מבין את עקרון הציפה, שגוף צף אם הוא קל מכמות המים שהוא דוחק וכל החרא הזה (למרות שבזמן שצללתי בעצמי לא כל כך הצלחתי ליישם את ההבנה הזאת). ועדין, לא מסכים לקבל איך משהו ששוקל 100,000 טון צף על המים. ואני טובע.
  • ועל אותו משקל, אני לא מבין איך מטוסים באמת טסים. אני מבין את עקרון העילוי וכל החרא הזה, אבל המוח שלי לא באמת מקבל את העובדה ש-400 טון אשכרה (מת על המילה הזאת. במיוחד מאז שגיליתי שאפשר להחליף אותה במילה האנגלית actually והמשמעות תהיה זהה. מעניין אם זה צרוף מקרים.) עולים לאוויר, ויותר מזה, נשארים שם.
  • ובכלל, כל הקטע של תחבורה אווירית והיכולת של כל אחד לקנות כרטיס ברגע זה לכל מקום בעולם, ללכת לשדה תעופה ולהיות שם עוד כמה שעות מדהימה אותי. לדוגמא, אני יכול להחליט שאני רוצה עכשיו ללכת לטבריה. במקביל, מישהו שגר לידי מחליט שהוא רוצה עכשיו ללכת לאתיופיה (במטוס, לא ללכת באמת). שנינו נגיע באותו זמן.
  • Wi-Fi. או בשמו העממי - weefee. כן, בסדר, אני יודע שבגדול זה סתם גלי רדיו כמו כאלה שעבדו לפני 100 שנה, אבל עדין אני לא מאמין שאני יושב עכשיו על המחשב כשמקביל אני מוריד את הסרט Rope (היצ'קוק, 1948. אמור להיות טוב) ואת Not Married With Children XXX (לא יודע מי הבמאי ומה השנה, אבל בטוח יהיה טוב) בלי ששום כבל מחובר למחשב (ושחלק מהפוסט הזה כתבתי בזמן שהייתי בכלל בשירותים).
  • וזה מזכיר לי שפעם היינו מסתפקים ב-50 "גיפים" שהיו מסתובבים על דיסקטים (שהיה כתוב עליהם "מקולקל" כדי להטעות את האויב ואת אמא) בכל השכבה, כשעכשיו אני יכול לעשות סטרימינג לכל סרט פורנו שיצא אי פעם מיידית ליד שלי. ות'כלס (אני אף פעם לא זוכר איפה שמים את הצופצ'יק במילה הזאת) כל דבר אחר שאפשר להשיג היום בקלות לעומת לפני 10 שנים בגלל המהירות של האינטרנט. אני נזכר איך הייתי מרוצה כשהראו לי את נאפסטר בפעם הראשונה (הייתי בן 16 לדעתי). הייתי בהלם שאני יכול למצוא שיר שאני רוצה לשמוע, להתחיל להוריד אותו, ללכת לישון ואז הוא יהיה אצלי במחשב בחינם למחרת בבוקר. היום ברגע שאני שומע שיר אחד שמעניין אותי מזמר שאני לא מכיר אני אוטומטית מוריד את הדיסקוגרפיה שלו ומתעצבן שהיא לא אצלי אחרי 10 דקות.
  • Google Earth. אני רואה איזה מידע זמין לי, ולא חושב בכלל לדמיין מה האח הגדול רואה. אני מודה שלפחות פעם בשבוע אני מנסה לשחזר את הסצנה המופלאה מ"מצור ימי 2 - תחת מצור" (שבכלל קורה על רכבת), כשסוכני CIA מנצלים את הלוויין החדש של הממשלה כדי לעשות zoom לחוף במיאמי ולמצוא שם עלמות חן מעורטלות. אני עדין מחפש את החוף הספציפי שהם ראו שם. (הסצנה הזאת זה הדבר הראשון שניסיתי למצוא ב-youtube ולא הצלחתי).
  • בכלל, אני די בטוח שתוך כמה שנים Google ישנו את השם שלהם ל-Skynet.

