הגענו לנוף. שעה טיפוס אבל יפה. זה היה רכס כזה. אולי גם קו פרשת מים. מצד אחד גרוזיה, ממנה הגענו. בצד השני אזרבייג'ן. מה יש באזרבייג'ן אני לא יודע, אבל מישהי שיודעת אמרה ששם למטה בנוף יש בסיס צבאי.
זה היה נוף יפה אבל ידעתי מה אני צריך לעשות כדי להפוך את זה למושלם. שלפתי אותו מהמכנסיים.
ניסיתי כמה תמונות. אני תמיד מנסה לגרום לו להיראות בגודל אמיתי, וזה קשה כי צריך שלא יהיו דברים בגודל אמיתי מסביב. אבל יצא טוב לדעתי.
שניה אחרי שצילמתי, משב רוח הגיע. לא סיבה למסיבה בדרך כלל, אבל המשב היה מספיק חזק כדי להפיל אותו. אחורה. וזה צוק. לא יודע כמה גבוה. ראיתי את זה קורה, אבל לא היה לי מה לעשות חוץ מלצעוק "לאאאאאאאאאאאאאאא" כמו ג'ורג' קונסטנזה. הסתכלתי למטה, ולא הצלחתי לראות לאן נפל. אבל ידעתי מה אני צריך לעשות.
חיפשתי דרך למטה.
יש מעט מאוד אנשים בעולם שהייתי רץ למטה כמו שרצתי באותו רגע, אם היו נופלים. ברוב המקרים הייתי נשאר למעלה ומסתכל. אבל רצתי, דילגתי, קפצתי כאילו אין מחר. וידוע שאני משתדל לא לעשות דברים שמעלים משמעותית את הסיכוי שאמות, אבל באותו רגע לא היה איכפת.
הגעתי למטה, אבל לא מצאתי אותו. לא יכול להיות. הוא נפל, הוא חייב להיות פה איפשהו. ואז ראיתי אותו.
הוא היה על מדף, במעלה הצוק. באמצע הדרך מאיפה שנפל לאיפה שאני. לא היתה דרך לטפס, אז לקחתי אבן וניסיתי לפגוע בו (ביקשתי מראש סליחה). פיספתי בראשונה אבל בשניה לא. הוא נפל לידי. איזה אושר.
[הערת העורך - עשיתי הפסקה ושתיתי הרבה יין. מעכשיו מהלאה אני שיכור, אז סליחה אם יהיו שגיאות כתיב]
טיפסתי חזרה למעלה עם הפרס. הזוג הפולני שטייל איתנו הסתכל עלי בצורה מוזרה. למה מישהו עם שיער שיבה מצלם בובה. ולמה הוא רץ, מדלג וקופץ כדי להביא אותה. מי זה המוזר הזה.
לא היה איכפת לי.
התחלנו ללכת חזרה (היינו על קצה צוק). אחרי דקה ראיתי צללית של שני אנשים, ובצללית שלהם היה משהו שנראה כמו נשק. אבל זה לא היה הגיוני כי אנחנו לא בישראל אז התעלמתי. אבל כשהם התקרבו ראיתי שזה באמת נשק. קלצ'ניקוב כזה. והם היו על מדים.
הם התקרבו ושאלו מאיפה אנחנו. הזוג הפולני אמר "מפולין". הם הסתכלו עלינו ושאלו אם גם אנחנו (אולי בגללי, אני לא נראה כל כך פולני). אמרנו "מישראל", והם היו סבבה עם זה. הם אמרו (אני לא באמת הבנתי, אבל הפולנים תירגמו) שאסור לצאת משביל הטיול. חשבתי קצת והבנתי שאני זה שיצא מהשביל (כשירדתי מהצוק), והם כנראה מוצבים באיזור אז הם קפצו לראות מי זה האיש שהולך איפה שאסור ללכת. הפולנים הסבירו לנו שהם חיילים אזרבייג'נים שמוצבים בגבול עם גרוזיה. הם כנראה חשבו שאני מסתנן כלשהו.
ברחנו משם בנונשלנטיות. אחרי חצי דקה ראינו עוד חייל, עם מדים אחרים.
הפולנים אמרו לנו שזה חייל גורזיני. ואחריו היה עוד אחד. הם כנראה ראו תנועה של כוחות מהצבא האזרבייג'ני (שבא בגללי), ובאו לבדוק מה קורה.
זה נשמע כמו סצינה מ"גבעת חלפון אינה עונה". כשאני בתפקיד מר חסון.
הבנתי שאנחנו חייבים ללכת משם, כי תוך דקה חיילים משני צבאות יפגשו ואי אפשר לדעת איך זה ייגמר כי לכולם יש קלצ'ניקוב. הלכנו במהירות. אמרנו שלום לחייל הגרוזיני כשעברנו לידו. אחרי קצת הסתכלתי אחורה.
