מדוזות, הומלסים ולחטוף מכות משוטר

זה היה סתם עוד יום רביעי. בדיוק סיימתי את הפרק האחרון בעונה השניה של "עמוק באדמה". הצצתי בפייסבוק וראיתי שמתארגנת הפגנה בעיריית תל אביב נגד פינוי המאהלים, או מה שנשאר מהם, שזה בעצם רק המסכנים, ההומלסים, ובגדול, כל מי שבאמת אין לו ברירה אחרת.

מי שמכיר אותי קצת יודע שאני סובל ממחלת ה"לא איכפת לי". כל דבר שאני רוצה לעשות צריך לעבור כמה מחסומי אדישות עד שאני עושה אותו, ככה שרוב הדברים נשארים בתור רצון בלבד. במקרה הזה היה לי איכפת. למה? שאלה טובה. אני אנסה לענות.

בתחילת הקיץ היתה מתקפת מדוזות על חופי תל אביב. כמו בכל קיץ. באחד הלילות, תוך כדי זיפזופ טלוויזיה לפני השינה, נתקלתי בכתבה בשידור החוזר של רפי רשף על איך המדוזות פוגעות במערכת הקירור של תחנת הכח בחדרה. המדוזות נכנסות ביחד עם המים וסותמות שם הכל, ולכן עובדי חברת החשמל נאלצים לפנות עשרות אלפי מדוזות שנשפכות מהמערכת כדי שרשת החשמל לא תקרוס ואנשים יוכלו להמשיך להטעין אייפונים בשקט.

אחרי הכתבה התארחה באולפן אורנה בנאי, והמנחה שאל אותה, בתור פעילת זכויות בעלי חיים (או משהו כזה), מה דעתה. היא ענתה שהיא "לא מבינה למה החיה המיותרת הזאת קיימת בכלל". ואז ניסיתי לחשוב איך מישהי שחופרת על כל חתול רחוב שבטעות לא שתה חלב עם ארוחת הבוקר שלו אומרת על איזושהי חיה שהיא מיותרת, ועל סמך מה היא מבדילה בין החיות שהיא אוהבת לחיות שלא איכפת לה מהן.

המסקנה היחידה שנראתה לי הגיונית היא - איכפת לה רק מחיות חמודות.
כלב, חתול, אולי איזה קופיף קטן. ככל שיותר קל וכיף לשחק וללטף חיה מסוימת, לה (ולדומיה) יהיה איכפת יותר מכל יחס לא ראוי לאותה החיה, שזה הגיוני וטבעי, אבל נראה לי די דבילי להשוות לזה משהו שקשור לשיוויון, או זכויות, או בעלי חיים. היא פשוט מחליפה את הדובי שהיה לה בגיל 3, בחתולה.
בכל מקרה, עם התובנה הזאת, ועם העונה השניה של סדרת המופת Treme (כל מי שחושב שהוא אוהב מוזיקה, שיראה אותה), שמתי לב למשהו אחר.

Treme

ב-Treme, שמתרכזת במוזיקאים שלרובם אין כלום חוץ מכלי הנגינה שלהם, כמעט כל הדמויות המרכזיות מחפשות הכנסה מהצד בתור נגני רחוב. ואיכשהו הסדרה גרמה לי להוציא כבר בטח כמה עשרות שקלים על נגני רחוב פה בתל אביב. בכל פעם שאני רואה זקן עם גיטרה חשמלית ומגבר קטן, או (סליחה על הביטוי) רוסיה מבוגרת עם חצוצרה (שמעלה את ספירת החצוצרות הכללית שלה ל-3), אני מרגיש מחויב לתת להם את כל הכסף הקטן שיש לי באותו רגע. הסדרה גרמה לי לרחם עליהם ולהרגיש שאני מכיר אותם ואת הנסיבות שגרמו להם לצאת לנגן ברחוב. ואני לא.