  • מצלמות דיגיטליות. אני יכול לצלם עכשיו משהו, ואחרי 20 שניות לשלוח את זה למישהו שיושב על קרחון באיסלנד. וכשאני מנסה לחשוב כמה תמונות מצולמות ברגע זה בעולם, במיוחד בהשוואה לכמות שצולמה לפני 20 שנה עם פילים, זה משגע אותי. למרות שלפעמים אני בטוח שחצי מהתמונות האלה מצולמות רק כדי לגרום לאנשים להגיב עליהן בפייסבוק.
  • העובדה שטייס שטס על מטוס במהירות שגבוהה ממהירות הקול ועדין שומע את המנוע של המטוס תמיד מבלבלת אותי.
  • כל פרוייקט הגנים האנושי. אני לא באמת מבין מה הולך שם, אבל כשאני חושב/קורא על מה יכולות להיות התוצאות שלו הראש שלי מתפוצץ.
  • שקיות הקטשופ החדשות של היינץ:

  • מכונות משקאות שמקבלות כרטיסי אשראי. מה שמדהים אותי זה הדביליות של כל מי שהיה אחראי על המכונות האלה ולא חשב על זה לפני 30 שנה.
  • יש לי על האייפוד 1280 אלבומים. חתיכת פלסטיק שלא מרגישים בכיס. 1280. אלבומים. ורק לפני 10 שנים התלהבתי שיש מינידיסקים שיכולים להכיל 320 דקות מוזיקה. ועוד יותר משגע אותי שעכשיו אני יכול לקחת את כל המוזיקה הזאת ולשים אותה בענן שלא מוריד גשם.
  • אני תמיד מתייחס בסקפטיות כשאני רואה דברים שנשלטים בכוח המחשבה (חוץ מדברים שקשורים לאורן זריף או אורי גלר). זה מפחיד שזה כנראה כן עובד, כי בדוגמא למטה חיברו לבנאדם רק יד. עוד מעט יחברו לו M-16. או דילדו.




יש תחום ספציפי שאני מאוד רוצה שתהיה בו התקדמות טכנולוגית - בתי השימוש.
לא יודע בדיוק איך (מן הסתם), אבל אני לא מבין איך שום דבר בהם לא השתנה כבר X (אין לי כוח לחפש ב-wiki) שנים. אני כבר רוצה להשתמש בשלושת הקונכיות:



