שבוע עם אריק והראל, ואיתה

ראיתי ליגת האלופות כשמודי הודיע שאריק מת. הודיע, ושתק. ואז אמר "זה כאילו שבן משפחה שלי מת."
פתחתי פייסבוק וראיתי את כולם כותבים את אותו הדבר, ומצרפים שיר, מהיוטיוב. איכשהו היוטיוב נהיה הטייפ דאבל-קאסט של העולם. אבל כמו תמיד כשכולם עושים משהו, אצלי התפתח אנטי. 5 דקות אחרי המוות, כל העניין הפך מבחינתי לקיטש, וכיוצא בזה למוקצה. ככה אני, דפוק כזה.
בין לבין, צצה הסנונית הראשונה שגרמה לי לאיכפתיות מהסיפור - נדב יעקבי (שדרן הכדורגל עם הכי הרבה תשוקה לכדורגל) סיפר למודי שאריק היה מתקשר לפעמים. "אם זה טלפון ממספר שאני לא מכיר בשעה מוזרה, זה אריק." סיפר שהיה סתם רוצה לדבר על המשחק שהיה, או שואל "מי היה ההולנדי ההוא, ששיחק בצ'לסי?". אבל לא רציתי לשמוע על זה עוד אז כיביתי את הטלוויזיה.
לפני שנרדמתי אמרתי לה "שתדעי שאני נוחר לפעמים, כשאני עייף."
"אני יודעת," ענתה, "קראתי בבלוג". צחקתי, אבל רק כדי להסתיר את המבוכה.
בבוקר, על הרכבת, קראתי את העיתון. מולי ישבה מישהי, די נאה (פרט חסר חשיבות), שקראה גם. בדרך כלל אני מרפרף רק כדי להגיע לספורט. ביום הזה לא. לא הצליח לרפרף. קראתי הכל. העיתון היה מלא בטורים שאנשים כתבו לאריק. מכולם הלכה ונוצרה תמונה על האיש, שלא הקדשתי לו אף פעם מחשבה מעבר לשירים, שגם אותם אף פעם לא שמעתי מיוזמתי (חוץ מ"סן פרנסיסקו על המים", שאותו אני אוהב כמו רוב השירים שמצליחים לצייר לי בראש תמונה). וההיא, הנאה, יושבת מולי וקוראת את אותם העמודים.
עם כל טור שקראתי, נהיה לי איכפת יותר. עד שהייתי צריך לשים את משקפי השמש על העיניים, כדי שההיא לא תראה עד כמה איכפת לי.
בערב לא התאפקתי, וראיתי קצת מהפסטיבל שהיה בחדשות. הדבר שהכי בלט לי היה הפלאפונים.

אנשים מגיעים, ומצלמים. אני רואה את זה ומקווה שהם מצלמים כדי לזכור את הרגע. אבל כנראה שהם צילמו כדי שהחברים שלהם יעשו לייק. ואני שוב תוהה כמה מהתמונות שמצולמות היום בעולם מצולמות כדי להוציא לייקים. לדעתי הרוב.
לא יודע אם הייתי מצלם אם הייתי מגיע לשם.
הספיק לי. השעה כבר 21:00. זיפזפתי לליגת האלופות. מודי, ביום שאחרי, עמד מול המצלמה. הוא אמר שהוא לא הצליח להירדם בלילה, ובין כל המחשבות הוא הבין שמה שמנחה אותו בכל פעם שהוא מכין את התוכנית הוא ליצור תוכנית שאריק ירצה לראות. לא יודע אם זה היה על אמת או שהוא אמר את זה רק כי אריק מת. היה משחק טוב, דורטמונד נגד נאפולי. 3-1 לגרמנים.
למחרת ירדתי לזרוק זבל. כבר כמעט נכנסתי בחזרה לביניין כששמעתי מישהו קורא לי. הסתובבתי, וראיתי את הראל, בן דוד, יושב על ספסל. הוא גר בלונדון, לא ראיתי אותו שנתיים, ולא ידעתי שהוא בארץ בכלל. אבל עכשיו הוא יושב על ספסל מול הבית שלי, והוא בכלל לא יודע איפה אני גר. לקח לי שניה להבין שזה באמת הוא. ולקח לי עוד 10 שניות לצאת מהקיפאון וללכת אליו. הוא עושה סיבוב בתל אביב ובמקרה התיישב על הספסל הזה. ובמקרה באותו רגע יצאתי לזרוק זבל. ישבנו.
הציע שנלך לשתות משהו בערב. בגלל שקבעתי איתה עוד מלפני, הצעתי לה לבוא גם. היא באה גם.
ישבנו שלושתינו. סיפרתי על מה קורה איתי בתקופה האחרונה, שזה הסתכם מבחינתי בכך שקניתי קורקינט. הוא שאל לאיזה מהירות הוא מגיע, וכמה אפשר לנסוע איתו. חיוך עלה על הפנים שלה כשהיא שמעה את השאלה. ידעתי למה. היא קראה בבלוג שנמאס לי מהשיחה הזאת. חייכתי בחזרה.
בבוקר ברכבת לא התחשק לי לקרוא עיתון. הספיקה לי פעם אחת. קראתי בטלפון במקום.
שלום בוגוסלבסקי כתב:

