ערכים מול ערבים

"מה אתה חושב על מרצ?", היא שאלה את נהג המונית. כנראה כדי להתגרות בי.
"מי?" נראה שהשאלה העירה אותו מתרדמת. "מה? מתה? זהבה גלאון מתה? מתי?"
לא הבנתי את התשובה שלו.
"ומה? שלי יחימוביץ' מוצצת זין??"
אוקיי. אז הוא צוחק. או שהוא רציני?
"כל אלה, שתדעי לך, אין להם ערכים. כלום."
עכשיו הוא רציני. ורציתי להגיע הביתה, אז זרמתי איתו: "נכון. אין להם ערכים. לא רק זה, הם אוהבים ערבים." עשיתי תנועה של מאזניים עם הידיים. "ערכים או ערבים. ערבים או ערכים. או שאתה עם ערכים, או שאתה עם ערבים. אני עם ערכים."
הוא אהב את זה. "נכון. ואתה יודע מה ההבדל בין ערכים לערבים? רק צ'ופצ'יק. תוסיף לכ' צ'ופצ'יק, וייצא לך ב'."
הא?
"ואתה יודע גם מה משותף למצה וחמץ?"
איבדתי אותו לגמרי. "בשתיהן יש צ'?"
"נכון, וגם מ'. ומה נשאר? ה' וח'. ומה ההבדל בין ה' ולח'?"
הבנתי. "צ'ופצ'יק! אתה מוסיף לה' צ'ופצ'יק והיא הופכת לח'!"
הוא היה מבסוט. לא ברור למה.
ירדתי מהמונית. רק כשהמים הגיעו לגרביים שלי שמתי לב שירדתי עם רגל ימין לתוך שלולית.
קיללתי ועליתי הביתה.

עשרת הסרטים הכי טובים שראיתי ב-2012

הפעם במתכונת קצת שונה - לא בחרתי סתם את עשרת הסרטים שהכי אהבתי השנה, אלא את עשרת סרטים שהכי אהבתי ושכנראה אתם לא ראיתם.
לא כי אני חרא מתנשא שרואה רק סרטים נורווגים ללא עלילה (אני כן, אבל לא בגלל זה), אלא בעיקר כי לא הספקתי לראות חלק גדול מנגלת הסרטים ה(כנראה)ממש טובה שהגיע ממש עכשיו, בסוף השנה. אני עדיין צריך להשלים את ג'נגו של טרנטינו, את ארגו, את ההוביט, את המאסטר ועוד כמה שדי בטוח שיהיו טובים. וגם כי לא חוכמה להגיד לכם ש"הנוקמים", "מחוברים לחיים" ו"עלייתו של האביר האפל" היו טובים (על האביר האפל אמרתי את זה אפילו עוד לפני שהוא יצא, בסיכום של השנה הקודמת).

אז הנה:
(אה, ותנו פידבק אם אתה רואים משהו. אני רוצה לשמוע איך ביזבזתם זמן יקר בגללי)


הפשיטה - The Raid: Redemption

זה קטע, שסרט האקשן הכי טוב שראיתי השנה לא היה אמריקאי, אלא אינדונזי.
כן, אינדונזי.
כאילו, מאינדונזיה וזה.
ואני מודע לעובדה שאי הבנת השפה בסרט מנעה ממני להבחין בטקסט גרוע וקיטשי וכישורי משחק פתטיים שכנראה היו בו. בעצם זה יכול להסביר למה אני הרבה פחות ביקורתי כלפי סרטים לא דוברי אנגלית.
אגב, הסרט כמעט זהה בקונספט ל"השופט דרד" שיצא גם הוא השנה והיה די אחלה, ויותר קל לעיכול לצופה הממוצע (שוב אני מתנשא).

 ממלכת אור הירח - Moonrise Kingdom

ווס אנדרסון הוא כנראה גאון (מי שקורא פה קבוע יודע שאני נזהר מלהשתמש במילה הזאת).
למה? כי בכל סרט שלו יש שלב שבו אני מוצא את עצמי מגרד בראש בחוסר אונים, עם תחושה שפיספסתי משהו. ובמקום להאשים אותו (כמו שאני עושה בסרט רגיל), אני מנסה להבין למה אני לא מספיק חד וחכם כדי להבין אותו. אנדרסון גורם לי להרגיש טמבל, רק כי אני לא חכם כמוהו.
ובממלכת אור הירח הוא הגיע (לדעתי) לשיא שלו, בעיקר כי טכנית, הסרט מושלם. ברור לי שהסרט יצא בדיוק איך שאנדרסון רצה, כי הוא כנראה הסרט הכי מדוייק ויזואלית (ברגע זה המצאתי ביטוי) שאני זוכר - כל שוט בו מחושב. הכל נקי ומסודר. כל הקווים ישרים. הכל סימטרי. הכל צבעוני ומלוטש.