11 ביולי 2011

המקום


בוא נפתח פאב.
בוא.
מה בוא?
בוא. אמרת בוא, אז בוא.
טוב. איפה הוא יהיה?
צריך למצוא מקום שאין בו פאבים.
בתל אביב?
ברור.
ואיפה תמצא מקום כזה?
צודק. אבל כמה המיקום באמת משנה?
ת'אמת לא משנה איפה. העיקר שהוא יהיה טוב.
ומה יעשה אותו טוב?
ברמנית כוסית.
משהו ייחודי אולי?
2 ברמניות כוסיות.
ברצינות.
בעצם, שנה כיוון – ברמן כוסון. זה מה שימשוך בנות לפאב. ובנות ימשכו בנים. ובנות ובנים ביחד זה בעצם כולם.
זה כבר נשמע יותר טוב. אבל איזה פאב זה יהיה?
שכונתי. רק שכונתי.
מה זה אומר בעצם, שכונתי?
שיש לו לקוחות קבועים, כאלה שגרים ליד ובאים כל הזמן.
אז אנחנו לא מכוונים, לדוגמא, לאנשים מחוץ לתל אביב?
מה פתאום. שילכו לנמל.
לנמל? מה קשור?
אנשים מחוץ לתל אביב יוצאים לנמל. זה המסננת של תל אביב. הם הולכים לשם ומשאירים אותנו בשקט.
טוב. אז שכונתי.
ברור.
לדעתי חסר לנו עוד משהו.
צריך גימיק אולי.
כמו?
קונדומים חינם בשירותים!
מה פתאום. יש מיתון. כלכלית, לא נחזיק שבוע עם דבר כזה. צריך משהו שלא עולה כסף ושאנשים ידברו עליו.
אוקיי אז אולי, מכיר את זה שבכל מיני מסעדות וחומוסיות יש תמונות של מפורסמים שבאו לשם? אז צריך משהו כזה, אבל לא אמיתי.
לא הבנתי.
קודם כל צריך מישהו שיהיה הפנים של המקום, אולי הברמן הכוסון, ולצלם תמונות שלו בפאב ליד אנשים אחרים, ואז לעשות פוטושופ ולהחליף את האנשים שם למפורסמים שלא הגיוני שיבואו לפאב.
כמו?
באטמן.
הבנתי. באטמן עצמו, או בצורת ברוס וויין?
בעצמו. וגם – ביל קלינטון.
קלינטון?
כן. הוא אולי האדם היחיד שיותר מגניב מבאטמן. תחשוב על זה – מישהי ירדה לו בחדר הסגלגל. זה בדיוק סוג האנשים שאנחנו רוצים למשוך לפאב שלנו.
נגיד. אוקיי, יש לנו גימיק. מה עוד צריך?
שם.
נכון! זה אולי הדבר הכי חשוב. אוקיי, זרוק שמות.
לא צריך לזרוק, יש לי. אתה יושב?
דבר, אידיוט.
"המקום".
"המקום?"
"המקום."
"המקום."
חכה חכה. עוד שניה זה יתיישב לך.
"אתה בא למקום?". "לאיזה מקום?". "נו, למקום". אתה מבין שבכל פעם שמישהו ירצה לבוא למקום שלנו השיחה הזאת תתקיים.
נכון. זאת בדיוק הכוונה.
ניראה לי מיטרד.
אולי. אבל כל פירסום זה פירסום טוב. כל עוד ידברו על השם המטריד אנחנו בסדר.
חשבתי דווקא על משהו יותר סולידי.
כמו?
"ענבר".
מה זה ענבר?
זה סתם שם. אבל יש בתוכו גם את המילה בר.
אבל זה פאב. לא בר.
מה ההבדל?
לא יודע. אבל זה פאב.
אתה לא אוהב את ענבר?
בר זאת מילה שחוקה. בר רפאלי הרגה אותה. וגם זה נשמע נשי מדי.
יופי. זה ימשוך נשים. וגם תיירים, כי נוכל לכתוב את זה באנגלית עם רווח. In Bar.
אבל מה in bar? מה יש שם בבר הזה? סליחה, בפאב הזה?
תמונות של מפורסמים עם ברמן כוסון.
אוי. זה נורא.
לא – "בוא למקום. נו, למקום. המקום הזה שאף אחד לא הולך אליו!"
עם גישה כזו, באמת אף אחד לא יבוא!
שלא יבואו!
עזוב, אני זז.
לאן.
למיטה.
למיטה למיטה? או שיש איזה פאב שקוראים לו "למיטה" ובגלל זה בנים מקבלים מלא כאפות? "את באה למיטה?" - בום! כאפה.
מצחיק.
אני יודע.
יאללה ביי.

פאב. או בר. לא ברור.

6 ביולי 2011

2005-2010


השבוע מישהו אמר לי "מיקו, קראתי את המייל שלך. זה מייל של חולי נפש."
חייכתי, כי אני תמיד שמח אם אני מקבל תגובה כזו, או משהו אחר בסגנון ("אתה דביל", "אתה פשוט דפוק", "אתה צריך עזרה. באמת. מישהו מקצועי."). אבל הפעם לא ידעתי על מה הוא מדבר. זה התבהר כשהוא המשיך – "זה המייל שחרור הכי דפוק שראיתי. בבקשה תגיד שלא באמת ישבת וספרת כמה מיילים שלחת לאנשים." עכשיו כבר חייכתי ממש, כי במקרה הזה בכלל לא כיוונתי לתגובה הזאת. זה היה אחד המיילים היותר רציניים ששלחתי אי פעם. וזה גם היה לפני חצי שנה כבר, מה כבר כתבתי שם שגרם לו עכשיו להגיב אליו בצורה כזאת??

מצאתי את המייל המודפס במגירה. זה הדבר (הפיזי) היחיד שלקחתי משנות השרות שלי (חוץ מהמדים. הם פה איפשהו). הוא הלך ככה:


"
זה ארוך. מתנצל מראש.
וגם שגיאה אם יהיו סליחות כתיב. אני קצת דיסלקט. 