"גופתו של אריק אינשטיין ז"ל טרם התקררה, ויללות "לקחו לנו ת'מדינה" השבטיות המסורתיות כבר כאן. הקטע המצחיק הוא שבשנות השבעים, אינשטיין וחבורתו היו בעצמם עילה ליללות כאלה. "ארץ ישראל היפה", הקיבוצניקית, ה"חלוצית", ה"צנועה", ה"עובדת" הלכה פייפן בגלל פושטקים בוהמייניים שיושבים בבתי קפה בת"א, מגדלים שיער ומתעסקים בסקס עם קטינות, סמים ורוק'נ'רול. 40 שנה אח"כ, ואותם פושטקים הם בעצמם ארץ ישראל היפה וה"נחבאת אל הכלים" ששוב, כרגיל, הולכת פייפן."

הסכמתי. אף אחד בן 60+ שראה את "מציצים" בשנות ה-70 לא היה מרוצה מהדור שבא אחריו.
בערב סתם דיברנו בזמן שהיא הכינה שקשוקה (זה בדרך כלל ה-move שלי, ת'אמת). אני אוהב לספר סיפורים, אז סיפרתי לה משהו מפעם. אבל היא הפסיקה אותי באמצע ואמרה שסיפרתי לה את זה כבר. אחרי רגע אמרה "בעצם לא סיפרת. קראתי בבלוג. או שסיפרת? אני כבר לא יודעת. אבל את הסיפור מכירה."
אז אכלנו את השקשוקה מבלי לדבר, כשברקע גיא פינס מדבר על אייל גולן.

אז נרשמתי לאתר היכרויות

בהתחלה ניסיתי לשלוח הודעות לכאלה שנראו לי מעניינות.
היה לי ברור שמי שמעניינת אותי כנראה מעניינת עוד רבים אחרים, וכדי לבלוט בשטח עשיתי את מה שאני עושה בדרך כלל כדי לבלוט בשטח.

לאחת, שכתבה קצת מתנשא, שלחתי:

"אני מנחש שלא תקראי את ההודעה הזאת.
אולי כי היא תלך לאיבוד בין כל אלף ההודעות שאת מקבלת ביום, כיאה למישהי שהתמונה שלה די סבבה (נשבע שזאת לא מחמאה בשקל. סתם מחפש סיבה). או אולי כי ראית את התמונה שלי פה בקטן ופיסת המידע הזאת הספיקה לך כדי להגיע למסקנה, עוד מבלי לפתוח את ההודעה. שזה הגיוני.
קראתי את מה שכתבת, וזה עיצבן אותי קצת. הרגשתי שאת מתנשאת. ובגלל זה כתבתי לך בהתחלה הודעה אחרת, שגנזתי. היא היתה 'הלו בובה אני לא מבין מה כתבת מה זה כל המילים ארוכות כל אחת אינציקלופדיה אביב מה זה פה פסיכומטרי פחחח צחוקים.'
התחרטתי כי (אני חושב ש)הבנתי למה כתבת טקסט פסודו-מתנשא שכזה. או שאת רוצה להרחיק קהל לא רצוי, או שרצית ליצור פרובוקציה שתעודד הודעה מהקהל הרצוי. במקרה שלי לא יודע אם הצלחת. אדע לאיזו קבוצה אני שייך כשאגלה אם תעני או לא להודעה הזאת.
אם לדבר תכלס:
יש לי חוש הומור עצמי ממש טוב. לפעמים אני מגלה שהוא יותר מדי טוב, כי אנשים כבר לא מבחינים בינו לבין המציאות והופכים אותי למושא ללעג.
וגם, אני מודה שאני יכול לנהל שיחה רצינית על מלאי די מוגבל של נושאים (שרובם בטח גם לא יעניינו אותך). שיחה לא רצינית, מאידך, אני יכול לנהל על כל נושא. אני גם די טוב בלהעמיד פני מתעניין, אם את מחפשת מישהו שכאילו טוב בלהקשיב.
ויש לי עוד כמה תכונות אבל פתאום שמתי לב שהשקעתי יותר מדי זמן בהודעה הזאת וזה כבר די פתטי."