אה, והוא גם אוסף את שלושת השחקנים האהובים עלי שלא קוראים להם דה נירו או פצ'ינו - אדוארד נורטון, ברוס וויליס וביל פאקינג מוריי.
זה אחד מאותם הסרטים שישבתי מולו עם חיוך דבילי מרוח על הפרצוף. וגם עכשיו יש לי אחד כזה, כשאני נזכר בקטעים וממנו.


אוסלו, 31 באוגוסט - Oslo, August 31st

הנה הגיע סרט נורווגי ללא עלילה.
מי שקצת מכיר יודע שאני אוהב את הסרטים שלי כמה שיותר קודרים. אין הרבה יותר קודר מזה (התמונה מטעה). יום בחייו של בחור צעיר ומכור להרואין, שיוצא לחופש ממכון הגמילה שלו. וזה מצליח להיות היום הכי מדכא שיכול להיות למרות שלא קורה בו כלום.


בושה - Shame

נראה לי שכמעט כולם חושבים בנקודה מסויימת בחיים שהם מכורים למין.
בזכות "בושה" הבנתי שאין סיכוי שאני מכור (לשום דבר), למרות שאין לי מושג כמה הדמות האובססיבית שגילם מייקל פאסבנדר מציאותית ודומה למכורים אמיתיים למין. אבל זה מרגיש אמיתי, אז מה איכפת לי.


סנואוטאון - Snowtown

לא ידעתי על הסרט כלום לפני שהתחלתי לראות, ועדיף שגם אתם (אלא אם אתם רגישים לדם, רצח וחיתוך בשר).


אהבה - Amour

הדבר הזה הכניס אותי לדיכאון כללי (שהחזיק שעה בערך, עד שהתחיל יציע העיתונות).
ניגשתי לסרט בחשדנות, גם בגלל השם ("אהבה"?? יש לך את זה ביותר קיטצ'י?), וגם כי ידעתי שמיכאל הנקה הוא הבמאי. עדיין לא התאוששתי משלוש השעות שבהן בהיתי ב"סרט לבן" שלו.
בדיעבד, זה הסרט שהכי השפיע עלי השנה.
בניגוד למה שכתבתי לפני כן, כאן היה קל מאוד ליהנות ולהעריך את המשחק גם בלי להבין את השפה, והנקה השתמש בכישרון השחקנים עם אינספור דקות שקטות ושוטים ארוכים (משהו שכנראה רק אני שם לב אליו).
אני רק שמח שיש עוד איזה ארבעים שנה עד שאני אגיע למצב שיצטרכו להחליף לי חיתול, להאכיל אותי במרק ולשאול אותי שאלות ולראות אותי בוהה באוויר במקום לענות עליהן.


The Comedy

פחחחחחחחחח.
זאת הדרך הכי טובה לתאר את הסרט הזה.
השם מטעה, זו לא קומדיה (למרות שזה סרט מצחיק). זו דרמה. דרמה שחורה.

בחור עשיר, סופר אינטיליגנט, ומשועמם, מעין The Dude 2.0, מאולחש לחלוטין, ומשעשע את עצמו וחבריו ע"י יצירת חוסר נעימות אצל אחרים. התוצאה לעיתים מצחיקה, לעיתים מטרידה, ולעיתים ממש לא נוחה לצפייה (בקטע טוב כשזה קשור אלי, אבל משער שחלק לא מבוטל יעבירו ערוץ באמצע).


באטמן: האביר האפל חוזר, חלק 1 Batman: The Dark Knight Returns, Part

כן, היה עוד סרט באטמן טוב השנה חוץ מההוא שכולם ראו (ואני פעמיים. בקולנוע.).
וכן, הוא מצויר. אם תתגברו על המחסום הזה תגלו סרט הרבה יותר טוב מרוב סרטי הקומיקס הגרנדיוזיים שיוצאים כל שנה. ואחרי שתתגברו ותרצו עוד, נסו את שאר 15 הסרטים ש-DC הוציאו מאז 2007 (הטוב בניהם הוא Under The Red Hood).

סערת רוחות - Take Shelter

למייקל שאנון יש פרצוף שזוכרים (וכנראה שם שלא זוכרים. אני הייתי צריך לחפש).
סרט על אובססיביות, דימיון, פחד, משפחה, וסוף שלא כולם מבינים. אני כן.

המתחזה - The Imposter

ילד בלונדיני וחמוד בן 13 נעלם.
שלוש שנים אחר כך, הבחור בתמונה הצליח לשכנע את המשפחה של הילד שהוא הוא הבן האבוד שהם. והוא לא.
סרט דוקומנטרי שהזכיר לי פרק של כלבוטק. אנשים מטומטמים נופלים בפח של נוכל.
או שלא. (<--- רמז לטוויסט בעלילה)