סטטיסטיקה יבשה:
בכמעט 6 שנים במא"ב/מל"א הספקתי לעבור דרך:
  • 5 מפקדי יחידות: זאב, רוני, יריב, אבירם ואורי.
    למדתי מהם קצת. בעצם למדתי בעיקר מהטעויות שלהם. למדתי מה אסור להגיד מול קהל גדול כדי לא להשמע מגוחך (לדוגמא לא לטעות בשם של המצטיין התקופתי). ועל זה שאסור לשקר למישהו שאחר כך אתה תלוי בתפקוד שלו (ככה סתם כן מותר לשקר). ואולי גם לא לצעוק על מישהו שנסע במהירות 100 קמ"ש בזמן שאתה באופק קבוע נוהג על מינימום 140 קמ"ש תוך כדי חניה ברוורס.
  • מפקדי גפים: דגנית, שהם, רועי, לי, אייל ואפשר לספור גם את רענן.
    מהם כבר למדתי הרבה. בעיקר מרועי ורענן, שני המפקדים היחידים שראיתי שהתייחסו לאנשים כמו לאנשים, ולא כמו לחיילים. ובגלל זה לא תמצאו כמעט אף אחד שיגיד עליהם מילה רעה.
  • 7 ראשי  צוותים: דודיק, ג'רסי, גבי רוזיק, גאריק, בונדרין, ניר ו-ורדית. והיתה אפילו שנה באמצע בלי ראש צוות. ברשימה הזו כבר אפשר למצוא אפילו חברים. אני רק מקווה שלא עשיתי להם את החיים קשים מול הבוסים, בתקופות הפחות טובות שלי.
  • 14 חברים לצוות: פיימן, פוזי, אורית שחם, מוהנא ("אני צריך להעביר דחוף חגורה לקריה") אבו-טריף, אלונה, איתן "תגיד לי" שורץ, בונדרין, אפללו, ולדיק, פרג', אילן, ורדית, נתי ואביתר.
    תוך כדי שכתבתי את השמות נזכרתי במקרה שאני ומוהנא שיחקנו באחד הערבים ביחידה כדורגל, בתוך הגף. ואז פגעתי עם הכדור במחשב של אורית שחם וכיביתי אותו. כמובן שהיה שם המון מידע לא שמור, ולמחרת בבוקר הלכתי לזרוק את הזבל במשך שעתיים כדי לא להיות בגף בזמן שהיא עצבנית.
בסופו של דבר ביליתי 5 שנים ו-11 חודשים במא"ב/מל"א.
מתוכם הייתי חודשיים בגימלים, חודשיים בחל"ת במרכז אמריקה (מומלץ), חודשיים באבט"שים/התנתקות, חודשיים של עבודה על סרטים שונים ומשונים, חודשיים של עבודה על 'ערב 25 שנה למא"ב', חודשיים באיסלנד/רומניה, חודשיים שהגוף שלי לא עבד בהם בגלל שהמיזוג בבנין ברק לא פעל, חודשיים בלענות על מיילים על חולצת הריצה של אופק.
ולכל זה אפשר לחבר את כל הזמן שביליתי בשתיית קפה, בלאכול בחוץ, בלארגן שטיפות דרגה (בעיקר של מקסים), בכתיבת מיילים מטומטמים בכוונה כתגובה למיילים מטומטמים בטעות, בשיחות מסדרון עם אלעזר, בשיחות מסדרון עם כל שאר האנשים ביחידה, בלבמ"מ את גיל הופמן, בלחשוב על תגובות למיילים של מתן גולדשמידט (היחיד שהצליח מדי פעם לנצח אותי בהשפלות במייל. כל השאר הובסו באופן קבוע), בכתיבה בפולדרים (493 פוסטים. מי שלא יודע מה זה שישאל את אדם), במשחקי סטנגה שהסתיימו בספלים שבורים ולפעמים ברוני רוזן שבורה, בצילום בובות בתנוחות מענינות, בניסיונות העלאת מעבדה, במשחקי כדורגל שבועיים, בתורנויות, בתדריכים לתורניות, במשפטים על תדריכים לתורנויות שלא הלכתי אליהם, בנסיעות לתל השומר, בתור למרפאה, בהאזנה לסיפורי אהוד, בשירותים, בחיפוש עיתון לשירותים, בבחירת שיר ב-iPod, בהעמדת פנים כאילו אני עובד בזמן שסתם שמעתי מוזיקה ב-iPod, בשיחות על דת, בשיחות על סרטים, בשיחות על מוזיקה, בניסיונות החדרת דברים לפה של אושרי בזמן שהיא ישנה (זה ציטוט, אני יודע), בהאזנה לאיתן שורץ בזמן שהוא גורם לכל חברה במשק לתת לו מינימום דירה + רכב כפיצוי על זה שהוא לא זוכר על איך לוחצים על השלט של הטלויזיה, בהתכתבויות מסנג'ר עם ג'ני ו... יש עוד מיליון, אני אפסיק כאן.
אה, וזה עוד בלי הפרוייקטים: IMDF, "יורדים בגדול", "ליגת מו"מ", "ליגת רואה נסתרות", "שעשועון המונדיאל", "זהה את השיר", "לי זה לא יקרה" ובטוח יש עוד.