וכשאני מחבר הכל - את האהדה של אנשים (בעצם בעיקר נשים) לחיות חמודות ואת האהדה שלי לנגני רחוב, אני מבין שלרוב האנשים יהיה איכפת יותר מחתולה שמייללת במסכנות ברחוב מאשר לסבא לא נקי במיוחד שמנגן על אקורדיאון. סתם, כי החתולה יותר חמודה. וזה נראה לי דפוק.

כל הבלאגן הזה הסביר (אני מקווה) למה פתאום איכפת לי שמפנים כמה הומלסים (או איך שרון חולדאי כינה אותם - "נרקומנים שמזריקים סמים ברחוב ומחרבנים בחצרות ומושכים חולדות". לא בטוח שהוא השתמש במילה 'חולדות', אבל זה היה מצחיק אם כן). אז הלכתי להפגנה.

בהפגנה הזאת הבנתי שני דברים:
1. יש אנשים שאיכפת להם מהומלסים הרבה יותר ממני.
2. המשטרה חייבת להתחיל לעשות מבחני IQ לקציני המשטרה שלה. רק כדי לסנן את המטומטמים באמת.

דני לוי. קצין משטרה שלא היה עובר סינון IQ.

שוטר לא חייב להיות גאון גדול. הוא צריך פשוט לפעול לפי נהלים ולעיתים מאוד רחוקות להפעיל שיקול דעת. הקטע היותר מסובך, שכולל חשיבה, הוא באחריות קציני המשטרה. הם צריכים להחליט מה נכון לעשות ולשלוח את השוטרים לבצע.
בהפגנה הזאת, כל ההחלטות של קציני המשטרה היו שגויות. היה מצחיק לראות (בהתחלה מהצד, אבל אחר כך כבר לא...) איך הפגנה של כמאה אנשים והתמקדה ברון חולדאי הפכה תוך שעה להפגנה של 500 נגד אלימות המשטרה, ונמשכה, במקום שעתיים במקרה הגרוע (בגלל אלה שממש ממש ממש איכפת להם מהומלסים), יותר מ-6 שעות, עם 40 עצורים! והיה עצוב להבין שהאנשים שאותם אנשים אחראים ביום יום לביטחון האישי שלנו, ושמי יודע כמה טעויות בשיקול דעת הם עושים ולמה הם גורמים.
ובמקרה הזה, ההחלטה של קציני המשטרה לעצור את מי שנראים כמו מנהיגי ההפגנה, רק "חיממה" את המפגינים וגרמה גם למי שהסתכל מהצד או השתתף בשקט (כמוני) להצטרף להפגנה בפועל, וגם הוכיחה שהמשטרה חוסמת את פייסבוק ויוטיוב לאנשיה, כי אחרת אין הסבר אחר ללמה השוטרים לא זיהו את הפרובוקטור גדי "חיפה לחיפאים, קרייתים החוצה" וילצ'רסקי, הלא הוא הסטנדאפיסט עידן מור, ועצרו גם אותו:

ומכל הבלאגן הזה שכתבתי, הדבר שאני יודע שאני אזכור מכל האירוע עד שהזיכרון שלי יפסיק להחזיק זיכרונות יותר, יהיה המבט של זידן זידן, יס"מניק חמום מוח, שניה אחרי שהוא קלט שאני מצלם אותו מרביץ לאנשים ושניה לפני שהוא מזנק עלי וקורע לי את אחת החולצות שאני הכי אוהב.

זידן זידן, שניה לפני. אני ממש אוהב את זאת בצד, שעצבנית רק בכתב.

חדי העין והדימיון יוכלו לחוות את הרגע איתי בעזרת הסרטון הזה. בערך אחרי 6 דקות:

מנוע אי-סבירות

אני קורא עכשיו את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה".

כן, רק עכשיו. אני, שראיתי כל סרט מדע בדיוני שקיים (כולל הגרועים. *שיעול*Episode 1*שיעול*), שראיתי את כל פרקי "מסע בין כוכבים" כולל כל סדרות הבת שלה (חוץ מ"וויאג'ר", שנמצאת במקום הבא בתור הסדרות שלי, מיד כשאני מסיים את "עמוק באדמה") ויודע מילים בסיסיות בקלינגונית, שקראתי (כמעט) את כל הספרים של אסימוב, לא מצאתי לנכון, עד עכשיו, לקרוא את "מדריך הטרמפיסט".