לא ענתה.

לאחרת, שכתבה שאוהבת בושם מסויים, שלחתי:

"טוב, שמעי קטע:
לפני כמה ימים היתה לי יומולדת (לא אירוע מרגש במיוחד בדרך כלל), וכמו כל שנה אמא שלי שיגעה אותי כדי שאני אגיד לה מה לקנות לי, וכמו כל שנה אני ניסיתי לשכנע אותה שאני לא צריך/רוצה מתנות.
בדרך כלל אני מצליח בזה, אבל השנה לא - היא הביאה לי בחגיגיות בקבוק בושם. שאלתי אותה מתי בפעם האחרונה היא ראתה איזשהו בקבוק בושם ששייך לי, והיא לא ידעה לענות, בעיקר בגלל שאני לא בחור של בשמים כי זה תמיד נראה לי מזויף (אני כנראה טועה כי זה נראה כאילו רוב האנשים כן בקטע).
בקיצור, הבושם הזה יושב לי על השולחן מול העיניים כבר שבוע מבלי שאני אקדיש לו תשומת לב.
ועכשיו אני מדפדף אצלך פה בפרופיל, קורא ומחפש פירצה כי די השתדלת לחסום את כולן, עד שקפץ לי לעין השם הזה, Silver Scent.
בטח ניחשת כבר. זה בדיוק הבושם שאמא שלי קנתה לי.
עכשיו, אם זה לא סימן משמיים למשהו אז אני כנראה לא מבין בסימנים משמיים (או מאיפשהו, בואי לא ניתפס לסמנטיקה).
כמובן שגם יכול להיות שזה פשוט הבושם הכי פופולרי ביקום כרגע וזה סתם צרוף מקרים, אבל אין לי שום דרך לדעת את זה בגלל שאני, שוב, לא בחור של בשמים."

גם היא לא ענתה.

הייתי כבר על סף יאוש כשכתבתי לשלישית:

"היי,
נכנסתי לקרוא את מה שכתבת בגלל התמונות, וניסיתי להבין אם יש איזשהו סיכוי להתאמה בנינו.
מסקנות:

"מעדיפה וניל על שוקו" - עקרונית אני מעדיף שוקו, אבל שוקו לבד משעמם לאורך זמן. אז אני לא בטוח.
"אוהבת לצפות בערוץ 8" - הערוץ האהוב עלי (או לפחות זה מה שאמרו לי להגיד).
"מתה על סדרות נוסטלגיות" - פה אנחנו חלוקים. כמעט תמיד, כשראיתי סדרה שאהבתי פעם שנים אחר כך, היא אכזבה אותי והרסה לי את כל הזיכרון ממנה. דוגמא בולטת: רובוטריקים.
"אוהבת כל מה שקשור לטבע" - הבעיה שלי עם טבע היא בדרך כלל אנשים שנמצאים בטבע הזה ביחד איתי. לפעמים אני מעדיף להיות לא בטבע ובלי אנשים מאשר כן בטבע עם אנשים.
"מעדיפה כלבים על פני חתולים" - מסכים. יש לי ניסיון מר עם חתולים (עם חתולה אחת ספציפית. ארחיב אם זה מעניין (מנחש שלא)).
"אוהבת את הקיץ יותר מהחורף" - הממ, לא. אני איש של חורף (כאילו, אני מעדיף אביב או סתיו, אבל אם הבחירה היא רק מול הקיץ אז חורף).
"מתה על עוגת גבינה אפויה!!" - אני דווקא מעדיף כושיות. עוגות, כן?

כמו שאת רואה, אין מסקנה חותכת."

כמו שניחשתם בטח, גם היא לא ענתה לי. במקרה הזה, לא מאשים אותה.

רגע לפני שוויתרתי על הניסיון, החלטתי לשנות טקטיקה - לכתוב פרופיל שיהיה שונה משל כל אחד אחר, בתקווה שיבלוט. אם מוחמד לא בא אל ההר, אולי, מאיזושהי סיבה שאני לא מבין כי אני לא מבין נשים, ההר יבוא אל מוחמד.