כשאני רואה את כל זמן אני מתחיל לתהות כמה בעצם עבדתי פה.
נו, טוב.

כמה רעיונות לשיפור היחידה:
  • לקבוע חובת השתתפות באיזושהי פעילות ספורטיבית בשבוע (לא חייב כדורגל. אבל מומלץ), כדי שנפסיק לפתח, בנוסף לבלוקי תוכנה אוויוניים, גם בטטות.
  • להעביר את פיתוח כלי ה-ICD לאיזושהי יחידה ב-180 (בסדר, בסדר. לשעבר). הם יודעים לעשות את זה. 10 השנים האחרונות הוכיחו שאנחנו (מא"ב) לא.
  • לעשות כבר משהו עם תוכניות ההכשרה והגמו"שים. כל מי שהגיע ליחידה מחזור או שניים אחרי מקבל 1000 שקל פחות ממני במשכורת, מבלי שעשיתי שום דבר שהוא לא עשה (ואולי אפילו להפך).
  • לקבוע תקופת צינון למפקדים חדשים עד שיוכלו להנביט שימוש בתוכנות חדשות, רק כי הם רוצים להשאיר חותם כשהם מגיעים ליחידה. נכוונו עם זה מספיק (רק נזכיר את "ברקת" – כלי נוראי ש"מנהל" מצגות נוראיות, ואת Drequisite Pro – כלי נוראי ש"מנהל" מסמכים נוראיים, וגם את סביבת המסמכים – כלי נוראי ש"מנהל" הערות במסמכים (!!!) ומונע מחיילים שמקבלים הערה טיפשית במיוחד במסמך שכתבו למחוק אותה ולהמשיך לעשות את מה שחשוב).
  • להתחיל להגיד שלום לזאת שמנקה לנו את השירותים.
  • ולהגיד לה באותה הזדמנות שלא תזרוק את העיתון.
  • ואם כבר, לשפץ כבר את השירותים בקומה ג'. כדי שתהיה לה סביבת עבודה יותר נעימה.
  • להקים בנין אלטרנטיבי, שישמש כבנין היחידה כשבאים רלצ"דים של מדינות אחרות לביקור. הבנין הזה יהיה תמיד נקי ולא יהיה בו אף אחד. ככה נמנע את האיסור להסתובב במסדרונות בכל פה שיהיה ביקור כזה (שחס וחלילה לא יראו שיש פה חיילים), את מסדרי הניקיון חסרי התועלת (כן, לנקות אבק מעל הדלת זה ממש חשוב לפני שמגיע רלצ"ד רומניה), ואת התור לשירותים שיש לפני ואחרי כל ביקור.
  • לתת אופק שירות לנגדים וקא"בים. מצחיק/עצוב שתותחים שרוצים להישאר פה, משוחררים כי הם אף פעם לא יצאו לקורס קצינים.
  • לשבור את הממטרות בבסיס, כי לא משנה כמה מיילים אני אשלח על זה שהן משקות את המדרכה והכביש ולא את הדשא, אף אחד לא יעשה שום דבר.
  • לתקן את אזעקות השריפה שמצפצפות ככה סתם, מבלי שתהיה שריפה. הרי ברור שמתישהו יהיה "זאב זאב" וכולכם תישרפו. ואז יגידו שהיה מחדל, וצריך להקים גף כיבוי אווירי, ויבזבזו על זה המון תקציבים וזמן, כשאת הכל היה אפשר למנוע לפני כן. אז הנה, אני מתריע מראש (זה בטוח פוטר אותי מאשמה עתידית).
  • לבקש מבעלי תפקידים אחרים בבסיס לשלוח פתגם שבועי, מלבד רב הבסיס. הייתי רוצה לשמוע פתגמים מקצינת החינוך, מהמש"קיות ת"ש, ו(במיוחד) מאסלים אסלים.
  • להגדיר שלכל אחד מגיעה חל"ת בין החובה לקבע. אפשר להגביל את זה בזמן, לדוגמא חודשיים, אבל לתת לכל אחד את הזכות להתאוורר. אני מודה – אם לא הייתי יוצא לחל"ת של חודשיים יש סיכוי שלא הייתי מחזיק מעמד על הסוף.
  • לכתוב פקודת מטכ"ל שתחייב את פרג' לתת לי את שלושת החומוסים שהוא חייב לי.
  •  ובכלל, צריך לדעתי לבחור את 10 האנשים הכי טובים במא"ב, לתת להם פי 5 יותר כסף כדי שישארו פה ולפטר את כל השאר (כולל אותי, אבל כבר מאוחר מדי לזה).

