התעוררתי מוקדם מדי, ובגלל זה עליתי על האוטובוס העמוס מדי מוקדם מהרגיל, בשעות שעולים עליו כולם. לא היה מקום, אז עמדתי. לעמוד באוטובוס זה כמעט תמיד סיוט גדול. אין לי שיווי משקל טוב. והרגליים שלי כואבות אחרי קצת זמן. וחם לי. ועוד. אבל מדי פעם אני אוהב לעמוד, בעיקר כדי להסתכל על איך כל מיני יושבים מקשקשים בטלפון שלהם. קצת מציצני, וגם לא יפה, אני יודע. אבל אני נוסע באוטובוס בעמידה. מותר לי. בבוקר ההוא ישבה מימיני מישהי עם מסך טלפון דלוק, מבלי שיהיה בו כלום. ביזבוז סוללה, חשבתי. ואז שמתי לב לאצבע שלה, מרחפת מעל המסך, דרוכה ומוכנה לכל ארוע שלא יבוא. ו-וואלה, לא בא. אז היא נכנסה לוואטסאפ, ליתר ביטחון. כלום. חזרה לדף הבית. מסך דלוק, אצבע דרוכה. עשר שניות עברו. עדיין כלום. נכנס לפייסבוק. ריפרשה נוטיפיקציות. נאדה. חזרה לדף הבית. אצבע דרוכה. ממתינה שיקרה משהו. קצת ריחמתי עליה. היא שם יושבת, ובמקום להירגע ולהנות מהכיסא שהביא לה הגורל, היא בכוננות. שבי, כפרה. נוחי. למה בלחץ הכל? אני עומד לידה ומסתכל בזמן שהיא נכנסת לג'ימייל ומחליקה את האצבע למטה. רציתי לבקש מספר כדי לשלוח לה משהו. שתרגע קצת, תהנה מהנסיעה. היא יושבת, אחרי הכל. אולי הייתי שולח "מפני שיבה תקום". לא יודע אם זה היה עובד. כשאני כן יושב באוטובוס אני שם אוזניות. האוזניות מכניסות אותי לעולם אחר. עולם משלי. לא משנה איפה אני ומי סביבי, כשהן עלי, אני מרוכז במה שהן נותנות לי. העיניים רק בוהות. וזה כיף, כי זה מבחירה שלי. אני נוסע באוטובוס כל יום במקום על הקורקי נטע, בעיקר כי אני יכול לשמוע דברים באוזניות ולמרות שהדרך יותר ארוכה. שומע, שירים, דיבורים, סיפורים. כל דבר שמכניס אותי לעולם אחר לחצי שעה. עולם שכולו טוב.
ישבנו בבית קפה בשישי בבוקר. מוקדם יחסית, כי התבגרנו. מולנו זוג בנות. מדברות אבל לא מסתכלות אחת על השניה. מסתכלות על הטלפון. מדי פעם אחת מראה לשניה תמונה מהטלפון ולהפך. אחת מראה תמונה, השניה שואלת "הוא ישן אצלך??", השניה הנהנה וסיפרה "הוא נראה טוב חוץ מהשיניים. אין לו שיניים טובות." ככה תקופה די ארוכה, אולי חצי שעה אפילו, הסתכלו על הטלפון ודיברו. ריכלו. ביקרתי אותן בסתר אבל אז שמתי לב שאנחנו יושבים אחד ליד השניה וקוראים עיתון, מבלי אפילו לדבר. לא יודע מה יותר טוב.
ביום אחר ישבתי באוטובוס. ברובם אני יושב, למזלי. כשהאוטובוס מתקרב לבית אני מוריד את האוזניות. לא יודע למה. אולי כדי לצאת מהעולם האחר בזמן כדי שחס וחלילה לא אפספס תחנה. אבל קצת לפני הבית האוטובוס עצר. מישהו עלה, עצבני. "למה ההוא לפניך לא עצר???"הנהג לא ידע כל כך מה הוא רצה. "שתדע, לקחתי את הפרטים שלו. אני אראה לו מה זה."הנהג התחיל להגיד משהו, אבל לעצבני לא היה באמת איכפת והוא נכנס פנימה לשבת. כשעבר לידי סינן, "אתיופי מסריח. חוצפן."הסתכלתי על הנהג שלנו. הוא לא היה אתיופי, אז בטח העצבני קילל את ההוא שלא עצר. אבל ההוא שלא עצר לא עצר לו בכלל, אז לא הבנתי איך הוא יודע שהוא מסריח.
ראיתי פרק של מראה שחורה שהיתה בו אפשרות לעשות לאיש מסוים mute, כזה כמו שעושים לטלוויזיה. ואז אותו איש הופך לדמות אפורה וכמעט שקופה, ולא שומעים שום דבר שהאדם הזה אומר. וכל כך רציתי כזה. אבל לא סלקטיבי, מספיק לי כפתור אחד שמשתיק את כולם בעולם ומשאיר אותי לבד. לפעמים, לא באופן קבוע. אה, וגם שישתיק כל מיני מכונות שעושות רעש. בעיקר מכוניות שצופרות. זה יעשה את החיים שלי יותר מאושרים (לא להתלהב, לא אמרתי מאושרים. רק יותר מאושרים).
