- אני בן 30.
לא יודע מה לעשות עם זה.
אני אמור להמשיך כרגיל? מותר לי להמשיך לעשות את כל מה שעשיתי עד עכשיו?
אני אמור לסכם? להתחרט? לשנות משהו?
איך ממשיכים מפה? אני לא מרגיש שונה. אני אמור להרגיש שונה?
30 זה מלא. אני זוכר רק איזה 10. כל השאר מעומעם עד כדי לא קיים. שנים שלמות שעברו ומסתכמות בזיכרון של כמה תמונות אצלי בראש.
הייתי צריך לצלם יותר.
- ישבנו בקפה ברנש. במרפסת בבית ממול, בצידו השני של הכביש, קומה שניה, היה זקן. יושב שם הזקן במרפסת ולא זז, עם הצד לכיוון שלנו. בוהה במה שמלפניו. אפילו לא בוהה החוצה, כמו שאני לפעמים עושה.
ככה 10 דקות. אני הזמנתי אגז בנדיקט. היא סלט. חצי שעה עברה. לא היה משהו, האגז בנדיקט. הסלט היה סלט. הוא עדיין יושב. לא זז, לא מדבר. שתיתי את הקפה. היא מים מהברז. והוא יושב לו, הזקן. לבדו. לפחות שיעשה משהו. יקרא ספר. עיתון. משהו. אז אמרתי שאני לא רוצה להיות כמוהו, לשבת ככה לבד כשאני זקן. מעדיף שזה ייגמר בשלב שלפני כן. למרות שבעצם ישבתי ככה במשך שנה מהחיים שלי, דווקא לא מזמן. בעיקר בים אומנם, אבל גם אני ישבתי. אבל זה נראה כאילו הוא עשה את זה מחוסר ברירה. או מחוסר הכרה. יכול להיות שהוא בכלל מת שם, בישיבה, ולאף אחד לא איכפת. עד שלשכנים יהיה לא נעים מהריח.
הזמנו חשבון. לא זוכר כמה. "תודה", אמרנו בדרך החוצה למלצרית, כמו שעושים. הלכנו על המדרכה ממולו, כשלאט לאט הזווית שבה אנחנו רואים אותו השתנתה. ככה היה אפשר לראות קצת מהבית, דרך המרפסת. נראה דווקא יפה. רטרו, וינטג', ניו אייג', של פעם. המשכנו ללכת.
כשהזווית ביננו היתה כבר ממש חדה, אפשר היה לראות שמולו היתה פשוט טלוויזיה.
הרגשתי טמבל.
- אני בן 30.
קניתי לי צעצוע. קורקינט. בגיל 40, לפי הקלישאות, קונים
אוטו אדום גג נפתח כדי להתגבר על המשבר. לא מצאתי בגוגל מה קונים בגיל 30,
אז קניתי לעצמי את כלי הרכב הכי יקר שאני יכול להרשות לעצמי. ובאמת, כשאני
עליו אני מרגיש יותר צעיר. והוא נוסע די מהר, אז אני רק מקווה שבגללו אני
גם לא אמות צעיר.
- הבנתי לא מזמן שאני מנקה את השולחן בעבודה רק כנשפך לי בטעות קפה.
לא הבנתי למה אני עדיין קונה דיסקים, כי כבר אין לי שום דרך לנגן אותם.
הבנתי שאני בטח מופיע בהמון תמונות ברחבי העולם שאנשים צילמו כשאני רק במקרה עברתי ברקע. וזה נכון לכל אחד.
לא הבנתי למה לעזאזל אני לא מריח לפעמים את החלב כשהוא בטוח לא מקולקל, כדי שיהיה לי למה להשוות כשאני חושב שהוא מקולקל.
הבנתי שאני כל היום רודף אחרי מטענים. לטלפון, לטאבלט, לאייפוד, לקורקינט. עובר ממטען למטען, וככה עובר לי היום.
- אני בן 30.
עדיין מנסה להבין מה לעשות עם זה.
די מרוצה מאיפה שאני
נמצא. עשיתי כמעט כל מה שרציתי לעשות, חוץ מיחסי מין עם נשים מסויימות. כמעט בלי מאמץ, ת'אמת. גורם לי לחשוב
איפה הייתי אם כן הייתי מתאמץ. רק קצת. אבל ככה אני, לא מתאמץ.
"אתה בכלל לא שאפתן", היא קבעה. לא הבינה שאין לי שום שאיפה להיות שאפתן. טוב לי ככה.
- קראו לי לשחק כדורגל. לא שיחקתי שנתיים וחצי במציאות. בדימיון אני משחק כדורגל די הרבה. וגם באקס-בוקס. אבל במציאות כבר לא יוצא.
שיחקנו במגרש בבית ספר. מרכז תל אביב, אמור להיות אופטימי. על הקיר בבית ספר היה ציור אחד, של ילדה, נחמדה כנראה, עם מסיכת אב"כ. וזהו, זה הציור היחיד. אי אפשר לפספס אותו. וזה נראה לי כל כך דפוק, כאילו, למה לחנך את הילדים מגיל כל כך צעיר לפחד. הם ילדים, תנו להם כיף. הרי כשגדלים מפסיק הכיף, אז למה לגרום להם לפחד?? ועוד ממשהו שלא צריך לפחד ממנו.
ססעממק. זה עיצבן אותי.
בא לי ללכת לשם עם טיפקס.
- אני בן 30.
30 שנים, זאת אומרת. בערך חצי מהתקופה אני מחפש את המישהי (במשך חלק גדול מהתקופה אף מישהי לא רצתה שאני אמצא אותה, אבל זה סיפור אחר).
המישהי הזאת פלונית אלמונית, רוב הזמן. לפעמים יש אשליה ואני מצליח להדביק לה שם ופרצוף, והיא לרגע כבר לא פלונית אלמונית. אבל זה די מהר מתפוגג. וחוזר חלילה.
השבוע גם היא התפוגגה. על הפעם הקודמת שהיא הלכה סיפרתי. על הפעם היא ביקשה שאני לא אכתוב. אז אסתפק בתמונה, ההוכחה היחידה לקיום שלה. אף אחד שאני מכיר לא ראה אותה, כמו ברוס וויליס ב"חוש השישי". אז אם אתם רואים רק יד אחת בתמונה הזאת, יש סיכוי שהיא לא קיימת ודימיינתי את הכל.
 |
| אני פה מימין, למי שתהה. |