סטטיסטיקה למתקדמים:
סתם מתוך סקרנות אישית, חיפשתי למי שלחתי הכי הרבה מיילים בתקופה הזאת. הממצאים מעניינים:



מקום
למי שלחתי?
כמה שלחתי?
1
ג'ני פסי
2030
2
מוטי אטל
1144
3
אדם כנרי
874
4
רמי ארואסטי
822
5
מקסים לינצקי
623
6
אלכס בונדרין
615
7
ארז אסרף
572
8
מתן גולדשמידט
563
9
אסף רינסקי
544
10
יבגני מומבלט
492
11
אסף פרג'
488
12
שלומי אסולין
426
13
גבריאל סטנובסקי
414
14
נדב כהן
398
15
איתן שורץ
385
16
מאיר מירון
337
17
אושרי זיו-לי
330
18
ליבנה ברבי
326
19
ניר שבת
324
20
רועי הראל
314
21
גאורגי אלקין
283
22
מוהנא אבו-טריף
280
23
רוני רוזן
263
24
יואב שורץ
258
25
איתן אליהו
222
26
רוני לידרמן
217
27
רענן מנור
207
28
ניצן אבני
206
29
סבטלנה שלייפר
201
30
גיל הופמן
194


ואז שמתי לב ששלומי, יואב, מוהנא ומאיר שרתו איתי לא יותר משנה, ועדין הם נכנסו לטבלה. זה אומר שבשנה הראשונה שלי שלחתי הרבה יותר מיילים.

אז בדקתי אם זה נכון. הממצאים האלה אפילו יותר מענינים:


מקרא:
1 – הגעה ליחידה
2 – ג'ני בחו"ל
3 – התנתקות
4 – מעבר ל-F15
5 – 7 שבועות של גימלים וקביים
6 – חל"ת
7 – מעבר למעבדות
8 – שליחת מייל על חולצת הריצה של אופק

זהו.
תודה לכל מי שקרא את זה.
ותודה לכל מי שהצליח לסבול אותי במשך השנים.

מעכשיו אני זמין ב-0544284883 (יכול להיות שטעיתי בספרה האחרונה. אבל הרוב נכון). עד אפריל אני אהיה 
זמין רק ב-SMSים, וגם זה תלוי בקליטה שתהיה לי בקמבודיה. [הערת העורך: בסוף היתה קליטה.]

מיקו

"

חולה נפש? בפרספקטיבה של חצי שנה אחרי, זה עדין נראה/נקרא לי די שפוי.