לפני חודש עברתי בשדה התעופה בקייב, אוקראינה. השלט הזה בלט ליד אחת החנויות. לא יכולתי להתעלם ממנו, ומהמסר שהוא מנסה להעביר - אני קונה בדיוטי פרי, לכן אני מוצלח. לכן אני קיים. ובצורה די מוזרה העליונות שהוא מנסה ליצור אצלי גרמה ליצר נחיתות, כי אני יודע שנפלתי בפח של פרסומות טיפה יותר מתוחכמות רק כי הן התביישו להיות כל כך בוטות, אבל המסר בהן היה זהה - תקנה ותהיה מוצלח. תהיה מאושר. תהיה. ונפלתי, אין ספור פעמים. קניתי כי זה גרם לי להרגיש טוב יותר, לא כי הייתי צריך. ואני יודע שאני אמשיך ליפול, כי זה קשה לא. אבל במקרה הזה חסכתי בקבוק ויסקי.
איתי לקח אותי לראות הופעה בישיבה. לא זוכר אפילו של מי. באוטובוסים זה טוב לשבת, אבל אף פעם לא חיבבתי את הקונספט של הופעות בישיבה. כשיש מוזיקה אני צריך לזוז. אבל שיהיה. שורה לפני ישבה מישהי. דקה אחרי שההופעה התחילה היא צילמה תמונה, נכנסה לפייסבוק והעלתה. ומאותו רגע, בערך כל שתי דקות היא פתחה את הטלפון, נכנסה לפייסבוק וריפרשה את הנוטיפיקציות, כדי לראות אם מישהו עשה לה לייק. ואני לא יכולתי להתעלם מכל הסיפור כי המסך בלט כל כך בחדר החשוך ולא יכולתי לשנות מיקום כי זאת היתה הופעה בישיבה. שני לייקים, ספרתי. לא ברור למה, התמונה היתה גרועה. גם ההופעה.
חזרתי לקרוא ספרים. בתור ילד היתה קורא המון. כל דבר. אינציקלופדיות שלמות, מההתחלה לסוף. אטלסים. את כל סדרת "ג'ינג'י" כמה פעמים. בגלל זה כנראה לא ראיתי טוב ברוב חיי (עד שסכום כסף לא מבוטל תיקן את זה). הפסקתי לקרוא כשהמחשב נכנס הביתה. הוא פשוט השתלט על כל חלקה טובה בזמן הפנוי שלי. הקריאה חזרה מתישהו בצבא, כשהסמג"ד ריתק אותי לחודש בבסיס כי הפקרתי את הנשק שלי במדבר. היה משעמם בשבתות ומצאתי שם באיזה חדר ספר על מלחמה בין שתי חברות נפט באלסקה. וכשאתה מרותק בשבת לבסיס בצריפין אין דבר מרתק יותר כמו סיפור על מקום רחוק כמו אלסקה. וזה החזיר אותי לקרוא קצת, אבל החשק דעך שוב אחרי קצת חודשים. כמה שנים אחר כך חזר בי הצמא, אבל הפעם לז'אנר מאוד ספציפי שכבר הודתי בציבור (בחוסר אחריות מסוים) שאני חסיד שלו - אוטוביוגרפיות של מתאבקים מקצוענים. קראתי המון כאלה, קצת באובססיה, מנסה ללמוד כמה שיותר על תחום הבידור הכי מוזר שיש היום בעולם. ידע שאני כנראה לעולם לא אחלוק עם אף אחד. אבל זה היה לי כיף. וכל התחושה הזאת, שמפרפרת בי כבר תקופה, שאני מחובר מדי לכל מיני מסכים, בעבודה, בדרך לעבודה, בסלון, במיטה, בשירותים ובעצם איפה לא, גרמה לי לחזור שוב. הייתי צריך רק ספר שיסקרן אותי מספיק כדי לעשות את הצעד הראשון. מצאתי אותו כשקראתי את התקציר ל-"The Martian" - אסטרונאוט שנשכח על מאדים כי שותפיו למשימה היו בטוחים שהוא מת וחזרו לכדור הארץ בלעדיו. והוא לא מת. הוא שם, לבד, מנסה לשרוד. ואני כל לילה לפני השינה מנסה לשרוד איתו. בינתיים הוא מסתדר יופי.
השבוע הקשר הזוגי שלנו הפך לנחלת הכלל. עד השבוע הוא היה שלנו. של שנינו, וזהו. רק אנחנו התעמקנו בו. כל השאר נהנו מהפירות (או סבלו, אני לא באמת יודע). השבוע הוא הפך לשל כולם. רק כי עשיתי את מה שכתוב בחוברת ההפעלה שצריך לעשות, וקניתי טבעת. לא ציפיתי לזה. אבל פתאום כולם מרשים לעצמם. אנשים שלא פגשתי שנים. "תעשו ככה. ותעשו ככה. ואל תעשו ככה." נדחפים לי לחיים (בעצם נדחפים לנו, אבל איכשהו לה פחות איכפת). ואני מתעלם לרוב, כי אני נתקל בבני אדם כבר יותר מ-30 שנה וקשה לי להיות מופתע. אבל הקלות שבה כולם מרשים לעצמם מרשימה אותי.