זה מה שכתבתי על עצמי:

"בגלל שאני די מאמין בקלישאה "לכל סיר יש מכסה" (ולמרות שלפעמים אני חושב שאולי אני בכלל פינג'אן), אני אנסה לכתוב כמה פרטים על עצמי למרות שאני לא טוב בזה כל כך (מיד אדגים עד כמה אני לא טוב בזה):
היחס בין כמות הספרים שאני קונה לעומת הכמות שאני קורא הוא 3 ל-1; אני אוסף מטבעות של 10 אגורות ללא מטרה נראית לעין; עדיין קונה דיסקים למרות שכבר אין לי שום דרך לנגן אותם; כותב בלוג שאף אחד לא קורא; יש לי (רק) גומה אחת; הבלמים באופניים שלי לא עובדים (עדכון - גנבו לי את האופניים. מניח שהגנב לא טרח לתקן את הבלמים, אז זה עדיין נכון); יש לי חולצה בצבע תכלת עם הכיתוב EAT SHIT וציור של קשת בענן שלא לבשתי אף פעם; עד גיל 6 לא הצלחתי לבטא את המילה "מלפפון"; היה לי פעם קטע של להחליף צבעים של שרוכים בנעליים אבל זה עבר לי. וקוראים לי מיקו. לא אני בחרתי.

אני אוהב לעשות כל מיני דברים, חלקם מיוחדים, רובם לא, ובחלקם אני טוב, ברובם לא, אבל יש דבר אחד שאני מאוד אוהב לעשות, אולי יותר מכל דבר אחר - כלום. לדעתי אני גם ממש טוב בזה (קצת קשה לי להסביר למה אני ממש טוב בזה, כי בסך הכל לא צריך לעשות כלום כדי לעשות כלום). יכול להיות שטיפשי מצידי להודות בזה, כי אני לא בטוח שזה מוסיף לי נקודות זכות, אבל אני בקטע של לפרוס את הקלפים על השולחן (עוד לפני שיש שולחן בכלל), אז שיהיה.

אני מחלק את החיים שלי לשני חלקים - מה שהיה ומה שיהיה.
ממה שהיה אני די מרוצה (אם מתעלמים מהרוב).
מה שיהיה עדיין לא היה, אז לגבי זה אני אמביוולנטי.

אני איש מכירות גרוע. את זה אני יודע די מזמן. וזה בא לידי ביטוי גם פה, כשאני צריך למכור את עצמי.
כאילו, איך אני אמור להעביר בכמה שורות משהו שיגרום למי שקוראת את זה לחשוב לשנייה שאני מיוחד. ואם אני לא מצליח אולי אני לא מיוחד בכלל.

מה שכן, אני רק בטוח שבת הזוג שלי תהיה חייבת לאתגר אותי. שכלית בעיקר, אבל לא רק. מישהי שתצליח להוציא אותי טמבל בוויכוח. זה מדליק אותי ממש. בקיצור, היא צריכה להיות יותר חכמה ממני (לא חוכמה גדולה, אבל בכל זאת)."

לא ברור איך ולמה, אבל הדבר הזה פתח את שערי הגיהנום. פתאום הוצפתי בעשרות הודעות. כן, אני. הוצפתי. בהודעות. מנשים. כן, מנשים.
החל מ

"בהחלט כרטיס מוזר..במיוחד אם מקווה לקבל פניות
ובכל זאת..היה קסם
איך אתה עם חתולים?"

 דרך

"אתה חמוד, חבל שאני גרה באילת. אבל אם הייתי גרה בתל אביב לא הייתי כותבת לך שאתה חמוד.. אז הרווחת."

 ואפילו

"מה דעתך שנעשה כלום ביחד?" [הערת העורך: ובאמת לא עשינו כלום ביחד :( ]

מה עשה את השינוי? באמת שאני לא יודע. מיותר אפילו לנסות להסביר את זה.

אבל לפני חודש בערך קיבלתי הודעה ממנה:

"היי מיקו.
על פי הכתוב מסתמנת אינטלגנציה (בהנחה שאתה אכן הכותב ),
על כן, לא בטוחה שעומדת בדרישה היחידה : "היא צריכה להיות יותר חכמה ממני"..
נעים מאוד, xxx"

מאז לא קראתי יותר הודעות.