אני לא יודע מה קרה אחר כך, אבל לא שמענו ירויות.
אני מקווה שלא התחלתי מלחמה.
זה היה נוף יפה אבל ידעתי מה אני צריך לעשות כדי להפוך את זה למושלם. שלפתי אותו מהמכנסיים.
ניסיתי כמה תמונות. אני תמיד מנסה לגרום לו להיראות בגודל אמיתי, וזה קשה כי צריך שלא יהיו דברים בגודל אמיתי מסביב. אבל יצא טוב לדעתי.
שניה אחרי שצילמתי, משב רוח הגיע. לא סיבה למסיבה בדרך כלל, אבל המשב היה מספיק חזק כדי להפיל אותו. אחורה. וזה צוק. לא יודע כמה גבוה. ראיתי את זה קורה, אבל לא היה לי מה לעשות חוץ מלצעוק "לאאאאאאאאאאאאאאא" כמו ג'ורג' קונסטנזה. הסתכלתי למטה, ולא הצלחתי לראות לאן נפל. אבל ידעתי מה אני צריך לעשות.
חיפשתי דרך למטה.
יש מעט מאוד אנשים בעולם שהייתי רץ למטה כמו שרצתי באותו רגע, אם היו נופלים. ברוב המקרים הייתי נשאר למעלה ומסתכל. אבל רצתי, דילגתי, קפצתי כאילו אין מחר. וידוע שאני משתדל לא לעשות דברים שמעלים משמעותית את הסיכוי שאמות, אבל באותו רגע לא היה איכפת.
הגעתי למטה, אבל לא מצאתי אותו. לא יכול להיות. הוא נפל, הוא חייב להיות פה איפשהו. ואז ראיתי אותו.
הוא היה על מדף, במעלה הצוק. באמצע הדרך מאיפה שנפל לאיפה שאני. לא היתה דרך לטפס, אז לקחתי אבן וניסיתי לפגוע בו (ביקשתי מראש סליחה). פיספתי בראשונה אבל בשניה לא. הוא נפל לידי. איזה אושר.
[הערת העורך - עשיתי הפסקה ושתיתי הרבה יין. מעכשיו מהלאה אני שיכור, אז סליחה אם יהיו שגיאות כתיב]
טיפסתי חזרה למעלה עם הפרס. הזוג הפולני שטייל איתנו הסתכל עלי בצורה מוזרה. למה מישהו עם שיער שיבה מצלם בובה. ולמה הוא רץ, מדלג וקופץ כדי להביא אותה. מי זה המוזר הזה.
לא היה איכפת לי.
התחלנו ללכת חזרה (היינו על קצה צוק). אחרי דקה ראיתי צללית של שני אנשים, ובצללית שלהם היה משהו שנראה כמו נשק. אבל זה לא היה הגיוני כי אנחנו לא בישראל אז התעלמתי. אבל כשהם התקרבו ראיתי שזה באמת נשק. קלצ'ניקוב כזה. והם היו על מדים.
הם התקרבו ושאלו מאיפה אנחנו. הזוג הפולני אמר "מפולין". הם הסתכלו עלינו ושאלו אם גם אנחנו (אולי בגללי, אני לא נראה כל כך פולני). אמרנו "מישראל", והם היו סבבה עם זה. הם אמרו (אני לא באמת הבנתי, אבל הפולנים תירגמו) שאסור לצאת משביל הטיול. חשבתי קצת והבנתי שאני זה שיצא מהשביל (כשירדתי מהצוק), והם כנראה מוצבים באיזור אז הם קפצו לראות מי זה האיש שהולך איפה שאסור ללכת. הפולנים הסבירו לנו שהם חיילים אזרבייג'נים שמוצבים בגבול עם גרוזיה. הם כנראה חשבו שאני מסתנן כלשהו.
ברחנו משם בנונשלנטיות. אחרי חצי דקה ראינו עוד חייל, עם מדים אחרים.
הפולנים אמרו לנו שזה חייל גורזיני. ואחריו היה עוד אחד. הם כנראה ראו תנועה של כוחות מהצבא האזרבייג'ני (שבא בגללי), ובאו לבדוק מה קורה.
זה נשמע כמו סצינה מ"גבעת חלפון אינה עונה". כשאני בתפקיד מר חסון.
הבנתי שאנחנו חייבים ללכת משם, כי תוך דקה חיילים משני צבאות יפגשו ואי אפשר לדעת איך זה ייגמר כי לכולם יש קלצ'ניקוב. הלכנו במהירות. אמרנו שלום לחייל הגרוזיני כשעברנו לידו. אחרי קצת הסתכלתי אחורה.
אני לא יודע מה קרה אחר כך, אבל לא שמענו ירויות.
אני מקווה שלא התחלתי מלחמה.