הוא הגיע אלי די במקרה, באי קו סאמוי שבתאילנד.

קטע קריטי שחזר על עצמו כמה פעמים במהלך הטיול שלי במזרח הגיע כל פעם שעמדתי לסיים ספר - בחירת הספר הבא. קריטי, כי להידפק במקום שאין בו כלום עם ספר דפוק זה דפק.

היתה לי שיטה מאוד מסודרת לבחירת ספר בכל פעם שנכנסתי לחנות ספרים. זה הלך בערך ככה:

1. לבחור 10 ספרים מהחנות, לפי הכרות קודמת או עיצוב הכריכה. אם כתוב למעלה גם משהו בסגנון של International Best Seller, אז גם.
2. לצייר מפה של החנות ממבט עילי.
3. לרשום בצד את 10 הספרים הנבחרים, ולסמן במפה היכן הם נמצאים.
4. ללכת לקפה אינטרנט הקרוב, ולקרוא ביקורות על כל הספרים.
5. למחוק את כל הספרים עם הביקורות הבינוניות/גרועות.
6. לבחור ספר אחד מתוך אלה עם הביקורות הטובות, בעיקר לפי מצב רוח או עיצוב הכריכה.
7. לחזור לחנות, ובעזרת המפה למצוא את הספר הנבחר ולקנות/להחליף אותו.

דוגמא למימוש בחירת ספר. במקרה הזה לקחתי 2.

במקרה של "המדריך", לא הייתי זקוק לכל התהליך הזה. לקחתי אותו מיד כשראיתי אותו (220 באט). באותה חנות הספרים ראיתי  גם את "החוף", ובגלל שהייתי גאוגרפית די קרוב לחוף מהספר החלטתי לקרוא אותו ולדחות את "המדריך" לפעם אחרת. הפעם האחרת הזו הגיעה החודש.
אני בטח לא מחדש לכל מי שקרא אותו (אולי אפילו צוחקים עלי קצת. "טוב שהוא נזכר. בטח בשבוע הבא הוא יראה את 'הסנדק' וישמע את OK Computer"). מה לעשות, תחביב הקריאה שלי התחדש רק השנה, אחרי שזנחתי אותו מכיתה ג' בערך, כשמאז קראתי רק אוטוביוגרפיות של מתאבקים (כן. אוטוביוגרפיות של מתאבקים).

אוטוביוגרפיות של מתאבקים.

אז כצפוי, אהבתי בו את ההומור, ואת הדימיון הבאמת מדהים, בכל קנה מידה (הוא פחות או יותר חזה את כל הקינדלים וה-E-Reader-ים למינהם, ואת וויקיפדיה, ובטח עוד מלא דברים שפיספסתי). אבל הכי אהבתי את המשפטים שהייתי צריך לקרוא שוב כדי להבין. ואז לקרוא שוב כדי לבדוק מה דפוק אצלי ומה אני מפספס במשפט הזה. ואז לקרוא שוב כדי לצחוק. על עצמי.


דוגמה למשפט כזה:

On top of the cliffs stood a reception committee.
It consisted in large part of the engineers and researchers who had built the Heart of Gold - mostly humanoid, but here and there were a few reptiloid atomineers, two or three green slyph-like maximegalacticans, an octopoid physucturalist or two and a Hooloovoo (a Hooloovoo is a super-intelligent shade of the color blue).

כשקראתי את השורה האחרונה אמרתי בקול "מה..?"

עוד דוגמה:

After a fairly shaky start to the day, Arthur's mind was beginning to reassemble itself from the shellshocked fragments the previous day had left him with. He had found a Nutri-Matic machine which had provided him with a plastic cup filled with a liquid that was almost, but not quite, entirely unlike tea.

השורה הזאת ממש בילבלה אותי, וגרמה לי משום מה לרצות מיץ גזר.